החברים של ג'ורג'

כמה הערות על האנטישמיות של הימין היהודי

שני בעלי טור מובילים של הימין היהודי, אמנון לורד וישראל הראל, כתבו השבוע דברים שלמרבה הצער לא עוררו מספיק תשומת לב. התבוננות בהם יכולה לספק קווים מרתקים לדמותה של מחלת הנפש של הימין היהודי.

במאמר מוסגר, הבחירה בביטוי "הימין היהודי" איננה מקרית: רוב גדול בקרב הימין בישראל (וגם בקרב אנשי המרכז, וזו הסיבה שמפלגות מרכז קורסות תמיד ימינה) רואה את ציבור ההתייחסות שלו לא ככלל אזרחי ישראל, אלא כאוכלוסיה היהודית שחיה בישראל. ישראל, מבחינתו, אמורה לשרת קודם כל את יהודיה ורק אחר כך, אם בכלל, את שאר האזרחים. יש ימין ישראלי – בני בגין ורובי ריבלין הם הדוגמא המובהקת – אבל הוא נדיר. הפוליטיקה הימנית בישראל, ברובה המכריע, היא פוליטיקה של עליונות אתנית-דתית.

נתחיל עם לורד, זה ששמו מוזכר תמיד כאשר יש צורך לגרד אינטלקטואל ימני. השבוע הוא כתב מאמר ב"מקור ראשון", שפורסם גם בנרג. מדובר במאמר מביך למדי, כמעט נטול קוהרנטיות, אבל מה שברור בו לא רק מביך אלא גם מדאיג.

כותב לורד: "הגרמנים חזרו להיות אלופי העולם. כבר מזמן. הם היו פעם טובים בהפעלת הכוח הגס באמצעות כל שליחיהם, עוזריהם וסייעניהם, תוך שהם מראים דוגמה אישית. היום הם טובים בחיבוטי הנפש, בחשבון נפש, ובלהיות רוצחים לשעבר. הם הרבה יותר טובים בזה ממה שאנחנו טובים בלהיות קורבנות לשעבר." אוקיי, נזריק קצת עובדות לתוך ההיסטריה של לורד. מלחמת העולם השניה נגמרה רשמית בשמיני למאי 1945. כדי להיות נאצי פעיל, בהנחה שהיית בן 18 ב-1945, אתה צריך להיות בן 86. זה חתך זניח של האוכלוסיה הגרמנית. המלחמה נגמרה לפני 68 שנים; גיל הפרישה בגרמניה הוא 65. מותר להניח בוודאות שאין אף גרמני בתפקיד בכיר היום ששימש באיזשהו תפקיד במשטר הנאצי.

אז באיזה מובן אפשר לדבר על הגרמנים של היום בתור "רוצחים לשעבר"? הם כלל לא רוצחים. הם צאצאיהם של רוצחים, אולי, אבל הם לא רוצחים. לומר שהגרמנים, כולם, היום, הם "רוצחים לשעבר" משמעו לייחס לעם הגרמני, לנצח, תכונה של רצחנות. קשה לדמיין גזענות נקיה מזו. באותו המובן, הישראלים אינם "קורבנות לשעבר" אלא רק בתדמית שהממשלה שלהם שוקדת על טיפוחה: רוב מוחלט של הישראלים לא נולד באירופה ולא עבר את השואה.

אז מה בעצם רוצה מאיתנו לורד? "הישראלים חשים היום אל הכסף הגרמני, אל הכנסת האורחים והעורכים של ברלין המדליקה. הכסף הגרמני מחכה בהפקות סרטים על פשעי הכיבוש. הוא מחכה בפרויקטים של נכדי ניצולים הנפגשים עם נכדיהם של גרינג והימלר. הכסף הגרמני ממתין לכל מי שיעשה מחקר על ההתנגדות הגרמנית לנאצים בברלין בזמן השואה ועל יחסי יהודיםגרמנים." בהנחה שלורד לא מתנגד מי יודע מה למחקרים על ההתנגדות הגרמנית לנאצים (הקונסנסוס בקרב החוקרים: פחחחח, לזה אתם קוראים התנגדות?), ובהנחה שגם סרטים על יחסי גרמנים-יהודים לא מציקים לו יותר מדי, אנחנו נשארים עם נושא מציק במיוחד מבחינתו: סרטים על פשעי הכיבוש.

ראוי לציין שלורד, כאינטלקטואל, לא מכחיש את קיומם של פשעי הכיבוש. צריך להיות מטומטם קליני כדי להכחיש את קיומם. מה שמפריע לו הוא התיעוד שלהם, תיעוד שבעולם ההזיה שבו הוא חי נעשה ב"כסף גרמני." מי שיטרח להסתכל על שורות הקרדיטים של סרטים מובילים בתחום – "שומרי הסף" ו"שלטון החוק", למשל – יגלה שהכסף מגיע משורה של קרנות קולנוע תיעודי, רובן המכריע מחוץ לגרמניה. אבל אל תבלבלו את לורד עם העובדות.

מה רוצה לורד בעצם? הוא רוצה לומר לנו שישראלים שמתעדים את פשעי הכיבוש עושים זאת ב"כסף גרמני," כלומר מוכרים את נשמתם לשטן, כלומר שהם שכחו מה זה להיות יהודים, כלומר שהם מצדיקים את הסטריאוטיפ האנטישמי הישן, על כך שליהודים אין לאומיות ואין שום דבר שהם לא ימכרו עבור כסף.

את מה שלורד כותב במרומז, כותב הראל – המעודן הרבה פחות ממנו, אבל גם הרבה יותר קוהרנטי – במפורש. אתחיל ב"חלק מהגישה הרוויזיוניסטית היא נגזרת מזליגת מורשת השואה (לאחר שמרדנו בנאצים, אמרה אחת המשתתפות בעצרת בלוחמי הגטאות, עלינו לצאת למרד נוסף, בכיבוש) לשסע הפוליטי העכשווי" שלו מסיבה פרוזאית למדי: הראל מבצע שקר קטן. ה"משתתפת בעצרת בלוחמי הגטאות" שקראה למרד בכיבוש היא חווקה פולמן רבן, שהשתתפה לא רק בעצרת אלא גם בלחימה ההיא עצמה. העובדה שניצולת הגטאות היא זו שקוראת למרד בכיבוש מביכה מאד את הראל ואת המחנה שלו. בחלקים אחרים של המחנה הימני נפוצה בעקבות הדברים הברורים מאד של רבן הקריאה להתייחס אליה כסובלת מפוסט טראומה. כמובן, אם נעשה את זה ואם נתייחס לדבריהם של כל הניצולים כאל מי שסבלו מפוסט טראומה, מעמדם ייפגע משמעותית, אז הראל עוקף את המוקש באמצעות שקר קטן.

ישראל הראל, 2011 (יוסי גורביץ)

הלאה. הראל כותב ש"אך עיקרה היא תוצאה של השקעה רבת שנים שמשקיעה ממשלת גרמניה – כמו גם קרנות ציבוריות ופרטיות – במימון תפישה "מאוזנת" לשואה. אחדים מוותיקי החוקרים הישראלים, בהם גם כאלה שנגעו בברזל בעודו חם, סמוכים כל השנים לשולחן המענקים הללו. והמשווה בין דברים שכתבו ואמרו בעבר לבין מה שכתוב בספריהם האחרונים ובראיונות עמם, מבחין בנקל בשינויים משמעותיים. אחד העיקריים: שלילת העובדה שאינה טעונה עוד הוכחה בדבר מעורבותו – ועל כן אחריותו הגמורה של כלל העם הגרמני לשואה. חוקרים אלה מצווים עלינו לומר "הנאצים", ולא "העם הגרמני". כלומר, הראל מאשים את ההיסטוריונים של השואה בכך שהם מעוותים את המחקר שלהם על פי הגוף שמממן את המחקר. לא יודע איך לומר את זה, אבל אני לא מכיר חוקרים ישראלים שאומרים שאנחנו צריכים לדבר על "הנאצים" ולא על "העם הגרמני."

ככל שהמחקר מעמיק יותר, עולה ממנו בחדות העובדה שכלל הגרמנים – להוציא אלו שהוצאו מהכלל, כמו היהודים, צוענים וקתולים דתיים מדי – נהנו מהמשטר הנאצי. אם יש משהו שהמחקר המודרני עשה, הרי הוא לקעקע את התפיסה שרווחה פעם בגרמניה, אגדת סכין בגב שניה על כך שהיתה איזו קבוצה קטנה של נאצים שהשתלטה על גרמניה והכריחה את הגרמנים לעשות דברים שהם ממש לא רצו. שוב, הקונסנסוס של המחקר הוא שלמרות שרוב הגרמנים לא הסכימו עם כל הפרוגרמות של המשטר, ולמרות שהתחלת המלחמה היתה מאד לא פופולרית, הרי שהנצחונות של 1940 ו-1941 הפכו רוב מוחלט של הגרמנים לתומכים במשטר, תמיכה שהתחילה להתערער רק אחרי התבוסות הגדולות של 1943 והתמוטטה לגמרי בחודשים האחרונים של 1944 – כלומר, אחרי שהתברר שהמשטר עומד להוריד איתו את גרמניה לשאול. בקצרה, הראל מעמיד כאן איש קש. למותר לציין שהוא לא נוקב בשמותיהם של חוקרים: זה היה מסבך אותו מהר מאד בתביעת דיבה.

