לפני כשבועיים, פרסם הבלוג הטכנולוגי גיזמודו סקופ: הוא הציג את האב טיפוס של האייפון בן הדור הרביעי, והרס בכך את ריקוד שבעת הצעיפים הקבוע של אפל, היצרנית שלו. האב טיפוס הגיע לידי גיזמודו בדרך עקלקלה: מהנדס של אפל שכח אותו בגן בירה גרמני סמוך למטה החברה. אדם אחר שהיה בפאב, שזהותו לא ידועה, לקח את המכשיר, עמד על חשיבותו, וניסה להשלים את הכנסתו באמצעות מכירת המכשיר לכל המרבה במחיר. הוא פנה לכמה כלי תקשורת, שסירבו לשלם לו. גיזמודו שילמו – והסקופ היה שלהם. לאחר מכן הצליחה אפל, כהרגלה, להתנהל יותר כמו מדינת משטרה מאשר כמו תאגיד מערבי – מה שלא צריך להפתיע אף אחד; אחרי הכל, מדובר בחברה שיש לה "גסטאפו" משלה – אבל זה כבר סיפור אחר.

ב"עין השביעית", שסיקרו את התגלגלות הפרשה, ציינו שכל העסק החל מבלוג אחד, ותהו איפה העיתונים הגדולים בכל העסק. התשובה עגומה. כתב אפל של הניו יורק טיימס, דיוויד פוג? כתבלב. ג'ים גולדמן, כתב הטכנולוגיה של MSNBC? כתבלב בן כתבלב. דניאל ליונס, שלא מתחנף לאפל ולא מוכן לרקוד על פי חליל התעמולה שלה – ולעס בשעתו את גולדמן בשידור חי – הסביר היטב את הבעיה: בשל חשאיותה של אפל, הצורה היחידה לקבל ממנה מידע אמין (יש לה אנשים שמפיצים בעקביות דיסאינפורמציה) היא לשחק את המשחק שלה.

כל מי שלא מוכן להיות הכלבלב שלה, לא מוכן לכתוב ביקורות נלהבות על מוצרים פושרים (ולעיתים הרבה פחות מכך: ליונס תפס את פוג כשהוא מהלל בשם ומלכות את מערכת ההפעלה של אפל בעיתונו, אבל אומר לבלוג וונצ'רביט שמדובר במערכת מלאה בעיות) מוצא את עצמו בלי מקורות מידע בכל מה שקשור לאפל, ולפעמים נתקל בנקמנות.

אז מה יש לנו? עיתונאים שאין להם שום גישה למידע אמין ובלתי אמצעי, שנאלצים לשתף פעולה עם חברה בעלת מנכ"ל דיקטטורי, כדי שיוכלו בכלל להשתתף במשחק – כלומר, שיהיה להם מה לדווח. הם לא מעיזים לשאול שאלות קשות, כי שאלות כאלה יחסלו את הגישה שלהם, ויעמידו אותם בעמדת נחיתות יחסית לשאר הכתבלבים – ואם הם לא יהיו בין אלה שיצליחו לכתוב ראשונים מאמר מתלהב מההבל החדש של אפל, העיתון שלהם יינזק ומעמדם ייפגע.

מעבר לכך, הכתבים הם לעיתים קרובות "שותי הקולאייד" – היינו, אנשים שבאמת הפנימו את הדימוי של אפל ואת האופן שבו אפל מתארת את עצמה ומוצריה. הם מתייחסים אליהם בחוסר הביקורתיות ששמור ל"עיתונאים" בצפון קוריאה בעת פגישה עם "המנהיג היקר".

קל מאד ללגלג על פוג, גולדמן ודומיהם, אבל אפל היא רק דוגמא. אותה הבעיה קיימת בכל תחום העיתונות הכלכלית. MSNBC של גולדמן הצטיינה גם בדיווחיה הגרועים מאד על המשבר הכלכלי, והטיפה להמונים על השקעות ושיהיה בסדר, גם כאשר תוך ימים קרס הכל. עיתונאים כלכליים, בכל עיתון וכל תחנת טלוויזיה, נשבו בקסמם של נוכלי וול סטריט והאוליגרכים שלנו: הם תיארו אותם, פעם אחר פעם, כמנהיגי תעשיה רציניים, סוג של גאונים. והיתה לכך אותה סיבה שבגללה אפל מסוקרת על ידי מעריצים נרצעים ולא על ידי עיתונאים חוקרים: גישה. מי שהיה מסובב את יצחק תשובה על הגחלים, לא היה זוכה לראיון שני – והיה מוצא את עצמו תחת מכבש גדול שמיועד למנוע את הפרסום שלו.

