החברים של ג'ורג'

עוד נורות אזהרה: מלחמת האזרחים המתקרבת

פעם, לא כל כך מזמן, כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הארגון עמד בחזית קידום הזכויות של ערביי ישראל והתריע לא פעם שקיפוחם הממוסד מסכן את מדינת ישראל. השב"כ הציע בשעתו, בין השאר, למנות שופט עליון ערבי.

אבל עמי איילון, כידוע, היה שמאלן מסוכן ועוכר ישראל, שהביע אמפתיה לדילמות הקשות של הפלסטינים הישראלים, שיעבוד לימים עם סרי נוסייבה על "המפקד הלאומי", שמטרתו היתה השגת הסכמה של אזרחים משני צידי הקו הירוק על פתרון שתי המדינות. ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, הוא טיפוס אחר לגמרי, שחושל בלילות האימה הגדולים של האינתיפאדה השניה. במקום שבו דיבר איילון על אנשי השב"כ כעל עובדי מדינה ראשית כל, מנסה דיסקין להעניק להם יותר ויותר סמכויות; במקום שבו דיבר איילון על קירובם של ערביי ישראל, עושה דיסקין הכל כדי לדחוק אותם החוצה.

פעל לשילוב, לא להזרה. עמי איילון, ירושלים, 2006

הערב פרסם "הארץ" ידיעה ממנה עולה כי המדינה נמצאת בהליכים לקראת הסכם טיעון עם אמיר מח'ול, במסגרתו תשמוט התביעה את הסעיפים הנוגעים לבגידה וריגול.פורסמו ידיעות שמהן עולה שהמדינה ועורכי דינו של מח'ול נמצאים במגעים לקראת עסקת טיעון, שבה יושמט הסעיף על "סיוע לאויב בזמן מלחמה" ונראה שסעיף הריגול החמור יצטמק לכדי ריגול ומגע עם סוכן אויב, או רק מגע עם סוכן אויב; הנושא עוד לא ברור. לא שהיה מסובך, גם בזמן אמת, לדעת שגם ההר הזה של השב"כ יוליד עכבר. רצוי להזכיר, שוב, את החגיגה התקשורתית שארגן השב"כ; את הפמפום של הטענה שהנה, מנהיג של ערביי ישראל משתף פעולה עם החיזבאללה ומוסר לו מידע חסוי (איזה?); את השימוש החוזר ונשנה בשופטת המחמד עינת רון מפתח תקווה כדי להעניק לשב"כ זמן-עינויים על ידי מניעה חוזרת ונשנית של פגישה בין מח'ול ובין עורכי דינו. ובסופו של דבר, הראיה היחידה נגד מח'ול היא הודאתו. מסתבר שאפילו למערכת משפט עם שיעורי הרשעה של 99.9% זה לא מספיק. נזכיר גם שאותו דבר עצמו קרה גם לשותפו לכאורה של מח'ול, ד"ר עומר סעיד; לראעד צלאח, שהואשם בשעתו במגע עם סוכן איראני והורשע בסופו של דבר על תרומה לעמותה לא סימפטית; לטלי פחימה, שהמשפט שלה התחיל בהצהרות רברבניות על כך שהתביעה לא תבקש עונש מוות ובטענות שתכננה פיגועים, ונגמר בקול ענות חלושה.

עוד זה מדבר וזה בא: הידיעה על העסקה עם מח'ול מגיעה שעות ספורות לאחר שנציג השב"כ אמר בכנסת, בעת דיון על חוקי ה"נאמנות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) שהשירות תומך בהם, כי הם ייצרו "הרתעה".

אני מניח שזה לא ירשים את דיסקין במיוחד, אבל אזרחות היא זכות יסוד, ששלילתה מנוגדת להצהרת זכויות האדם, שישראל חתומה עליה. אמנם, לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא בסך הכל הולך בעקבות משרד החינוך, שכבר פסל את ההצהרה. יתר על כן, כפי שמיהרה האגודה לזכויות האזרח לציין, עד כה שלילת האזרחות היא סנקציה שהופעלה רק כלפי ערבים. השב"כ עצר במעצר מנהלי כמה יהודים לאורך השנים, ביניהם מאיר כהנא שהיום מלאו 20 שנה לסיכולו הממוקד, וחלק לא מבוטל מהם היה מעורב או מקושר לפעולות טרור; השב"כ סיכל כמה וכמה מחתרות יהודיות, שחלקן קשרו נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל; ולמרות שאין מחסור בטרוריסטים או אנטי-דמוקרטים יהודים, אזרחותו של אף אחד מהם לא נשללה. כלפי הפלסטינים הישראלים דווקא אין לשב"כ בעיה עם שלילת אזרחות; כביכול אזרחותם איננה מובנת מאליה והיא חסד שעושים עמם היהודים, פריבילגיה שאפשר גם לשלול, אם יכעיסו את אדוניהם.

השב"כ איננו, כמובן, הגוף היחיד במדינת ישראל שמקדם בשקדנות את הרגע שבו ייפרמו החוטים האחרונים, ותהיה ליהודי ישראל עילה לעוד סיבוב של נכבה. אחד הנסיונות השקטים אך היותר מסוכנים בכיוון זה הוא זה של חריש.

חריש היא כרגע ישוב קטן ומוזנח באמצע ואדי ערה. השר אריאל אטיאס (ש"ס) מתכנן לבנות במקום עיר חרדית, המיועדת לכ-150,000 חרדים. התנועה המזרחית "המתונה" משלבת ידיים בלי שום בעיה עם מובילי הגזענות בישראל. ראש המועצה המקומית מטעם ש"ס, ניסים דהן, הסביר לתושבים את ההגיון שמאחורי ההחלטה כך: "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש. הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל".

בקיצור, מדינת ישראל הולכת לתקוע את האוכלוסיה הפחות סובלנית של יהודיה באמצע ואדי ערה, בלב ישובים ערביים. הכוונה היא במוצהר לעיר חרדית בלבד: מינוי פוליטי של אטיאס לוועדת התכנון המיוחדת לחריש, יגאל שחר, אמר לתושבים הנוכחיים ש"העיר הזאת מיועדת לחרדים. בתוכנית הזאת אין איזורים או שכונות או רובעים או מבנה אחד שהוא מיועד לאנשים חילונים. אין. לא קיים. חברים, אף אחד לא יעזור לכם להישאר פה. אתה רוצה אני אגייר אותך. תהיה עם כיפה אז תישאר פה".