לשם מה? או. "אין ספק: חלק חשוב בעם הגרמני של היום כואב באמת ובתמים את כאב העם היהודי ובוש במעשי אבותיו. אך כדי לשוב ולזקוף את קומתו הוא זקוק לתיקון זה – של הסרת ההכללה – בכתב האישום היהודי. גם ההתנפלות הישראלית על תרבותה של גרמניה החדשה – ובראשה, כמובן, הפיכת ברלין למוקד של עלייה לרגל – ממרקת עוונות. וכל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא שוערו. בעצם כן. בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה שכאשר מדובר בכסף, היהודים הם חסרי חוש טעם וריח." זה כבר מדהים. יש קשר עתיק וחובק כל – נקרא לו הפרוטוקולים של זקני ברלין – שבמסגרתו הגרמנים ממרקים את עברם על ידי המטרת כסף על עם שידוע שכסף זה כל מה שהוא רוצה. אני חושב שכל הגרמנים שאני מכיר היו נרתעים בפלצות מהתיאור הזה, הן של עצמם והן של היהודים. חשוב להביט האופן הערמומי שבו מאמץ הראל את התפיסה האנטישמית: הוא כביכול משליך אותה על הגרמנים ("בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה…"), אבל השורות שקודמות להתחמקות ("כל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא ישוערו") מעידות על כך שהראל אימץ אותה בעצמו.

כלומר, שני כותבים מובילים של הימין היהודי מאמצים, במובלע או במפורש, טענה מרכזית של האנטישמים: ליהודים אין כבוד עצמי, הם יעשו הכל בשביל כסף. זה היה יכול להפתיע אותנו, אלמלא ידענו כבר שנים שהימין היהודי הוא אנטישמי לכל דבר ועניין. רק מושא השנאה שלו משתנה: הוא לא יהודים בכלל, אלא יהודים שלא חושבים כמוהו. קרי, שמאלנים.

אחרי הכל, האנשים שנוסעים לברלין והאנשים שעושים סרטים על הכיבוש, הם לא יהודים טובים. הם רק יהודים למראית עין. ערב רב, אם להשתמש בביטוי ההלכתי. כלפיהם, שולף הימין – כפי שכתבתי לפני כמה וכמה שנים – את כל הארסנל האנטישמי. אנשי השמאל מתוארים כמי ש"מנותקים מהעם"; כ"חסרי שורשים"; כשונאי עצמם; הם נתפסים כמי שהם, במקביל ובו זמנית, קומוניסטים ובעלי בריתם של בעלי ההון; כמי שלא מאמינים בדבריהם או שאין להם כל אמונה, ושמעשיהם ואמונותיהם מוכתבים על פי מי שחותם על הצ'ק שלהם; כערמומיים או כמשכילים, אבל השכלה שמנותקת מ"רוח העם"; וכמובן, כמושחתים מינית – כמי ששטופים בזימה או בהומוסקסואליות.

ההאשמות האלה מעידות בעיקר על המאשים. הכסף שאנשי ימין מחו"ל שולחים לישראל, ושמסייע לארגוני הימין, גדול משמעותית מהכסף שמקבלים אנשי השמאל. הכסף הזה גם מוסתר הרבה, הרבה יותר. "אם תרצו", למשל, שעשתה קריירה מלצווח "מי מממן אתכם" ולהציג בצורת דו"חות את מה שמופיע בעמודי הקרדיטים של ארגוני זכויות האדם, עושה מאמצים עילאיים כדי להסתיר את מקורות המימון שלה.

אימוץ הדפוסים האנטישמיים הקלאסיים משתלב בימין עם אימוץ של דפוסים גזעניים יהודים מקוריים, כמו התפיסה של "ערב רב." האגדה הזו, שעד לעשורים האחרונים רווחה רק בכמה חוגים קבליים וכעת היא נפוצה בכל מקום, אומרת שיש זן של יהודים שהם בעצם לא יהודים אלא מקבילה של עמלק, ושהם לא מודעים לכך. מטרתם של היהודים-לכאורה האלה – צאצאיהם של "הערב רב" של מצרים – היא להשמיד את היהודים. חלק מהתפיסות הקבליסטיות מדברות אפילו על כך שהגלות האחרונה של היהודים תהיה בקרב הערב רב.

העליה של האגדה הזו לא מקרית: היא מגיעה כאשר לימין היהודי יש צורך להצדיק את השנאה שלו כלפי ישראלים ויהודים שחושבים אחרת מכפי שיהודים אמורים, לשיטתו, לחשוב. אז זה פשוט: הם לא באמת חושבים אחרת. או שהם שכירים של רוצחים-לשעבר שכותבים את מה שמצפים מהם שוכריהם, או שהם אפילו לא מודעים לכך שהם משרתים של כוח קוסמי אפל שמנסה להרחיק את היקום מיעודו האלוהי. ובכל מקרה הם מושחתים ואין מה לדבר איתם. זה, אחרי הכל, הרבה יותר פשוט פסיכולוגית מאשר להודות בכך שיש יהודים שחושבים אחרת ממך; כפי שראינו אצל לורד, התפיסה הימנית של יהדות היא אחדותית. כל העם הוא יחידה אחת, שמתפקדת באמצעות מוח-כוורת. מי שסוטה מקו המחשבה לא אומר בכך שצריך לחשוב שוב על הנושא; הוא פשוט מוציא את עצמו מהעם.

היסטורית, זה לא חדש. כך תפקדה היהדות הרבנית לאורך ההיסטוריה: כמעט בכל פעם שקם ערעור על התפיסה ההגמונית, המערערים הורחקו מן הקהילה. היכולת להגדיר מישהו שחושב אחרת – נניח, מי שלא מאמין בביאת המשיח – כ"לא יהודי" היא אבן היסוד של היהדות הרבנית. הראל חובש כיפה; לורד לא; ושניהם צאצאים של התפיסה הזו. וברגע שמישהו כבר מוגדר כלא יהודי, קל הרבה יותר להחיל עליו את התפיסות הקלאסיות על גויים.

האנטישמיות המודרנית היא תיאוריית קונספירציה שמטרתה להסביר מדוע האוחזים בה לא הצליחו להתמודד עם המודרנה. מדוע הם – חנוונים קטנים, בעלי חנויות לא מצליחים, פקידים זוטרים, איכרים קשי יום – נדחקו אחורה בעוד שאחרים זינקו קדימה. כפי שמראים לנו לורד והראל, וכפי שמראים לנו מדי יום ימנים ברשת, תפיסת הימין היהודי גם היא במהותה תיאוריית קונספירציה: הכל מגיע לנו וכולם מנסים לדפוק אותנו או שונאים אותנו על לא עוול בכפנו.

כתוצאה מעיקול בדרך ההיסטורית, תיאוריית הקונספירציה ההיא סללה את הדרך למחנות השמדה. מותר לתהות אם, לאור לקחי ההיסטוריה ולאור העובדה שאנחנו יודעים איפה עצרה הרכבת ההיא, הבחירה של הימין היהודי בתיאוריית הקונספירציה הזו היא לא פיתול לא צפוי בדרך אלא השתוקקות, מודעת או לא, אל התחנה הסופית המסוימת הזו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכו בעזתים והצילו את ישראל

גלעד ארדן, שבעוונותינו נבחר לתפקיד בכיר יותר מתופס כלבים, שלח בימים האחרונים מכתב לתקשורת ולשרי הממשלה. במכתב, שמיועד לכסת"ח את ארדן ואת המשרד שלו לקראת הפסקות החשמל הצפויות בקיץ, מציע ארדן פתרון שאם לא יפתור את בעיית חוסר החשמל, לפחות יאפשר לישראלים להרגיש שהם דפקו מישהו אחר: הוא מציע להפסיק את הזרמת החשמל לעזה. לא, גם בלי שום פרובוקציה מצד העזתים.

בואו נדבר על המשמעות של זה. כרגע, ישראל מספקת כשליש מתצרוכת החשמל של עזה. יישום ההצהרה של ארדן משמעו שבתי חולים יתקשו לתפקד, שמערכות טיהור שפכים ואספקת מים יפסיקו לתפקד, ושכל מיני אנשים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד פרט לכך שהם נולדו לעם שחלק מבוחרי הפריימריז של ארדן רואים כעמלק, ימותו. סתם. כשתצטרכו לנפנף בידיים בחום של 39 מעלות ולקוות שהחשמל יחזור לפני שתצטרכו להשליך את תכולת המקרר שלכם, ארדן מקווה שלא תחשבו על המחדלים שלו ושל חבר מרעיו אלא על העובדה שהם דפקו עוד קצת את אחת האוכלוסיות היותר דפוקות גם ככה.

בצדקנות, ארדן מוסיף ש"לא מדובר בסנקציה נגד עזה ובטח שלא כנגד תושביה אלא צעד בסיסי הנדרש מתוך הכרה מלאה כי 'עניי עירך קודמים'". הוא אפילו הדגיש את הטקסט הזה במקור, אולי מתוך מחשבה לא נעימה שאיזה טריבונל עשוי, בעגלא ובזמן קריב, לשאול אותו שאלות קשות על המכתב. עוד נחזור לדאגה של ארדן לעניי עירו.

