החברים של ג'ורג'

מרסני החיה

(לאמילי שפר)

הצליל הנחוש ביותר המהדהד בהיסטוריה של האדם הוא תיפוף תופי המלחמה. – ארתור קוסטלר

ב-16 במארס, 1968, תקפו חיילי פלוגת צ'ארלי של הגדוד הראשון, רג'ימנט החי"ר ה-20 של ארה"ב, ארבעה כפרים שזכו אחר כך לכינוי הקולקטיבי מיי לאי (My Lai). אחרי הרעשה קצרה, הם נחתו שם ממסוקים. הם לא נתקלו בהתנגדות, ותוך ירי לעבר דמויות שראו בשדות, הם ריכזו את התושבים במרכז הכפר.

אף אחד לא ידע להסביר אחר כך איך פרץ הטבח; מה שברור הוא שכשהוא הסתיים, היו במקום לפחות 347 גופות. חלק ניכר מהנשים שבמקום נאנסו. ילדים שופדו בכידונים. אחר כך, כמקובל מאז המצאת המצלמה, צילמו הרוצחים את הגופות; חלקם הצטלמו איתן. אף שכאמור, התוקפים לא נתקלו בשום התנגדות, הדו"ח הראשוני דיבר על מותם של יותר מ-120 אנשי ויאטקונג וכנזק נלווה, גם כ-20 אזרחים. הדו"ח הזה טבע בשפע הדו"חות על קרבות בשפך הדמים הגדול שליווה את דעיכת מתקפת הטט.

אף שכמה חיילים ניסו לשבור את קשר השתיקה – חיילים ומאפיונרים נוקטים בו אוטומטית; זה פירושה הפרקטי של ה"רעות" הממאירה – ההצלחה שלהם היתה חלקית למדי. הצבא האמריקאי מיהר לעשות את הדבר המתבקש, ופתח בטיוח נרחב, שבמהלכו הוא יזם דו"ח שהפיל את התיק על ארבעה קצינים שבאופן מועיל למדי מתו מאז הטבח.

כשנה וחצי לאחר מכן, קנה לעצמו העיתונאי סיימור הרש שם עולם, כשחשף את דבר הטבח. הוא מצא חייל במחלקה של הקצין שנחשב כאחראי מכל לטבח, סג"מ וויליאם קולי (Calley), והלה דיבר בהרחבה על האירועים, ואף הציג תמונות. זה לא עבד: שנתיים אחרי החשיפה של הרש, כלומר שלוש שנים וחצי אחרי מעשה טבח שבוצע בנוכחות יותר מ-100 אמריקאים – בכלל זה צוות מסוק שהתערב באומץ ומנע את המשך הטבח, תוך שהמפקד שלו מגן על ילדים תוך איום באקדח על אנשי חי"ר שהתקרבו למסוק – הסתיים ההליך המשפטי של 22 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח. כולם, פרט לקולי חסר המזל, שהיה שנוא מאד על אנשיו (לימים יאמרו חלקם שהם שקלו להתנקש בו), זוכו. לימים יודה המ"פ של קולי, סרן מודנה, שהואשם באחריות פיקודית, שהוא שיקר לאורך כל הדרך. הקצינים שישבו בדינו בלעו את השקרים הלא סבירים של מודנה בלי יותר מדי בעיות.

קולי, שהפך – לטענת תומכיו, והיו כאלה – לשעיר לעזאזל, לא סבל יותר מדי. אף שהורשע ברציחתם של 104 אזרחים ויאטנמים, הוא ישב בכלא שלוש שנים בלבד. בהוראה של הנשיא ניקסון, הוא הוחזק בתנאים של מעצר בית. ב-1974, הוא קיבל בפועל חנינה.

מיי לאי לא היתה אירוע בודד, רחוק מכך. בתחילת 1971, נערך אחד האירועים המדהימים ביותר במסגרת ההתנגדות למלחמה: עדותם של "חיילי החורף" (Winter Soldier). הללו היו חיילים ששבו מן המלחמה המומים, ונחושים להתנגד לה. 109 מהם העידו על פשעי מלחמה שביצעו או היו עדים להם. לימים הם יהפכו – במיוחד אחד מהם, קצין צעיר בשם ג'ון קרי – לסמליה של ההתנגדות למלחמה ושל הצד הטוב יותר של הצבא; באותו הזמן הם היו אויבי הציבור.

והם ידעו מעט מאד. הם לא ידעו על מבצע פניקס (Operation Phoenix), שבמסגרתו הרג ה-CIA, בהשתמשו ביחידות המיוחדות של צבא ארה"ב וצבא אוסטרליה, יותר מ-26,000 איש (יש מי שמדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר, עד כ-50,000 הרוגים) בחשד שתמכו בוויאטקונג. ההיקף המלא של התכנית נחשף רק בשנות השמונים. במהלך המבצע, שנמשך שנים, עינו אנשי המודיעין באופן שיטתי עשרות אלפי אנשים.

