כשדן גולדברג הגיע לבית המשפט למשפחה כדי לבקש צו שגרתי לבדיקת רקמות. המטרה היתה להוכיח שהוא אביהם של איתי ולירון, תאומים שנולדו לו מאם פונדקאית בהודו. הצו היה מאפשר לו להוכיח את אבהותו, ולהביא את שני הילדים הביתה.

רק שלרוע מזלו של גולדברג – שלו ושל שני הומוסקסואלים אחרים – פגע בו השופט פיליפ מרכוס. הלז הוא חרדי, ומה שהוא נוהל שגרתי – צו שכמוהו הוצאו עשרות בשנים האחרונות – הפך אצלו לעוד דרך להוכיח את אדנות הגבר היהודי.

כדי להבין מה קרה, צריך להבין את האופן שבו נראו הדברים לכבוד חסיד הדמון יהוה. גברים הומוסקסואלים, שדינם מיתה (ודי כבר עם הבולשיט של "הומוסקואליות היא לא משכב זכר", חובשי הכיפות ברובם המכריע לא עושים את ההבחנה הזו) מעיזים להגיע ולדרוש ממנו זכויות, שחוק חילוני כופה עליו להעניק להם בניגוד למצוות ההלכה. ואיזו זכות הם רוצים? לטמא את הארץ הקדושה בילדיהם של לא סתם גויה, אלא עובדת אלילים ממש, ילדים שלא רק שאינם יהודים אלא שלשיטתו יגדלו בחטא שאין גדול ממנו, זה שמוביל להקאת היהודים מארץ הקודש. מרכוס גם ידוע בהתנגדותו הכללית לאימוץ ילדים, ואף אמר בעבר שאין הבדל בינה ובין חטיפה, כך שאין ספק שאין מתאים ממנו לתפקיד שופט לדיני משפחה.

אז מה הוא עושה? מה שדיינים מושכי-משכורת ממדינת ישראל למדו לעשות מזמן: מעקם את הדין, במכוון. קודם כל מודיע מרכוס שהוא לא מוסמך בכלל לדון בנושא, ואחר כך הוא מסרב להוציא את הצו כי "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". העברית העילגת במקור.

אלה דברים מדהימים. מרכוס ביטל למעשה את חזקת החפות. הוא מסרב להעניק זכות, שמוענקת כבר שנים, בגלל שהאנשים שמבקשים אותה לא טרחו להוכיח שהם לא פדופילים או רוצחים סדרתיים. בכך הוא מביע בדיוק מה הוא ושכמותו חושבים על הומוסקסואלים. כמובן, כאשר ישוב ויופיע בפניו גבר אורתודוקסי כשר, מרכוס לא ידרוש ממנו – קודם שיעניק צו כלשהו – להוכיח שהוא לא רוצח סדרתי או פדופיל.

במערכת משפט נורמלית, מרכוס היה עף מתפקידו מהר יותר משיכול היה להגות את המילה "פנסיה". שוו בנפשכם מה היה קורה לשופט שהיה מסרב להעביר ילדים לחזקתה של אם חרדית, בתואנה שידוע שהחרדיות מרעיבות את ילדיהן ומתעללות בהן. בישראל, לא רק שמרכוס ימשיך לכהן בתפקידו, אלא שבית המשפט המחוזי – בהרכב שרובו דתי – החזיר לו שוב את התיק לעיון, והחמיר עם גולדברג: עכשיו צריך למנות אפוטרופוס לילדים, מה שיאריך את ההליכים עוד.

ראוי לתמוה: מדובר בשני ילדים החיים בהודו שלא נכנסו לישראל. מרכוס סירב לאפשר לגולדברג להוכיח את אבהותו. מה עניינה של מדינת ישראל בשני ילדים שאין שום קשר בינם ובין ישראל? מדוע עליה להוציא תקציבים על אפוטרופסות עבורם? קשה שלא לתהות אם כל הכוונה בפרשה היא לדחוק את הקץ, ולקוות שגולדברג יישבר לפני שהנושא יעלה לבג"צ.

אז אם מישהו שכח למה אסור למנות את חסידי הדמון יהוה לשום משרה שבה הם יכולים להשפיע על חייהם של בני אדם, הנה עוד סיבה. משה דרורי, נועם סולברג – יש לכם יורש.