בינתיים, הבה נסתכל על העובדות. ישראל כבשה את רצועת עזה, בניגוד לרצון תושביה, ביוני 1967. זו היתה הפעם השניה שבה כבשה ישראל את הרצועה. היא שלטה בה במשך יותר מ-38 שנה, עד שעזבה אותה – ללא תיאום, ובכוונה ללא תיאום – בספטמבר 2005. במשך 38 השנים האלה, היא הקפידה לוודא שבעזה לא יתפתחו תשתיות כלשהן. העזתים נועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, עובדים זולים בישראל. כמי ששירת בדיר אל בלאח, אני יכול להעיד שתשתיות מים מתוקים הגיעו למקום רק ב-1991, כלומר 24 שנים לאחר תחילת הכיבוש. הרמזור הראשון הועמד בחאן יונס ב-1990, והוא כל כך הפתיע את התושבים שהוא גרם מיד לתאונת דרכים.

ישראל שלחה קולוניסטים ("מתנחלים") לרצועה, והללו השתלטו תוך זמן קצר על כרבע מהקרקעות הראויות לעיבוד ברצועה ועל כשליש מהמים שלה. כשבאה השליטה הישירה הישראלית בעזה לקיצה, היו ברצועה כמיליון וחצי תושבים וכ-8,000 קולוניסטים, שרובם התקיימו לא מחקלאות – למרות האגדות שיספרו על עצמם אחר כך – אלא מעבודה במועצה המקומית. בגוש קטיף, נזכיר, היו 1,200 משפחות, כלומר כ-2,400 בגירים ברי תעסוקה. מתוך אלה, 1,800 עבדו במועצה המקומית – יחס של עובד אחד על כל ארבעה תושבים. לא פלא שהם רצו את המועצה המקומית שלהם בחזרה; לא פלא שבלעדיה הם לא מוצאים עבודה. הם התקיימו על חשבוננו.

ישראל, כמי ששלטה ברצועה במשך רוב שנות קיומה של זו כיחידה טריטוריאלית עצמאית, אחראית למצב התשתיות בה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא הפציצה את תחנת הכוח שלה ומנעה במשך זמן רב את שיפוצה. ככזו, היא מחויבת לספק לעזה חשמל. זו לא אמירה שלי: זו עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל בבג"צ, מלווה בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, שאוסרת על הפסקת החשמל לרצועה. בג"צ קבע שכתוצאה "מהמצב שנוצר בין מדינת ישראל ובין שטח רצועת עזה אחרי שנות השלטון הצבאי באזור, אשר בעקבותיו נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת עזה באספקת החשמל מישראל." ככה זה: לכיבוש ונישול של אוכלוסיה גדולה, תוך דיכוי יכולת היצור שלה, יש מחיר. עכשיו ישראל משלמת פרומיל ממנו.

האם ארדן לא ידע על כך, קודם ששלח את המכתב שלו? האם ידע והתעלם, סמך על כך שאף אחד לא יבדוק את העובדות? כלומר, האם הוא היה רשע או בור? במקרה של ארדן, אני נוטה להאמין שהוא נבל, אבל זה פחות חשוב. השאלה המעניינת היא למה ארדן בכלל צריך לבזוז את החשמל שמדינת ישראל מחויבת לספק לעזתים.

למה יש לנו משבר חשמל? כי האוכלוסיה גדלה בעקביות אבל אין לנו תחנת כוח חדשה. למה אין לנו תחנת כוח חדשה? הממשלה הרי אישרה הקמה של כזו ב-2003 והיא היתה אמורה לקום כבר ב-2008. מכמה סיבות. הראשונה שבהן היא התנגדותו של משרד האוצר לרעיון של תשתיות ציבוריות. האוצר השתמש בשיטה של דחיות, בתואנות שונות, כדי לעכב את בנייתה. אחר כך הוא גדע את רגלי חברת החשמל בכך שהודיע שהמדינה לא תשתתף בהוצאות של בניית תחנת הכוח – כאילו משרד האוצר היה מהאו"ם, כאילו המטרה שלו היא לדאוג לרווחת תושבי מדינת ישראל. האוצר דרש שחברת החשמל תממן את הקמת התחנה בעצמה; ומאחר והממשלה הזו לא מייצגת את האינטרסים של הציבור אלא של כת היד הנעלמה, זה בדיוק מה שקרה. וזו אחת הסיבות לעליית מחירי החשמל.

מותר לחשוד שהדחיה בבניית תחנת הכוח לא נובעת מרצון אמיתי כלשהו של האוצר לחסוך כמה זלוטס. כשהאוצר רוצה, הוא יודע להעלים עין מהוצאות: למשל, הכנסת אישרה העברת 850 מיליוני שקלים ל"קידום התיישבות" לפני שבוע והאוצר לא עשה רעש. חברת החשמל, עם ועד עובדים חזק ולעתים ברוטלי, הוא מטרה ישנה של נערי האוצר. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר, השווה את חברת החשמל לספינת מלחמה נאצית. הממונה על השכר באוצר לשעבר, אילן לוין – מי ששלח את הרופאים לעבוד בשתי משמרות – הודה בראיון פרישה שנערך לאחרונה שלעתים האוצר "מייבש" את החברות הציבוריות עד שהעובדים נשברים ומשתפים פעולה.

זו הצהרה מדהימה. לוין הודה בעצם שהאוצר פועל נגד האינטרסים של הציבור הישראלי בשם האידיאולוגיה שלו. מה משמעו של "ייבוש"? משמעו שהאוצר לא מעביר לגוף הציבורי את התקציבים שהוא זקוק להם כדי לתפקד כראוי. תוך זמן לא רב, הוא מפסיק לתפקד כראוי – ואז עולה הזעקה שמדובר בגוף ציבורי עצל וכושל, שיש להפריט אותו. זה בדיוק מה שעשה משרד האוצר עם הכבאים, למשל. לוין הוא מחבל (Saboteur), שמועל בחובתו כעובד ציבור ופוגע בו במכוון כדי לקדם את האינטרסים של האנשים היחידים שמרוויחים מהפרטה: האוליגרכיה של בעלי ההון. ולווין לא לבד. כשיתחילו הפסקות החשמל בשיא החום, זכרו את לוין ואת חבר מרעיו במשרד האוצר. הם יהיו אחראים לאסון שלכם הרבה, הרבה יותר מהעזתים.

גם המשרד להגנת הסביבה (זוכרים איך קראו לו פעם המשרד לאיכות הסביבה? אז זה כנראה לא היה לוחמני מספיק) נושא באחריות מסוימת לעיכוב בניית תחנת הכוח. לשבחו ייאמר שהוא ניסה לעשות את תפקידו ולמנוע מתושבי ישראל זיהום שייגרם כתוצאה משימוש בפחם. ארדן יודע היטב שאף אחד לא יזכור את זה כשהמקררים יפסיקו לעבוד, הוא יודע היטב שמשרד האוצר הוא טפלון, והוא יודע שיש סיכוי טוב שהוא יהפוך לשעיר לעזאזל.

אבל כשזה יקרה, הוא יוכל לומר שהוא ניסה להציל את תושבי ישראל מספיגת עוד זיהום בכך ששלח פלסטינים בעזה אל מותם. והוא מקווה שהוא יוכל להפוך את הציבור הישראלי לאספסוף צמא דם, שישמח על העובדה הזו ויתנחם בה.

מה שהופך אותו לאחת מצורות החיים הפחות סימפטיות שמאכלסות את הממשלה הנוכחית. במחשבה שניה, אני מעדיף אדם הומני יותר כתופס כלבים.

הערה מנהלתית: ביום שישי האחרון אמרתי כמה מילים בפאנל בכנס השמאל הישראלי. מי שמעוניין יוכל לראות סרטון של הדברים כאן.

(יוסי גורביץ)

השקר הקבוע של חברון

על פי דיווחי טמקא, בעת כתיבת הפוסט הזה הסתיים פינוי "בית המריבה" החדש של חברון. מערכת הבטחון בחרה הפעם שלא לתת למתנחלים ולתומכיהם בממשלה להכתיב עובדות בשטח. ובכל זאת, צריך לומר כמה מילים על הפארסה הזו.

המתנחלים רכשו את הבית המדובר, על פי כל הדיווחים, באמצעות מהלך הונאה: הם השתמשו במשת"פים שגרמו לבעל הנכס להאמין שהוא מוכר אותו לפלסטינים, ולא למתנחלים. המתנחלים ותומכיהם טענו בימים האחרונים שהעסקה כשרה לחלוטין בעוד שתושבי חברון שרואיינו בתקשורת הישראלית טענו שהיא מפוברקת ושמדובר בזיוף. שני הצדדים לא ראו את המסמכים, ויש להניח שחלקם הגדול – כמוני – לא היה מצליח להבין אם מדובר במסמך אמיתי או מזויף.

אבל זה לא באמת חשוב. ההנחה שחוקי הקניין הרגילים חלים בגדה המערבית הם שקר מוסכם. לכולם ברור שלפלסטיני אין אפשרות לרכוש בית בהתנחלות ולמעשה גם לא להכנס אליה ללא אישור. מערכת הבטחון טענה שרכישת הבית לא קיבלה את אישור שר הבטחון, על פי סעיף בחוק שככל הידוע לא הופעל בטווח זכרונו של מישהו, וגם זה הבל.