ואם זה לא היה מספיק, פרנסתה של חריש תוטל על ערביי האזור. החרדים, אחרי הכל, הם בטלנים בני בטלנים, ארנונה הם לא משלמים, ומישהו אחר יצטרך לכלכל אותם. בהצעות ששלח דהן למשרד הפנים, הוא מתייחס לכך במפורש ועל כן הוא מציע להרחיב את גבולה של חריש כך שהיא תשלוט גם באזורים התעשייתיים המעטים שיש בוואדי ערה, כדי שכספי הארנונה שלהם יזרמו אליה ויממנו, בעמלם של הפלסטינים, את תינוקות בית רבן. פרטים נוספים על התכנית הזו – שהיא גם מסוכנת אקולוגית – אפשר למצוא באתר של המטה לעתיד חריש והאזור, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאנשיו.

הציבור החילוני כבר התרגל, מתקבל הרושם, אבל קשה להניח שהפלסטינים היושבים בוואדי ערה יקבלו את התושבים החדשים בזרועות פתוחות. לא רק שמה שנותר מאדמותיהם אחרי הגזל הגדול שלאחר 1948 יחולק שוב לאחרים – למה, לעזאזל, גזל הקרקעות הישראלי הוא תמיד בכיוון אחד? – הם גם יראו בעיניים כלות איך מלאכתם מפרנסת אחרים, בעוד שהישובים שלהם משוועים לסיוע ולאזורים תעשייתיים.

לאחרונה ציינו – חלק מאיתנו – עשור למהומות אוקטובר. דיסקין ואטיאס פועלים, כל אחד בדרכו, מתוך זדון, טמטום או יהירות, לקרב את הרגע שבו הזעם יתגבר על הפחד ושוב תהיה התלקחות גדולה, ושוב יכול האספסוף היהודי לצווח "אמרנו לכם". כאילו הזעם פורץ מעצמו, כאילו אין לו סיבות, כאילו לא קדמו להתפרצות אלפי דקירות סיכה של התעללות ורוע.

(יוסי גורביץ)

בדרך למדינת שב"כ

הכנסת שוקלת בימים אלה את חוק הטרור, שאמור לארגן מחדש את כל ההתייחסות החוקית לנושאי טרור במדינה. שלום כבר כתב בנושא את אחד הפוסטים היותר מוצלחים שלו, אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים בנושא. אני מודה לאגודה לזכויות האזרח על המסמך הממצה שלהם (זהירות, PDF) בנושא.

ראשית, החוק (זהירות, PDF) מאפשר להגדיר כפעולת טרור גם "פגיעה בסמלי שלטון" (עמ' 6). כלומר, אם אתה שורף דגל ישראל, אתה הופך לטרוריסט. כלומר, פעולה שהיא פעולת מחאה לגיטימית, לא רק תכניס אותך לכלא – היא תכניס אותך לכלא לתקופה ארוכה במיוחד.

שנית, שר הבטחון מוסמך, על פי שיקול דעתו הבלעדי, להכריז על ארגון כעל ארגון טרור (שם, עמ' 9). אמנם, מומלץ בהמשך שהוא לא יעשה זאת ללא בקשת ראש שירות בטחון כלשהו (עמ' 10). אבל בשום מקום אין לחברי הארגון יכולת להתגונן. למעשה, הפעם הראשונה שארגון עשוי לשמוע שהוא ארגון טרור היא בהכרזה הרשמית של שר הבטחון.

יש להניח שקצת קשה לזמן נציגים של עז א דין אל קסאם כדי שיוכלו להציג את עמדתם באשר להכרזה המיועדת קודם ששר הבטחון יקבל אותה, אבל החוק ממילא לא עוסק בארגונים כאלה: הוא מיועד לטיפול בארגוני צדקה ועמותות. פתאום הם מוצאים את כל כובד החוק מופעל נגדם. החשבון שלהם מוקפא. מוציאים להם שם רע. כשהם מגיעים לבג"צ כדי לערער על ההחלטה, הם מגיעים אליו כנציגי ארגון שכבר הוכרז כארגון טרור, וההתייחסות אליהם תהיה כאל כאלה.

שלישית, התרחבות עם פוטנציאל אינסופי של מעגל הטרור. נניח שאדם מעלה תרומה לאיזו עמותה. אותה עמותה תומכת גם במוסדות חינוך פלסטיניים. חלק מהמוסדות הללו, מטבע הדברים, שייכים לחמאס. טראח! העמותה, והתורם, הפכו באחת לטרוריסטים.

רביעית, ומשהפך אדם לחשוד בטרור, אפשר לעשות לו שורה של דברים לא נעימים ולא מקובלים. צריך לפרט אותם, כי הם במידה רבה ליבת החוק.

1. מורחב משמעותית השימוש ב"חומר סודי", כלומר מידע, שבדרך כלל נטען שהוא מודיעיני ושלעיתים הוא מפוברק, שמוגש לבית המשפט ללא ידיעת הנאשם. כאן נוצר מצב שכפי שאני לא נלאה לומר, גרוע מזה של מצבו של חשוד שנגרר בפני האינקוויזיציה. החשוד על פי חוק הטרור לא יודע במה הוא חשוד, לא יודע מי החשיד אותו, ואין לו שמץ של יכולת להתגונן. חשוד שזומן לאינקוויזיציה היה יכול, לפחות, לציין את רשימת אויביו, ואם ההלשנה עליו הגיעה מאחד מהם, הוא היה משוחרר. ה"מידע הסודי", קובע החוק (עמ' 94), הוא לא רק מידע שחשיפתו מסוגלת לפגוע בבטחון ישראל, אלא גם כזה ש"יכול לפגוע ביחסי החוץ שלה". כפי שלמדנו לאחרונה, גם בקשת מידע על רכוש הוואקף ביפו יכולה להיחשב כ"פגיעה ביחסי החוץ של ישראל".

2. חמור אפילו יותר, מורחב השימוש במעצר מנהלי (עמ' 97). לראשונה, הוא יוצא מגבולות תקנות שעת חירום ונכנס לכלל המשפט הישראלי הנורמטיבי. מעתה, השימוש בו מותר גם שלא "בשעת חירום" (החוק החדש מבטל את הסעיף המגביל הזה – סעיף 1 – בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)). עד כה השימוש בו היה מוגבל, במידה רבה, לתחומי השטחים הכבושים, והשימוש בו בתחומי מדינת ישראל, או כלפי אזרחי מדינת ישראל, היה מצומצם ובמשורה. הפיכתו לחלק מן החוק הנורמטיבי תהפוך אותו לשגרתי הרבה יותר. המעצר המנהלי יוצר אזור דמדומים חוקי, שבו אפשר להחזיק אדם במעצר, שנים על גבי שנים – הארכה אחרי הארכה – מבלי להוכיח את אשמתו או אפילו מבלי לאפשר לו להוכיח את חפותו. מעצר מנהלי הוא מעצר שמתבצע ללא ראיות מספיקות להליך פלילי, כלומר שהוא יישען כמעט תמיד על "חומר סודי". אחרי הכל, אם היו ראיות נגד החשוד, לא היה צורך במעצר מנהלי.