(יוסי גורביץ)

סילביה שלום, דודתה של ליז טרבשי שנרצחה אמש במרכז ההומו-לסבי והיא בת 16, אמרה שני דברי הבל: היא אמרה ש"היא היתה עוברת אורח, ואין לה שום קשר למקום הזה", וזאת בניגוד לדברי רעיה של טרבשי ולדבריה של טרבשי עצמה; והיא אמרה ש"היא היתה קורבן של מישהו לא שפוי, מטורף".

אה, כן. הטירוף. המשוגע החרד"לי התורן. כמעט כל רוצח אמוני מתואר מיד, על ידי התקשורת, החברה וסייעניו בחברה הדתית, כמטורף. הרבה טירוף יש שם, בגבעות של הגדה המערבית.

עובדיה יוסף וחבר מרעיו, שהסיתו בחופשיות כנגד הקהילה ההומו-לסבית – מי כדי לתפוס מעמד של קנאי גדול, כיוסף עצמו; מי כדי להסתיר במסך עשן את העובדה שהורשע בפלילים, כשלמה בניזרי; מי סתם מתוך הומופוביות טהורה, כניסים זאב – צווחים עכשיו מול כל מיקרופון רענן שידיהם לא שפכו את הדם הזה, שהם סתם הסיתו, שאלו היו סתם מילים, שלקשר אותם לפיגוע של אמש זו "עלילת דם". זאב, בקטגוריה משל עצמו, אף מיהר לרמוז שהרצח בוצע על ידי חבר בקהילה עצמה.

סביר להניח, עם זאת, שהרוצח איננו חרדי, אשכנזי או ספרדי. נוטים לשכוח שהחרדים אינם המסיתים היחידים. יתר על כן, שיטת הפעולה של הרוצח איננה חרדית. אין עדיין עצור, או ראיות חותכות, אבל מה שאנחנו יודעים מאפשר להעלות השערה סבירה למדי.

* * * * *

ערב מצעד הגאווה בירושלים ב-2008, החליטו הרבנים החרדים לסגת מהתנגדותם לו. המחאה עוררה שאלות לא נוחות על מהי בעצם הומוסקסואליות, והיא עשויה היתה להבהיר לכמה ילדים חרדים מה בוצע בהם מאחורי בית המדרש, ובעצם – כפי שיבואר מיד – היא לא כל כך חשובה.

התוצאה היתה התקפה בשצף-קצף על הרבנים החרדים מצד חוגי "הסנהדרין". המדובר באחת הקבוצות הקיצוניות ביותר אך גם בעלת השפעה לא מבוטלת בחוגי החרד"לים. הלל וייס – כן, ההוא – הגדיר את רבני החרדים כ"פושעים ובוגדים", ואמר שצריך "לתלות אותם". וייס טען אז שהמשטרה עדיין "רודפת" אותו בשל קריאתו לביצוע "מעשה פנחס" בצועדים בשנת 2006.

אוהד ברט, מי שהיה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת של "האיחוד הלאומי" בבחירות 2006 ומי שניסה לדרדר את השר יוסי שריד לתהום, ארגן ב-2006 את "מצעד הבהמות", התשובה החרד"לית הגאה למצעד הגאווה. תפקידו של ברט אז היה "נציג פורום מוסדות החינוך הדתי במועצת יש"ע". כיום הוא פונקציונר במוסדות "אמנה" (זהירות, PDF), ארגון ממסדי של המתנחלים. איתמר בן גביר, לפני שהפך לעוזר פרלמנטרי, היה מפגין בקביעות נגד מצעדי גאווה, בירושלים ובתל אביב.

החוגים החרד"לים מפתחים, בעיקר מזמן ההתנתקות, תיאולוגיה שאומרת שהחילונים החיים בישראל הם ערב רב, אותה קבוצה של "אחרים" שעל פי המיתולוגיה היהודית התלוותה לבני ישראל בצאתם ממצרים ושהיא, על פי ספר הזוהר וטקסטים מיסטיים אחרים, אחראית למניעת או עיכוב הגאולה. בנסיונם להתמודד עם המשבר התיאולוגי שיצרה ההתנתקות – שעומדת בניגוד לתפיסה הקוקיסטית של "אין נסיגות בגאולה" – הם הגיעו לעמדה שאומרת ששחיתותם המינית של החילונים, במיוחד שחיתות מינית הומוסקסואלית, היא אבן נגף מרכזית.