החוק לא משנה בגדה, כי החוק הישראלי לא חל בה. אין שום סיבה להתחיל בכלל להתווכח עם המתנחלים על כן-קניתם-לא-קניתם. בגדה חל החוק הצבאי. הוא קובע שכל מה שיכול להפריע לבטחון, אסור. כל מה שאלוף פיקוד המרכז היה צריך לעשות הוא להוציא צו, שקובע שכניסת מתנחלים למבנה עשויה לגרור (אין צורך בוודאות) סכנה לבטחון האזור, על סמך מידע סודי שלא בא לו לחלוק עם תושבי המבנה, והוא יהיה רשאי לפנות אותו. זה באמת עד כדי כך פשוט. זה קורה לפלסטינים כל הזמן. כפי שאפשר לראות מהסרטון הזה, פלסטינים אפשר לפנות מבתים בחברון גם בלי דיונים בקבינט.

מי שטוען שעל המתנחלים והפלסטינים בחברון צריכים לחול שתי מערכות חוק שונות – יאיר לפיד, למשל, שאמר את הדברים לאחר שנשאל על השימוש שלו בציווי התנ"כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" – צריך להפנים שהוא תומך באפרטהייד: שתי מערכות חוק שונות פועלות באותו הרחוב ומופנות כלפי אנשים על פי מוצאם האתני.

וכמה מילים על הרטוריקה של המתנחלים. את הפינוי של אנשים שבקושי הספיקו להתמקם ממבנה שגם אליבא דמתנחלים נרכש בכחש, הם כינו "פינוי מהבית." ספק אם היה מישהו שהוזיל כל כך את הביטוי "בית" כמו המתנחלים. טיעון נוסף של המתנחלים הוא שלכל יהודי יש זכות לגור בכל מקום בפלסטין, כמו שיש לו בארה"ב. השקר שבטיעון הזה, כמובן, הוא שיהודי שעובר לגור בעיירה באריזונה לא מלווה מיד בפלוגת מג"ב שמטילה עוצר על הרחוב לעתים מזומנות ועורכת חיפושים תוקפניים על התושבים המקומיים. המתנחלים רוצים לגור בפלסטין? סבבה. שיעשו את זה מבלי להפוך את מעבר הדירה שלהם להרחבת הכיבוש.

אבל זה, כמובן, לב העניין: השתלטות מתנחלים על בניין אין לה דבר וחצי דבר עם "בית" או עם זכות הקניין. כל מטרתה היא להרחיב עוד קצת את תחום הישוב של הכיבוש. רק שכמובן, הצגת הדברים כך תקשה עליהם להסביר את עצמם לישראלים.

ועוד דבר אחד: גינתר גראס כתב שיר, שבו הוא מצביע על אמיתות לא נעימות: שישראל יש נשק גרעיני בלתי מוצהר בעוד שלאיראן אין כזה, ושהצוללות שגרמניה מספקת לישראל אמורות להיות מחומשות בנשק הגרעיני הזה, ושעליה להפסיק לספק לה כאלה עד שישראל תתחייב שלא לחמש אותן בנשק גרעיני. ערעור כזה על זכויות היתר של ישראל חצוף מאד, ועל כן אין מנוס, בתקשורת הישראלית, מלציין בהבלטה כי מי שהוא תומך נלהב זה עשורים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שירת באס.אס. בצעירותו, לפני שבעים שנה כמעט. מזל שיש את נשק יום הדין הזה, אחרת מישהו עוד יכול היה להתייחס לגראס ברצינות.

(יוסי גורביץ)

תראו מי הפך לאביר שלטון החוק (קצר)

הנוכל הפוליטי רונן שובל, מתנחל שמוקם ברשימת הבית היהודי ועדיין הצליח לשכנע כותבים בעיתון כמו בן כספית שהוא ותנועתו, אם תרצו, ממוקמים ב"מרכז", קצת הגזים הפעם.

במאמר מבולבל מהרגיל ב"הארץ" אתמול (א'), טען שובל שהסיבה לתג מחיר היא… השמאל האנטי ציוני. שובל קונן על כך שחלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא מתייחס ברצינות לשלטון החוק, וכרגיל גם את התיק הזה הוא הפיל על השמאל. אם רק היה כאן שלטון חוק, הוא אומר, הכל היה טוב יותר. הכו באליטות והצילו את שלטון החוק.

נניח עכשיו לעובדה שהמתנחלים היו פורעי חוק, מההתנחלות בחברון ב-1968 והלאה, הרבה לפני שהיו פה פוסט ציונים. ב-2008, כששובל היה מועמד לכנסת מטעם הבית היהודי, הוא אמר לערוץ 7 – לא בדיוק כלי תקשורת שהחוק הוא נר לרגליו, כידוע – שהוא מתנגד "לעקירת מאחזים", ושהוא גם היה בהתפרעות הגדולה בעמונה. הוא מוסיף שהוא "אני ממש נגד אלימות אבל זה כבר סיפור אחר."

עמונה, נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי – כמו כל המאחזים, ששובל מתנגד לפינוים – שבג"צ הורה על פינויו. קבוצה של מתנחלים אלימים התכנסה שם, שובל יחד איתם, כדי למנוע את פינויו, והתנגשה עם המשטרה. אחר כך היא פיתחה תיאולוגיה של התקרבנות. שובל מציין בראיון את השתתפותו בעמונה כדי להוכיח את נאמנותו האידיאולוגית. בקרב החוגים שבהם חי שובל, פריעת חוק היא אורח חיים. לזה התרגלנו. יבבות על אי שמירת החוק תוך תקווה שאף אחד לא יזכור שהצהרת בפומבי שגם אתה פורע חוק, זה בכל זאת קצת חריג, אפילו בקנה המידה של עיקום האמת שכבר הורגלנו בו משובל.

ישנה כמובן השאלה למה "הארץ" פרסם את המאמר הזה מלכתחילה, אבל, אם לצטט את שובל, זה כבר סיפור אחר.

ועוד דבר אחד: חשבתם שהסגר על רצועת עזה נובע מסיבות בטחוניות? פחחחחח. לאחרונה, עקב מחסור בלולבים לקראת חג הסוכות, שקלו במשרד הבטחון לייבא לולבים מעזה. פתאום, כשזה מגיע לצרכי דת, הסכנות הבטחוניות מתפוגגות. בעמותת גישה אומרים בצדק שמדובר ב(עוד) הוכחה לכך שהמצור הוא פוליטי, לא בטחוני.

(יוסי גורביץ)

עדכון אנסטסיה מיכאלי (קצר)

התייחסתי אתמול לאמירות של ח"כ אנסטסיה מיכאלי (ברה"מ ביתנו) על ספרים דיגיטליים והחשש מקונספירציה פלסטינית. היום פורסם פרוטוקול ישיבת הכנסת מאמש, שבו מופיעים דבריה – אפשר לראות אותם כאן (זהירות, מסמך), בעמ' 168. הם הרבה יותר גרועים משחשבתי. אני רוצה להודות לקורא ערן ר. על העדכון.

כה אמרה מיכאלי:

תאמינו לי שחברות היי-טק יפתחו אפליקציות חדשות בעתיד, פרוטוקולים מיוחדים, מערכות הפעלה בשביל להפעיל את אותם ספרי לימוד. אני מהנדסת אלקטרוניקה ורציתי להיות גם מתכנתת. אני מכירה טוב מאוד תוכנה ומחשבים.

אגיד לכם שעוד מעט, בעוד 10 שנים, אנחנו לא נוכל לפקח על ספרי הלימוד במחשבים. תסתכלו איזו פרופגנדה יודעים לעשות ערביי ישראל. הם יכנסו לכל מערכת הפרוטוקולים של ספרי הלימוד, הם יכתבו בשבילנו את ההיסטוריה של מדינת ישראל. תתעוררו.

אני מצטערת שגדעון סער לא נמצא כאן, ששר החינוך גדעון סער לא נמצא כאן. יהיו הרבה האקרים שיתקינו לנו ספרי לימוד משלהם. אתם תשכחו את התורה, אתם תשכחו מה זה תהילים. ילדי ישראל ילמדו את ההיסטוריה של פלסטין. אני מאוד מבקשת להיזהר לפני שאתם תתמכו בהצעת החוק הזאת. אני בטוחה שהיא תעבור, אבל אני מזהירה אתכם שבעוד כמה שנים אנחנו "נאכל" את הטעויות האלה. ועוד יותר, ההורים בזמן הזה ישלמו את המחיר שלהם. תודה רבה.

עכשיו, כרגיל, אנחנו צריכים להחליט אם היא מטומטמת שמאמינה בבולשיט שהיא מנסה למכור לנו, או שהיא חושבת שקהל המצביעים שלה הוא זה הנבער והמטומטם.

