החברים של ג'ורג'

שבע תועבות בליבו

בין הקללות שהטיל שמעון פרס על הארץ המיוסרת הזו, מעטות מזיקות יותר מחוק ההסדרים. פרס יצר את החוק מסרס-הכנסת הזה יחד עם יצחק מודעי ב-1985, אם כי הוא עשה זאת למטרה ראויה: יציאה מהמשבר הכלכלי האיום שהמיטו עלינו התפיסות הכלכליות של הליכוד.

הבעיה עם כלים שנוצרו למטרות ראויות היא שהם נשארים, בדרך כלל, גם אחרי שהמטרה הושגה. חוק ההסדרים חוגג 25 שנה לקיומו היום, והשימוש העיקרי שלו הוא לחיסול יכולת החקיקה הכלכלית של הכנסת. האוצר משתמש בו – חוק ענק, בעל מאות ואלפי סעיפים שלא קשורים לשום דבר – כדי לעקוף למעשה את הכנסת. חברי הכנסת מגיעים אליו ממוטטים, כשהם כבר לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נכנס אליו. פעם אחר פעם, מנסה האוצר – ומשרדים אחרים שלמדו את השטיק – להעביר באמצעות חוק ההסדרים "רפורמות" שלא קשורות בדבר לחוק התקציב, שחוק ההסדרים הוא לכאורה נלווה לו.

איילת עוז מפרטת את הפגיעות החדשות שמכיל החוק, שאמור לעלות להצבעה היום. אני רוצה להתמקד בכמה מהם, ולנצל את ההזדמנות כדי להודות לאגודה לזכויות האזרח, שעושה מלאכת קודש בנושא.

הפיל עלינו את חוק ההסדרים. שמעון פרס

קודם כל, זוועת העובדים הזרים. בית המשפט העליון כבר ביטל ב-2006 את "הסדר הכבילה", שהפך למעשה את העובד הזר לעבד של המעסיק שלו, בכך שמנע ממנו מלמצוא לעצמו מעסיקים אחרים או עבודות אחרות. בג"צ קבע כי מדובר ב"מעין עבדות בגרסה מודרנית", כי הוא "הלכה למעשה שלל מהם את חירותם", וכי מדובר בהליך שבעטיו "כלימה תכסה את פנינו בראותנו את כל אלה".

מה שכמובן לא הפריע לממשלה לנסות להביא את הסדר הכבילה, יחד עם שיטת "הדלת המסתובבת" – הנוהל שבו עובד מגיע לתקופה קצובה, מגורש, ובמקומו מגיע עובד אחר, הכל מלווה ביללות ממשלתיות על "פלישה של זרים" והצורך ב"מדינה יהודית", כזו שאין בה זכויות לאנשים שסועדים את הקשישים היהודים הכשרים בימיהם האחרונים – להצבעה נוספת בכנסת. לזכותה של האחרונה ייאמר שהיא דחתה את הצעת הממשלה. עכשיו מנסה הממשלה לדחוף דרך החלון את מה שלא עבר דרך הדלת, בפרק ד' של הצעת חוק ההסדרים. בנוסף, החוק פוגע משמעותית בזכויותיהם של קרובי משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. גם זה בניגוד לפסיקת בג"צ.

אם פרק ד' של חוק ההסדרים – שם זמני: החוק לרווחת חברות כוח האדם – יעבור, הרי שעובדים זרים שיסבלו התעללות או פגיעה מצד המעסיקים הרשמיים שלהם (למשל, אי תשלום משכורת; למשל, הלנת שכר; למשל, מגורים שאינם ראויים לכלב, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם), לא יוכלו להתלונן כנגדם, כי אם הם יתלוננו הרי שהמעסיק יתנער מהם, ואם הוא יתנער מהם ולא יהיה להם מעסיק, הם יגורשו אוטומטית. החוק הזה מעודד התעללות בעובדים זרים. ומי שחושב שזה ייעצר בעובדים זרים, מתבקש להסתכל אל מעבר להרי החושך, אל הגדה המערבית, ולזכור איך נהלים שהתחילו שם חלחלו אט אט גם אל ישראל גופא. מעסיק שהתרגל לדפוק את העובדים שלו, בחסות ממשלתית, לא יעצור בעובדים זרים. הוא ידפוק גם עובדים ישראלים.

יתר על כן, אם אפשר להעסיק תאילנדי בלי לשלם לו שכר מינימום, תוך כדי תשלום בשוטף-מתי-שיהיה-לי, בלי זכויות, התמריץ של נוגש העבדים להעסיק עובדים ישראלים בשכר מלא ועם זכויות ידולדל משהו. גם אם בכל זאת ייאלץ להעסיק עובדים כאלה – כי שמה של ישראל יצא לזוועה בעולם, כמו שמן של ערב הסעודית ודובאי, ואנשים פשוט לא יבואו לכאן יותר – נחת הם לא יראו מהעבודה. יש מקום לעונשים דרקוניים בשוק העבודה: הם צריכים להיות מופנים כלפי הקבלנים. מי שמעסיק עובדים בתנאים שאינם שונים הרבה מעבדות, צריך לשבת בכלא כמה שנים, ולאחר מכן לאבד את רשיון העוסק שלו לצמיתות. רק כך תוכל ישראל להתמודד עם התופעה. אלא שכמובן, מהיותם של הקבלנים מקורבים לרשויות, או משמנים את הרשויות (שלום, שלמה בניזרי!), אף אחד מהדברים האלה לא נעשה.

היה המון רעש בימים האחרונים סביב הנסיון להעביר את חוק האברכים, שהיה מיועד לחלק כסף לאברכים תוך העמדת פנים שמדובר בקריטריון שוויוני (כי גם סטודנטים חילונים נטולי הכנסה ורכוש אך כרוכים בשלושה ילדים היו זוכים לאותה הטבה. יש, בערך, שלושה כאלה). החוק ההוא, נזכיר, היה חוק עוקף בג"צ: מכאן הרעש. מכאן גם העובדה שהטענות כלפי ההסדרים שרצתה קדימה לעשות עם החרדים לא בדיוק במקומן: ההסכמים האלו נערכו בתקופה שבה כל זה עוד היה חוקי. בזוי, מסריח – אבל חוקי. זה כבר לא חוקי.

אבל, כמובן, גם הנסיון להכניס את הדלת המסתובבת וכבילת העובדים מנוגד לפסיקת בג"צ. גם הסעיף הזה בחוק ההסדרים הוא חוק עוקף בג"צ. רק שחוק ההסדרים עמוס בכל כך הרבה סעיפים, שאף אחד מהם לא מקבל את תשומת הלב הראויה.

בנימין נתניהו מעוניין לדחוף את חוק ההסדרים בגרונה של הכנסת, ובאותה הזדמנות גם להעביר את חוק ויסקונסין האהוב עליו, שהכנסת דחתה. הוצאתה של תכנית ויסקונסין מחוק ההסדרים נחגגה, בצדק, כנצחון חשוב של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. עכשיו עושים נתניהו והאוצר טריק חדש: הם יעלו להצבעה, שוב, את חוק ויסקונסין – בסמוך להצבעה על חוק ההסדרים, תוך תקווה שחברי הכנסת יהיו מותשים מכדי לשים לב על מה הם מצביעים. אם יש לכם גישה לחברי כנסת כלשהם, צרו איתם קשר עוד היום ועדכנו אותם באשר לתרגיל המתוכנן הזה.