3. החוק החדש מאפשר (שם) שורה של הגבלות אחרות, לתקופה של שישה חודשים, כנגד חשודים בטרור, וזאת ללא אפשרות של הגנה: הגבלת יציאה מאזור מסוים; איסור שהיה באזור מסוים; איסור יציאה מהארץ; חובה לעדכן את המשטרה על תנועותיו; חובה להפקדת דרכון; איסור להחזיק ב"חפצים מסוימים" או לקבל "שירותים מסוימים"; איסור מגע עם אדם או קבוצת אנשים; הגבלות עיסוק; או הסעיף הכוללני שאומר "או כל הגבלה אחרת המתחייבת מטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור".

השילוב של שלושת הסעיפים הללו הוא קטלני למדינה דמוקרטית. מעצר ללא עורך דין הוא כלי שמטרתו אחת: שבירת הנחקר והשגת הודאה. הכלי הזה עובד. במקרה האחרון שראינו, זה של אמיר מח'ול, נאלצה התביעה להודות לאחרונה בחירוק שיניים שאין לה כל ראיה כנגד מח'ול שאיננה הודאתו. היא לא מצאה כל ראיה במחשביו שהוחרמו, או במאות השעות של האזנה לו. נזכיר שוב את מספר הזיכויים במשפטי זוטא בישראל, שבהם נטען שההודאה הוצאה מהחשוד בעינויים: אפס.

ואם זה לא היה מספיק, שר הבטחון (או הרמטכ"ל!) רשאי מעתה, על פי שיקול דעתו, לזרוק אזרח ישראלי למעצר מנהלי, והראיות כנגדו יהיו סודיות. הוא גם רשאי לוודא שהאיש יפוטר או לא יוכל להתפרנס, שהוא לא יוכל לעזוב את הארץ שבה הוא נרדף בלי אפשרות להתגונן, או לא יוכל להפגש עם ידידיו. הסעיף האחרון מתקרב מאד לנוהל ה"נידוי" המושמץ של המשטרה החשאית הדרום אפריקנית, שאיפשר מעצר בית תוך מניעת מגע של החשוד עם קרוביו וידידיו, ללא משפט. לכל היותר, יותר לחשוד שימוע בנוכחות שר הבטחון (או הרמטכ"ל) וזאת, אם ירצה השר (או הגנרל) לאחר המעצר.

החשוד יוכל לאחר מכן לערער על הצו לבית המשפט המחוזי, אבל יש לי הרגשה עמומה שהתיק יגיע משום מה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, לפני השופטת עינת רון. איכשהו, דברים כאלה פשוט קורים. החוק מכיל שורה של סעיפים בעייתיים ומעצבנים אחרים, אבל אחרי מה שצוין למעלה, הם שוליים.

עכשיו, תאמרו, רגע, אתה רץ. מי אמר ששר הבטחון (או הרמטכ"ל) אכן יוציא צו כזה? מי אמר שהוא לא יסתכל על החומר החשאי בשאט נפש, יסרב לשמש כחותמת הגומי של יובל דיסקין, ויגלגל את השב"כ מכל המדרגות? שתי תשובות. קודם כל, לא יכול להיות שחירותו של אדם תהיה תלויה בשיקול דעתה של דמות פוליטית. ושנית, אני לא יכול לחשוב כרגע ולו על מקרה אחד שבו השב"כ ביקש צו מעצר מנהלי משר בטחון ולא קיבל אותו. אם החוק הזה יעבור, חירותו של כל אזרח תהיה מוטלת בסכנה ברגע שהוא יעצבן את השב"כ, ואפילו ההגנות הרעועות שהיו כאן עד כה לא יעמדו לו.

הסכנה, כמובן, לא שווה. רוב האזרחים הציונים הטובים, שמהללים את צה"ל ומאמינים לשב"כ ללא חקירה ודרישה, לא נמצאים בסכנה. בדרך כלל. אבל אזרחים ספקניים יותר, ביקורתיים יותר, כאלה שיחסם לציונות בעייתי, ידעו מעתה שאפשר, בהינף מקלדת, לבטל את שארית זכויותיהם. זו, מותר לחשוד, מטרתו של הארגון שהודיע שמטרתו היא "סיכול חתרנות", גם כאשר החתרנות הזו חוקית ומיועדת להשפיע, בדרכים חוקיות ובלתי אלימות, על פניה של מדינת ישראל. אסור, בקצרה, שהחוק הזה יעבור.

והוא יעבור, כמובן.

תיקון:

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

על הרים ועכברים

בית המשפט המחוזי בנצרת גזר היום (ה') שבעה חודשי מאסר על ד"ר עומר סעיד, וזאת לאחר שקיבל עסקת טיעון שעיקרה מתוכן את רוב סעיפי האישום כנגד סעיד, והרשיע אותו ב"מתן שירות להתארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית". לאלו ממכם שצריכים תזכורת, רק לפני חודשיים רעשה הארץ כאשר הואשם סעיד, יחד עם אמיר מח'ול, בריגול חמור לטובת אנשי החיזבאללה במגע עם סוכן חוץ ו"מסירת ידיעות העשויות להיות לתועלת לאויב". תוך חודשיים הפך החיזבאללה ל"התארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית", תואר שגורם לו להיראות כמו חתלתול במקום נמר, ועשרות שנות המאסר שעליהן ליהגו מכל כיוון הפכו לשבעה חודשי מאסר. עורך דינו של סעיד, חוסיין אבו חוסיין, אמר ל"הארץ" ש"התיק שהתחיל בצעקה גדולה מסתיים בקול ענות חלושה", והוא צדק בכל מילה.

ההרשעה העלובה הזו, כמובן, לא זכתה למימדי הענק של הפרסום בעת המעצר. קודם להגשת כתב האישום, הוחזק במעצר חשאי במשך שבועיים, כאשר צו איסור פרסום כולל הוטל על כל הפרשה – לכאורה, בשל החריפות שבסכנה לבטחון המדינה. כנראה שהוא לא עמד בסכנה גדולה כל כך. עכשיו נראה מה יעלה בגורלו של אמיר מח'ול.