(יוסי גורביץ)

סגן שר החוץ נגד ישראל

דני "כסא נמוך" איילון, שמפגין נוכחות מרשימה בתקשורת החדשה, מופיע בימים האחרונים בסרטון חדש ביוטיוב, שבו הוא מנסה להסביר מדוע לישראל יש זכות על הגדה המערבית, או, למצער, מדוע לא קיים שם כיבוש. הסרטון לא מקורי במיוחד: הוא מבוסס על סרטון תעמולה של מועצת יש"ע. כל זה יצר פארסה קטנה: מוקדם יותר היום, הפיצה שדולת המתנחלים – שאגב, ממש לא מקפידה על השקיפות שהיא דורשת מאחרים באשר להכנסות שלה – מייל שמציין בגאווה שהסרטון של איילון מתבסס על זה שלהם, ואם לא די בכך, הרי שהוא קיבל את הסכמתם לכך. במשך כמה שעות, יכלו המתנחלים להרגיש שהם לא מצורעים. האופוריה נגמרה מהר מאד: כמה שעות לאחר מכן, כשהתחילו השאלות להגיע, נאלצו במועצת יש"ע להכחיש בשפל רוח שיש קשר ביניהם ובין הסרטון.

אבל בעיות הדימוי של המתנחלים הם לא הנושא. מה שמדהים ומדאיג כאן הוא שסגן שר החוץ של מדינת ישראל מבצע דה-לגיטימציה לעצם קיומה.

צפו-נא בסרטון. בדקה 3:43 אומר הקריין ש"החלטה 181, החלטה לא מחייבת מלכתחילה, נשארה ללא כל מעמד חוקי". כפי שציין הבוקר ניתאי פרץ, ההחלטה הזו מוכרת לציבור הישראלי בתור החלטת הכ"ט בנובמבר. סגן שר החוץ הישראלי כבר לא מכיר בה.

איילון חוזר מילה במילה על השקרים של המתנחלים שכבר פירקתי בפוסט קודם. המשמעות היא שמשרד החוץ הישראלי – ואיילון מייצג אותו עת יעלה מרכב, עת יעלה משכב – עומד מאחורי השקרים האלה, שלא מסובך להפריך.

יש הנחת יסוד סמויה בכל מסכת השקרים החדשה של המתנחלים – היא בת כמה חודשים בלבד, נזכיר – שמאמץ עכשיו איילון. ההנחה הזו היא שריבונות ולגיטימיות מגיעה מבחוץ, ולא מהסכמת הנשלטים. לא שזה מפתיע, שלילת הרעיון של הסכמת הנשלטים, במדינה שמאבדת במהירות את שאריות צביונה הדמוקרטי. אבל צריך לשים לכך לב.

המתנחלים, ואיילון בעקבותיהם, טוענים שיש להם זכות על השטחים מכוח הצהרת בלפור. פחות מחצי דקה אחר כך, איילון מבכה את אובדן עבר הירדן המזרחי, כתוצאה מהחלטה של שר בריטי אחר, ווינסטון צ'רצ'יל. כלומר, איילון והמתנחלים מוכנים לקבל הצהרה של כוח קולוניאליסטי שלא טרח בכלל להתייעץ בתושבי האזור, אם היא לטובתם – אבל שוללים את זכותו לקבל החלטה כזו כשהיא לא מוצאת חן בעיניהם. בלשון כותבי התלמוד, התנהגות כזו היא שלי שלי, שלך שלי. במועצת יש"ע ודאי יוכלו לומר לאיילון איך מוגדרים אנשים שמחזיקים בתפיסה הזו.

בפועל, כמובן, שתי ההחלטות חסרות כל לגיטימיות. לא לבלפור ולא לצ'רציל היתה כל זכות לקבל החלטות באשר למזרח התיכון. אם ינסה איילון לנמק את קיומה של מדינת ישראל לקהל זר – וזה, נזכיר, חלק מרכזי משהו מתפקידו – בהתבסס על החלטת סן רמו, שומעיו, במיוחד הצעירים, יבהו בו כאילו ניסה להסביר להם שהם צריכים לממש את החלטות שלום ווסטפליה. עידן הקולוניאליזם חלף בכל העולם, חוץ מאשר בישראל – מה שלא מפתיע, שכן היא מחזיקה בקולוניות, ומטרת השטיק של איילון, באמצעות פלפול משפטי שהיה גורם לסחרור גם לישועי, היא לשכנע אותם שלישראל יש זכות גם על הגדה המערבית.

יש רק בעיה אחת: ההתעלמות מהסכמת הנשלטים יוצרת עולם הזוי, שבו אין כלל פלסטינים, אין להם דרישות, והם לא נכבשים. איילון מסביר שישראל כבשה את השטח מירדן, ומתעלם מהעובדה שירדן הודיעה רשמית ב-1989 שאת ניהול הגדה היא מעבירה לאש"ף. למעשה, המילה "פלסטינים" עצמה כלל לא מופיעה בטקסט של איילון. אחרי הכל, היא תחדיר קצת מציאות לפנטזיה הוורודה שבה הוא רוצה שנחיה. ישראל, לגישתו, לא כובשת תושבים; היא כובשת שטח. ארץ ללא עם לעם ללא ארץ, שבנו אליך שנית.

אבל הפלסטינים, לצערם של המתנחלים ושל איילון, קיימים, והם לא הולכים לשום מקום. יתר על כן, החלטת סן רמו שאליה עורג איילון קובעת – נזכיר שוב – ש"מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה." אם נתעלם לרגע מהשם המפורש הזה, "פלסטינה", שאומר שגם ישנם פלסטינים – ולו במובן של יושבי הארץ – המשמעות היא שאם איילון והמתנחלים רוצים לשלוט על הגדה, הם יצטרכו לתת לכל תושביה זכויות אזרחיות ודתיות מלאות. על פי הסקרים האחרונים, יותר ויותר פלסטינים חושבים שזה רעיון טוב.

השאלה היא אם זו גם עמדת ממשלת ישראל. אם לא, אז ראש הממשלה צריך למצוא קצת אומץ ולפטר את הדה-לגיטימיזטור המסוכן שמשמש כסגן שר החוץ, ששומט את עמוד התווך העיקרי של זכות קיומה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל הודיע היום בגאווה שמפקד חיל הים פיקד אישית על ההשתלטות על הדיגניטה, הספינה הצרפתית שניסתה לפרוץ את המצור הימי על עזה. אוי לאותה גאווה: השתלטות על ספינה קטנה, לא חמושה, שאנשיה לא גילו התנגדות, הצריכה את נוכחותו של מפקד החיל. החוליים של 18 השנים בלבנון, שבהם משימות ברמת המחלקה היו מצריכות פיקוח של תת אלוף, בעליל עוד לא החלימו.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: אלברט שני והרפתקאותיו בחופש הגדול

רחמנות, רחמנות על הימין הקיצוני בישראל: אין להם עם מי להתווכח. בלילו של קיץ יושבים להם ל"צים – הלא הם "לוחמי ציון" האמיצים, ומתאווים לוויכוח – ואין למי לתת תגובה ציונית הולמת. יש להם משימה: להוכיח שהשמאלנים שונאים את ישראל ורוצים בהשמדתה.

ויש להם בעיה: אין שמאלנים כאלה.

האנשים האמיתיים מתעקשים לשמר אנושיות וניואנסים, ומסרבים להיראות כמו השטן-על-הפלקט. שנים רבות של ויכוחים מקוונים – וחוק החרם, על השלכותיו לגבי ישראל – הביאו את הימין למצב בלתי נסבל. אין להם את מי להתקיף מבלי להרע את תדמיתם בציבור.

אך לא זוטות כאלה יטרידו את המתאווים לוויכוח. הם מצאו פתרון: המצאת דמות שתעלה את כל הנקודות שהם רוצים לתקוף – ואז, תקיפתה של דמות זו. לטכניקה הזו קוראים "יצירת אנשי קש" והיא מאפשרת ליוצר לתקוף את הדחליל שבנה ולהציגו כאילו ייצג כל איש שמאל באשר הוא – ובכך, להצדיק אלימות עתידית מבלי להתלכלך בעיני הקוראים.

טכניקה זו קלה במיוחד להפעלה באינטרנט. לאחרונה ראינו אנשי קש רבים ומשונים, ששימשו להכפשת קהלים שלמים – ופוצחו ע"י בלוגרים, עיתונאים, ובמקרה אחד, ע"י רשת CNN. כשירות לקהל קוראי החברים של ג'ורג', הנה חשיפתו של בלוגר-הקש שהפציע ביום שישי, ה-15 ביולי, למען לא תפלו גם אתם בפח הבדיוני הזה:

בליל ה-15 ביולי פורסם פוסט ראשון בבלוג של אדם המתקרא "אלברט שני". אלברט מופיע בעולם לבוש חליפת-קלישאות. הוא מעודד את הפלסטינים (וגם את הפלשיתינאים, הוא לא סגור על שמם) לבצע פיגועי תופת בישראל ולשפוך "נהרות של דם ציוני בכל רחבי פלסטין הכבושה". הטקסט קשה, מקומם וברוטאלי מאוד, במיוחד כאשר קוראים אותו כאילו נאמר על ידי אדם אמיתי.

אלא שהאיש הזה, "אלברט שני", לא היה ולא נברא. על פי הפרטים בבלוג, מדובר באדם שכביכול השתייך לתנועת "הפנתרים השחורים" והשתתף במשט על סיפון ה"מרמרה". עוד מציין הבלוג שהאיש הוא "חבר השמאל המתקדם" (מה זה? למישהו יש מושג?) וכן "חבר הדירקטוריון והחוג העוסק במיגור האג'נדה הציונות במזרח התיכון, ופלסטין הכבושה בפרט." הדירקטוריון זה, למיטב הבנתנו, לא ממש קיים. בכלל לא, אפילו.

