מליאת הכנסת קיבלה אמש (ב') את הצעת חוק החרם, כפי שיצאה מהוועדה ובתוספת שתי הסתייגויות של שר האוצר שטייניץ, שמטרתן הוספת תקנות לחלקים הנוגעים למשרד האוצר בחוק. את רשימת הקברנים של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לראות כאן. ראויים לגנאי מיוחד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחף את החוק אך נמנע מלהגיע להצבעה, ככל הנראה כדי שיוכל, כחזיר, להציג את פרסותיו ולטעון שהוא כשר; סיעת איסתקלל של אהוד ברק, ביצוגה של עינת וילף, ששמור לה אותו מקום בגיהנום השמור לאלה שנמנעים מבחירת צד בעת משבר לאומי; ולבנימין זאב בגין, שבגד בעקרונות הליברליים של אביו ושלו-עצמו. בפינת החזירות-החריגה-אך-לא-צריכה-בעצם-להפתיע אפשר לרשום את נעים הליכות ישראל, ח"כ אורי אורבך, שצעק לאחמד טיבי "זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948", ואת ח"כ כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, שחזר על הקריאה.

אמש, אחרי שהחוק התקבל, התארגנה תוך זמן קצר הפגנת מחאה ספונטנית בכיכר רבין. למרות השעה, ולמרות ההתרעה החלקית מאד, הגיעו כ-100 בני אדם – היו שאמרו 200, לדעתי היו משמעותית פחות – תוך כשעה. אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו שם היתה שזה אמנם נורא, אבל בג"צ יציל אותנו ויפיל את החוק. על פי דבריו של ח"כ אחמד טיבי אמש, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח כבר הכינו את העתירה. לפחות בקשר לאגודה, זה לא מדויק: הם עדיין עובדים עליה.

אני מציע לחשוב על זה שוב, ולהמנע מההרגל הפבלובי של השמאל הישראלי לעתור מיד לבג"צ כנגד כל תועבה חדשה. העתירות הללו בעייתיות מכמה טעמים. קודם כל, הן משחקות היטב לידי הימין: הוא יכול להצביע, פעם אחר פעם, על כך שחוקים שהוא מעביר על פי כל כללי המשחק הפורמלי, ושנהנים מתמיכה רחבה בציבור – וגם החוק הזה נהנה ממנה – מופלים על ידי אליטה בלתי נבחרת. אפשר, כמובן, להעלות את הטענה שזה בדיוק תפקידו של בית משפט עליון בדמוקרטיה; אבל הטענה הזו מצריכה ציבור ישראלי שיודע מהי דמוקרטיה שאיננה רק דמוקרטיה של שלטון הרוב, ואין כזה. יתר על כן, הימין – ומתנגדיו של העליון בכלל – מצביעים בצדק על כך שבשום מקום בחוקי היסוד הישראליים לא הוענקה לבית המשפט סמכות כזו, ובהיעדר חוקה או חוק יסוד ברור, יש כאן בעיה קשה מאד. כן, אני יודע שמהלך כזה בדיוק ביצע בית המשפט העליון האמריקני; אבל שם היתה חוקה שהוסכם שהיא עליונה על חוקי הקונגרס או המדינות, וצריך היה למצוא את הגוף שבסמכותו לפרש את החוקה. לישראל, כזכור, אין חוקה. לא במקרה, אגב. כל חוקה היתה צריכה להתמודד עם שאלת השוויון, ומי שזוכר את הדיונים סביב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יודע שבלחץ החרדים, הושמט סעיף השוויון מהחוק. עשרים שנה אחרי, אפשר לומר בבטחון שרוב מוחץ של הישראלים לא יקבל חוקה שקובעת שכל אזרחיה שווים.

הנקודה השניה היא נקודת ה"מה יגידו". לחלק ניכר מהציבוריות הישראלית אין כל כך בעיה עם חוקים כאלה בפני עצמם, אבל הבעיה שלהם היא מה יגיד העולם ומה יקרה לתדמית הישראלית. בן כספית, למשל, שמתחיל לקלוט שהגולם שבנה ("תנועת המרכז" אם תרצו) קם על יוצרו. בג"צ, שבלעדיו הכיבוש לא היה אפשרי ובלעדיו הוא לא יכול היה להפוך לנצחי, הוא חלק מרכזי מהתדמית/תרמית הזו. הוא עלה התאנה של המשטר הציוני. הדוגמא הקלאסית היא ההתקפות של ממשלת שרון נגד ההחלטה של בג"צ לדון בגדר ההפרדה. כשהנושא עלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, פתאום היה לממשלה מאד נוח שיש בג"צ, והיא נפנפה בפסיקה שלו – שאותה תקפה קודם לכן, ושעשתה הכל כדי לא לממש – בהאג.