מדוע? הם מבצעים כאן מהלך תיאולוגי לא נטול עניין, הם טוענים שהאיסור על הומוסקסואליות חמור מאיסורים אחרים, משום שהתנ"ך כותב "איש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם; מות ימותו, דמיהם בם", בדגש על המילה "תועבה". יתר על כן, באותו פרק – שחלקו הגדול עוסק בשלל מעשים מיניים שלא נשאו חן בעיני עורך התנ"ך – מזהיר הדובר ש"שמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם; ולא, תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה". כלומר, הומוסקסואליות – על אחת כמה וכמה לגיטימיות של הומוסקסואליות – מערערת את עצם זכותם של יהודים לשבת בארץ ישראל, שעל היחס הארוטי בין המתנחלים ובינה נכתב לא מעט. החרדים, מצידם, זוכרים שיש הרבה תועבות ליהוה בתנ"ך, ושאותו פרק עצמו קובע גזר דין מוות לנואפים – וסביר להניח שמספרם של הנואפים לא קטן בהרבה ממספרם של ההומוסקסואלים.

יתר על כן, ההומוסקסואליות היא חלק אינטגרלי מהתרבות ההלניסטית; יש לזכור שהטאבו הנוכחי הוא תוצאה של השתלטות עוינת של מוסר יהודי – באמצעות הנצרות – על עולם סובלני ברובו להומוסקסואליות. ועם היוונים יש לחרד"לים בעיה חריפה: זו תרבות הנגד, הראי, זו שהביאה את כל הרעיונות המשוקצים, כמו דמוקרטיה. טענה שמושמעת מדי פעם מפי החרד"לים היא שהומוסקסואליות, ולגיטימיזציה שלה, הן "התייוונות". ועם המתייוונים יש להם מלחמה בלתי מוסתרת.

* * * * *

נתבונן כעת בטבח עצמו. הוא לא דומה לפיגועים חרדיים קודמים שהכרנו: זו לא הדקירה של שליסל במצעד הגאווה ב-2005, לא הצתה של חנויות, לא יריב ברוכים ורצח הזונות בשריפה. מישהו לבוש שחורים, בפנים רעולות, נכנס במהירות, ירה צרור, ונמלט. זה היה מחושב, מדויק, וכנראה מקצועי. לפיגוע קדם ככל הנראה איסוף מודיעין. למשטרה אין עדיין קצה חוט. הנשק היה עוזי, לא כל כך מקובל בצה"ל היום אבל עדיין מקובל בכמה נשקיות של התנחלויות.

כפי שאין לה, נזכיר, גם בפרשת נסיון ההתנקשות בפרופסור שטרנהל, גם הוא אויב מושבע של החרד"לניקים והמתנחלים בכלל. גם שם היה פיגוע מקצועי, שלווה באיסוף מודיעין שהיה ככל הנראה שקדני וארוך.

המטרה, בשני הפיגועים, היא הטלת טרור: שמתנגדי התנחלויות יפסיקו לדבר על זה בפומבי, שהומוסקסואלים יידחקו חזרה לארון. לחובשי הכיפות, בעיקר הסרוגות והמסונפות לסרוגות, יש היסטוריה ארוכה ורוויית דמים של טרור פנימי, היסטוריה שאנחנו מעדיפים להדחיק. תגובתה של סילביה שלום – ואני משתמש בה כדוגמא בלבד – היא בדיוק מה שהמהפכנים האמוניים רוצים: מצד אחד שנחשוב שאין כאן שיטה אלא רק טירוף, מצד שני שנרחיק את עצמנו מהמטרות שהם תוקפים.

הפיגוע החרד"לי הגדול מכולם היה רצח רבין. הוא הצליח לשנות את הכיוון שהממשלה הלכה בו. הוא הצליח להטיל אימה על פוליטיקאים אחרים. ההלם היה כה חזק, הפחד מהמפלצת שגידלנו כה עמוק, שמיד לאחר הרצח, אחרי שירדו מהמרקע התמונות של בקבוקי היין הפתוחים בתפוח ומשלחות בני עקיבא הרוקדות בפולין, הפסקנו לדבר על זה. כולם נהיו שוחרי אחווה ומתנגדים-למריבה-פנימית. כולם הדליקו נרות ושרו, הפכו את רבין לקשיש חביב ושוחר טוב, מה שהוא בעליל לא היה, שמת בנסיבות מסתוריות, והתעלמו מהעובדה שרצח רבין היה קונספירציה של בחורי ישיבות הסדר. שלושה מהם – יגאל עמיר, אחיו חגי, ודרור עדני – ישבו בכלא. שלושה אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – חמקו בלא פגע.