כת המנכ"ל פשתה בכל העיתונות הכלכלית. אנשים ממוצעים ביותר תוארו כנפילים, גם כאשר קיבלו את כספם בדרך הישנה והטובה, קרי ירשו אותו. כאשר חלקם התבררו כמטורללים קלות – שרי אריסון צריכה לתפוס את הקולות שלה לשיחה קשה, כי מסתבר שהם שיקרו לה לפחות לאורך השנתיים האחרונות – התקשורת הרימה גבה. אבל הבעיה של אריסון היתה שהיא תיארה את עצמה כמתעלת חיזרים: העובדה שנוחי דנקנר מתייעץ באובות ובידעונים זוכה להרבה, הרבה פחות הבלטה. וכשהיא מתוארת, לעיתים קרובות היא נצבעת כ"נסיון להתקרב למסורת".

רק כשקרסו הענקים בקול רעם, העיתונות פנתה נגדם – וגם אז, לאיטה. מעטים העזו לכתוב שדינה של אפריקה ישראל לפשוט רגל, כי איננה מסוגלת לשלם את חובה לבעלי אג"ח ט'. למה להסתבך עם אוליגרך? לך תדע מתי תצטרך אותו, מתי תהיה לו ידיעה בלעדית להדליף לך. מעטים שאלו שאלות קשות בזמן הבועה הגדולה, כי אם תצא נגד המבנים המסובכים להחריד שבנו העילויים של גולדמן סאקס, הם לא ידברו איתך יותר – ובניגוד לתחקירי שחיתות או פשיעה, יהיה קשה מאד למשוך את הקוראים לנושא. למה לך? וזה עוד לפני שדיברנו על שליטה של בעלי הון בתקשורת.

אז, כמו במקרה של גיזמודו ואפל, יש צורך בבלוגים שיעשו את העבודה. יש להם חסרונות רבים: קל יותר להשתיק אותם באיום של תביעת דיבה, אין להם כמעט מקורות, מתייחסים אליהם בפחות רצינות – אם כי זה משתנה – ובהרבה מקרים אין להם גב כלכלי. מצד שני, לבלוגים יש כוח עצום: בלוגרים כמעט וחיסלו את הקמפיין של הילארי קלינטון אחרי שקר ה"נחיתה תחת אש" בבוסניה, הם חיסלו קריירה של כמה וכמה פוליטיקאים. יש המון מהם, וחלק מהם קשובים מספיק כדי לקלוט הערה לא זהירה, מידע שנפלט – וכשהם עולים עם סיפור, לעיתים קרובות יותר ויותר העיתונות הממסדית מרימה אותו ורצה איתו. מאחר והעיתונות הכלכלית מועלת לעיתים קרובות בתפקידה ומעדיפה לסגוד לטייקונים ומנהלי השקעות, מישהו צריך לעשות את העבודה במקומה.

ולהתחיל ללמוד את רזי הכלכלה. זה, לעיתים קרובות, החלק הקשה. אבל צריך לעשות אותו.

למד את האלף-בית. אין היא מספיקה,

אבל למד אותה! אל במורת רוח,

פתח את הספר! עליך לדעת הכל!

עליך לקחת בידך את ההנהגה. […]

אל תתבייש להקשות קושיות, חבר!

אל תתפתה ללהג, חקור בעצמך!

מה שלא תדע בעצמך, אינך יודע!

בדוק את החשבון. עלייך לשלם – –

שים את האצבע על כל פרט, ושאל:

מאין זה בא לכאן?

עלייך לקחת בידך את ההנהגה!

(שבחי הלימוד/ברטולד ברכט)

(יוסי גורביץ)

כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לתקשורת הישראלית יש מעין ריטואל קבוע: כשמשמיעה הממשלה את מילת הקסם "מלחמה", היא משתטחת על הגב ומניפה את רגליה באוויר. חודש או משהו לאחר מכן, כשמתחילות להתברר הפאשלות של הצבא הטוב ביותר בפארטצ'יה, מתעוררת התקשורת ונזכרת שהיא בעצם אמורה להיות כלב שמירה. יחד איתה מתחילה להתעורר גם המערכת הפוליטית.

במאמר אמיץ היום ב-ynet, אומר רון בן ישי את מילות הכפירה: הפסדנו במלחמה כי החיזבאללה היה יותר טוב. בניגוד להתלהמות המקובלת, גם של חיילים משוחררים, הוא מציין כי אילו נמשכה הלחימה, אפשר מאד שהפיאסקו היה רק מתרחב. דבר סביר, בהתחשב בכך שצה"ל פשט רגל מוסרית ולוגיסטית עד כדי כך, שחלק מהחטיבות קיבלו פקודה לקיים את כוחותיהן על ביזה.