אז את עלה התאנה הזה, שמאפשר לישראל לנהל אתנוקרטיה בלתי סובלנית במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך להסיר. חוק החרם כבר השיג תוצאות חיוביות: שלום עכשיו, תנועה חלבית, הודיעה לראשונה בתולדותיה שהיא קוראת לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה לקח 20 שנה בערך, אבל המתנחלים הצליחו. הרבה מאד אנשים, שקודם לא היו מודעים לנושא, מודעים לו הרבה יותר עכשיו. אחרי שנים שהמתנחלים פעלו מאחורי הקלעים לסיפוח ישראל ליהודה, הם עכשיו פועלים בגלוי, ובמלוא הקיטור. החרם מפחיד אותם, אבל לא רק הוא: חבר הכנסת דב חנין דיווח היום שהכנסת תצביע בשבוע הבא על ההצעה המתה-לכאורה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. בלשונו של חנין, "מדובר במנגנון קטלני לדמוקרטיה – ועדות חקירה לארגונים ופעילים פוליטיים תחקור רק את הלגיטימי ובעצם תרתיע אזרחים מלהיות מעורבים. בהצבעה הראשונה על הקמת ועדות החקירה היינו מעט מתנגדים. היום ברור לציבור כולו שמדובר ברדיפה פוליטית מהסוג הישן של הסנטור ג'וזף מקרתי. אני קורא לציבור לשוב ולהשמיע את קולו בעוצמה. המרחב הדמוקרטי בישראל מצטמצם מיום ליום, ואם לא נצא כולנו עכשיו להגנת הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו."

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת, ושהגיע הזמן לסנקציות על המדינה היחידה בעולם שמנהלת כיבוש. האיחוד כבר דורש את סימונם של מוצרי ההתנחלויות, כך שזו דרישה סבירה למדי. חרם אירופי על ישראל, הפסקת חגיגת הכיבוש, יאלץ את הישראלים לשלם בפומבי בפעם הראשונה את מחיר ההתנחלויות. הם, כמובן, משלמים את המחיר מזה זמן רב, אבל לא מודעים לו. אחרי כמה צעדי מחאה אירופאים, אי אפשר יהיה להתעלם יותר ממחירן של ההתנחלויות. המתנחלים, שכבר כך מקימים ארגוני קש כדי לדבר אל הישראלים, יגלו במהירות שהם הפכו להרבה, הרבה יותר מצורעים. זה לא צריך להיות מסובך: דרישה מכל ישראלי שמגיע לאירופה הוכחה לכך שהוא לא נהנה מחוק החרם. או, בלשון מנומסת פחות, הוכחה לכך שהוא לא גר בשטחים הכבושים.

זה יהיה אירוני מאד, ומספק מאד, אם דווקא חוק החרם הוא זה שיקבור את ההתנחלויות. לשם, כלומר לשלילת הלגיטימציה של מדינת כל יהודיה, צריך לכוון. לא לעוד פסיקה של בג"צ ב-2023 שתגיד שזה בעצם לא בסדר.

ובינתיים, נקרא לתושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים שיוצרו בתחומי מדינת ישראל, כי יותר מזה, החל מהבוקר, אסור לכתוב.

ועוד דבר אחד: אחד הסיפורים המשונים ביותר השנה מופיע בכתבה הזו של טמקא, במה שנראה כמו נסיון להפליל את הפעיל והטייס בדימוס יונתן שפירא. בקצרה, מישהו טוען שהוא מצא בפח זבל פריטים צבאיים של שפירא, ואשר על כן הוא העביר אותם לחבר הכנסת מיכאל בן ארי (כהנא חי). שפירא מציין שהוא לא היה בצה"ל כבר שמונה שנים, ואיכשהו הרעיון שקסדת טייס של שפירא ישבה באיזה בוידעם שמונה שנים ונמצאה פתאום על ידי תומך כ"ך בעייתי משהו. דובר צה"ל אמר שהוא בודק את הטענה של שפירא. עדכונים יבואו לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)