כדי לוודא שחוק ויסקונסין יעבור, למרות הכנסת, נתניהו רוקם דיל עם החרדים: הם יעזרו לו להעביר את ויסקונסין, הוא יעביר את חוק האברכים. במכה אחת, האנשים שבטלנותם אמנותם יקבלו עוד כסף, ואנשים שמתקשים במציאת עבודה יעברו לידי רשות שמטרתה להכשיר אותם לקבל בהכנעה כל עבודה בזויה בשכר לא ראוי. רצוי להזכיר שנתניהו התגאה בשעתו בכך שהוא קיצץ את הקצבאות של החרדים ולטענתו, שלח חלק מהם לשוק העבודה; היום, כמסתבר, אין לו בעיה להחזיר חלק מהקצבאות הללו – ששחר אילן הסביר היטב למה הן מונעות יציאה לעבודה – ולבגוד במה שנשאר מהעקרונות שלו, כדי לסחוב עוד כמה חודשים בתפקיד. (ראוי, במאמר מוסגר, לציין את המהירות שבה הצהירו הח"כים החרדים כי הדרישה שחרדים יקבלו יחס שווה לאזרחים האחרים היא "אנטישמיות" ושנאה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שמישהו יתלונן על "אנטישמיות"; החרדים המציאו את השיטה, בה מוגדרת כל תופעה שלא מוצאת חן בעיניהם כ"אנטישמיות". ישראל הרשמית פשוט גנבה אותה בלי לשלם תמלוגים כחוק).

ושטיק מעצבן לסיום: אחד הסעיפים בחוק ההסדרים קובע ששר התקשורת רשאי יהיה להטיל, אם ימצא ש"שינויים בהרגלי הצפיה של הציבור מצדיקים זאת", אגרת טלוויזיה גם על מכשירים שאינם טלוויזיות. קרי מחשבים ואולי גם סמארטפונים. על זה צריך לומר דבר מאד פשוט: לכו תמותו, שודדים. מי שאין לו טלוויזיה הוא אדם שלא רוצה שתהיה לו טלוויזיה, מי שבחר לא לצפות בה, במיוחד לא בשידורים של הערוץ הראשון. יש לקוות שבג"צ יפיל את החוק הזה.

אבל מה זה משנה: בג"צ שמג"צ. הנבלות פשוט יכניסו את זה שוב, לחוק ההסדרים הבא.

(יוסי גורביץ)

מדיניות תג מחיר

בתחילת השבוע צץ, הרבה בסיוע "שוברים שתיקה", הסרטון הזה, שבו נראה חייל צה"ל אבי יעקובוב כשהוא רוקד ריקודי בטן לצלילי מוזיקה מזרחית סמוך לעצירה פלסטינית כפותה, איחסן דבאבשה, כשהוא מצולם על ידי חייל שני שזהותו עדיין לא ידועה, ובנוכחות עדים. התקרית התרחשה בדצמבר 2007, בבסיס החטיבה המרחבית בעציון. הצילומים התרחשו מאחורי החמ”ל שבבסיס. זמן קצר לאחר מכן, חבשו יעקובוב והחייל האחר כומתה לראשה של דבאבשה. בנקודה זו הגיע למקום הסמח"ט, סגן אלוף גיא אושרי, וצעק על החיילים.

כשפנה עיתון ישראלי גדול לדובר צה"ל, טען הלז כי יעקובוב נשפט ונכלא ל-21 ימי מחבוש. מעדותם של החיילים שנכחו במקום, לא זה היה המצב. הם נקראו לשיחת תחקיר, ולאחר מכן נערכו שיחות הסברה בבסיס; יעקובוב רותק, עד כמה שניתן לברר ללא הליך משפטי – אחד החיילים המעורבים אמר כי ההתרשמות שלו היתה שאושרי חושש שהליך כזה יקרין באופן שלילי על היחידה שלו, בעיה מוכרת בצה"ל – ולא נכלא. יצוין כי יעקובוב נכלא, ככל הנראה מאוחר יותר, בשל תקרית אחרת, של השתכרות בתפקיד; יכול להיות שזה מה שמכרה היחידה לדובר צה"ל על תקן עונשו של יעקובוב. היכולת של דובר צה"ל לברר פרטים מדויקים על תקרית שהתרחשה לפני כמעט שלוש שנים נמוכה: אלא אם קרה משהו חריג, רוב החיילים המעורבים שוחררו, ואת מצב ניהול הרישומים בצה"ל כולנו מכירים.

דיברתי הבוקר עם יעקובוב (הטלפון שלו נמצא בפייסבוק; אני מניח שכמו עדן אברג'יל, גם הוא עובר קורס מזורז בניהול הפרטיות בפייסבוק). בניגוד לפרסומים אחרים ברשת, יעקובוב נמצא בישראל, לא בגרמניה. הוא נשמע המום למדי כששוחחתי איתו, אמר שהוא הרגע התעורר וסירב לענות על שאלות. 

מטבע הדברים, שמו של אבי יעקובוב לא פורסם, אם כי החברים שלו זיהו אותו בפייסבוק והודיעו לו שהוא הפך לסלב. יש מדיניות ממאירה כזו מצד רשויות הבטחון, שגורסת שצריך להסתיר את זהותם של חיילים שביצעו פשעי מלחמה. המשמעות היא, כפי שלמדנו השבוע, שאתה יכול להשתמש בילד שבוי כמגלה מוקשים ועדיין לסמוך על כך שהציבור הישראלי – כולל המעסיקים העתידיים שלך, בני המשפחה שלך, החברים שלך – לא ידעו מה עשית במדי צה"ל. מתוך דף הפייסבוק של אבי יעקובוב

הגיע הזמן לרסק את התפיסה הזו ולעבור למדיניות של תג מחיר: לזהות את הפושעים בשמם, ולרדוף אותם בכל אמצעי חוקי – בישראל ומחוצה לה. מאחר וצה"ל לא מעניש אותם, או גוזר עליהם עונשים מגוחכים – יש לו מסורת ארוכה כזו, מאז קנס עשר האגורות שהוטל על המח"ט שהיה אחראי לטבח כפר קאסם, יששכר שדמי – צריך הציבור המודע לעשות זאת. אשמח אם מישהו יוכל לקשר ביני ובין דבאבשה, כדי שהיא תתוודע לזהותו של יעקובוב ותשקול הגשת תביעה אזרחית נגדו. צריך להקשות עליו, ועל אחרים – כמו דורון זהבי – את האפשרות לצאת לחו"ל. שניים-שלושה סאדיסטים משועממים במיל', שימצאו את עצמם בהליכים אזרחיים ארוכים או תקועים באיזה תא כלא בלגי, יעשו הרבה יותר לחינוך חמושי צה"ל על ההתנהגות הראויה בנוכחות עצירים מאשר אלף נהלים וסדנאות. התעללת בפלסטיני? דע שיש סיכוי שזה יחזור אליך.

אני מכיר את טיעון הנגד: המצב אשם, לא החיילים. לא נכון. המצב אולי אחראי, אבל האשם הוא תמיד אדם ספציפי. מעבר לכך, יש דרגות באשמה ובאחריות. חייל במחסום שממלא פקודה באופן אטום ומסרב להניח ליולדת לעבור, יוכל לטעון כאשר הוולד שלה ימות שהוא בסך הכל מילא פקודה, ואפילו פקודה חוקית; היעקובובים והאברג'ילים ואלפי החיילים האחראים שהיו במצבם – "השעמום הורג את הצבא", אמר לאחרונה מח"ט הצנחנים – לא יכולים לטעון להגנה כזו. הגיע הזמן לחשוף אותם במערומיהם.