ועל כל "חייל חורף", על כל שובר שתיקה שהעיד על מה שראה, היה מספר גדול הרבה יותר של חיילים שידעו אבל שמרו על הרעות הממאירה, מה שהמאפיה מכנה האומרטה.

* * *

ויאטנם לא היתה החריג. ויאטנם היתה הכלל. את מה שעשו האמריקאים בוויאטנם, עשו לפניהם הצרפתים, שיפעילו את אותן השיטות גם באלג'יר. המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו. השיטות שהופעלו בוויאנטם היו אותן השיטות עצמן שיפעיל הצבא האדום פחות או יותר בכל מקום שיגיע אליו, אבל במיוחד באפגניסטן. הבלגים בקונגו ידועים לשמצה; הבריטים לא דכאו את מרד המאו מאו על ידי הצעת תה של חמש, והם היו מעדיפים שלא נדבר על המקור של הביטוי "מחנה ריכוז"; ומה שקרה בלבנון בשנות הסיוט 1982-2000, כשצה"ל שיחק בתפקיד צבא ארה"ב והשב"כ בתפקיד ה-CIA, טרם תועד כראוי.

זה טיבה של החיה הצבאית. אנו מגדלים ילדים ומתרבתים אותם; מלמדים אותם מותר ואסור; ויום אחד הם הולכים – או, במקרה שלנו, נלקחים – אל הצבא, ושם מחזירים אותם אל עידני הדמדומים של המין האנושי. תפקידה של הטירונות, ההתעללות המכוונת בצעירים בני 18, היא לשבור אותם – לחסל את ההגנות שבנתה החברה סביבם, שכלאה את החיה הנוהמת. אנחנו מלמדים אותם שאלימות אסורה; הצבא מלמד אותם שאלימות היא הכלי הראשון. אנחנו נרתעים באימה מרצח; הרצח הוא כלי העבודה הבסיסי ומטרתו של הצבא.

אי אפשר לומר שאין בכך הגיון. בזמן קרב, כשקליעים עפים, אתה רוצה חיילים מתפקדים, לא ערימה של ילדים מבוהלים שמחפשים מחסה במקרה הטוב, מתכרבלים סביב לשיח הקרוב במקרה הפחות טוב, או משליכים את כלי נשקם ונמלטים במקרה הרע. אתה רוצה שהם יגיבו במהירות למצבים שהפסיכה האנושית לא בנויה אליהם, כמו רצח. אתה רוצה שהם ילמדו להרוג בלי לחשוב. יש סיבה שהמטרות במטווח הצבאי נראות כמו אדם: אתה מרגיל אותם לירות בבני אדם.

הצבא מנסה לשחרר את החיה שבאדם, אבל לעשות את זה בצורה מדורגת. הוא רוצה כלב תקיפה מאומן, שיזנק אל הצוואר על פי פקודה, אבל לא יסתובב וינשוך את המפעיל. על כן, בין השאר, הוא מלמד את החיילים לפחד מן המפקדים שלהם, כשבו זמנית הוא מעניק להם סמכות. אחרי הכל, כפי שלימדה מלחמת ויאטנם את הצבא האמריקאי – צבא שבו החיילים של קולי יכלו לחשוב ברצינות על חיסולו – חיילים שאיבדו יראה בהחלט מסוגלים להפנות את כישורי הרצח שלהם כלפי מפקדיהם. התופעה היתה כל כך רחבה, עד שניתן לה שם: fragging, על שם רימון הרסס ששימש לעתים קרובות לרצח הקצין הלא פופולרי.

הצבא מלמד את החיילים שיש קבוצה שמותר להם להרוג. לרוע המזל, כמעט ללא יוצא מן הכלל כל המלחמות המודרניות הן מלחמות עממיות, כלומר מלחמות שבהן הצד הלוחם מקבל סיוע לא רק מהצבא שלו, אלא גם מהעם שלו. מול צבא מסודר, למדו כבר הספרדים בימי נפוליאון, שנתנו לנו את המונח 'גרילה' – לחימה זעירה – הפתרון המתבקש הוא לא להציב מטרה ברורה, אותה הוא יכול לרסק בקלות; לא להציב קו מול קו, אלא להציב אוסף כאוטי של נקודות. לוחמי הגרילה מתערים באוכלוסיה. זה מקור העוצמה שלהם כמו גם מקור החולשה. תוך זמן קצר, יודע מפקד הגרילה הנחוש והאכזר – ונראה שרק מלחמת אזרחים אכזרית מלוחמת גרילה – ימצא הצבא התוקף את עצמו במצב בלתי אפשרי: אם לא ינהל חיפוש אגרסיבי על האזרחים ובבתיהם, הוא יאפשר לאנשי הגרילה לנוע בחופשיות; אם ינהל חיפוש כזה, הוא יהפוך לסוכן הגיוס של הגרילה.

