החברים של ג'ורג'

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, עמד בראשם של רבנים מצפת שהכריזו לפני כשבוע וחצי על איסור להשכרת דירות ללא יהודים בצפת. כתוצאה מן ההסתה הלא לגמרי עדינה הזו – אליהו נפנף בדחליל הקבוע של "התבוללות" – פרצו עימותים אלימים בין חרדים בצפת ובין סטודנטים ערבים בעיר. שלא במפתיע, החרדים האלה היו תלמידי ישיבת חב"ד, תנועה שתחת המסווה של "אני אוהב כל יהודי" – הגרסה המקובלת בציבור חובש הכיפה הכללי היא "אהבת ישראל" – שונאים כל מי שאיננו יהודי.

שמע עובדיה יוסף את הקול, זיהה אותו כקריאת תגר, והראה מיד לאליהו למי יש יותר גדול. באחד השיעורים שלו השבוע, הוא אסר על השכרת דירה ללא יהודים לא רק בצפת, אלא בכל ארץ ישראל כולה.

בישראל יש חוק נגד הסתה גזענית. יוסף ואליהו לא חוששים ממנו. זהו חוק נטול שיניים, כל כך נטול שיניים שאפילו מאיר מרטין כהנא, שכנגדו הוצע החוק מלכתחילה, הצביע עבורו בכנסת. הסיבה לכך פשוטה: החוק אוסר על הסתה – אבל קובע במפורש (חוק העונשין, 144ג' ב') ש"פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב', ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות." הסעיף הראשי של החוק, 144א', לא מתייחס לשנאה מתוך מניעים דתיים כאחד הסוגים של גזענות.

יתר על כן, יוסף ואליהו לא כתבו שום דבר שלא מופיע בספרי ההלכה לדורותיהם. הם נשענים על מצוות "לא תחנם", האבן הראשה של שנאת האדם היהודית. יוסף רגוע יותר: הוא יודע שלפרקליטות ולמשטרה אין את האומץ לגעת בו. הוא כבר ניסה אותם כמה וכמה פעמים. רק לפני שבועיים הוא הצהיר בפומבי שתפקידם של כל הלא-יהודים הוא להיות משרתיהם של היהודים, וכלום לא קרה.

אליהו כנראה עדיין קצת לחוץ: הוא נחלץ בעור שיניו לפני כמה שנים מסעיף אישום על עבירה זהה, ואז הוא התחייב שלא להסית יותר. אי לכך ובהתאם לזאת, הוא מיהר להוציא הודעה פומבית שבה, יחד עם ראש עיריית צפת, הוא קרא "לאיפוק, סובלנות, וכבוד הדדי". כנראה שיש לו שליטה עצמית מרשימה, אחרת אני לא יודע איך הוא הצליח להשלים את ההצהרה – שכללה קריאה "לחקור את התקרית ואת מי שגרם לה" – בלי להתפוצץ מצחוק. אליהו יכול להיות רגוע: שר המשפטים הוא אדם שכבר התחייב להנחיל את משפט התורה בישראל, ואת בכירי המשרד הוא מוציא לסמינרים שכוללים גם הרצאות על מצוות "לא תחנם".

בינתיים הוצתה כנסיה בירושלים. עוד אחת. המשטרה חושדת שחרדים הם אלו שהציתו אותה. ניחוש סביר, בהתחשב. הפעם השריפה לא גרמה רק נזק לרכוש אלא גם פגעה ב-12 אנשים, ככה שיש סיכוי שהמשטרה תנסה לפתור את ההצתה הזו. עם זאת, לא הייתי מצפה ליותר מדי.

כמובן, גם עצם הרעיון של שריפת כנסיה הוא חלק ממצוות "לא תחנם": הרעיון שאסור להעביר נכסים לנוכרים בארץ ישראל, שמא ישתמשו בהם לעבודה זרה ויטמאו את הארץ. כמו יוסף ואליהו, המציתים יודעים ששום דבר לא יקרה להם, שספק אם תתנהל חקירה ראויה, שגם אם הם ייתפסו הם ישוחררו תוך זמן קצר – ויהפכו לגיבורים, למקדשי השם, בציבור שלהם. כמו מה שקורה למחבלים מתאבדים שנכשלו, רק בלי עשרים שנות המאסר הנלוות.

כשאליהו ויוסף מתחילים לדבר בפומבי על "לא תחנם", הם עושים מה שנקרא באנגלית Dog whistling, קרי משמיעים צליל שרק מי שאוזנו כרויה לקולטו ישמע אותו. הם מצהירים בפני בני קהילתם על מסלול הפעולה הראוי, תוך שהם רוחצים בנקיון כפיהם בפני הרשויות. רק ציטטנו הלכה, מה אתם רוצים?