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית שניה: שלום בחן את חוק הטרור ומצא אותו יותר מפחיד ממה שחשבנו: על פניו, החוק מאפשר לראש הממשלה ולשר הבטחון להקים יחידות חשאיות ונטולות פיקוח. הסעיף שהוא מתייחס אליו נמצא בעמ' 64 של ה-PDF.

(יוסי גורביץ)

חשיבותה של רצינות

מלחמת העולם הראשונה תגיע לסופה הרשמי ביום ראשון הקרוב. גרמניה תשלם אז את התשלום האחרון של חובה מאותה מלחמה.

כידוע, בהסכמי וורסאי שלאחר המלחמה הושתו על גרמניה פיצויים כבדים, יחד עם הקביעה – שהכבוד הלאומני הגרמני התקשה לקבל, ושהיום אין עליה עוררין אבל אז עדיין עוררה חמה גדולה – שהיא היתה האחראית לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. הקנס, והאמצעים הנוקשים שנקטה צרפת לגבייתו – כמו כיבושו מחדש של חבל הרוהר בתחילת שנות העשרים – היו בין הגורמים להתססת הלאומנות הגרמנית, ששיאה במשטר הנאצי, שבצעד שזכה לפופולריות אדירה הפסיק את התשלומים.

האחרון הגיע אל קיצו, כידוע, ב-1945. מאז גרמניה משלמת, ומשלמת, ומשלמת, את חובו של דור קודם. שילם הקנצלר קונראד אדנהאוהר, ושילם לודוויג ארהארד, ושילם קורט קיסינגר, ושילם ווילי בראנדט, ושילמו הלמוט שמידט והלמוט קוהל וגרהארד שרדר; ועכשיו אנגלה מרקל משלמת את התשלום האחרון. הבריטי האחרון ששרד את המלחמה ההיא נפטר לפני יותר משנה; גרמניה המשיכה לשלם. מקנצלר מקנצלר, מבחירות לבחירות.

ואין ספק שהתשלומים האלה עצבנו את הגרמנים שהיו מודעים להם, שרובם נולדו אחרי המלחמה ההיא ורבים מהם אחרי זו השניה, הגדולה יותר. ואין ספק שדמגוג מוכשר, או אפילו לא כל כך מוכשר, יכול היה לעשות קופה פוליטית נאה מהתביעה להפסיק אותם. הוא יכול היה לטעון, כמו שטענו אחרים לפניו, שהתשלומים האלה הושתו שוב על גרמניה מוכנעת ושבורה, שהם לא התקבלו בהסכמתה, ושאם מדברים על קבורת העבר, אולי כדאי להפסיק לשתות את מיסיהם של גרמנים עמלים טובים. במידה רבה, הוא היה צודק. אבל זה לא קרה.

אילו הודיעה גרמניה חד צדדית לפני שני עשורים, שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים כי היא צריכה לגרור את מזרח גרמניה, צורחת וצווחת, אל המאה ה-21, ושעל כן היא דוחה אותם לעתיד בלתי ידוע, מעטים היו מוחים; אילו הפסיקה לשלם אותם חד צדדית, ספק אם היו צעדים מעשיים שאפשר היה לנקוט נגדה. מרגרט תאצ'ר אולי היתה חולמת על כך בסתר, אבל אף אחד לא היה חוזר ב-1991 על הפלישה לחבל הרוהר. ולמרות הכל, זה לא קרה.

אבל גרמניה שילמה. כי מעבר לזכרונות העבר, ולצורך הגרמני הדוחק מאד להשאיר אותם קבורים בעבר, יש שם תפיסה של יציבות שלטונית. התחייבות של ממשלה אחת היא גם התחייבותה של הממשלה שבאה אחריה. גם כשזה מעיק, וגם כשאפשר לעשות רווח פוליטי מהיר על ידי התכחשות להתחייבויות הללו. יש דברים שלא עושים.

השבוע, חזינו בשר החוץ של ישראל נואם בעצרת האו"ם, כשהוא מודיע בריש גלי שמדיניותה של ישראל איננה מקובלת עליו, ושהוא רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948, תוך שלילה במשתמע של אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במקרה או שלא במקרה, הדברים נאמרו בימים שבהם מציינים – מי שעוד זוכר – עשור לטבח אוקטובר 2000, שבו הוכיחה ישראל הרשמית שוב שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים איננה אזרחות; היא לא היתה מעזה לנהוג כך בישראלים יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר בנאומו של ליברמן היה הצהרה על פרישה חד צדדית מהאו"ם.

וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתק. כלומר, הוא הצהיר שהדברים נאמרו שלא על דעתו. אבל הוא לא פיטר את שר החוץ שלו, שהשפיל אותו באופן הפומבי ביותר שבאפשר, ומקורביו מיהרו לומר שאין בכוונתו אף לנזוף בו. נתניהו, כמסתבר, רואה את הצעותיו של ליברמן – שמנוגדות לעמדתה הרשמית של ממשלתו – כמשהו שאין לפסול על הסף.

ליברמן ניצל את בימת האו"ם כדי להציג לא את עמדתה של ישראל, אלא את מצע מפלגתו. נתניהו לא מפטר אותו, בין השאר, כי הוא לא יכול לפטר אותו בלי להרכיב מחדש את ממשלתו. חוסר רצונו של נתניהו בכך מסגיר את חוסר רצינותו בחתירה לשלום, אבל זה לא הלקח היחיד.

במדינה שהאליטה הפוליטית שלה היתה לוקחת ברצינות את מחויבותה למערכת הפוליטית, מרכז המפלגה של ליברמן היה מדיח אותו, או לפחות מתכנס כדי לדון בנושא. אבל יותר ויותר מתחוור שאין לנו מפלגות – כלומר, גופים שמחויבים לחוקי המשחק – אלא שבטים. שר חוץ גרמני שהיה עושה מה שעשה ליברמן היה מוטס מתפקידו, על ידי הקנצלר או המפלגה, שמו היה הופך לדראון עולם, והמפלגה היתה נשארת בממשלה תוך שהיא מתנערת ממנו.

בישראל, אם נתניהו היה מפטר את ליברמן, ישראל ביתנו היתה הופכת מיד לאויב מר במיוחד של הקואליציה. הנאמנות היא למנהיג השבט, לא למדינה. במידה רבה, התרגיל של ליברמן היה משחק chicken קלאסי מול נתניהו: בוא נראה אם יש לך אומץ לפטר אותי.

לא היו לו, ולא היה צריך להיות גאון פוליטי כדי לדעת את זה. הבעיה לא מתחילה בליברמן. היא מתחילה בימי "המפלגה זה אני" של בן גוריון, כשפקידי ממשלה נדרשו לנאמנות למפלגה לפני המדינה, כשהשגת עבודה היתה תלויה במידה רבה בהחזקת פנקס החבר הנכון. זקני מפא"י נדרשו ל-15 שנים, לשורה של תקלות ולהרבה פיק ברכיים לפני שניצלו את התפטרותו השביעית של בן גוריון (התפטרות, או מחלה פתאומית, היו דרכו הפולנית עד למאד לשלוט במפלגה) כדי להפטר ממנו. בן גוריון הקפיד לדבר על "ממלכתיות", אבל בזמנו נאלץ ישראל (שייב) אלדד לפנות לבג"צ כדי לקבל תפקיד הוראה שבלי שום ספק היה מוכשר לו, וזאת משום שהוא היה מתנגד פוליטי. אריק שרון נהג לומר שהוא זוכר היטב את היום שבו הפך לאלוף – זה היה היום שבו קיבל את כרטיס החבר למפא"י.