כנגד מח'ול עומדת בעיקר הודאתו, הודאה שהוא טוען שהוצאה ממנו בעינויים. הייתי מתייחס בספקנות לטענה הזו, אם היה בישראל הליך שמאפשר לנחקר לערער על הודאה כזו. טכנית, יש הליך כזה – משפט זוטא – אבל שיעור ההצלחה בערעור כזה בישראל עגול מאד, קרי אפס. אנחנו יודעים שהיו עינויים בישראל – לעזאזל, ועדת לנדו מצאה שהשב"כ שיקר באלפי משפטי-זוטא; אנחנו יודעים שעמוס ברנס וחברי "כנופיית מעצ" עונו, אנחנו יודעים שעיזאת נאפסו עונה, כי הם זכו לפיצויים בשל כך – אבל מסיבות השמורות עמה, מערכת המשפט מעולם לא פסקה לטובתו של נאשם במשפט זוטא, שלא לדבר על העמדתם לדין של שוטרים ואנשי שב"כ שהיו מעורבים בעינויים. לכל דבר ועניין, אם כן, הוצאת הודאה בעינויים היא הליך תקף בישראל. אז עד שיוכח אחרת, ההנחה הסבירה צריכה להיות שכאשר נחקר טוען שהוא עונה – במיוחד במקרה של מח'ול, שמעצרו הוארך שוב ושוב ושההודאה שלו הגיעה בסוף ימי החקירה – הוא אכן עונה.

עצם הטענה שסעיד ריגל עבור החיזבאללה באמצעות מוכר הפרחים חסן ג'עג'ע נשמעת קלושה עוד יותר, כאשר מסתבר שסעיד זומן לשב"כ בשנת 2007, שם התרו בו מפני המשך המגעים עם ג'עג'ע. המעשים המיוחסים לסעיד התרחשו ב-2008, כלומר שנה אחרי ההתראה הזו, והוא נעצר משום מה רק שנתיים לאחריהם. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שסעיד ידע שהוא על הכוונת של השב"כ, ובכל זאת התעקש להמשיך להפגש עם החיזבאללה ולהעביר לו מידע חסר ערך. עד מתי, יובל דיסקין, תנסה את השעיית הספק שלנו?

ואם כל הסיפור הזה נראה לכם מוכר, זה בגלל שזו לא הפעם הראשונה: קדם לו המקרה של ראאד סלאח, שבשעתו נעצר בקול תופים וחצוצרה, במעמד כאלף שוטרים ושוטרי חרש, והואשם בלא פחות מאשר ריגול עבור איראן. בסופו של דבר, גם ההר של סלאח הוליד עכבר כחוש למדי בדמות הרשעה בתרומה לעמותת צדקה שקשורה לחמאס.

לשב"כ, כבר כתבתי, אסור לתת ליהנות מהספק. הוא הודיע, אחרי הכל, שהוא יסכל פעולות "חתרניות" גם אם הן חוקיות. הוא קיבל גיבוי לכך מהפרקליטות ומהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. צריך פעם לחשוב לעומק על משמעות הדבר, שהתביעה הכללית מודיעה שהיא תשתף פעולה עם דיכוי פעולות חוקיות לחלוטין, ומה אומר הדבר על מצב אכיפת החוק בישראל. בינתיים, נסתפק בלומר שסופו המשונה של התיק הזה נראה באופן חשוד כאילו הפרקליטות ניסתה למצוא איזושהי עסקת טיעון שתאפשר לה לסגור את התיק הזה בהרשעה ולא בזיכוי מביך מאד.

בהתחשב בכך שרק אחד מאלף ישראלים העומדים לדין גם מזוכה, ובהתחשב בכך שסעיד הוא ערבי, דבר שמוריד את סיכויי הזיכוי שלו, כנראה שבפרקליטות פחדו מאד. יום אחד, אולי, נדע למה. לא הייתי מהמר על זה.

(יוסי גורביץ)

טוב ליבו של המפקד הצבאי

פעיל הימין נריה אופן נעצר שלשום (ג') במקום עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן הוגש לו צו ייחודי: צו הרחקה לשלושה חודשים משתי שכונות-התנחלות של ירושלים, נווה יעקב ופסגת זאב. הצו נחתם לא על ידי שופט, אלא על ידי גנרל: אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן.

אופן, שנמצא בפסגת זאב משום שהורחק בצו אלוף מההתנחבלות בה הוא מתגורר בדרך כלל, יצהר, חשוד בכך שהוא מעודד הסתה נגד ערבים בפסגת זאב. זו לא הפעם הראשונה שאופן נמצא על הכוונת של הרשויות: בהיסטריה שקדמה להתנתקות, הוא הוכנס למעצר מנהלי.

כלומר, אופן היה על הכוונת של השב"כ שלוש פעמים לפחות. בכל אחת משלוש הפעמים הללו, העדיף השב"כ לא לטפל בו באמצעים חוקיים רגילים, אלא להשתמש אקסטרא-לגאליות כמו מעצר מנהלי וצווי הרחקה – שכנגד אף אחד מהם לאופן לא היתה אפשרות להגן על עצמו. בעוד שאפשר להבין, בדוחק, את השימוש בצווי הרחקה ומעצר מנהלי בעת שהותו של אופן בגדה – אחרי הכל, הפניית האמצעים הללו כלפי הפלסטינים בלבד היא סוג של אפרטהייד; כמותם, אופן חי שם תחת שלטון צבאי – הפעלת הצו על ידי אלוף פיקוד העורף צריכה להדאיג את כולנו.

הצווים הללו מופעלים לעיתים נדירות – מקרה נוסף של אדם שמוגבל על ידי צווי אלוף פיקוד העורף הוא ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו); טלי פחימה נעצרה אף היא בשעתו בצו מנהלי של אלוף פיקוד העורף, ואנחנו זוכרים איזו סכנה גדולה לציבור היא היתה, משהו שראוי לזכור כאשר, כמוה, מואשם היום אמיר מח'ול ב"סיוע לאויב במלחמתו בישראל" – אבל הם מעידים על דבר שאנחנו נוטים להדחיק: שבסופו של דבר שלטון החוק בישראל הוא משחק שמתבצע בהסכמתה השלווה של מערכת הבטחון.