במלחמה מודרנית, על כן, ההבחנה בין אזרחים ולוחמים מתטשטשת במהירות. המגע עם האוכלוסיה שוחק במהירות את המשמעת הצבאית, ותוך כמה זמן החיה מתפרצת: יש ביזה, מדי פעם אונס, ומעשי טבח. רוב מעשי הטבח אינם ספונטניים; הם תוצאה של פקודה, ישירה או עקיפה, של קצין זוטר, כשהפיקוד שמעליו מסתכל הצידה או, במקרים קיצוניים יותר, מורה על הטבח. רוב החיילים, בקבלם פקודה לבצע טבח, מבצעים אותה ללא עוררין. במקרה שלהם, האימון הצבאי הצליח: האדם דוכא.

במחקר הקלאסי "אנשים פשוטים" (Ordinary Men) בחן כריסטופר בראונינג יחידת מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei), גדוד 101 שלה. המדובר היה באנשים נורמטיביים לגמרי, שחלק ניכר מהם היו קודם למשטר הנאצי אנטי-נאציים, שקיבלו פקודות בלתי סבירות: לסייע בהשמדת האוכלוסיה היהודית של פולין. הפקודות האלה, כמובן, הגיעו אחרי תשע שנים של משטר שקידם את התפיסה שיהודים אינם כלל בני אדם ולמעשה הם מזיקים בדמות אדם. המסקנות של בראונינג הן שבמצב כזה, רוב מוחלט של החיילים יצייתו לפקודה, הן משום שהיא פקודה הן משום שהם לא ירצו להשאיר את רעיהם לבצע מלאכה מלוכלכת במיוחד לבדם. יהיה מיעוט של סרבנים, ויהיה מיעוט של סאדיסטים מתלהבים. הרוב יציית.

המשמעות בפועל היא שאם יש מלחמה, יתלוו לה פשעי מלחמה.

ועם כל הדיבורים שלו על משמעת, הצבא לא יהיה מסוגל לעשות הרבה.

* * *

צבא נבחן בתגובתו לפשעי מלחמה. במקרה של מיי לאי, התגובה היתה כשלון טוטאלי: תחילה טיוח, ואחר כך זיכוי של רוב הפושעים וענישה קלה מאד לקולי. זו אותה התגובה עצמה כמו לטבח כפר קאסם, כמו לשורה ארוכה-ארוכה של פשעים דומים. כמו פשעי המלחמה עצמם, הכשלון הצבאי בטיפול בפשעי מלחמה גם הוא נובע מעצם קיומה של המלחמה.

אביו של אחד החשודים בטבח מיי לאי התפרסם בתגובתו: "זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם." משהורגל הציבור לכך שיש מלחמה, מאליה מתבצעת דה-הומניזציה של האויב. הם לא בני אדם יותר, רק צללים חורשי רע. 347 נשים, ילדים וגברים בערימת גופות? אונס קבוצתי של נשים? אבל למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

הרי בטוח קרה משהו קודם, לא? הרי אלה הילדים שלנו, שרק אתמול שיחקנו איתם בכדור, שרק אתמול סייענו להם בשיעורי הבית, עמדנו לצד המיטה שלהם והקשבנו לנשימתם השקטה בלילות. אני לא גידלתי רוצח, אני לא חינכתי אנס, זה לא יכול להיות. זה לא הילד שלי. משהו קרה לו. משהו חייב היה לקרות לו. למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

ופה ניצב הצבא חסר ישע. הארגון שיכול לשלוח מישהו למחבוש כי הנעלים שלו לא היו מצוחצחות כיאות, מבלי שמישהו יערער על כך, לא יכול להעמיד אותו לדין על רצח המונים. הצבא יודע שהוא מעורב, בין השאר, במלחמת תעמולה ושאם הוא יודה בכך שהחיילים שלו טבחו אזרחים, זו המקבילה של תבוסה בקרב. הוא יודע שאם הוא יעמיד לדין את החיילים שלו ואת קציניו הזוטרים, הללו יתחילו לטפח את המרירות הייחודית לחיילים, את אגדת הסכין בגב שלגמרי איננה יחודית לגרמניה; את התפיסה – המוצדקת לעתים קרובות, ומכאן כוחה – שכמה אוכלי חינם עם דרגות בכירות, מנותקים מהמתרחש בשטח, הקריבו את החייל הפשוט. התוצאה תהיה פגיעה במוראל, אולי אפילו בגיוס. ככל שיתבררו מימדי התופעה, יתגבר בסופו של דבר חלק מהציבור על הדיסוננס הקוגניטיבי ויפנה בזעם כלפי המוסד שקיבל לידיו ילדים והחזיר כלים שבורים ומסויטים. הצבא האמריקאי נדרש ל-20 שנים כמעט כדי להתגבר על טראומת ויאטנם, והוא חווה משהו דומה מאד לה עכשיו.