הזמנים השתנו, מפא"י התחלפה במרכז הליכוד, אבל העקרון נשאר זהה: מפלגתיות – כמעט כנופיתיות – מעל לנאמנות למדינה. מובן שזכותו של כל אדם להתנגד לכל עמדה שממשלת ישראל נוקטת בה, אבל הוא לא יכול להביע את עמדתו תוך שהוא בו זמנית מכהן בה. את הנאום של ליברמן הוא היה צריך לנאום כמנהיג מפלגת אופוזיציה. אלא שמנהיג כזה, כמובן, לא יכול לשמש גם כשר חוץ. הנסיון להיות אופוזיציונר לממשלה שאתה חבר בה הוא הבעה של חוסר רצינות וחוסר אחריות.

כל זה, כמובן, נכון שבעתיים כלפי נתניהו. אבל זו זריית מילים לריק: בעוד שבועיים יישכח הכל. משום שחוסר רצינות וחוסר אחריות מתארים את יחסו של הישראלי הממוצע כלפי חובותיו כאזרח.

הערה מנהלתית א': אני מתחיל בזאת את פרויקט 300 השלישי, הפעם בשילוב עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן. אנחנו עוד לא סגורים לגמרי לגבי הפורמט, אבל הרעיון הפעם הוא פוסטים מעמיקים יותר, שאולי יתכתבו זה עם זה, ועל כל פנים ייכתבו מדי יום.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל התורמים.

הערה מנהלתית ג': כחלק מנסיונותי לקדם צילום פוליטי בישראל (כאן שוב המקום להזכיר את קבוצת הפליקר הרלוונטית) וכחלק מנסיונותי לשפר את יכולות צילום הפורטרטים שלי, אני מציע את הדיל הבא: כל בלוגר או אישיות פוליטית שיתייצבו בפתח תקווה עם בקבוק בירה כתשלום, ויפקירו את עצמם – הכל בתיאום מראש, כמובן – לעדשות שלי, יקבלו שתי תמונות פורטרט חינם, תמונות שיועלו גם לקבוצות הפליקר. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

שובם של חוקי חמה

המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)

הקונסיליירי הנאמן

ובכן, ראש ממשלתנו הנחוש החליט היום, לאחר כחודשיים של דיונים, שלא לקבל את המלצתו/תביעתו של יעקב נאמן, שר המשפטים, לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זה היה מוקדם יחסית; כולם היו בטוחים שהוא ידחה את ההחלטה עד דצמבר, ואם אפשר – עד לאחר הבחירות.

ההרעשה הכבדה מצד "ישראל ביתנו" החלה מיד. ליברמן הודיע שסיעתו לא תצביע עם הממשלה בהצבעות אי האמון, ונזכר גם שלפני שבוע הצליחו החרדים לכופף את נתניהו ולמנוע את הקיצוץ בתקציבם, אז הוא יצביע גם נגד הקיצוץ בתקציב. ליברמן, כמובן, טען שאין שום קשר בין דחיית הצעת נאמן ובין החלטתו. יאללה, יאללה. אפשר לומר כמה מילים על הפארסה הקבועה הזו, מורשתו של חיים רמון וחיזורי ש"ס שלו, שעל פיהן מפלגה יכולה להיות גם בקואליציה וגם באופוזיציה, שספק אם היה כמוה לריפוף יכולת המשילות הישראלית. נסתפק רק בכך שלבנימין נתניהו אין את עצבי הברזל של אריאל שרון, שכאשר שרי ש"ס עשו לו תרגיל דומה, שלח להם מייד מכתבי פיטורין והחזיר אותם לממשלתו על ארבע. נתניהו, אפשר להמר בבטחה, לא יפטר את שרי "ישראל ביתנו".

ל"ישראל ביתנו" היו כל מיני דגלים כשזכתה בשלל המנדטים שלה. את כולם היא קיפלה בשקט. על מה מייצר ליברמן משבר קואליציוני? על הגרסה החוזרת של פרשת בראון-חברון.

שר המשפטים יעקב נאמן, נזכיר, הוא מינוי אישי של ליברמן. הוא שליחו. ליברמן עצמו, כחשוד תמידי שעוד לא הצליח להסביר איך הבת שלו שמה את ידה על מיליונים בגיל 21, פסול מהתפקיד. על כן הוא מינה את נאמן. לא סתם מינה; התעקש על המינוי, התעקש על הדחתו של דניאל פרידמן, קבע שנאמן הוא "האדמו"ר של סיעת ישראל ביתנו", לא פחות.

עכשיו, אני לא משפטן ואין לי מושג אם פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ויצירת תפקיד של תובע כללי הוא רעיון טוב או רע. אני חושב שהעסק די תקתק ב-60 השנים האחרונות, אבל יכול להיות שאפשר לשפר אותו. יכול להיות, בנוסף, שצריך לאוורר את הפרקליטות ולוודא שיועצים משפטיים לא בהכרח יגיעו משורותיה.

אחרי הכל, ארגון שמצליח לארגן שיעור הרשעות של 99.9% כנראה עושה משהו לא נכון. לא ייתכן שהם טועים שם פחות מהאפיפיור, במיוחד כשהחקירות שלהם נשענות בעיקרן על משטרת ישראל. סביר מאד שהמערכת הזו, של הרשעות כמעט אוטומטיות – 91% מהתיקים הפליליים נסגרים בעסקות טיעון – מושיבה הרבה חפים מפשע, שנואשו מול שערי הצדק, בבתי הכלא. הדומיננטיות של עסקאות הטיעון מעבירה, בפועל, את סמכות ההרשעה מן השופטים אל הפרקליטות: ברוב מוחלט של המקרים אין כלל דיון בעובדות שבתיק. אין ספק שיש מה לתקן במערכת הצדק הישראלית, והיא לא אמורה להיות פרה קדושה.

אבל בין כך שהיא זקוקה לניעור ולבדיקה יסודית ובין "רפורמה" חפוזה של פרקליט מובהק, שעושה את רצון קונו, יש הבדל עצום. ראוי להזכיר שנאמן עצמו, שמציג עצמו כקורבן של המערכת שלכאורה "תפרה לו תיק", מעדיף שלא לדבר על העובדה שעל אף שזוכה, בית המשפט אכן מצא שהוא הגיש תצהירים כוזבים, אם כי – כמה משונה, לאדם מן הרחוב זה כנראה לא היה קורה – מצא שפעל בלי כוונה פלילית.

ראוי לציין שנאמן פועל למינויו של השופט המתנחל נעם סולברג כמחליפו של מזוז. אין ספק שמינויו של מתנחל למשרה הרגישה ביותר בדרג הפקידותי יעשה פלאים לשמה של ישראל בעולם, וגם כאן נמצא נאמן בקו אחד עם המדיניות של הבוס שלו, שגורסת שישראל לא צריכה יחסי חוץ טובים. כשיתחוור לעולם שסולברג זיכה שוטר שירה בפלסטיני למרות שסולברג עצמו מצא שחלק ניכר מטענותיו של השוטר חסרות בסיס, החגיגה בכלל תהיה גדולה.