אופן וקרוסמן הוגלו או נעצרו על פי צווים צבאיים בהיותם בתוך ישראל גופא, או על כל פנים מה שישראל הרשמית מגדירה כישראל גופא, בהסתמך על תקנות שעות חירום 1945 של הבריטים, שהוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות מאלה של הנאצים ושמעולם לא בוטלו. יתר על כן, לא רק שהן לא בוטלו, הן תקפות גם בתחומי מדינת ישראל. די בלחישה של השב"כ, ובהסכמה של גנרל, כדי לעצור כל אחד מאיתנו בלי משפט, או לעקור אותנו מבתינו ומעבודתנו. כולנו חיים את חיינו על פי טוב ליבו של "המפקד הצבאי" מאותן תקנות. כן, יש מידה מינימלית של פיקוח שיפוטי על ההליכים האלה, אבל ההיסטוריה מלמדת שבתי המשפט מקבלים בלי פקפוק את "החומר הסודי" שמוגש להם ושהם מהססים מאד לבטל צווים כאלה – אם אכן ביטלו אי פעם.

המקרה של אופן מזכיר מאד את העונש שהיה מקובל בחלקים שונים של האימפריה הבריטית, של הגליה פנימית – העברתו של אדם מעיק לחלק אחר של האימפריה. אופן יצטרך עכשיו להפסיק את עבודתו ולמצוא לעצמו מקום מגורים אחר, בהתראה אפסית. כל זה, בלי שמישהו יצטרך להציג ראיות כלשהן כנגדו.

יכול להיות שאופן הוא אכן פרובוקטור סדרתי, אבל זה – מה לעשות, קשים החיים בדמוקרטיה – חוקי. יכול להיות, בנוסף, שהוא חרג מעבר להטפה אל תכנון פיגועים או עידודם. אם זה המצב, יואיל נא השב"כ להציג את הראיות נגדו. אם אין לו ראיות, שיחרוק שיניים, יעבוד טיפה יותר קשה ויאסוף אותן. ככה עובדים שירותים מסכלים בדמוקרטיות. המצב הנוכחי, שבו ניתן לעצור אנשים על סמך "מידע סודי", שהם לא יכולים לראות ולא יכולים להתגונן נגדו, קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון. לאנשי שמאל אסור לעשות הנחות לעצמם בנושא הזה, בהתחשב בכך שאופן הוא מתנחל קנאי במיוחד: אם הם ישתקו כשמפעילים נגדו צווי אלוף בתוך ישראל, אחרים ישתקו כאשר סמכויות כאלה יופנו גם נגדם. והחודשים האחרונים נתנו לנו מעט מאד סיבות לסמוך על שיקול הדעת של המחלקה היהודית של השב"כ.

הערה אישית: אני מנסה להגיע להפגנה מחר בשייח' ג'ראח. האם יש מישהו שיוכל להחזיר אותי לפתח תקווה? אני מבטיח הרצאה על האלביגנזים בדרך חזרה.

(יוסי גורביץ)

מעצר מנהלי לייט

שלשום התיר בית המשפט בפתח תקווה לעורכי דינו של אמיר מח'ול להפגש איתו, לראשונה לאחר 12 ימי מעצר. להוציא מספר פעילים התומכים במח'ול, תנאי המעצר המשונים הללו לא עוררו כל מחאה. להיפך: היג"עים צווחו בתסכול על כך שהזכות הבסיסית הזו הוענקה לו.

כל נחקר זכאי לעורך דין. ההזדקקות לו מגיעה לא רק בשלב המשפטי: שם, לעיתים קרובות, הכל כבר אבוד מבחינת החשוד. 99.8% מכלל כתבי האישום בישראל מסתיימים בהרשעה, שיעור שהיה מרשים כל מדינת משטרה. 91% מכתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון, ולעיתים קרובות בטרם נפתח בכלל שלב הראיות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתבי אישום מסמרי שיער, ואז לסגת מהם כחלק מעסקת טיעון.

הראיה העיקרית בישראל, כמו באינקוויזיציה וכמו במשטרים טוטליטריים, היא ההודאה. ברגע שהנאשם חתם עליה, המשחק נגמר. רבים מהנחקרים משוכנעים שאם יחתמו על הודאה כדי להקל מעל עצמם את הלחץ, יוכלו להסביר את עצמם בבית המשפט ולחזור בהם, במיוחד אם הם עונו. בפועל, זה לא קורה. הודאה סותמת את הגולל על הנאשם. לכך נוספת העובדה שמערכת המשפט הישראלית כה חוששת מהודאה בטעות, עד שאת מספר המשפטים החוזרים בארץ ניתן לספור על אצבעותיו של איש הנדסה ותיק – והנה עוד סיבה מדוע שלילת עורך דין מחשוד היא כמעט שוות ערך להפללתו.

בהחלט יכול להיות שזה מה שמנסה השב"כ לעשות במקרה של מח'ול: לגרום לו, בעינויים אם צריך, להודות בדברים שלא עשה. פרקליטיו של מח'ול הביעו חשדות כאלה בשל מצבו הבריאותי הירוד – ובשל העובדה שהשב"כ ובית המשפט מסרבים להעביר להם את הדו"חות הרפואיים על מצבו מבית המעצר.

במובנים רבים, הצורה שבה פועל השב"כ במקרה הזה מזכירה מעצר מנהלי. החשוד מועלם מעין הציבור לפרק זמן – עקב הסערה, במקרה של מח'ול, הוא היה קצר; במקרה של עומאר סעיד, הוא היה ארוך יותר בכשבועיים – ומועלים נגדו חשדות ערפיליים. השב"כ מונע מהעציר גישה לעורך דין, בנסיון לשבור אותו.

קשה לראות איך טענות השב"כ מחזיקות מים. אפילו אם בפגישה בין מח'ול ובין סוחר הפרחים הלבנוני המתגורר בירדן, חסן ג'עג'ע – שאשתו כבר פרסמה מכתב המכחיש מכל וכל את הטענות – היה משהו בלתי תמים, לא ברור מדוע צריך לעצור את מח'ול באופן שיסתיר את מעצרו מהאוכלוסיה הכללית אבל יאפשר לג'עג'ע לדעת על כך בתוך פחות מיממה (מה שאכן קרה), ולחלוטין לא ברור מדוע היה צורך למנוע ממח'ול עורך דין ליותר מ-24 שעות. אם לשב"כ היה מידע על חשודים אחרים בריגול, הוא היה צריך לעצור אותם באותן 24 שעות.