סדרת הודעות בפורומי-שיחה החלו להופיע בזו אחר זו:

  • 21:42 – בתגובות לידיעה על שר החינוך, באתר News1
  • 23:30 – בפורום "בארץ ובעולם" בפורום הסטודנטים של אונ' בן-גוריון
  • 23:32 – בפורום פרש (Fresh)
  • 23:40 – בפורום הסקופים של רוטר
  • בשעה לא-ידועה הגיע הקישור אל דף הפייסבוק של "לוחמי ציון" בראשות תמיר סאסי, שם נצפתה למחרת הודעה על כך של אחד, אבי חומש, שהחליט להתלונן הלאה על עצם קיומו של "אלברט".

זהו מסע קידום די מרשים, עבור בלוג כה חדש.

אפשר לנחש שהשקט שהשתרר בין רבע לעשר ואחת-עשר וחצי קשור בתוכנית טלוויזיה? או אולי השלווה הזו קשורה לתריסר התגובות האוהדות והתומכות ש"אלברט" קיבל? תעלומה. ליצני ציון דורשים צדק. צילום מסך

קל לראות את הפערים בסיפור הכיסוי של איש הקש הזה, את הביוגרפיה המומצאת ואת חוסר הקוהרנטיות וההיגיון של ה"פוסט הלוחמני" בבלוג. תאמרו, עוד ניסיון פתטי של קיצונים ימניים לנגח את השמאל. מדוע לתת על כך את הדעת?

ובכן, משום שזו עליית מדרגה. תעמולה היא כלי בעל עוצמה רבה, שיכול להוציא אנשים לרחובות ולגרום להם לשרוף, לפוצץ, לרצוח. דף הפייסבוק של אותם לוחמי ציון כולל קריאה להתלונן במשטרה על "אלברט שני" – דבר שמבזבז משאבי ציבור ומנסה לשלוח שוטרים לאיתור אדם שאינו קיים (ואף להטריד כל אדם בשם אלברט שני, ויש לפחות אחד כזה בישראל – אם כי, שאר הפרטים הביוגרפיים לא נראים תואמים).

כולנו למדנו בשיעורי ההיסטוריה שאפשר להוליך שולל קבוצה גדולה של אנשים בקלות רבה יחסית, עם תוצאות איומות ונוראות. כשאנשי ימין קיצוני לא בוחלים בשום אמצעי – שקרים, המצאת "דחליל" שיוכלו לתקוף – פירוש הדבר הוא שהכפפות הוסרו. פירוש הדבר הוא שהם רוצים למצוא סיבה לפגוע באנשי השמאל, להוציא על כולם "דין רודף", בין אם יש לדבר בסיס במציאות ובין אם לאו. שלא יהיה לכם ספק: הטקסט המומצא הזה ואחרים כמותו ישמשו כ"עדות" לשנאת השמאל וכהצדקה לתקיפתו בפעולות עתידיות של ארגוני ימין קיצוני. כאשר אנשי ימין נוקטים בתעמולה מבית מדרשו של גבלס כדי לעורר איבה, כעס ושנאה, המשמעות היא אחת: הם מניחים את היסודות לפגיעה עתידית בזכויותיהם, ורוב הסיכויים שגם בגופם, של אנשי שמאל.

לכן אנו בוחרים להוקיע ולהתריע. היינו רוצים להאמין שיש עוד אוכלוסייה גדולה של אנשי ימין ומרכז שקולים ושפויים בישראל – אנשים שחיים במציאות ורוצים להתמודד איתה בכנות ולא בתחבולות ובתכסיסים נגד אזרחים אחרים.

אמר אברהם לינקולן: "לא ניתן לרמות את כל האנשים, כל הזמן." קיימים בהחלט אנשים שהוליכו שולל את רוב האנשים סביבם, במשך הרבה זמן. אבל כאשר מתחילה להסתמן מגמה של תכסיסים ותחבולות, ראוי שנדע כולנו – כל קוראי העברית – להיזהר ולהישמר מפני אנשי הקש של הימין הקיצוני שמנסים לשכנע אותם בדברים שלא היו ולא נבראו.

יש לנו מספיק על מה להתווכח בדיון הפוליטי, ואף אחד מאיתנו לא רוצה שכל הארץ תתהפך בדם ואש. מספיק עם השקרים – המציאות מסובכת ורבת-פנים מספיק בשביל כולנו.

* תודה רבה למיכאל זילברמן שהביא את הקישור לתשומת ליבנו, לנתאי פרץ ואיתמר שאלתיאל על קישורים נוספים, וכמובן ליוסי גורביץ על הבמה.

(דינה ביכל-שונרא ו-וואן דר גראף אחותך)

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הבלוג לא היה זמין למשך פרקי זמן ארוכים ביומיים האחרונים, וזאת כתוצאה משורה של תקלות בספק השרת שלנו. אני מתנצל על אי הנעימות ואנחנו שוקלים את צעדינו.

(יוסי גורביץ)

ארגון קש

בחודשים האחרונים שומעים הרבה על ארגון "ישראל שלי", שמנוהל על ידי איילת שקד. "ישראל שלי" הוא ארגון שמגדיר את עצמו כ"תנועה הלאומית-ציונית הגדולה בישראל", ומתמקד בעיקר בפעילות מקוונת. בעמוד הפייסבוק של הארגון חברים למעלה מ-52 אלף איש, 52 אלף איש שבהוראת הארגון יוצאים למגוון משימות ציוניות, כפי שבארגון מבינים את המושג, מהפצת סרטוני הסברה ועד להפעלת לחץ מקוון על בנק מזרחי, ששכר את שירותיו של דביר בנדק כפרזנטור, כך שהלה נאלץ לחזור בו מתמיכתו בחרם האמנים על אריאל.

הפעולה האחרונה של "ישראל שלי" מכוונת נגד אייל ניר, פעיל שמאל ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, שקרא לשבור את המפרקות של פעילי הימין שצעדו ביום ירושלים. בשיחה עמה, ציינה שקד שכאשר מרצה אחר בבן-גוריון, ד"ר ירוחם לויט, הביע הסתייגות מהורות חד מינית, האוניברסיטה מיהרה להדיח אותו. יצוין, עם זאת, שלדברי שקד היא לא מבקשת את הדחתו של ניר, רק את הענשתו.

ב"ישראל שלי" עושים רבות כדי להיתפס כארגון מרכז. במסגרת ההיסטריה הישראלית הכללית להסברה, אתר הארגון מציג את אטלס ההסברה, ומייצר סרטוני הסברה שונים. אבל האתר גם קורא לחזק את גדעון סער; מאפשר לפעול למען שחרור גלעד שליט ("אך בדרך הנכונה"); מודיע שגל"צ הוא "לא הבית שלו"; ובאופן צורם יחסית, מקדם את קמפיין השקרים החדש של מועצת יש"ע, שמנסה להחזיר את הגלגל אחורה לימי החלטת סאן רמו. הצרימה הזו חריגה יחסית לפעולה החלקה של "ישראל שלי" בדרך כלל, פעולה שמסתירה את העובדה ש"ישראל שלי" היא לכל דבר ועניין ארגון חזית של מועצת יש"ע.

בבדיקת הדומיין של אתר "ישראל שלי" מגלים דבר מעניין: מספר הפקס של מועצת יש"ע ושל "ישראל שלי" זהים, והכתובת הפיזית שמשויכת לאתר היא זו של מועצת יש"ע. למעשה, האתר נרשם על ידי לא אחר מישי הולנדר, בשעתו דובר מועצת יש"ע ולאחר מכן מנהל מערך התקשורת, הדוברות והאסטרטגיה של EDK, חברת הפרסום של משה קלוגהאפט. כן, אותה חברה שתחת כנפיה חסו "אם תרצו", וחוסים כיום גם מועצת יש"ע וגם "ישראל שלי".

רישום הדומיין של "ישראל שלי". הבעלים: דובר מועצת יש"ע ישי הולנדר

[]

אבל הקשרים בין מועצת יש"ע לבין "ישראל שלי" מתחילים מוקדם יותר, עוד בלשכת נתניהו. כאשר נתניהו היה ראש האופוזיציה, ראש הלשכה שלו היה נפתלי בנט, כיום מנכ"ל מועצת יש"ע. מנהלת הלשכה היתה אחת, איילת שקד. בראיון בתחילת השנה אומרת שקד על פעולתה עם בנט שהם החליטו להקים מיזם משותף, שירתום לצרכי הימין את הציבור, במינימום משאבים ובלי בלגאן לוגיסטי. שותף שלישי במיזם הוא רפאל טרבלסי, שהיום הוא אחד מעובדי משרד ראש הממשלה ו"יועץ אישי ופוליטי" לשר יוסי פלד.

כאשר בנט התפוטר מלשכת נתניהו, איילת שקד חיכתה כמה ימים ועזבה אף היא את הלשכה. ברוב הדיווחים על חילופי האישים תוכלו לקרוא שהאשמה מוטלת על שרה נתניהו, אבל בכתבה ב-Ynet מתואר סיפור קצת אחר. ציטוט:

בנט היה אחראי או שותף בלשכה למגוון נושאים. בין היתר, היה שותף ליצירת כמה אסטרטגיות שליוו את יו"ר הליכוד בהתנהלותו הציבורית, בהם ההסתמכות על המחאה הציבורית שתביא להפלת הממשלה. גורמים בליכוד, המעורים בנעשה בלשכתו של נתניהו, אומרים כי "בנט לא התפטר אלא התפוטר. האסטרטגיות שלו לא הצליחו להביא לתוצאה המקווה, וההסתמכות על המילואימניקים אחרי הדו"חות של וינוגרד היתה כישלון".