כשאנשים כמו דן מרידור או רות גביזון מדברים על הצורך ברפורמה של מערכת המשפט, אני מוכן להקשיב. אני מניח שאין להם כוונות לקרקר את המערכת ושהם אנשים הגונים שעל דבריהם אפשר להתווכח. כששליחיו של ליברמן עושים זאת, זה סיפור אחר לגמרי. גם אם יש צורך ברפורמה, מוטב שתמתין לשר משפטים אחר. על פניו, לא נצטרך להמתין זמן רב: נאמן הרי הצהיר שיתפטר אם ה"רפורמה" שלו לא תתקבל. עכשיו נראה אם הוא אכן יעשה זאת, או שכפרקליט נאמן ישמור על האינטרסים של מרשו ויישאר בתפקידו.

(יוסי גורביץ)

שגה בניסוח

במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסם ראיון חם ועוטף עם אל"מ איתי וירוב. וירוב, למי שאינו זוכר, ניסה להגן על אחד מפקודיו, סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטיני, ואמר בבית דין צבאי שהפעלת אלימות היא "לא רק מותרת אלא לעיתים אף בגדר חובה". לאחר שהדברים עוררו סערה זוטא – לא אומרים דברים כאלה! – וירוב פנה להסביר את עצמו. ידיעות שמח להעניק את הבמה.

הראיון כמעט צפוי. וירוב מתנצל על הניסוח, אך לא על התוכן. בישראל זה שם קוד מקובל למדי ל"כולכם על הזין שלי". וירוב לא בא להתנצל, וירוב בא להסביר.

זו הפתעה קטנה מאוד שווירוב לא מבין במה פשע הפקוד שלו. כאשר חיילי צה"ל בעטו בפלסטינים ובפעילי שמאל בחירבת ספא, וירוב היה שם, ולא רק ברוחו. לא בכדי חיילי חטיבת כפיר מפורסמים בידם הקלה. ההפתעה היחידה היא שווירוב נתן לדברים ביטוי פומבי.

אבל הדבר המדהים באמת, המרתק, בראיון הזה היה עצם קיומו. אמנם, סגן מלול "לא מכיר דרך אחרת להשגת מידע ממבוקשים", כדבריו, אבל לפרקטיקת החקירה הספציפית הזו מקדיש המילון מילה מיוחדת – עינויים. והנה, על אחת הבמות הציבוריות המרכזיות בארץ, אל"מ בצה"ל מנסה להצדיק עינוי עצירים.

המראיין, יוסי יהושוע, עושה לאל"מ וירוב חיים קלים מאוד. עבורו, מה שחשוב באמת הוא כמה רחוק מוכן ללכת וירוב, איש ערכי שכמוהו, כדי להגן על חייליו. איכשהו, כשמתארים כך אישור מגבוה לשחרר "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכיה או חניקה", זה נשמע כמעט בסדר.

ב-6 בספטמבר, 1999, לאחר שמונה שנים של מזמוז זמן, אסר בג"ץ על עינויים בישראל. טוב, לא בדיוק אסר. הוא אפשר עינויים במקרה הצורך. חוקר יכול לענות עציר, אם הוא רוצה. אם העציר מתלונן, היועץ המשפטי לממשלה מורה על בדיקה מקדימה של התלונה, כדי לברר אם התקיימה "הגנת הצורך". עד עתה, כמעט עשור לאחר מכן, הגנת הצורך לא נפרצה אפילו פעם אחת. חוקרים המשיכו לענות, תלונות הגיעו, אבל איכשהו תמיד היה צורך.

כמעט עשור לאחר מכן, הראיון עם וירוב לא מעורר שום הד. וירוב טוען שיש "אבסורד בלעצור קצין לוחם עד תום ההליכים, כאחרון הפושעים, ולהוביל אותו באזיקים אל בית המשפט כמי שחשוד באלימות בנסיבות מחמירות", והמראיין לא רואה צורך לשאול על איזה אבסורד, בעצם, הוא מדבר.

כי זה העניין בעינויים – אם הם שם, הם אפשריים. אם הם אפשריים, השאלה היא רק מתי והיכן. וזה כל הוויכוח שיש בין וירוב לבין הציבור הישראלי, אם ויכוח כזה קיים בכלל. לא האם, אלא מתי.

אי אפשר לאפשר עינויים, ולחשוב שנוכל לשמור עליהם בפינה צדדית וחשוכה. המענים לומדים כיצד לענות, וילמדו מאוחר יותר אחרים; האחראים עליהם חותמים על טפסים שמאשרים זאת, והטפסים מודפסים, משוכפלים, עוברים ליועץ המשפטי לממשלה, מאושרים שנית. זה לא רק וירוב, לא רק הראיון בידיעות.

בחודשים האחרונים נחשפות בארצות הברית יותר ויותר מפרקטיקות העינויים של ממשל בוש. כל ההצדקות המשפטיות, כל האנשים שאישרו, מובאים עכשיו לצליבה תקשורתית. בישראל מדברים על זה מעט, בלי טורי דעה, עם כמה שפחות נתונים. כמו וירוב, גם אלו שאישרו את עינויי העצירים בארה"ב מנסים להגן על עצמם. גם הם יכולים ללכת לתקשורת. אבל שם יכול המנחה לומר בפסקנות, בזעם, "We Don’t Torture". לא כאן.

(איתמר שאלתיאל)

שבים לחרחר מלחמה

ארי שביט פרסם הבוקר עוד כתב פלסתר. הפעם, שביט – שמתיימר להיות אדם הגיוני – לא מבין, פשוט לא מבין, איך זה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה לא טורח להשמיע הצהרות צרחניות של תמיכה במהפכנים באיראן. הרי זה בדיוק מה שג'ורג' בוש היה עושה!

שביט לא לבד. הקדימו אותו בתחילת השבוע בן כספית ובן דרור ימיני. בצעד נדיר, הם פרסמו מאמר יבבות בעמוד הראשי של "מעריב", שכולו כתב אישום כנגד, לכאורה, השמאל הליברלי תומך האיסלמיזם.

קולות דומים נשמעים גם בארצות הברית. שם קל מאד לתייג אותם: צ'ארלס קראוטהמר, רוברט קייגן, וויליאם קריסטול ג'וניור ואחרים – ניאו-קונסרבטיבים כולם. התומכים שלהם בישראל הם הפלג הניאו-קונסרבטיבי המקומי.

המטרה של שביט ושל להקת המעודדים מארה"ב – פחות של כספית וימיני, שמסוגלים להפגין ספקנות – היא להתחיל מלחמה עם איראן. נזכיר שלפני פחות משבועיים, הניאוקונים – כאן ושם – טרחו להבהיר לנו שאין שום הבדל בין מוסאווי ואחמדי-ניג'אד, ושלמעשה עדיף לכולנו שהאחרון הוא זה שינצח.

כשפרצו המהומות, הם הגדירו אותן כעווית לא חשובה. באופן מדהים, הם יצאו להגנת אחמדי-ניג'אד ואמרו שהבחירות לא זויפו. ראש המוסד שלנו קבע שלא היו יותר זיופים בבחירות באיראן מאשר "בכל מערכת בחירות אחרת". איך הוא יודע – סביר להניח שהמוסד לא שלח משקיפים לקלפיות – הוא לא אמר. הוא פשוט אמר. הוא גם אמר, וזו היתה טעות כבר אז, שהמהומות מוגבלות לטהראן "ועוד מחוז אחד", ושהן תדעכנה תוך כמה ימים.