כלומר, לצבא כמוסד יש את כל הסיבות לא לחקור כיאות פשעי מלחמה, ודאי לא לענוש אותם כיאות. יש פשעי מלחמה, בעיקר ביזה, שהוא בכל זאת יעניש – אחרי הכל, היא פוגעת במשמעת. אבל הרג? הפעלת כוח מיותר? עינויים? לא עדיף הרבה יותר לטייח את כל זה?

וזה מה שקורה. לא רק בצה"ל. בכל צבא כמעט. לכל צבא יש אגדה הירואית על המשפטן שהתעקש ובכל זאת העמיד מישהו לדין. יש כמה דוגמאות נגד בולטות: שר ההגנה הגרמני התפטר לפני כמה שנים אחרי תקיפה אווירית שהרגה אזרחים אפגנים; ממשלת הולנד התפטרה שנים ארוכות אחרי הטבח בסרברניצה, כשהתברר שכוחותיה עמדו מנגד בזמן שהסרבים טבחו באזרחים שעליהם היו אמורים להגן. ויש מי שיכניס את ועדות האמת והפיוס של דרום אפריקה לקטגוריה הזו. הבעיה, כמו בכל אגדה ליברלית, היא ההתעקשות להסתכל על השביל המואר שעובר ביער, ולא על היער עצמו.

* * *

וכאן נכנסים לתמונה ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. הם אלה שעושים את העבודה שהצבא כל כך לא רוצה לעשות. הם אלה שמדברים עם הקורבנות. הם אלה שגובים את העדויות שהצבא לא רוצה לגבות. הם אלה שנוברים בחקירות, מוצאים את הסתירות, מצביעים על הפרכות בהחלטות הפרקליטות הצבאית, על השגגה שיצאה מתחת ידי השופטים. הם, בקצרה, אלה שבראותם את החיה החופשיה, מנסים בכל זאת לרסן אותה. הם אלה שמנסים להשיב מעט צדק למקום ששכח מהו, הם אלה שמנסים להשמיע את קולה של הנערה האנוסה והטבוחה, של הילדה "הקטנה, המתה מפחד", שיבוצע בה וידוא הריגה; הם אלה שיעלו מאוב את קולו של הילד שיצא מביתו לקנות ממתק עם חצי שקל בידו ולא שב, של האיכרים שהומתו על אדמתם ללא סיבה ושלאחר מכן נטען שהחזיקו בידם בקבוק משקה.

ומשום כך הם שנואים כל כך. Human Rights Watch אמר לאמריקאים דברים שהם לא רצו לדעת על אפנגיסטן ועיראק. ארגוני זכויות האדם הישראלים אומרים לישראלים דברים שהם לא רוצים לדעת כבר הרבה מאד זמן. הנטיה היא לשבור את המראה.

אבל מי ששובר את המראה, בין אם בהפניית המבט בין אם בנהמה שצריך לטפל בבוגדים האלה, הוא שותף לפשעי המלחמה. הוא יודע – גם אם הוא מעדיף לא לדעת – שהם שם. הוא מספר לעצמו שמדובר בשקרים, אבל הוא יודע את האמת: "זה לא קרה" מלווה כמעט תמיד ב"ובכל מקרה זה הגיע להם." הוא השותף השקט שבלעדיו הצבא לא יכול לטייח את מעשיו.

כל חייל שהיה בצבא יותר מכמה שעות יודע כיצד למרוח חקירה צבאית. החוקרים גם יודעים, ברוב גדול של המקרים, שלא כדאי להם לשאול שאלות קשות מדי. אם הם לא יודעים, אז כבר יבוא איזה דורון אלמוג ויבהיר להם את תפקידם. בלי ארגוני זכויות אדם שנושפים על עורפם, החוקרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים לא יעשו את תפקידם. כל ההגיון המוסדי ניצב נגד חקירה ראויה.

וכשהאנשים שלא מוכנים – בצדק! – שהצבא יחקור את עצמו במקרים של תאונה, שלא מוכנים – בצדק! – שהוא יפקח על הוצאותיו-שלו, מוכנים לפתע שהוא ינהל את החקירה במקרה של רצח או פשע מלחמה אחר, הם צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. האם אתם מתנגדים לביצועם של פשעי מלחמה? האם אתם מוכנים להכיר בכך שקיימת אפשרות שהצבא שלכם יבצע פשעי מלחמה, או שאתם חושבים שבניגוד לכל צבא מאז ימי אשור, דווקא זה שלכם מאוכלס במלאכים?