כמובן, הרבנים המסיתים והצאן הקדוש נשענים על כך שהציבור הכללי שונא אדם, כלומר הוא חושב שהצתת כנסיה היא דבר בעייתי כי זה עשוי לגרום בעיות לגופי ה-Hasbara שלנו, אבל אין לו בעיה עם ההצתה עצמה. ראינו את זה היטב גם בפרשת שריפת ספרי הברית החדשה.

הם נשענים, בנוסף, על חולשתה של הממשלה. בנימין נתניהו הוא רכיכה רופסת במיוחד, שלא עמד לה האומץ אפילו לגנות את דבריו של יוסף על שעבודם המיוחל של הלא-יהודים; אבל צריך לזכור רכיכה אחרת, שמעון פרס שמה, שיצאה להגנתו של יוסף אחרי שייחל למותו של אבו מאזן. לאף ממשלה, מאז ימיו של בן גוריון, לא היה אומץ לעמוד מול הרבנים. לפרס, במיוחד, יש היסטוריה ארוכה ומגוונת של רפיסות. לעזאזל, זה האיש שהמשיך להתחנף לש"ס 15 שנה אחרי שזו מכרה אותו בתרגיל המלוכלך של 1990. כלומר, נוצרה כאן קטגוריה של עבירות – פגיעה בלא יהודים על רקע דתי – שהפכה בעקביות לנסבלת, אם לא מקובלת, חברתית. ככה זה, כש"יד ישראל חזקה": הגדר של "מפני דרכי שלום", שמטרתה למנוע פוגרומים, מתפוררת. וכל התקפה מוצלחת, כל אזלת יד של שלטונות החוק, מגבירה את הסיכוי להתקפה הבאה.

הדבר המדכא במיוחד הוא שזה היה צפוי מראש. לאנטי ציונים יצא שם רע, אבל יהודים חכמים היו אנטי ציונים כשעוד אפשר היה להרוג את הצרה בעודה קטנה. הלורד רוטשילד כתב להרצל, ב-1902, שהוא "חוזה באימה הקמת מדינה כזאת, מכיוון שהיא תהיה לא-ליברלית, תנהג בהתנשאות, תהווה גטו עם כל הדעות הקדומות של הגטו, ותשלול זכויות ממי שאינם יהודים". רוטשילד לא עמד שם לבד; לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה, תיאר את רעיון המדינה היהודית כך: "היא לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת" (המקור הוא ב-The Balfour Declaration: The Origins of the Arab-Israeli Conflict, מהדורת הקינדל; התרגום שלי).

נוהגים לומר לנו שההיסטוריה הוכיחה את צדקתה של הציונות. בכלל לא בטוח. יותר ויותר מסתבר שרוטשילד ו-וולף צדקו לא פחות. אולי יותר. וולף אף ניסה כמיטב יכולתו לשכנע את משרד החוץ האנגלי לא לתת יד להקמתה של המפלצת הזו, ונכשל בשל העובדה שהציונות היא דמות הראי של האנטישמיות: חיים וייצמן ואחרים עמלו, בהצלחה, לשכנע את הבריטים שהם נציגיה של הקנוניה היהודית הכלל עולמית, והבריטים רצו אותה לצידם. (וייצמן אף לא בחל בתרגיל מלוכלך במיוחד, ושכנע את הבריטים שמורגנתאו, שליחו של הנשיא ווילסון שניסה להשיג שלום עם טורקיה – שלום שהיה מחסל את הצהרת בלפור – הוא סוכן גרמני, שמופעל על ידי יהודים גרמנים מפלג יהודי מתחרה. ההסתייגות הבריטית חיסלה את יוזמת מורגנתאו. וייצמן האריך בכך את מלחמת העולם הראשונה. אין לדעת כמה אירופאים, טורקים ושאר בני אדם מתו על קדושת המדינה היהודית כבר ב-1917-1918.)

לא שבמדינה שבונים לנו יוסף ואליהו מישהו יזכור משהו מכל זה; היהדות האורתודוקסית מצטיינת בשכחה ובמיתולוגיזציה. אבל תושבי מדינת יהודה יוכלו לפחות להתנחם בכך שהנבואה הישנה – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו – התגשמה. החלק השני, זה של "והוא שעמדה", בעייתי יותר. הוא תמיד היה.

(יוסי גורביץ)