הניאוקונים מכרו לנו את האגדה על כך שמוסאווי אולי ניצח בטהראן, אבל תושבי הכפרים והעיירות תומכים בו, ועל כן ניצח. אפילו יואב קרני, נבון ושקול בדרך כלל, קנה את התפיסה הזו. יש רק בעיה אחת: הקשר שלה למציאות רופף. למעשה, בבחירות לנשיאות של 2005, אחמדי-ניג'אד כשל במחוזות הכפריים. יתכן, כמובן, שהפעם זה השתנה – אבל הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לכך.

נזכיר שוב: העמדה של שביט, ושל הנאו-קונים, היתה פשוטה וברורה מאד בשנים האחרונות: חרחור מלחמה נגד איראן. לא היה די להם בחורבות העשנות של עיראק. זו הסיבה שהם תמכו באחמדניג'אד, וזו הסיבה שהם יוצאים עכשיו כנגד אובמה.

שם אחד חסר מהטור של שביט, וזה דווקא שם שהוא אוהב לכרכר סביבו: בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו, הבקיא מאד במתרחש במחנה הניאו-קונסרבטיבי – שתמיד תמך בו ועדיין תומך בו – תמך השבוע בקו של אובאמה. כלומר, התייצב מול שביט והניאו-קונים (ומול שר הבטחון שלנו, שממשיך לפמפם את הרטוריקה הישנה כאילו כלום לא קרה). לשם שינוי, יש לשבח את נתניהו על הפעלת שיקול דעת.

אז למה אובאמה לא פועל כמו בוש, שואל שביט. השאלה עונה על עצמה: האם באמת אנחנו זקוקים לעוד בוש? לא ראינו מה היו תוצאות מעשיו? אבל האמת הפשוטה והברורה היא שהניאו-קונים רוצים שאובאמה יפעל כמו בוש; הם רוצים הצהרות בומבסטיות. למה? כי הם היו ונשארו במחנה של אחמדי-ניג'אד. הצהרות לוחמניות יאפשרו לו, ולשאר אספסוף חובשי הגלימה, לצייר את המהומות כתוצאה של מזימה אמריקנית-בריטית (כן, בריטית. חמינאי תקף בנאומו ביום שישי דווקא את בריטניה). והנה, אפילו הדברים המדודים מאד של אובאמה מעלים לאחמדי-ניג'אד את הסעיף.

האם הניאו-קונים ושביט אינם יודעים מה הם דורשים? ודאי שהם יודעים. אמרו עליהם הרבה דברים, אבל מעולם לא הואשמו בטיפשות. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד – ואם תוך כדי כך יפגעו גם באובאמה, מה טוב. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד, כי איראן רפורמיסטית היא לא איראן שהם יכולים לתקוף. אם איראן תפסיק להיות הבעיה העיקרית במזרח התיכון, הזרקור יופנה אל ישראל. הם כולם מפוחדים מהסרת ההתנחלויות; שביט אף טען פעם שהתקפה אמריקנית על איראן היא עילה שלא להסיר התנחלויות.

שביט חשף, שוב, את פרצופו כמחרחר מלחמה. הניאו-קונים חשפו, שוב, את פרצופם כמי שמחרחרים מלחמות במזרח התיכון למען ישראל ונגד האינטרס האמריקני. הציבור האמריקני מתחיל לקלוט עם מי יש לו עסק. כדאי שגם הציבור הישראלי, אם יש ציבור ישראלי, יתעורר.

(יוסי גורביץ)

רסיסי סוריאליזם

לנשיאנו האהוב קפץ השימון. הוא שוב דוחף את עצמו למרכז הבמה, שוכח לחלוטין שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את אפו הוא ממחטתו. שוב הוא רוכב, שוב הוא יוזם תוכניות מדיניות. סיעות הימין תוקפות אותו בשצף קצף, ופתאום אתה מוצא את עצמך משתוקק למקלחת, לאחר שמצאת את עצמך מסכים עם זבולון אורלב.

* * * * *

בית משפט צבאי קבע שמשה תמיר הוא שקרן – "לא אמר אמת", בניסוח המכובס – ושאמינות היא ערך עליון בצה"ל. באופן תמוה, לא בעט בית הדין את תמיר מהצבא, ולא גזר עליו עונש מאסר, אלא הסתפק בהורדתו לדרגת אלוף משנה – ומסיבות שאינן ברורות לבני אנוש פשוטים, בשלילת רשיון הנהיגה שלו. זו החלטה משונה; תמיר עצמו לא גרם לתאונה, ממילא יש לו נהג בוס (היחיד שיצא בסדר מכל הפרשה האומללה), ולא ברור מה יעלה או יוריד רשיון הנהיגה שלו. כנראה שזה היה אמור להסתיר את העובדה שעל עבירות חמורות, שקצין זוטר או נגד נכלאים ומודחים בעטיין, הוא לא יישב ולו יום אחד בכלא.

פעם, מזמן, זרק בן גוריון מהצבא את אורי בן ארי. הלה, רצוי להזכיר, היה קצין קצת יותר חשוב בתולדות צה"ל מאשר משה תמיר. גם הוא ראה הרבה אש ואכל הרבה אבק – אבל, בניגוד לתמיר, גם הצליח לגרד כמה הצלחות בשדה קרב משמעותי טיפה יותר מאיזו קטטה חמושה בדרג כיתתי. ובכל זאת, כאשר אחד מפקודיו נשפט על גניבת שק סוכר, וטען שבן ארי ידע על כך, בן גוריון העמיד בפניו את הברירה לפרוש או להשפט. בניגוד לתמיר, בן ארי לא ביצע כל פשע; הוא לא קשר כנגד הצבא והציבור; הוא לא השתמש בפקודיו כדי להציע שוחד לאזרח בו פגע בנו; הוא פשוט הסתכל הצידה כשהיה צריך להיות ישר. אז זה הספיק.

היום התראיינה שורה ארוכה של קצינים – בעילום שם, כמובן, כי הם מוכנים לסכן הרבה עבור עם ישראל או חברים, אבל לא את הקריירה – וייללה עד הירח על הנזק שנגרם לבטחון ישראל בשל העובדה שבית דין צבאי לא היה מוכן להתעלם מפשעיו של הבט"שיסט הכזבן. התפיסה שלהם אומרת, בעצם, שאם אתה קצין צבאי עם כמה הצלחות קטנות על החגורה, צריכים לסלוח לך על פחות או יותר הכל. הדרגות מעל לחוק, הדרגות גם מעל למוסר – בקצרה, מוסר של כנופיה חמושה, שלא קלטה מעולם שהדרגות גם מחייבות. והתקשורת, כמובן, מתמסרת בחדווה.

* * * * *

תמיר יוכל כנראה בקרוב להוסיף את ראשי התיבות "מיל'" אחרי תוארו, אבל הוא תמיד יתגעגע לימים שבהם שיגר מסוקים והרג חשודים. האדרנלין, הו האדרנלין. מי שעדיין מכור לו הוא רב אלוף במיל' בוגי "משה" יעלון. הלז משמש כעת בתפקיד הריק – שנתפר למידות האגו של אביגדור ליברמן – של "השר לענייני אסטרטגיה".