במלים אחרות, בנט הוא אחד האחראים העיקריים לכמה מהמגמות המעניינות ביותר בימין הישראלי בתקופה האחרונה. ב-Ynet קושרים אותו ישירות למאבק המילואימניקים, זה שהתגלגל מאוחר יותר ל"אם תרצו", ונוהל תקשורתית על ידי EDK. גורמים בליכוד מודים, הלכה למעשה, שהיה מדובר במאבק מכוון מלמעלה, שנועד לייצר מראית עין של מאבק עממי. בנט ושקד יצאו מלשכת נתניהו, אבל לקחו את האסטרטגיה ההיא הלאה, לתפקיד הבא.

בשיחה איתה, אומרת שקד שבין ארגונה ובין מועצת יש"ע יש "שיתוף פעולה", בעיקר בתחום ההסברה; דברים דומים אומר דובר מועצת יש"ע, רוני ארזי. לדברי ארזי, מועצת יש"ע לא תומכת כלכלית ב"ישראל שלי", משום שאין צורך בכך – אם כי, הוא מבהיר, במידה ויהיה צורך כזה, סביר מאד שמועצת יש"ע תתמוך ב"ישראל שלי".

פרטי מועצת יש"ע. שימו לב לכתובת.

חשוב להדגיש: לא מועצת יש"ע ולא "ישראל שלי" מכחישים את הקשר ביניהם. בנט עצמו ציין בראיון למעייני הישועה את הקשר הזה. אחרי הכל, קשה להכחיש את הקשר כשיש לשני הארגונים כתובת משותפת והאתר של האחד נרשם על ידי הדובר של השני. "הארץ" מצא שבתחילת דרכה של "ישראל שלי", היא אף יוצגה על ידי דובר מועצת יש"ע, ומגדיר את ההפרדה בין שני הארגונים כהפרדה למראית עין.

אז הכחשה אין, כי אי אפשר, אבל הסתרה יש. מועצת יש"ע ו"ישראל שלי" לא מודיעים על הקשר ביניהם. למה? כי, כמו הסיינטולוגים, במועצת יש"ע יודעים שהמותג שלהם שרוף; שחלק ניכר מהציבור יאטום אוטומטית את אוזניו למה שיש להם לומר, ברגע ששמם יוזכר; כי הם רוצים להגיע לאנשים בלי הצורך להסביר שזה נכון שהם מתנחלים והם משוחדים, אבל בכל זאת כדאי להקשיב להם. הרבה יותר קל להם להעביר את המסרים שלהם, אותם המסרים עצמם, כשהם לא מגיעים לבושים בדובון ונעולים בסנדליים. וזה לא מסובך: צריך רק לרכך אותם קמעא, להעמיד פני ישראלים מן השורה, להציג את המסרים כ"הסברה", והשאר, חושבים שם, כבר יקרה מעצמו.

מסלול דומה מאוד, אחרי הכל, עשתה בהצלחה גדולה "אם תרצו": היא טוענת שהיא "תנועת מרכז" שאין לה מה לומר על השטחים, תוך שהיא מסתירה את העובדה שכל המייסדים שלה הם מתנחלים ושהיו"ר שלה, רונן שובל, היה יו"ר "תא כתום" ומועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי". והרי יצחק שמיר כבר אמר שבעד ארץ ישראל מותר לשקר; אז מה כבר יכול להיות רע באיזה שקר לבן? בקצת מלחמה פסיכולוגית?

במיוחד כשזה עובד כל כך טוב.

(יוסי גורביץ ואיתמר שאלתיאל)

כל המידע בפוסט הזה נאסף כחלק מפרויקט "החטטן" של אקטיביסמוס, שניתן להגדיר אותו כתחקיר בקוד פתוח. אנחנו רוצים להודות לאיתמר ברק ונעם רותם, שחלק ניכר מהמידע נאסף על ידם.

ועוד דבר אחד: דיווחתי כאן לפני כמה ימים על התעללותה של משטרת כ"ך בצעיר אמריקני יהודי. מסתבר שהקצין שעצר אותו טען שהנער נשך אותו, לא פחות. "הארץ" מפרסם הבוקר ששני בתי משפט דחו את בקשת הארכת המעצר של המשטרה, תוך שהם דוחים גם את טענת המשטרה על הנשיכה. במסגרת הנוהל המקובל בישראל, על פיו שוטרים רשאים לשקר לבתי המשפט ולעצור אנשים בתואנות שווא, המשיך הקצין בתפקידו וכמובן שלא יועמד לדין באשמת עדות שקר. לעומר כביר יש שתי שאלות למשטרה העוינת.

(יוסי גורביץ)

המרגמה שנאלמה

נו, לפחות דבר טוב אחד יצא מחוברת התעמולה החדשה של "אם תרצו", שחיברו גנב חומרי החבלה המורשע ארז תדמור ואראל סג"ל: בחינה מחדש של סיפור מנוסת הפלסטינים מחיפה, שבו נפנפו השניים כהוכחה לטוהר הנשק היהודי.

מאמר מאלף של "הארץ" מבהיר שהמנוסה החלה לאחר שההגנה הפגיזה ב-22 באפריל 1948 את השוק בחיפה, לאחר שהפלסטינים הגישו בקשה להפסקת אש. ההפגזה, שקטלה לפחות עשרה פלסטינים – המספר המדויק לא ידוע; ההרוגים היו, על פי הדיווחים, פליטים שמצאו מחסה בחיפה, לא לוחמים – נתפסה כתשובה של ההגנה לבקשת הפסקת האש, והובילה למנוסה.

הפגזתם של אזרחים בשוק עשויה לפגוע משהו באמינות הטיעון של ה"ה סג"ל ותדמור, אשר על כן הם לא מזכירים אותה. לזכותם ייאמר שהיסטוריונים ישראלים אחרים, כולל כאלה שנתפסו כחסרי פניות, עשו הכל כדי להשמיט את פשע המלחמה הקטן ההוא מההיסטוריה, בהצלחה ניכרת.

בני מוריס מצטט, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים", היסטוריון של ההגנה, צדוק אשל, שתיאר את האירוע כך: "עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות". שימו לב למילים המודגשות (על ידי): במקום שלוש המילים הללו העדיף מוריס לשים בתיאור שלו שלוש נקודות. ההיסטוריון יואב גלבר בכלל העדיף לטעון שהפגזים נפלו "בקרבת" השוק ולא בתוכו, בניגוד לעדויות מהתקופה.

אהוד אלמוג אמר שנפלה טעות בתיאור של אשל: הנשק שהוא הפעיל לא היו מרגמות שלושה אינצ'ים כי אם דווידקות, אבל הוא אישר את האירוע עצמו: "קיבלנו פקודה להפציץ את השוק בזמן שהיו בו המון בני אדם". חייל בריטי – עדיין היו כוחות בריטיים בחיפה – תיאר כיצד זינבו כוחות ההגנה, בירי פגזים, מקלעים וצלפים, בפלסטינים הנמלטים. הוא ציין שבלהט הירי, הצליחו אנשי ההגנה לפצוע גם שני קצינים בריטים. הירי על האוכלוסיה הלא החמושה העלה את חמת הבריטים, ובכמה מקומות הם השיבו אש לעבר אנשי ההגנה. יצוין שפיקוד ההגנה חשש מהפסקת אש בחיפה, שמי שרצה בה היה הדרג האזרחי, והורה למפקדי הכוחות בשטח "להמשיך להכות".

לא תמיד היה מוריס איסטניס שצינזר מידע מטריד (וקשה להגדיר דילוג על שלוש מילים מסוימות מאד אלא כצנזורה): הוא הביא את יומנו של יוסף נחמני, איש קק"ל שבא לבזוז – סליחה, "לגאול" – את אדמות הכפר צפצאף שבצפון, שמתאר את הטבח שביצעו כובשי כנען בסופה. לדברי נחמני, " מעשי האכזריות של חיילינו בצפצאף אחרי שנכנסו, הכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד… קשרו את הידייים לחמישים־ששים פלאחים וירו בהם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד, וגם אנסו כמה מנשי הכפר… בעילבון ובפראדיה קיבלו את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות, ואחרי כן ציוו על הכפריים לעזוב בילדיהם ונשיהם. כשהתחילו לטעון שזה בניגוד להבטחות ולכרוזים פתחו באש ואחרי שנהרגו שלושים איש החלו להוביל את השאר בדרך למירון… " כששאל נחמני את עצמו, מנין למדו הלוחמים היהודים מידת אכזריות כזו של הנאצים – יהודים, כידוע, הם רחמנים בני רחמנים – הוא עונה לעצמו תשובה קשה: "למדו מהם." ה"ה תדמור וסגל ודאי היו מגדירים את נחמני כאנטי-ציוני מסוכן.