אולי הפעם נקלוט שהתגובה הנכונה איננה הדלקת נרות ושירה בציבור. אולי הפעם נבין שכדאי שננתב את כל האנרגיה והזעם למציאת הרוצח, לחשיפת מי שהכשיר אותו, ולעקירתה מן השורש של הערוגה המורעלת שמקיומה אנחנו מתעלמים כבר עשרות בשנים. בלי רחמים, בלי "הבנה", בלי פוסט מודרניזם, בהרבה נחישות ובלי שום רגישות.

(יוסי גורביץ)

בשבוע הבא ייערך מצעד הגאווה בירושלים. כרגיל, מוציאים רבני החרדים את השבאב לרחובות, שיהיה לו משהו לעשות בחום הקיץ ושלא יציק לנערות. כרגיל, פרנסי ירושלים מציגים נסיגה צרפתית.

נמרוד אבישר כבר ניקב ככברה את הבלון הנפוח המכונה ניר ברקת. אבל הבעיה היא לא ברקת, או הזן המשונה מאד של חילונים קנאים ששונאים ערבים שנחשבים ל"שמאל" הירושלמי. הבעיה היא של קלות ההסתה.

לפני ארבע שנים דקר החרדי ישי שליסל שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים, תוך שהוא צועק סיסמאות ששמע מרבותיו. הבלוגר אמיר אלישע אהרוני פרסם תמונות של כרזה שפורסמה השבוע בירושלים, לקראת המצעד. שווה להתבונן בהן.

ראשית, כמובן, ברור שהמפרסמים כורכים את סגירת החניון במצעד הגאווה; הם מניחים שאם הצליחו להפוך את ברקת לסמרטוט במקרה האחד, הם יצליחו עוד יותר במקרה השני. אפשר מאד שהם צודקים, כי בקרב חלק ניכר מה"שמאלנים" הירושלמים יש הסכמה עם הימנים שמצעד הגאווה הוא פרובוקציה. ראינו את זה בעבר. אם ברקת התקפל בפרשת החניון, שהסבה לו נזק קשה בקרב מצביעיו, למה שלא יתקפל כאן?

הלאה. הכרזה קוראת לבלימת מצעד הגאווה "בכל מחיר" – כלומר, במשתמע, גם תוך הפעלת אלימות. נזכיר שלחרדים אין בעיה עם אלימות, אלא רק עם אלימות המופנית נגדם; נזכיר שבשקט, התיר ראש החרדים אלישיב את דמם של החילונים לפני כשבוע; נזכיר ששליסל הפך לגיבור בקרב החרדים והחרד"לים.

ראוי להתבונן מקרוב יותר, בדבריהם של עובדיה יוסף ומשה שטרנבוך. האחרון כינה את המפגינים "אנשי עמלק הפועלים בעצת בלעם לטמא עם קודש בעיר הקודש". על מה לעזאזל הוא מדבר? הקוד של עובדיה יוסף היה מפורש יותר: "זו ממש תועבה. כולנו פנחס".

אוקיי, כולם לפתוח את התנ"ך. במדבר, פרק כה': "א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא  נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי." פנחס הוא הקנאי הארכיטיפי, האיש העושה את רצון האלוהים גם ברומח. מכאן הביטוי התלמודי "עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס".

דבריו של יוסף ברורים, אם כן. מה על אלו של שטרנבוך? בפרק מאוחר יותר באותו הספר (לא: טז) נטען שכל המזימה של הוצאת נוזלי גוף מיהודים טהורים היתה רעיון של בלעם. על כן מורה משה, ברגע הומניסטי טהור, לרצוח את כל נשות מדיין, כמו גם את כל הילדים, ולהפוך את הילדות לשפחות. תמיד טוב לחזור למקורות. על הסלט המקושקש הרגיל שעשו מזה כותבי התלמוד חבל להתעכב.