יצוין שכל הארכות המעצר של מח'ול עד שלשום התבצעו במעמד צד אחד, כאשר השב"כ מעביר "מידע סודי" לשופט. כלומר, הוא מעביר לו מידע שמעוות את דעתו על הנאשם – מידע שהנאשם לא רואה, לא יכול להתגונן כנגדו, ושכל הצדדים מכחישים כי השפיע על השופט. בנסיבות כאלה, כל טענה למשפט צדק ראויה להיפטר בצחוק מריר. צרפת הרפובליקנית כמעט ויצאה למלחמת אזרחים סביב ה"מידע הסודי" – בפועל, מסמכים מזויפים – שהגישו מנגנוני הבטחון שלה כנגד קצין זוטר, קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס. ישראל עוד לא הגיעה למדרגה של הרפובליקנים הצרפתים של 1897, שהיו מוכנים לסכן הרבה מאד כדי למנוע עוול כזה. השימוש במידע סודי, נוהל נפוץ מאד במשפטים צבאיים בגדה, הוא שורש פורה רוש ולענה.

ומי השופטת שקיבלה את המידע הסודי הזה, נשענה עליו, אישרה את המעצר החשאי של מח'ול ואת הארכת המעצר הראשונה שלו? אל"מ במיל' עינת רון. אם השם מוכר לכם, זה כנראה בגלל שהיא השופטת שהאריכה שוב ושוב את צווי איסור הפרסום בפרשת ענת קם. איזה צירוף מקרים מעניין.

לפני שהפכה רון לשותפה לקשר של דיסקין, אירעה לה תקלה מביכה. בשנת 2001, בעודה משמשת כתובעת הצבאית הראשית, היא דנה באירוע שבו הרג טנק של צה"ל ילד פלסטיני ופצע שני ילדים נוספים. היא כתבה בגילוי לב (זהירות, PDF) שהירי היה בעליל בניגוד להוראות ושלחיילים לא נשקפה כל סכנה. על כן היא הציעה שלוש אפשרויות: העמדה לדין משמעתי, חקירת מצ"ח – או הודעה שקרית, מנוגדת לראיות שרון עצמה מונה אחת-אחת, שהירי היה מוצדק ושהכל בסדר. נחשו באיזו אפשרות בחר צה"ל. לרוע מזלה של רון, מסמך הכזבים שלה נכלל בערימת מסמכים שנשלחה לבצלם.

עכשיו, במדינה נורמלית, קצינה בכירה שהיתה מעורבת בגלוי כל כך בנסיון טיוח של הריגה היתה עולה למשפט ומאבדת את הדרגות שלה, לפחות. קצינה שהיא גם עורכת דין שנתפסה בנסיונות לשיבוש חקירה, היתה מאבדת את רשיון עריכת הדין שלה.

בישראל, כמובן, היא הפכה לשופטת הקבועה של השב"כ, שמאפשרת את העלמתם של אנשים ואת חקירתם ללא עורך דין. יש לה, אחרי הכל, נסיון מוכח ומתועד בכיפוף האמת לצרכיה של מערכת הבטחון. נוכחותה של עינת רון בתיק צריכה לרופף עוד יותר את האמון בטענותיו של השב"כ.

ובמערכת המשפט הישראלית. אבל זה כבר סיפור אחר.

(יוסי גורביץ)

ובלבה חומה

משהו משונה עובר על רובי ריבלין בזמן האחרון: בלי שום התחשבות במעמדו כיושב ראש הכנסת, הוא אומר דברי אמת. לפני כשבוע הוא הודה שארץ ישראל השלמה חשובה לו יותר מישראל היהודית, ואמר שהוא מעדיף לקבל את הפלסטינים כאזרחים מאשר לסגת מהגדה. היום הוא אמר דברים שהעכירו את האווירה החגיגית בכנסת: הוא ציין ש"בפועל, ירושלים לא חוברה ולא יחדיו".

ריבלין היה ישר מספיק כדי להודות ש"יום ירושלים" הפך לחגא של חובשי הכיפות בלבד. השוו את הרעננות הזו לדברי התפלות של נתניהו, שאנחנו נחנקים מהם מדי שנה מחדש, על פיהם ירושלים איננה מוזכרת בקוראן, אבל, בו זמנית, "אני לא מערער על הקשר של הנצרות והאיסלאם לירושלים".

באמת תודה מצידו. במאמר מוסגר, האמת היא שישראל ערערה, ומערערת, על הקשר של האיסלם והנצרות לירושלים ולישראל עצמה מיום הקמתה. הארכיאולוגיה הרשמית מפארת ומטילה זרקור על התקופה הקצרה ביחס שבה היו היהודים רוב ביהודה ובגליל, ומצניעה ולעיתים מעלימה את העובדה הלא סימפטית שנוצרים ומוסלמים הם ששלטו בחור הזה במשך 1,600 השנים שקדמו להקמתה של ישראל – תקופה ארוכה פי שניים וחצי מתקופת הבית השני, שגם בה שנות הריבונות לא היו הרבה יותר משמונים. עברה של פלסטינה הוא רומאי ויווני וביזנטי וערבי וצלבני וממלוכי וטורקי, לא פחות ולעיתים הרבה יותר משהוא יהודי. ישראל חייבת, מעצם תביעתה לזכות היסטורית, לערער על זכויותיהם של הנוצרים והמוסלמים; היא חייבת לפאר את קורבנותיה כדי להעלים את קורבנותיהם.

אבל ירושלים איננה מאוחדת, ולא תהיה מאוחדת, משום שהסוס איננו מתאחד עם רוכבו והקורבן עם מנצלו. ישראל מנסה בכל דרך אפשרית, חוקית יותר וחוקית פחות, להוריש את יושביה הוותיקים של ירושלים. ציפי לבני, בנאומה, מצאה לנכון להעלות על נס דווקא את המהגרים מאתיופיה. זרים מאפריקה, שאין להם דבר עם המקום, שהגיעו אליו שלושים שנה ויותר אחרי הקמתה של ישראל, חשובים בעיניה יותר מהתושבים המקוריים של העיר.

אבל ריבלין, שנמצא לימינו של נתניהו כמו גם לימינה של לבני, הוא זה שצדק. עוד מתנחלים נכנסו היום לשכונת שייח' ג'ראח, בעוד גול עצמי לישראל. כן, בית המשפט אישר את המהלך. הוא אישר אותו על סמך חוק עוול, שבמסגרתו ישראל יכולה להפקיע רכוש יהודי שהוחרם ב-1948, אבל בו זמנית שומרת על האדמות הפלסטיניות והרכוש הפלסטיני שגזלה היא עצמה. מרבים בישראל לדבר על הסכנה שבזכות השיבה; ספק אם יש דבר השומט את הקרקע מתחת לדיבורים הללו כמו גישת ה"שלך שלי, שלי שלי" של ישראל, שאומרת שאפשר לפתוח מחדש את תיקי הקרקעות של 1948, בכל פעם שאיזו עמותה יהודית קיצונית רוצה בכך.