אם התשובה שלכם לשתי השאלות הראשונות היא "כן," אז חובה מוסרית עליכם לתמוך בארגוני זכויות אדם ולדרוש שיינתן להם עוד כוח. כן, לעתים הם יטעו; אין ארגון שנקי מטעויות. עם זאת, שיעור הטעות שלהם יהיה נמוך משמעותית מזה של מערכת החקירה הצבאית.

אם החיה הבלתי מרוסנת מפחידה אתכם, יש לתמוך ברסן היעיל ביותר – ברסן שמפחיד אותה עצמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד אלו שניגשו אלי אישית.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

30 תגובות על ”מרסני החיה“

  1. אריק1 הגיב:

    אני מסכים עם העיקרון (יש צורך בארגוני זכויות אדם. למרות שהם מרגיזים) אבל ארגון זכויות אדם ראוי יהיה כזה שלא חותר נגד המטרה של המלחמה אלא כנגד הפשעים שמבוצעים אגבה.

    תחת זכויות אדם יכולים להיכלל הרבה דברים:
    א. הארגונים שעוסקים בזכויות אדם הרבה פעמים עוסקים גם במאבק כנגד המלחמה ובמקרה שלנו כנגד ההחזקה בשטחי יו"ש שכמה אנשים חושבים שהיא מגדילה את המלחמה.
    זה יוצר 2 בעיות:
    1. לארגון כזה יש אינטרס להמציא פשעי מלחמה באותה מידה שלצה"ל יש אינטרס לטייח אותם.
    2. אנשים שסבורים שהשטחים
    שייכים לנו ו/או שיש הכרח
    להחזיק בהם לא ייטו לתמוך
    בארגון כזה.
    ב. ארגונים שפועלים כנגד מדינת ישראל ככלל ולא רק כנגד מעשים, חוקים או אנשים ספציפיים(לדוגמה ארגונים שתומכים בהטלת חרם בינלאומי על ישראל) יזכו מן הסתם ליחס של אויבים מצד הציבור.

    כללו של דבר:
    אם אתה רוצה לצמצם את התופעה המתוארת של הניסיון לשבור את המראה עליך להשתדל לרסן את הביקורת, למקד אותה באנשים או חוקים מסוימים ולנתק אותה מהביקורת על הכיבוש/ מלחמה כזו או אחרת

  2. דוד הגיב:

    הטור מעניין מאד,ואני מסכים עם 95% ממה שכתוב בו. למשל עם זה שכל צבא שנמצא במלחמה עם ציבור שמערבב בכוונה כוחות לוחמים עם אוכלוסיה-יאלץ לבצע פשעי מלחמה מסוימים בשביל לשרוד. ולכן חובה מוסרית להימנע ממצבי לחימה כאלה ככל שניתן. בגלל זה אני נגד הכיבוש באיו"ש.
    אגב הרבה פשעי מלחמה כאלה כן ניתנים למניעה ונובעים מחינוך גרוע ומחוסר אחריות של הצבא, שמגייס את כל עמך ישראל לקרבי במקום למיין את האנשים, וכתוצאה מכך קולט הרבה פסיכים, טפשים, וגזענים, לתפקידים רגישים במחסומים, והתוצאה היא שהם לא בשלים לתפקידים כאלה ,קורסים תחת הלחץ, ומבצעים עוולות.
    אם זאת ,הטור מתעלם מהתמונה הגדולה :
    יש מלחמת הסברה בעולם בין הפלסטינים לבין הישראלים- בד"כ על כל הקופה. מה זה אומר?
    מרבית ההסברה הפלסטינית בעולם שוללת את קיומה של מדינת ישראל, ולא את הכיבוש בשטחים.
    (חלק מסוים מההסברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות ,מאז שהימין בשלטון ,מנסה לעשות דה-לגיטימציה לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינית, אבל הרבה פחות מהפלסטינים שאצלם זה כמעט בון טון, אצלנו רק הימין אומר את זה).
    זאת מלחמה על זכות ישראל להתקיים, ואנשי השמאל שמפיצים באופן סלקטיבי וחד צדדי את עוולות צה"ל לקהלים בחו"ל (במקום לקהל האמיתי של הביקורת שהוא מן הסתם הישראלים וצה"ל), משחקים לטובת האויב במלחמה הזאת. חוץ מזה לא ברור מה התועלת בזה-המטרה היא לגרום לציבור הישראלי לשנות את דרכיו, ולא לציבור הצרפתי או האמריקאי, ולכן הפצת האינפורמציה בחו"ל מיותרת לחלוטין.