כלומר, הן יוסף והן שטרנבוך מעלים באוב קנאי שדקר מנהיג ישראלי שחטא בגילוי עריות. דברים מפורשים יותר, הם ודאי יודעים, היו מאלצים את הפרקליטות לעשות משהו. ואולי לא: בהמה בשם רבקה שמעון השוותה את הפלסטינים לתולעים, וקראה – כמו משה – "לא להשאיר שום נשמה… גם את הנקבות עלינו להשמיד, שלא יישארו לנו עמותות 'זוכרות'". למרות חוקים מפורשים למדי נגד הסתה, הפרקליטות החליטה שלא לפתוח בחקירה.

האם יוסף באמת חושב, כשהוא אומר "כולנו פנחס", שעל כל עדת ש"ס הירושלמית להתייצב למצעד הגאווה כשהיא חמושה בחניתות? כנראה שלא. אולי הוא מפנטז על כך, אבל בעיקר הוא מדמגג. הוא יוצא תותח בקרב שאר הרבנים, הכי קנאי שיש. הוא בונה על כך שהחילונים לא יבינו על מה הוא מדבר.

אבל אם כמה מאנשי ש"ס אכן יגיעו חמושים, ואכן יפרעו בצועדים, יוסף לא יהיה שם. הוא לא יעמוד מאחורי דבריו. איזה בניזרי יסביר שדבריו הוצאו מהקשרם, שאנחנו לא מבינים את שפתו, ששכחנו איך להבין יהודית. הרבנים, כתבה שולמית הראבן בראשית שנות השמונים, אף פעם לא שם. לא רבני רוצחי "המחתרת", לא הרבנים שאישרו את רצח רבין, לא הרבנים שהאצילו את סמכותם על ההתנקשות בשטרנהל, וגם ליוסף יש עבר עמוס בהתחמקויות. חוסר האחריות הוא הסממן הקבוע של הרבנים: הם מפמפמים את האלימות – אבל תמיד נרתעים מלקחת אחריות עליה, מתשלום המחיר. כשאתה רואה אותם, כמעט ואתה מתקנא באיסלם הקיצוני, שלפחות ישר יותר. כמעט.

(יוסי גורביץ)

יונה מצגר, בעוונותינו, משמש כרב ראשי בישראל. מי שחשב שהרקב המוסרי הישראלי מוגבל לפוליטיקאים ולאנשי עסקים, צריך להעיף מבט גם לכיוונם של הרבנים. התרגלנו לכך שש"ס היא בעצם סוכנות עבודה לקרובי משפחתו של עובדיה יוסף ורבני מועצת החכמים, אבל הם לגמרי לא לבד.

מצגר, צעצוע של יוסף שלום אלישיב, נבחר לתפקידו משום שזו היתה הבדיחה הגרועה ביותר שיכלו הליטאים לחשוב עליה, אצבע בעין ליריבים המזרוחניקים. לפני כשנתיים, ניסה מני מזוז להביא להתפטרותו, בעקבות איזו פרשיית קבלת טובות הנאה. מצגר, באטישות (שילוב קטלני של אטימות ואדישות) שהיתה מעוררת אפילו את קנאתו של אולמרט, פשוט סירב לזוז, ולפני כשנה מזוז התקפל. מצגר אפילו הצליח לחזור לתפקיד כדיין בבית הדין הרבני הגדול. 

לפני כשבוע, קרא מצגר להטלת הגבלות על מצעד הגאווה. הוא כנראה לא שמע על ישוע והאשה הסוטה, או על הפתגם העממי שמי שגר בבית זכוכית, מוטב שלא ישליך אבנים. נטיה – מגונה, יש לומר – של תומכי הגאים היא לטעון שכל הומופוב הוא גם הומו מודחק. דווקא המקרה של מצגר מוכיח את האמרה הזו.

נרג יהדות פרסם היום ידיעה, על פיה הטריד מצגר מינית צלם צרפתי במהלך כנס בין דתי בספרד. מצגר, כמובן, מכחיש. עורך דינו של מצגר הוא עורך דינו לשעבר של משה קצב, דוד ליבאי. הממ. מארגני הכנס לא מאמינים להכחשה של מצגר. כל כך לא מאמינים לה, שהם לא מוכנים להזמין אותו לכנס הבא.  

