החברים של ג'ורג'

בית משפט צבאי הרשיע הבוקר שני פושעי מלחמה מחטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כמקובל במקרים כאלה, השניים הורשעו לא בפשעי מלחמה או בסיכון חיי אדם, אלא בעבירות זניחות של חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת. זה לא חדש: גם פושע המלחמה סא"ל עמרי בורברג, שהורה לחיילו לירות בפלסטיני כפות, הורשע ב"התנהגות בלתי הולמת".

עוד כמקובל במקרים כאלה, החלה מיד צרחות וצווחות ויללות עולות ויורדות: חבריהם לנשק וקרובי משפחתם של החמושים המורשעים האשימו את הצבא, ולעיתים גם את הממשלה והמדינה, בבגידה. לא פחות. הם זכו, כמובן, לתמיכה רחבה מצד האספסוף היג"ע.

אבל האמת היא שהבוגדים הם שני הפושעים עצמם, ושאר החמושים המחפים עליהם. אני – אפילו אני – מתקשה להאמין שקצין נתן להם את הפקודה הזו; אילו נתן אותה, כל אדם צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית בעליל; ומי שמשתמש בנשק ובאימון שניתן לו כדי להעטות חרפה על המדים שהוא לובש, בוגד בהם.

אומרים לנו שאלה היו חיילים אמיצים, הטובים שבפלוגתם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מוגי לב שפלים, שאילצו באיומי נשק ילד לבצע את תפקידו של חבלן מיומן. הם עשו זאת, גם לדבריהם, מיוזמתם-שלהם.

אומרים לנו שמי שלא היה תחת אש, לא יכול לשפוט. הבל הבלים: האמירה הזו שקולה לטענה ששופט שלא היה בצד הפוגע של תאונת דרכים, לא יכול לשפוט נהג דורס. גם הנהג, אחרי הכל, היה תחת לחץ. יתר על כן, החיילים לא היו תחת אש. בכלל, חילופי אש ישירים בין צה"ל והחמאס היו דבר נדיר מאד ב"עופרת יצוקה": רוב-רובה היה הפעלת אש כבדה כלפי מה שעשוי היה להיות, אולי, להיראות כאיום. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרה חמושי צה"ל הרוגים לעומת 1,385 הרוגים עזתים, שיותר ממחציתם אזרחים (זהירות, PDF). מבין ההרוגים של צה"ל, חמישה היו מאש ידידותית.

אומרים לנו שלא יכול להיות שבית משפט יתחשב באזרח אויב יותר מאשר בחמוש צה"ל. אבל זה בדיוק תפקידו: זו ההבחנה הבסיסית שמבצע משפט הלחימה בין מעורב בלחימה ובין בלתי מעורב.

אומרים לנו שבמלחמה לא יכולים להיות שיקולי מוסר, שכל מה שחשוב הוא ההשרדות. אומרים לנו שזו עמדת המוסר היהודי. הדבר מבהיר עד כמה ריק מתוכן הדיבור על "אתוס יודו-נוצרי", ועד כמה אפסית היתה התרומה היהודית להתפתחות המוסר. מוסר הלחימה – כלומר, הנסיון להגביל את החיה האנושית המשתוללת בעת לחימה – הוא תוצר מובהק של חשיבה נוצרית וחשיבה נאורה. לא במקרה, גם יהודים אורתודוקסים וגם נאצים משליכים מאחורי גבם את מוסר הלחימה: הוא נובע מהנחת היסוד, ששתי האידיאולוגיות האלה שוללות, שלכל בני האדם יש זכויות מסוימות מעצם קיומם. התוצאה היא ש-65 שנה אחרי הדברת הוורמאכט, קצינים ורבנים משתמשים בביטויים שמזכירים מוסר הלחימה (או, ליתר דיוק, העדר מוסר הלחימה) שלו. הן המוסר היהודי והן המקבילה שלו, זו הנאצית, רואים מלחמה כמאבק בין שני קולקטיבים, שבמסגרתו מותר לעשות כל דבר לבן הקולקטיב האחר.

עד כמה התפיסה שגם לא יהודים הינם בני אדם היא דבר בלתי נתפס בישראל, אפשר להבין מהעובדה שבית המשפט העליון נזקק לשלוש שנים כדי לקבוע ששימוש בפלסטינים כמגן אנושי אסור על פי חוק – ולזכור שהפסיקה הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת. המוחים על העמדתם לדין של שני החמושים מגבעתי לא היו מתנגדים – אני מקווה – להעמדתם לדין, אילו היו עושים שימוש נלוז כזה בילד יהודי; ילד פלסטיני איננו, מבחינתם, ילד, אדם האסור בפגיעה, אלא בן לקולקטיב האחר, וככזה מי שצריך לשאת בחטאיהם של בני עמו. עצם העובדה שאדם מוכן לסכן את חייו עבור הקולקטיב שלו, מעניקה לו פטור, על פי התפיסה המקובלת, מכללי מוסר אחרים. דם העם הוא החוק העליון.

בנימין נתניהו נוהג לומר ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". בשנת 1938 של נתניהו כבר חלפו יותר מ-1,200 ימים. ניסוח מדויק יותר של הבעיה עשוי להיות "השנה היא 1932, וישראל היא וויימאר".

(יוסי גורביץ)