פעילי שמאל הפגינו מול הפרובוקציה הזו. היו, נמסר, כחמישים מהם. הפגנה בת פחות מחמישים איש איננה זקוקה לרשיון. המשטרה מיהרה להכריז על ההפגנה כ"התקהלות בלתי חוקית", ולעצור שניים מן המפגינים. היא גם טענה שהם תקפו שוטרים. מותר לפקפק בגרסה הזו.

עכשיו, אילו ירושלים אכן היתה מאוחדת, זה לא היה קורה. לא היה מקום להפגנות, משום צד; לא היה צורך במשטרה שתשמש כחיץ בין הפולשים ובין המקומיים הזועמים; לא היה צורך, בקיצור, בכל ההתנהלות של כוח כובש בעיר כבושה, כבושה גם 43 שנים לאחר שלכאורה אוחדה. אילו ירושלים לא היתה עיר כבושה, לא היה צורך בהגנה משטרתית על צועדים בה, חובשי כיפות נושאי דגלים שנכנסו לשכונה שעדיין יש בה כוח למחות על כיבושה.

ככל שמתברר שירושלים איננה מאוחדת, כך מגבירים נציגינו הרשמיים את שירת האחדות, כמקהלה שמנסה בשירתה להטביע את קול הצווחות. מדי שנה, נשבעים בירושלים עוד יותר. מדי שנה, הופכים הישראלים לאדישים יותר לעיר העניה ביותר, האדוקה ביותר, והאלימה ביותר שבמדינתם. "אחדותה" של ירושלים – כלומר, ההשקעה בהתנחלויות בה – טרפה כבר את העיר כולה, והמגזר היצרני הישראלי נס ממנה. שימון, ציפי, ביבי ואהוד יוכלו להמשיך ולדבר על "אחדותה" של ירושלים, ולהשבע שאם ישכחו אותה, תשכח ימינם; רוב הישראלים כבר הקשיבו לרובי ריבלין, ובמידה רבה ויתרו עליה.

או, אם לדייק, ויתרו על העיר האמיתית; אבל לרוע המזל העיר המיתולוגית, זו שברחובותיה מהלך מעדנות אלי ויזל, עדיין נמצאת בתודעתם. כמו צה"ל האמיתי, שהוא מושא לבדיחות, וצה"ל המיתולוגי, זה שכל גיחוך כלפיו מקביל להכחשת שואה, כך גם יחסם של הישראלים לירושלים: הם לא יגורו בה, וישתדלו לא לבקר בה, אבל כל ערעור על קדושתה יתקל מיד בזעם, לעיתים אלים – זעם שאלימותו נובעת דווקא מהעובדה שהוא מנותק מהמציאות ומחובר ישירות לפנטזיה.

"עם ישראל חי בסרט", אומר הגרפיטי הידוע. מישהו צריך לנתק את המקרן, רק לא ברור איך. אולי דבריו של ריבלין, אם יחדרו את חומות השמאלץ של נתניהו ולבני, יהיו ההתחלה.

הערה א': מארגני המחאה בשייח' ג'ראח יעמידו אוהל מחאה באוניברסיטת תל אביב ביום חמישי הבא. אם עוד לא ברור למה זה חשוב, כדאי להיות שם. פרטים פה.

הערה ב': בית המשפט, לחרפתו, אישר להמשיך ולשלול מאמיר מח'ול גישה לעורך דין. שווה לקרוא, בעניין זה, את חשיפתו של רחביה ברמן על "הסוכן הזר" איתו נפגשו מח'ול וסעיד.

(יוסי גורביץ)

מהדקים את הרשת

מתקבל הרושם שבשב"כ החליטו לשבור סופית את תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית: כשבועיים לאחר ששכנעו את אלי ישי לאסור על יציאתו לחו"ל של הסופר והפעיל החברתי אמיר מח'ול, תוך שימוש בתקנות שעת חירום הידועות לשמצה, עצרו אנשי שב"כ ומשטרה את מח'ול בביתו ביום חמישי לפנות בוקר.

כנראה שבשב"כ הבינו שמעצרים מתוקשרים נגמרים רע למדי מבחינתם – ההרים מולידים לעיתים קרובות עכברים כחושים למדי; ראו פרשות פחימה וראעד סאלח – והחליטו שם ללכת על כמה שפחות תקשורת. הם הוציאו צו איסור פרסום על הפרשה. לא שזה הועיל: ארגונים פלסטיניים הפגינו בוז חריג לבתי המשפט הישראלים, ודיווחו על המעצר כמה שעות לאחריו. אתר Youpost הישראלי דיווח עליו אמש, והסיפור כבר הגיע לבלוגים אמריקניים.

לא ברור במה חשוד מח'ול. השוטרים שפרצו לביתו, וסירבו להזדהות, הציגו בחוסר רצון בולט את צו המעצר, וסיבת המעצר היא "בטחונית". מדבריה של ג'נאן מח'ול, אשתו על אמיר, עולה כי צו המעצר נחתם ב-23 באפריל, כלומר כיממה לאחר שישי חתם על הצו שלו. לא ברור מדוע, אם הצו הוצא לפני כשבועיים, בוצע המעצר רק אתמול; אולי יש לכך קשר לעובדה שמח'ול קרא ביום רביעי להחרמת התוצרת המיוצרת בהתנחלויות, קריאות שמעוררות עצבנות קשה במערכת הבטחונית-שלטונית לאחרונה (וראו את דברי פנסיונר צה"ל, נחמן שי, על כך שהחרם "מערער את זיקתם של ערביי ישראל למדינה" ו"יוצר חיץ בינם ובין התושבים היהודים.").

לדברי גורמים פלסטיניים, שבהיעדר מידע אחר אין לי ברירה אלא לקבל, מעצרו של מח'ול הוארך בשישה ימים – ונאסר עליו לפגוש עורך דין במשך יומיים. בכך יש פגיעה ברורה ביכולתו של מח'ול להתגונן מהפללה עצמית, והדבר מראה באופן מדאיג עד כמה משחית הכיבוש את המופקדים עליו, שכן הנהלים הללו, שמופעלים דרך קבע כנגד עצורים פלסטינים בגדה המערבית, זולגים כעת לישראל גופא.