הצבא, כרגיל, מכניס את הסכין הרגילה בגב ומאשים את הפוליטיקאים; בין השאר הוא משקר וטוען שתקציביו קוצצו. לשם כך, כפי שמראה נחמיה שטרסלר, הוא עושה כמה תרגילים מרשימים מאד. חבל שהוא לא מצליח להראות תושיה כזו בשדה הקרב.

בין לבין, נחשף עוד שקר קטן: צה"ל טען שהוא לא חטף לבנונים בפשיטה בבעלבק בתחילת החודש, ושבכל מקרה – המטרה לא היתה לחטוף קרובים של חסן נסראללה. חלוץ טען אז שהפשיטה נועדה לצרכי "הוכחת יכולת". עכשיו מסתבר שהוא בכל זאת חטף חמישה בני אדם, כולם אזרחים לא חמושים, וששניים מהם, ראה זה פלא, נקראים בשמו של מזכ"ל החיזבאללה. משעתרו החטופים לבג"צ, העדיף צה"ל לשחרר אותם ובלבד שהפרשיה המביכה כל כך למודיעין – יוסי קופרווסר, איפה אתה? – לא תיחשף בבית המשפט. חלוץ ורגב הביתה, כבר אמרנו?

והאוצר כמנהגו נוהג: כאילו לא נפלו עלינו גזירות סילבן וביבי, החליטו הגאונים שם לקצץ כבר עכשיו 1.8 מיליארד מתקציב הממשלה, כדי להעביר אותם לצבא. שר האוצר לא טרח להגיע לוועדת הכספים; גם לא הממונה על התקציבים. למה מה, כולה חברי כנסת. אבישי ברוורמן ואורית נוקד מהעבודה הפילו את הקיצוץ, ובתגובה מאיימים בקדימה לפרק את הקואליציה. יש לקוות שהכנסת מתחילה, שש שנים מאוחר מדי, שהחוק העניק לה שיניים.

אם כבר לקצץ בתקציב, בואו נתחיל עם תקציב הביטחון. אחרי הכל – החבר'ה באוצר בטח יבינו את זה – אם מחלקה מסוימת נכשלת, סימן שהיא לא עושה את שלה ויש להעניש אותה, לא להעניק לה עוד תקציבים ולהשליך כסף טוב בעקבות כסף אבוד. אין כמו קיצוץ תקציבים כדי לחדד את הנקודה הזו. והפעם, כדי למנוע מצה"ל את המשחקים הרגילים שלו – "אה, קיצצתם לנו חצי מיליון? טוב, אין ברירה, נבטל את חיל האוויר" – יש לשלול ממנו את היכולת לקבוע את תקציבו. רצוי למנות ועדת חקירה, שתבדוק בדיוק מה עושה צה"ל עם התקציב שלו, ומדוע – שלוש שנים לאחר שוועדה אחרת קבעה שהוא לא ממגן את החיילים כראוי – לא נעשה דבר בנושא. עדיף שלוועדה הזו תהיה סמכות להדיח מיידית, ללא פנסיה, את האחראים למחדל.

אבל בשביל זה, צריך מועצה לביטחון לאומי עם שיניים, שאיננה מורכבת ממי שהיו תא"לים כושלים רק לפני שנה. וכדי להקים כזו – המלצה ישנה של ועדת אגרנט, שהצבא הצליח למסמס במשך יותר מ-30 שנים – צריך פוליטיקאים שחושבים חמש שנים קדימה ושמסוגלים לעצמאות מול החונטה הוותיקה. כלומר, צריך אנשים עם אומץ לב אזרחי, כי במשחק על דעת הקהל הצבא תמיד נתפס כלא-מושחת – ויידרש יותר מרמטכ"ל שמלהטט בבורסה בעת מלחמה כדי לשנות את התדמית הזו. ואיך לומר, בין קצב לאולמרט, בין הנגבי לרמון, איבדה הכת השלטת את כל אמינותה.

צה"ל הצליח במלחמה הזו לסכן לא רק את ביטחון ישראל, בהעניקו זריקת מרץ לאיראן, סוריה והחיזבאללה, אלא גם את הדמוקרטיה הישראלית – שהיא היחידה היכולה, אם תתעשת, לתקן את הצבא. מעציב, לכן, שהתקשורת מתעוררת תמיד מאוחר מדי – ולא לפני שקשרה זרי תהילה לבחורינו הקשוחים במשקפי השמש.

(יוסי גורביץ)