    מי שזה לא מפריע לו-שיבושם לו. אני ,כציוני,
    מצפוני לא מרשה לי לשתף פעולה עם תעשייה של דה-לגיטימציה לקיומי שלי.

    • ygurvitz הגיב:

      מרבית ההסברה הפלסטינית בעולם שוללת את קיומה של מדינת ישראל, ולא את הכיבוש בשטחים.

      זו טענה מקובלת של הימין, שהפכה למם. זה שהיא מקובלת על כולם בלי מחשבה שניה לא אומר שהיא נכונה. אתה יכול לגבות את הטענה הזו בנתונים?

      (חלק מסוים מההסברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות ,מאז שהימין בשלטון ,מנסה לעשות דה-לגיטימציה לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינית, אבל הרבה פחות מהפלסטינים שאצלם זה כמעט בון טון, אצלנו רק הימין אומר את זה).

      הטענה הרבה יותר רחבה מחוגי הימין. היא מתחילה מ"אין דבר כזה פלסטינים," ממשיכה בהכחשה של ההיסטוריה הפלסטינית, עוברת במשרד החוץ, שמאמץ את הרטוריקה של מועצת יש"ע וטוען שלישראל יש את הזכות להחזיק בשטחים מכוח אמנת סן רמו, תוך שהוא מתעלם מזכויותיהם של התושבים בשטח, ומגיעה לדו"ח ועדת לוי, שהוזמן על ידי הממשלה וטרם אומץ על ידה, שפשוט מתעלם מקיומם של הפלסטינים.

      זאת מלחמה על זכות ישראל להתקיים

      לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל ישראל קיימת. האם היא צריכה להתקיים כמדינה ציונית או יהודית, כלומר מדינה ששוללת זכויות בסיסיות של 20% מהאוכלוסיה שלה, זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

      ואנשי השמאל שמפיצים באופן סלקטיבי וחד צדדי את עוולות צה"ל לקהלים בחו"ל (במקום לקהל האמיתי של הביקורת שהוא מן הסתם הישראלים וצה"ל)

      פה, לדעתי, הטעות הבסיסית שלך.

      קודם כל, הפגיעה בזכויות האדם שמבצעת ישראל היא לא סיפור לישראלים בלבד. יש גם פלסטינים בסיפור. מטבע הדברים אי אפשר להגביל אותו לישראל.

      שנית, המטרה היא להפסיק את הפגיעה בזכויות האדם, ואת הכיבוש שהוא המקור העיקרי מעצם קיומו של פגיעות כאלה. ההיסטוריה של הכיבוש מראה שישראל מעולם לא הפסיקה עוול כלשהו רק בגלל שכמה שמאלנים טובים יצאו לרחוב או חתמו על עצומה זועמת. עוולות תוקנו רק כאשר הופעל על ישראל לחץ מסיבי מבחוץ ורק כאשר המשטר שלה חשש להמשך הלגיטימציה שלו.

      ישראל לא ייחודית בכך. המלחמה בוויאטנם נגמרה כאשר הממשל של ניקסון הגיע למסקנה שהמשך המלחמה מסוכן יותר ללכידות האמריקאית וליכולת של הממשלה האמריקאית להתמודד, הן בארה"ב והן מחוצה לה, עם איומים סובייטיים אחרים שעלו בחומרתם לאין שיעור על הנזק המשוער שנסיגה מוויאטנם היתה גורמת. המשטר הסובייטי לא דיכא ב-1989 את ההתקוממויות במזרח אירופה (כפי שדיכא אותן ב-1956 וב-1968) מתוך הבנה שדיכוי כזה (שהתבקש, למשל, על ידי ממשלות מזרח גרמניה וצ'כוסלובקיה) יחסל סופית את הלגיטימציה שלו, מבית ומחוץ.

      46 שנים אחרי הכיבוש, אפשר לומר בוודאות שהכיבוש הוא המפעל הישראלי הגדול מכולם, שהושקעו בו יותר משאבים מכל מפעל אחר. המטרה הסופית שלו היא סיפוח, ושפת הסיפוח כבר הפכה למם ("לכולם ברור שגושי ההתנחלויות יישארו בידינו", "בכל תכנית עתידית אריאל תהיה בשליטת ישראל"). לישראלים עצמם אין את היכולת להפסיק את הכיבוש; ספק אם יש להם את הרצון.

      ומאחר, כאמור, שהישראלים לא נמצאים בסיפור הזה לבד; מאחר ומדובר במדינה שכובשת עם אחר; אז לא צריכה להיות שום בעיה עם דיווח על פשעי המשטר בחו"ל. להיפך. ספק אם יש משהו אחר שישנה את המצב.