האמת, מבהיל למדי שהוא משמש בתפקיד הזה. הוא מפנטז שמשטר האייטולות "רוצה להרוס את ישראל כצעד ראשון לקראת הבסת הליברליזם בעולם", בעוד שהמשטר מנסה נואשות לספק דלק ועבודה לנתיניו, והמועמד שלו – מחמוד אחמדניג'אד – מסתכן בתבוסה של ממש מחר.

לבוגי יש פתרון. הוא רמז לקהל מאזינים אמריקני שהפתרון לבעיית משטר האייטולות הוא סיכול ממוקד. זה הרי עבד כל כך טוב מול החמאס. בהתחלה אתה בוהה, אחר כך אתה צוחק, אחר כך אתה בוכה, אחר כך אתה בודק שוב מה הסיכויים שלך לקבל נתינות קפריסאית. (לא משהו, אגב).

* * * * *

אבל אם שנתך נודדת בלילות, הרי זה משום שפסיכופט שגורם לרוברט מקנמרה להיראות כקדוש ישר ואוהב אדם שורץ בתפקיד שר הבטחון. בוגי אולי מפנטז, אבל ברק כבר הגיע כמעט לשלב הביצוע של חיסולו של סדאם חוסיין. אלוהים יודע מה היינו מרוויחים מזה, אבל זה נורא מאצ'ואיסטי ושושואיסטי. כמעט 17 שנים אחרי, הרמטכ"ל של צאלים ב' – ששיקר לכנסת על תפקידו בתרגיל ועל עצם נוכחותו, ולפעמים אני תוהה איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו הכנסת היתה עושה משהו בנידון – הוא היום שר הבטחון.

והוא כבר חולם על המלחמות הבאות. הוא מבטיח לנו שהן תהיינה קשות יותר מהתרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ושהפעם אשכרה יהיו לנו נפגעים. קיומה של המלחמה הבאה הוא, כמובן, נתון; הוא נתון מאז 1949, כשביטחוניסטים הזהירו מפני "סיבוב שני".

הוא מזהיר מפני העברת נשק אמריקני ללבנון, משום שהוא עשוי להגיע לידי חיזבאללה – כמסתבר, ברק כבר חושב על הסיבוב הבא שם. פעמיים לא הספיקו, כנראה, ו-18 שנים של שריצה ברצועת הבטחון – ולברק היה חלק נכבד בכל זה – לא שכנעו את הנפוליאונצ'יק שאין לנו מה לחפש שם. אז כנראה שנצא לעוד סיבוב, ואחרי זה ברק יסביר למה גם התבוסה הזו היתה הכרחית, ואיך צה"ל יצא חזק יותר ממנה.

* * * * *

אלוהים יודע מה הם שותים שם, במטכ"ל, אבל בניגוד לאימרה המפורסמת של לינקולן על גראנט – "בררו איזה וויסקי הוא שותה, ושלחו מיד ארגז לכל הגנרלים שלי" – דווקא לא רצוי לשתות מזה. אולי כדאי להזעיק את מחלקת התברואה.

עוד במיל' אחד, יוסי פלד – שפעם, מזמן, נראה כמו אדם שפוי למדי, עם נטיות ימניות סבירות – משמש כשר. בניגוד לבוגי, הוא אפילו לא יכול להעמיד פנים שהוא עושה משהו: הוא שר בלי תיק. ובכן, פלד הציע השבוע שאם הממשל האמריקני ימשיך בשלו, ישראל צריכה להטיל עליו סנקציות.

התקשורת האמריקנית בהלם קל. פלד הציע, כמסתבר, להפסיק לרכוש נשק וציוד אחר מארה"ב, למכור ציוד צבאי רגיש לאויביה של ארה"ב, לספק להללו בסיסים ושירותי מודיעין, ולקנות מטוסים דווקא מצרפת. כאילו שצרפת תרצה למכור משהו למדינה שפלד הוא אחד משריה.

פלד הציע, בנוסף, שישראל תתערב בבחירות בארה"ב ותפיל חברי קונגרס התומכים באובמה, ותפעיל לחץ על יהודי ארה"ב כדי שירסנו את הנשיא שלהם. שלוש ציפורים ביריה אחת: פלד הצליח, במכה אחת, להבהיר – למי שעוד לא הבין – שישראל איננה נכס אלא נטל אסטרטגי לארה"ב, לחזק את התפיסה שהיא מעורבת הרבה יותר מדי בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולהפוך את יהודי ארה"ב לגיס חמישי, מריונטות של משטר הליכוד. לא רע למכתב אחד. לא רע בכלל.

* * * * *

אה, כן, ערביי ישראל: אם מישהו בלע בטעות את התעמולה הציונית הרשמית, האומרת שהמיעוטים החיים בישראל הם שווי זכויות, בא שר הפנים אלי ישי והעמיד אותו באדיבות על טעותו.

ממליך המלכים כנראה מריח בחירות. זה ההסבר הפשוט לתזזית התקשורתית שלו בימים האחרונים. ובכל זאת, אפילו במונחי ש"ס, הוא קצת הגזים. הוא ביטל תכנית לבנייה במזרח אל קודס – בניה שלשם שינוי מיועדת לתושבים הכבושים של המקום. היא גם אמורה היתה לשפר את רמת השירותים בחלק של עיר שישראל מעמידה פנים שהיא שלמה. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.

וכדי שאף אחד לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה קורה כאן, פקחי העיריה התחילו לחלק צווים כנגד בתים שנבנו באופן בלתי חוקי. וזאת, כאמור, כשאין אפשרות לבניה חוקית. אחר כך לא נבין מה הם רוצים ומאיפה חטפנו את זה.

* * * * *

סיעת ישראל ביתנו הפילה את חוק ברית הזוגיות, למרות שאם היתה מפעילה את מלוא כובד משקלה, ההצעה היתה עוברת. הגיבור הגדול אביגדור ליברמן לא הגיע למליאה. מציע החוק, איזה טיפוס מקדימה, הצביע נגד אותה הצעת חוק לפני פחות משנה. כל מילה מיותרת.

בשני המקרים הסיבה היתה משמעת סיעתית.

* * * * *

השבוע החליטה הפרקליטות, באיחור אופייני, להעמיד לדין את רוצחיו של המחבל והבוגד עדן נתן-זאדה. אבל, פחות או יותר בו זמנית, ארבעת קורבנותיו של נתן-זאדה נעלמו מאתר ראש הממשלה. בימי אולמרט הם היו שם, קורבנות טרור (אם כי במעמד משני – כדי לקרוא את נסיבות טביחתם צריך היה, בניגוד לכל מקרה אחר, להקיש שם משתמש וסיסמה); בימי נתניהו הם נעלמו. ואולי לא היו הדברים מעולם? ממילא, העיסוק הישראלי בפרשה הוא בקורבן האמיתי, היהודי המסכן שבוצע בו לינץ' על לא עוול בכפו.

* * * * *

מזג האוויר מחר צפוי להיות, כותב "הארץ", "נוח יחסית". איזה דיוק מביע ה"יחסית" הזה.

(יוסי גורביץ)

הדמוקרטיה היחידה במזה"ת? פחחח

ההיסטוריון האמריקני נורמן פינקלשטיין הגיע אמש לנתב"ג. עם הגעתו, עוכב על ידי אנשי השב"כ. בשיחה עם עורך הדין מיכאל ספרד, אחד מל"ו צדיקים בסדום שלנו, אמר לי ספרד שאנשי השב"כ טענו שפינקלשטיין מהווה "סיכון בטחוני", ועל כן לא תותר כניסתו לישראל. היום גורש פינקלשטיין לאירופה. (תודה לאסף רזון על הטיפ).