היסטוריונים כבר עמדו על כך שבמהלך מלחמת העצמאות נלחמו הלוחמים היהודים בחירוף נפש, משום שהם היו משוכנעים שאם לא יעשו זאת, גורלם יהיה זהה לגורל קרוביהם שבאירופה. זכר השואה הטרי מאד היה מכפיל כוח. צריך לתהות אם הוא גם לא שימש כתירוץ לנקוט בצעדים כמו-נאציים. הטבח בצפצאף – ב-1948 ישבו בו 990 פלסטינים; היום עומדים במקומו הישובים סופסופה ואור הגנוז – לא היה היחיד. ידועים מעשי הטבח בלוד ובדיר יאסין; היו מעשי טבח לא מעטים אחרים.

לפני כשבוע, צווח ראש ממשלתנו ככרוכיה, והאשים את אבו מאזן משום שלטענתו סילף האחרון את ההיסטוריה. אבו מאזן כתב שמדינות ערב נכנסו למלחמה עם ישראל כדי להגן על הפלסטינים ולמנוע את גירושם. אין ספק שזה תיאור אידילי מאד של המציאות; מדינות ערב נכנסו למלחמה מתוך כוונה להגדיל את השפעתן וכוחן. הפלסטינים, כמו תמיד, היו רק תירוץ נוח. אבל הדברים של נתניהו היו שקר בוטה, כהרגלו: הוא טען שאבו מאזן מקדים את המאוחר, משום שהגירוש (או "הבריחה", כפי שנתניהו ותועמלני ימין אחרים מעדיפים להגדיר זאת) היו תוצאה של פלישת מדינות ערב.

מדינות ערב פלשו לשטחי ישראל אחרי ההכרזה על המדינה, ב-15 במאי. הפגזת השוק בחיפה והמנוסה ממנה התרחשו, כאמור, ב-22 באפריל. שלושה שבועות קודם לכן. ברור, אני חושב, מה קדם למה. אז למה העלה נתניהו את התירוץ המפגר הזה? כי הוא ידע שרוב קוראיו לא יודעים את האמת וגם לא אכפת להם.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': כמו כן אני רוצה להודות לכל המברכים אחרי הפוסט אתמול, ולהצטרף למשאלה של שלום שבעוד חמש שנים, נוכל שנינו לנהל בלוג בישול – אולי בישול וצילום – ולא את אלה שאנחנו מנהלים כעת. מצד שני, בקצב הנוכחי הרבה יותר סביר שבעוד חמש שנים נכתוב איזה סאמיזדאט במחנה חינוך מחדש.

(יוסי גורביץ)

שקרנים, שקרנים ארורים, ומתנחלים

שורה של מתנחלים בכירים – גרשון מסיקה; בועז העצני, הבן של והבריון המשפטי של "אם תרצו"; בני קצובר; רון נחמן, ראש העיר שמתעקשת שהיא לא התנחלות אלא אם היא צריכה לשלם מסים; ואחרים – פרצו בגאון דרך אל מחוזות טרלול בלתי מוכרים, ושלחו מכתב איום לבאן קי מון, מזכ"ל האו"ם. הם הודיעו לו קוממיות כי אם לא יחדל ממנהגו הנלוז לציין עובדות ולהתייחס לשטחי הגדה המערבית כשטחים כבושים, הם יתבעו אותו לדין וידרשו פיצויים.

וזאת על שום מה? ובכן, מספרת לנו הידיעה בלהיטות, ההצהרות של באן קי מון מנוגדות לסעיף 80 של אמנת האו"ם מ-1945, המכונה "סעיף ארץ ישראל", אשר לטענת המתנחלים מעגן את "הזכויות המשפטיות של העם היהודי על ארץ ישראל כזכויות נצחיות, אשר אי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי".

זה היה נראה לי משונה משהו. כלומר, אם היה סעיף כזה, אני חושב שהייתי שומע עליו. יתר על כן, הוא היה מייתר את כל הדרמה של הכט' בנובמבר 1947. אחרי הכל, אם יש סעיף באמנת האו"ם, שיצאה שנתיים ויותר קודם, שמעניק ליהודים זכויות על פלסטינה, אז על מה כל הרעש, המתח סביב הרדיו, ספירת הקולות והריקודים?

אז הלכתי לברר מהו אומר בעצם סעיף 80 לאמנת האו"ם. עכשיו, הוא די מסובך ופתלתל – קראו בעצמכם – אבל אפילו רש"י לא היה מצליח למצוא שם זכר ל"ארץ ישראל", שלא לדבר על "זכויות נצחיות, שאי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי". כלומר, הידיעה בנרג משקרת בכמה נקודות קריטיות. לגמרי לא במקרה, מי שחתום על הידיעה – וכנראה לא טרח לברר מה כתוב באמנת האו"ם, ולו כדי לשמור על שאריות של אמינות – הוא כתב המתנחלים של נרג, עמיחי אתאלי. זוכרים את האגדה על העיתונות השמאלנית? אתאלי לקח תעמולה שקרית והציג אותה כידיעה עיתונאית, ואפילו לא טרח להביא תגובה או דעה נגדית. אחרי הכל, כבר אמר אחד מראשי הממשלה שלנו שלמען ארץ ישראל מותר לשקר, אבל מה קרה לעורכים של נרג? אומרים שפעם היו כאלה.

אז מה בעצם אומר סעיף 80? הוא אומר שעד שלא יהיו הסכמים באשר לשטחים המוחזקים ב-trusteeship, מעין אפוטרופסות ובפועל מנדטים, אין באמנת האו"ם כדי לפגוע בזכויות של העמים שלמענם נערך המנדט או של האומות המיישמות אותו בפועל. כלומר, חבר הצ'יזבטיונרים של המתנחלים מחזיר אותו לחבר הלאומים ולהחלטת סאן רמו, שמקימה את המנדט הבריטי.

למה הם רוצים לחזור לשם? כי החלטת האו"ם, שמקימה את ישראל, מדברת על חלוקה. בהחלטת סאן רמו אין חלוקה ולמעשה גם ירדן שייכת לשטחים המיועדים להקמת מדינה יהודית.

יש שלוש בעיות מסיביות בגישה הזו, של דילוג על החלטה 181 של האו"ם וחזרה לסאן רמו. קודם כל, חבר הלאומים היה בעיקר ארגון של מדינות קולוניאליסטיות. הוא היה הרבה פחות יצוגי והאו"ם למעשה ביטל אותו. המתנחלים רוצים להחזיר אותנו לעידן המאושר של הקולוניאליזם, אבל – איפה סופרמן כשצריך אותו – כדור הארץ מסרב בתוקף להסתובב אחורה.

שנית, החלטת סאן רמו – שמחלקת את המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת – לא אומרת את מה שהמתנחלים חושבים שהיא אומרת. היא מדברת על הקמת "בית לאומי" – לא "מדינה", וזה לא שהדיפלומטים הצרפתים והבריטים לא הכירו את המונח הזה – ליהודים בשטחי המנדט; אבל היא לא אומרת מילה על "זכויות נצחיות", והיא מכילה סעיף שהמתנחלים מעדיפים לשכוח. הוא אומר שההחלטה מתבצעת כאשר "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות." ההדגשה שלי. אם המתנחלים רוצים לחזור לסאן רמו, בהנחה המפוקפקת שיימצא מישהו מחוץ לישראל שיסכים לכך – מה לעשות, ברוב העולם חושבים שגם לא יהודים הם בני אדם – הם יצטרכו להעניק לכל הפלסטינים זכויות אזרח. ואשר לזכויות הדתיות – אוי, אוי, אוי. כל קברי השייח'ים שהפכו לקבר רחב הזונה יצטרכו לחזור לבעליהם.

שלישית, בפשטות, התעקשות שהחלטה 181 בטלה ומבוטלת, ושלמעשה לאו"ם אין סמכות לקבל אותה שומטת את ההכרה הבינלאומית היחידה בקיומה של מדינת ישראל. אבל אם הם יאמרו זאת בפירוש – בלי הממבו ג'מבו על "סעיף ארץ ישראל" ו"זכויות נצחיות" –הישראלי הממוצע יזרוק אותם מכל המדרגות.

אז מה עושים? משקרים, מפברקים מציאות, וסומכים על הבטאון הגווע של "אם תרצו" שיעביר את זה בלי בדיקה רצינית מדי. ככה זה: מי שהתרגל לחיות בכזב, להעמיד פנים בו זמנית שהוא גר בבסיס צבאי ובאותה מידה בבית כמו כל בית בישראל, כבר לא יכול להגמל מזה.

אה, ועצה בחינם לה"ה קצובר, נחמן, העצני ושות': במקומכם לא הייתי מתקרב יותר מדי לבית דין בינלאומי כלשהו. זה יכול להגמר רע מאד.

ועוד דבר אחד: משרד החינוך מקצץ במרץ בשיעורי האזרחות, כדי שהאזרחים לעתיד לא ידעו מהו אזרח – להבדיל מנתין – ובמקביל, הוא גם מכין אותם לעתידם כבשר תותחים. תכנית לתלמידי כיתות ז' עד י"ב אמורה לגרום להם לאמץ אנדרטאות וקברים של לוחמי צה"ל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר שגדעון סער הוא שר מתון או שפוי, כמו גם לפעם הבאה שאחד מדובריה של ישראל יעז למלמל משהו על תרבות המוות הפלסטינית. והשיר הזה נכון מאי פעם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יחיו בממלכה המדומיינת של המתנחלים.

(יוסי גורביץ)