      ואם בדרך תקרוס הלגיטימציה של קיום המדינה הציונית – זה מחיר הכיבוש.

      • אולג הגיב:

        /זו טענה מקובלת של הימין, שהפכה למם. זה שהיא מקובלת על כולם בלי מחשבה שניה לא אומר שהיא נכונה. אתה יכול לגבות את הטענה הזו בנתונים?/

        מספיק לקרוא כמה ימים את האתר של ידידך Philip Weiss
        http://mondoweiss.net
        על מנת להבין לאן הרוח נושבת
        או לשמוע את נציגה המובהק של תנועת הBDS עומר ברגוטי.

        • Alon Levy הגיב:

          פיליפ וייס לא פלסטיני, והפלסטינים שהוא מדבר איתם מייצגים את הפלסטינים בערך כמו בזהבה גלאון מייצגת את הישראלים. תשווה למשל את מה שהם אומרים על מדינה אחת מול שתיים ומה שפלסטינים אומרים על הנושא בסקרים.

      • דוד הגיב:

        טוב. לא נגיע לעמק השווה.
        אם אתה מכריח אותי לבחור בין השניים (כמו לבחור בין אמא לאבא), ואתה שם אחד מול השני :המשך הכיבוש לעומת הפסקת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית, אז אני אבחר בהמשך הכיבוש. ההישרדות שלי ושל העם שלי, יותר חשובה לי מהחופש המוגבר של הפלסטינאים, וכך יבחר 99% מעם ישראל אני מניח (אולי אפילו ערביי ישראל, אם יוצבו למול דילמה כה בוטה).
        אבל זו בחירה מזוייפת.
        לא צריך לבחור בין השניים.לא צריך לבחור בין ציונות לבין סיום הכיבוש באיו"ש. זה רק מה שהימין הקיצוני מנסה לשדר.
        החוכמה היא גם וגם.פיתרון שתי מדינות והכרה הדדית. השמאל הישראלי צריך לחתור בכל החזיתות לפיתרון שמסיים את הכיבוש באיו"ש ולא פוגע בקיום ישראל כמדינה יהודית-כי מדינה יהודית זה לא סמנטיקה בתפיסה שלי, אלא הישרדות פיזית.

        מדינה לא יהודית=יוגוסלביה= מלחמת אזרחים=קטסטרופה.

        • אולג הגיב:

          נאה דרשת.
          הבעיה היא שטהרנות וגם חוסר יכולת אמיתית להשפיע די העבירו על דעתם
          אנשים מסוימים בשמאל והם חושבים שעצם היות ישראל מדינה יהודית היא אם כל חטאת ופועלים בהתאם.
          ארגון זוכרות היא דוגמה מצוית.

          • דוד הגיב:

            ארגונים כאלה הם לא השמאל שלי, והם אחת הסיבות העיקריות שהשמאל מפסיד בבחירות, והכיבוש נמשך.

            • אמת מארץ הגיב:

              הכיבוש נמשך בגלל "זוכרות"? אתה דביל?

              • דוד הגיב:

                בעקיפין השמאל הקיצוני בארץ ובעולם גורם להמשך הכיבוש. בהחלט. הוא פגוע אנושות בדימוי הציבורי של השמאל בישראל וגורם לציבור הישראלי לברוח מה"שמאל" הקיצוני והאנטי-ישראלי הזה ששונא אותו, כמו מאש, ובגלל הזה השמאל הציוני נוסח מרצ והעבודה מפסיד בבחירות, ובגלל זה יש לנו ממשלת ימין שתומכת בהתנחלויות ובכיבוש. זו אחת הסיבות העיקריות שהכיבוש נמשך. כמובן שיש עוד סיבות ,כמו נוקשות הפלסטינים במו"מ, והפנאטיות של ציונות הדתית.

                • An Cat Dubh הגיב:

                  באופן מסוים זה די הגיוני, מעין Nixon in China (או, במקרה הישראלי, סאדאת בירושלים). זה קצת מזכיר את סאגת הסכם השלום בחארון מ-Borgen [\היפסטר].

        • אסףר הגיב:

          למה "הפסקת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" (פעולה אידיאולוגית שיכולה להתבטא בסך הכל בשינוי כמה חוקי יסוד) משמעותית איכשהו ל"ההישרדות שלי ושל העם שלי"?
          אם כבר דיברת על בחירה מזוייפת, יש כאן גרירה מזוייפת.

    • נתן הגיב:

      לדויד – כתבת :|"צבא שנמצא במלחמה עם ציבור שמערבב בכוונה כוחות לוחמים עם אוכלוסיה-יאלץ לבצע פשעי מלחמה מסוימים בשביל לשרוד".

      לא נעים לי להגיד אבל זה נשמע כמו נאום ההגנה של הקולונל הגרמני שהחליט לעלות באש את גטו ורשה.