ובצדק גמור. שכן זמן קצר לאחר בחירתו של מצגר לתפקידו, צצו מספר גברים שטענו כי גם הם מוששו על ידי מצגר. מצגר הכחיש, אף אחד לא חקר את הנושא – כנראה שאנחנו יכולים לחיות עם נשיא מטריד מינית, אבל רב ראשי כבר יהיה הגזמה – והנושא נשכח. עד עכשיו. נשכח די הצורך כדי שמצגר יוכל לומר את דברי הבלע שלו מבלי לחשוש שמישהו יזכור.

המציאות וולגרית יותר מהדמיון. תסריטאי שהיה מגיע עם רעיון כזה – איש דת שמטיף נגד הומוסקסואליות שהוא הומוסקסואל בעצמו – היה נבעט מהאולפן. במציאות זה קורה, ולא פעם אחת. הכנסיות בארה"ב זועזעו משורה של מקרים כאלה בשנים האחרונות. אולי כדאי שמישהו ילך במצעד הקרוב עם שלט שמזמין את מצגר להשתתף.

החדשות הטובות הן שההתקפה של מצגר מסמנת, ככל הנראה, את שיא המאבק החרדי במצעד הגאווה השנה. המצעד – כרזות יאות לו, שציירה עדי גינת, ניתן לראות כאן –  צפוי לצעוד מחר ללא תקלות. אמנם, השבאב שרף פחי אשפה, כהרגלו הציורי; אמנם, הכלבים השוטים באמת – הלל וייס, גש בבקשה למשרד –  צווחו ויללו; אבל אלישיב ובני חוגו הבינו ככל הנראה שבעצם פמפום הנושא הם מספקים מידע לא רצוי לבני קהילתם. כמה מהילדים עוד עשויים להבין מה עשו בהם. הרבנים החרדים שבו ונזכרו שבעצם, הומוסקסואליות לא אסורה יותר מאכילת חזיר וסימבולית הרבה פחות, ושהצוהר הפרטני הזה אל העולם המודרני מסוכן להם ולגטו שלהם. לא סביר שהם ידברו הרבה על מצגר והעבירה המיוחסת לו. 

ההקצנה של הציבור הדתי-לאומני בנושא שמייצגים וייס והסנהדרין שלו – צריך לזכור שמי שארגן את "מצעד הבהמות" היה המתנקש הכושל ביוסי שריד, איש מועצת יש"ע אהוד ברט – לא מפתיעה. הם עוברים כעת את המרד שלהם כנגד המודרנה שהכזיבה, מרד שהחרדים מנהלים כבר מאתיים שנה. ההיזון ההדדי שלהם עם גורמי ימין נוצרי בארה"ב, שמאבק בזכויות גאים הוא אחד מדגליהם, גם הוא תורם את שלו. אבל נראה שלפחות בינתיים, הם לא מצליחים לגרור את האספסוף אחריהם. יש לקוות שזה יימשך.

בג"צ אמר השבוע ש"חשוב שמצעדים כאלה [כמו מצעד הגאווה – יצ"ג] יהפכו להיות חלק מן השגרה ולא יעוררו מהומה מדי שנה". נראה שזה מצליח, ונראה שבשנה הבאה מצגר לא יפער את לועו.

אבל מי שחושב שהוא לא ימשיך להיות רב ראשי משלה את עצמו. הוא לא יתפטר ואיש לא ידיח אותו. שערוריית הכמרים הפדופילים, והתעקשותה של הכנסיה הקתולית שהכומר איננו אמור להיות דמות מופת, ושחטא אינו סיבה להדחה, הביאו לתוצאה שמספר הקתולים המגיעים למיסה עולה, בעוד מספר הנשארים לדרשה שלאחר הסקרמנט צולל. אירונית, המאמינים הפנימו את עמדת הכנסיה: הם מקבלים מידי הכומר את הנס, את התגשמותו של האל בבשר – אבל הם אינם מוכנים לשמוע מה יש לו לומר. אחרי הכל, הוא לא אמור להיות דמות מוסרית, רק צינור של חסד.

עם קצת מזל, מצגר ישאיר את הכנסיה הרשמית שלנו, הרבנות הראשית, במצב דומה מאד. יש לקוות שהיא תהפוך לכל כך לא רלוונטית, כל כך נלעגת, עד שאיש לא יטרח להגיע להצבעה הבאה, ב-2013. אם כך יקרה, הרב הממשש – יחד עם עמיתו למשרה, הרב המנמנם בעת שבנו חוטף ומענה – יעשה לנו טובה גדולה.  

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)