ההתנהלות החשאית של השב"כ ביחס לעצורים איננה ראויה. בכל ארגון מודיעין קיים מתח בין הצורך לאסוף מודיעין ובין הצורך לבצע מעצרים. במדינה דמוקרטית, ארגון ביון לא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה: גם לעצור מישהו וגם לדרוש שפרטי המעצר יישארו חשאיים. אם יש לכם מידע מספק למעצרו של מח'ול, הבה נראה אותו. אם אתם חוששים שפרסום המידע הזה ישרוף לכם מקורות, שחשיפתם גרועה בעיניכם יותר, אז המנעו ממעצר. זה עד כדי כך פשוט: הצורך של מדינה דמוקרטית לוודא ששירותי הביון הפנימי שלה, שלמרבה הצער הם חיוניים, לא יהפכו למשטרה חשאית.

בהנתן שהשב"כ מונהג על ידי יובל דיסקין, שכבר הצהיר בעבר כי ארגונו יסכל את מה שהוא רואה כ"פעילות חתרנית" גם אם הפעילות הזו היא חוקית, הצורך בפרסום הפרשה דוחק משמעותית יותר. ההצהרה הזו של דיסקין שומטת את חזקת תום הלב של ארגונו ומציגה אותו כארגון שזכויות האזרח – ודאי של אזרחים ערבים – חשובות לו פחות ופחות.

המקרה של ענת קם – שבניגוד למח'ול, לא נמנעה ממנה גישה לעורכי דין – עורר סערה בבלוגוספירה הישראלית. ענת קם היא יהודיה מערבית וחלק מהברנז'ה. מח'ול הוא ערבי לא מתנצל. התגובה למקרה של מח'ול תהיה, במידה מסוימת, שעת מבחן לבלוגוספירה הישראלית: האם היא מתעוררת רק כשמופעלים אלמנטים של מדינת משטרה כלפי בשר מבשרה, או שהיא מסוגלת לעשות זאת גם כלפי מי שנתפס כ"אחר".

(יוסי גורביץ)

דמוקרטית ליהודיה

שר הפנים, אלי ישי, אסר היום (חמישי) בצו מנהלי על צאתו מהארץ של אמיר מח'ול, מנכ"ל ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל. ישי נימק את הצו בכך ש"ששוכנעתי כי קיים חשש ממשי שיציאתו מן הארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה".

מופתעים? אל תהיו. ישי עשה שימוש בתקנות שעת חירום (1945), המקנות לו סמכויות מפליגות. הן משתלבות עם הסמכויות הרחבות מאד שיש לשר הפנים כירושה ממשטר המנדט, אבל זה כבר סיפור אחר.

תקנות שעת חירום הן דוגמא חריגה לחקיקה שקיימת הסכמה רחבה שהמונח הנדיב ביותר כלפיה הוא "בזיון". הן נועדו, אבוי לאירוניה, לדכא את המרד היהודי כנגד ממשלת המנדט, והופעלו כנגד ארגוני המחתרת. לימים, יגדיר מנחם בגין – אחד הלוחמים החשובים לזכויות האדם בישראל, מי שאסר על השב"כ לענות (השב"כ שיקר לו) ומי שהצביע בקביעות בעד ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל – את תקנות שעת חירום כגרועות מאלו של הנאצים. 

אבל הוא לא ביטל אותן, כשעלה לשלטון. אף אחד לא ביטל אותן. הן נוחות מדי למנגנונים. יוסי ביילין, כשר המשפטים של ממשלת הבדיחה של אהוד ברק, ניסה; וכמו כל דבר אחר בממשלה ההיא, שום דבר לא יצא מזה. הן מופעלות בשטחים דרך קבע – אבל הן תקפות גם בישראל. מדי פעם המפלצת מעלה את ראשה מעל המים, כמו למשל במעצרה המנהלי של טלי פחימה.

מה שמעניין פה הוא העובדה שמנגנוני החושך שלנו – שהם אלה שעומדים מאחורי ההחלטה הזו, ושישי משמש להם חותמת גומי, אם כי חותמת גומי מרוצה מעצמה – לא ניסו כלל להסתיר את האפליה. אם הם היו מנסים את התרגיל הזה – ענישה ללא משפט, פגיעה ללא האשמה, שלילת זכויות ללא יכולת להתגונן – על אזרח יהודי, הארץ היתה רועשת. אמנם, רק למשהו כמו 24 שעות, כי למנגנונים יש כבר נסיון בהכתמתם של אנשים שהוא חפץ ברעתם, והם היו ממהרים להבהיר – בסיועה הנמרץ של התקשורת – שמדובר בבוגד מסוכן לבטחון המדינה, שחתם פעם על עצומה של מצפן, אמר משהו נגד צה"ל, וצולם בעדשת טלה מטושטשת כשהוא מפגין לצד ערבים.

השב"כ השתמש כנגד מח'ול, שהוא בכל זאת אזרח ישראלי, בכלים שהוא רגיל להפעיל כנגד פלסטינים מהגדה. כלומר, הוא השתמש בכלים שעוקפים את ההליך המשפטי, והסתפק בהצגת צד אחד בלבד – "חומר סודי" – לישי. מעצם היותו של החומר סודי, מח'ול לא יכול להתגונן נגדו. במובנים מסוימים, ההליך הזה גרוע מזה של האינקוויזיציה: גם שם הנאשם לא ידע מה ההאשמות נגדו ומי התלונן כנגדו, אבל הוא יכול היה לציין את רשימת אויביו, ואם המלשינים הופיעו ברשימה הזו, הוא היה משוחרר והם היו מועמדים לדין. השיטה של השב"כ, ששוכללה במאה ה-20 של הטוטליטריות, גרועה יותר: ההאשמות כרוכות סביב מח'ול כמטלית סביב עיניו.

העקיפה הזו של המשפט הפלילי הרגיל, שבו אדם יכול להתגונן, צריכה להעלות חשד כבד שהמידע שנמצא בידי השב"כ לא עומד בקנה מידה משפטי, ושאנחנו חוזים כאן במה שיובל דיסקין כבר הצהיר: שהארגון שהוא עומד בראשו ידכא "חתרנות" וחתירה לשינוי פניה של מדינת ישראל גם אם הדבר יהיה בניגוד לחוק.

רצוי לשים לב לשתיקה סביב הפגיעה במח'ול. הידיעה הופיעה, עד כמה שידיעתי מגעת, רק בוואלה ובכמה פורומים שציטטו את הידיעה של וואלה. נסו לדמיין מה היה קורה אם היורש של כהנא המכהן בתפקיד שר הפנים היה מפעיל אותן סמכויות כנגד איזו עמותת צדקה יהודית עם קשרים לארגונים קיצוניים, ואחרי זה הרהרו במנטרה שאומרת שהתקשורת בישראל "שמאלנית".

(יוסי גורביץ)