פינקלשטיין לא אוהב את ישראל, בלשון המעטה. רוב הקריירה האקדמית שלו הוקדשה להתקפות עליה. עם התוכן של רובן, מה לעשות, אני נאלץ להסכים – אבל הניסוח שלו משתלח ותוקפני, לא אקדמי בלשון המעטה. מהתכתבותי איתו אני יכול לומר בזהירות שמדובר באדם לא נעים. ובכל זאת.

אני מתקשה לקבל את הטענה שבגיל 55 החליט פרופסור יהודי אמריקני להפוך למחבל מתאבד, או למרגל איראני. אם לשב"כ יש ראיות כלשהן למשהו מהסוג הזה, היה עליו להציג אותן, לעצור את פינקלשטיין ולהגיש נגדו כתב אישום. אם אין ראיות לכך, וראיות כאלה לא הוצגו, קשה להמנע מן המסקנה שכניסתו של פינקלשטיין לישראל נמנעה משום שדעותיו מציקות לממשלת ישראל, והיא כה לא מסוגלת להתמודד עם אקדמאי מציק, עד שהיא כולאת ומגרשת אותו.

ודוק: על ממשלת ישראל אין שום חובה להעניק זכות כניסה לאדם כלשהו, אבל עם זאת התרגלנו לכך שהדבר מקובל. וכאשר הזכות הזו נשללת מאדם, ודאי מאקדמאי מוכר, היבבה שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נשמעת נלעגת, ריקה מתוכן. המעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון רועדת מפחד: אמא'לה, היסטוריון!

פינקלשטיין רגיל לשערוריות. ביוני 2007, מנעה ממנו הנהלת האוניברסיטה שלו – אוניברסיטת דה פול – קביעות, זאת למרות שעמיתיו למחלקה של פינקלשטיין קבעו כי הוא ראוי לה ולמרות שמנהל האוניברסיטה כתב שהוא "מורה מצוין ואינטלקטואל בעל שם ברמה הלאומית". הסיבה היא שפינקלשטיין שם על הכוונות שלו את הדמגוג הרקוב אלן דרשוויץ, וקרע לו את הצורה בספרו האחרון, Beyond Chutzpah.

אבל לדרשוויץ – פרקליט שטן מקצועי, שהודה שאין לו בעיה לייצג רוצחים שהוא מודע לאשמתם, ולהביא לזיכויים –  יש הרבה חברים. הוא הצליח לעורר מאבק ציבורי כנגד הענקת קביעות לפינקלשטיין, ובין השאר פינקלשטיין הואשם באנטישמיות. קצת אירוני, בהתחשב בכך ש-Beyond Chutzpah הוא כתב אישום מהדהד נגד האוטומטיות של ההאשמה באנטישמיות כלפי מי שמותח ביקורת על ישראל, אבל זה עבד.

קשה מאד להאמין שגירושו של פינקלשטיין מישראל איננו חלק מהמאבק של דרשוביץ, איננו נקמנות על כך שהוא מעז להשמיע את דעותיו – נקמנות קטנה ומטופשת, נקמנות מרוצה מעצמה, נקמנות שתזכה להערכה מצד האספסוף. דיון פתוח? זכות דיבור, שצריכה להשמר דווקא לאלו החורגים מהקונסנסוס? לא במדינה יהודית. המשרד לחוסר בטחון הציבור עומד על המשמר ומונע חדירת עובדות לא נוחות.

צריך לציין שמניעת הכניסה מסיבות פוליטיות פועלת, כמעט תמיד, בכיוון אחד. בשנת 2004, מנע בית המשפט את כניסתה של העיתונאית והפעילה אווה גסביץ' לישראל. הסיבה: בית המשפט הגיע למסקנה שגסביץ' "תמימה מדי", ושעקב תמימותה יכולים ארגוני טרור לגייס אותה. על פינקלשטיין, אף אחד לא יכול לומר שהוא תמים.

כהערת אגב, האפקט המעניין באמת היה לראות מה היה קורה אם פינקלשטיין היה דורש להשאר בישראל מכוח חוק השבות – וגם דורש אזרחות. אז, סביר להניח, היינו רואים את כל היהודונים הגאים זוחלים מתחת לאבנים שלהם וצורחים שדווקא מהיהודי הזה צריך לשלול את הזכות, שלטעמם היא הסיבה להקמת ישראל. אז היינו רואים את משרד הפנים מתפתל בבג"צ ומנסה למצוא סיבה למנוע את כניסתו. פינקלשטיין היה עושה, במצב כזה, טובה גדולה למחנה האזרחי/ליברלי בישראל. חבל שלא זה מה שמעניין אותו.

מה שמתמיה באמת הוא שתיקת התקשורת הישראלית. הנושא כבר מעורר הדים בחו"ל – היהודונים הגאים ודאי היו צווחים שצריך לתגבר את מחלקת ההסברה – אבל בישראל עצמה לא פורסם, אלא בסקופ (עבדכם הנאמן כתב את הידיעה), ובמספר זעום של בלוגים. אני יודע ששבת עכשיו, אבל אתרי החדשות ממשיכים להתעדכן גם בשבת, ושיתר על כן, זהו יום חדשות חלש, שבו האומללים שבמשמרת נתפסים בכל קש. אז איך זה לא פורסם? מוזר.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

טיוח בשידור חי

מטען חבלה נשלח אתמול לבית משפחה באריאל, מוסווה כמשלוח מנות. אחד מבני המשפחה, בן 15, פתח אותו ונפצע קשה; אחת מגפיו נקטעה והרופאים נאבקים על הצלת ראייתו.

יש להניח שמי שאחראי לפיגוע הזה לא יימצא מעולם, מפני שלאירוע יש את כל הסממנים של טרור יהודי. המשפחה היא "יהודית משיחית", היינו יהודים המקבלים את ישוע כמשיח, כלומר הבוגדים האולטימטיביים; ראש עיריית אריאל מגדיר אותם כ"מיסיונרים"; והפיגוע אירע בחג הנקמה היהודי.

והנה מתחיל, לנגד עיננו, תהליך הטיוח. את הקורבנות, המשטרה מגדירה כ"כת". וכת, כידוע, היא לא דבר שצריך להתעכב עליו יותר מדי. וזה עוד בוויינט ו"הארץ", שמתייחסים לאירוע גם היום; בנרג הוא צלל כאבן במים אדירים – ואולי טוב שכך, כי העיתון המיינסטרימי של היהודים הגאים מביא הערכה אחרת של המשטרה: מדובר באירוע פלילי. (תגובה שלי שם, שציינה את הפרסום ב"הארץ" ואת החשד לטרור דתי, לא פורסמה). כמה נוח.

עוד שבועיים, לא יהיה זכר לאירוע הזה. הוא ייעלם בתהומות הנשיה, יחד עם שאר ההתנכלויות – הקטנות, היומיומיות, שלעולם אינן נפתרות – לנוצרים וליהודים משיחיים. ככה זה: אנחנו לא רוצים לזכור את הטרור חובש הכיפה. אז, שהאי-זכרון הקולקטיבי שלנו יעשה את שלו והאירוע ייעלם, הנה תזכורת. יש לקוות שזה הפיגוע היהודי האחרון בחג הנקמה השנה.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)