      • דוד הגיב:

        מלחמה לכשלעצמה זה דבר מחריד, ולכן עדיף כלל לא להיכנס אליה. בגלל זה אני מצביע מרצ, כדי לנסות להביא לסיום המלחמה עם הפלסטינים, שגורמת לשני הצדדים לבצע פשעי מלחמה.

        לעומת זאת, מרגע שנכנסת אל מלחמה-הכללים אחרים. צה"ל למשל הפציץ את שכונת דאחיה בביירות, בזמן שחיזבאללה הפציץ את חיפה. צהל את עזה, בזמן שחמאס הפציץ משם את באר שבע, ואחרי שחמאס הפציץ משם את שדרות.

        מצד שני מרד גטו ורשה ,ותושבי גטו ורשה לא איימו על אזרחי גרמניה, והמתקפה על יהודים שגרים אלפיים קילומטרים מאדמת גרמניה אינה אקט מלחמתי אלא אקט ג'נוסיידי.

        אם כבר, האקווילנט ההיסטורי ההגיוני לפשעי המלחמה האנקדוטליים למדי של צהל, זה אולי פשעי המלחמה של הרוסים שנלחמו נגד גרמניה, כלומר מלחמה על הבית, שבה אתה מן הסתם מנסה להוציא את השדה הקרב אל מחוץ למרכזי האוכלוסייה שלך.

        • גיל הגיב:

          לא איימו על אזרחי גרמניה? הם ירו וזרקו בקבוקי מולוטוב על אזרחי הרייך ששמרו וניהלו את הגטו!

      • אריק1 הגיב:

        יתכן שאם גטו ורשה היה סתם שכונה בגרמניה שתושביה החלו להתקומם היה היגיון בטיעון.
        מאחר שהוא אזור שנועד לריכוז יהודים לקראת השמדתם זה לא רלוונטי באילו אמצעים השתמשו כדי לדכא את המרד וגם יריה ספצפיפית רק בלוחמים (כדי שאת השאר יוציאו להורג אח"כ?) הייתה בגדר רצח

  3. mux הגיב:

    ותנו לצה"ל לנצח

  4. סוסו הגיב:

    שמעתי שאתה אוהב את סיימור הרש. ממליץ לקרוא את החשיפה האחרונה שלו…

  5. ארנון הגיב:

    ה-Fragging זו תופעה מרתקת, התפרסם עליה בעבר מאמר מעניין:
    http://hayohaya.huji.ac.il/pdf/7/Sahar_Ber.pdf

    ומעניין גם לחשוב מדוע זה לא קורה אצלנו. לדעתי זו פונקציה של גודל וקרבה, ישראל היא מדינה קטנה וציבור המשרתים הציוני גם הוא לא גדול, ולכן הקצין שלך הוא תמיד הבן דוד של חבר שאחותך הכירה בגרעין, או משהוא בסגנון. כשזה מישהו שאתה מכיר קשה הרבה יותר לתקוע לו כדור בגב…

    • ygurvitz הגיב:

      אני יודע על מקרה אחד של fragging, בגולני של סוף שנות השמונים. החייל יצא מהכלא אחרי שמונה שנים בלבד, שזה מדהים.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        הסיפור מופיע בפרוטרוט בספרו של צביקה קרוכמל "במצח נחושה"‏

    • אולג הגיב:

      fragging קורה במלחמות ארוכות ומדממות כאשר העומס על האנשים גדול והרוגים מסביב רבים כך שערך חיי אדם יורד לגמרי ואיתו החסמים נגד דברים כאלה.
      קרה המון בצבא האדום בww2

  6. yankel הגיב:

    The My Lai massacre's war criminal's name was Captain Ernest Medina, not Modena

  7. דני אורבך הגיב:

    ראוי לציין בהקשר זה שהצד הקומוניסטי במלחמת וייטנאם ביצע מעשי טבח גרועים ומזוויעים בהרבה מהטבח במאי לאי, שאף אחד לא חולק על חומרתו. למשל בעיר הואה הם רצחו אלפים רבים, בדם קר ממש, אבל כמובן שאת השמאל הרדיקלי זה לא עניין.

    • ygurvitz הגיב:

      וזה אכן מוזכר בקצרה. "המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו."

      • דני אורבך הגיב:

        אכן. ולמרות שאני חולק נמרצות על התיאור הקיצוני של צבא כחיה, או ככזה שרוצה להחזיר את האדם לתקופת הדמדומים של המין האנושי, התיאור של הדילמות בלוחמת גרילה הוא לדעתי מדוייק למדי. יש מחקרים חדשים ומאד מעניינים שנכתבו על הנושא הזה דווקא בהקשר של מלחמת הגרילה נגד היפנים בסין.