כשצריך לשבור את הכלים, למה אירועי איראן לא מעניינים את הישראלים, התרת הדם השקטה של אלישיב, ותמיר עובר לשלב היללות: ארבע הערות על המצב
כן, לשבור: האופוזיציה סירבה היום (שלישי) להשתתף בדיוני הכנסת, וחבריה עזבו את המליאה כאיש אחד. הסיבה לכך היא הפרות חוזרות ונשנות של חוקי הממשל על ידי הקואליציה הנוכחית.
לפני כשבוע שברה הקואליציה את הכללים, כשמינתה לוועדה למינוי שופטים חבר כנסת ממפלגת אופוזיציה קטנה, אורי אריאל, במקום חבר כנסת מסיעת האופוזיציה הגדולה. כששר המשפטים הוא מינוי אישי של חשוד בפלילים, כשהנציג שלו בוועדה למינוי שופטים טוען שיש לשנות את מערכת המשפט "השמאלנית", זה שינוי מהותי. נתניהו וחבר מרעיו שיחקו לידיו של ליברמן.
הפרות נוספות הצפויות הן שינוי חוק יסוד: הכנסת כך ששאול מופז יוכל לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלה (החוק כבר זכה לכינוי "חוק מופז"), ושינוי החוק כך שהצעת חוק שיש לה משמעות תקציבית (קרי: כל הצהרת חוק שאיננה הצהרתית גרידא) ידרוש רוב מינימלי של 55 ח"כים.
ממשלת נתניהו ממשיכה להשתמש ברוב מקרי כדי לעוות את חוקי היסוד שלנו כמו היו פלסטלינה. היא ודאי לא הראשונה שעושה כן – זכור לרע אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה, שקבע שמספר השרים לא יעלה על 18, לצרכי קואליציה קצרה במיוחד – אבל אסור לאופוזיציה לעבור על כך לסדר היום. חוקת-אוריגמי כזו יכולה להביא אותנו בקלות למצבה של איראן. וההמונים שלנו כבר מזמן לא זועמים, אלא אדישים.
עזוב אותך: איראן, האויב הגדול, רוגשת ותוססת – ולרוב הישראלים לא אכפת. מיליוני אנשים יצאו אתמול לרחובות, וחלקם נרצחו, כדי להחזיר לעצמם חירויות בסיסיות – ולהוציא כמה אנשי תקשורת, זה לא מעניין אף אחד. ראש הממשלה נתניהו יצא נלעג במיוחד בנאומו, כשהתייחס לאיראן – מבלי להתייחס למה שקרה בה ביומיים שלפני הנאום הנשכח.
משטר האייטולות הביא לאיראן, מדווח דר שפיגל, אנשי חיזבאללה מלבנון: מתקבל הרושם שהם לא בטוחים שהצבא יעמוד לצידם. מפגינים מדווחים שהתוקפים שלהם מדברים ערבית, לא פרסית. ריח 1989 נישא באוויר: אפשר לחוש את הפחד נוסח ערפדי רומניה, זמן קצר לפני שהועמדו אל הקיר והעולם טוהר מנוכחותם. אז למה פה הכל שקט?
למה? אולי בגלל התפיסה היהודית של "עם לבדו ישכון", או, בגרסה הציונית, "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אולי, כמו נתניהו, בגלל שאיראן היא השטן הגדול שלנו ורוב הישראלים מתקשים לקלוט שיכול להיות שהוא משתנה.
אולי בגלל שזה מורכב מדי, לתפיסה לאומית שהורגלה מזה עשורים לצרות מוחין של "טוב ליהודים או רע ליהודים". וזה באמת מורכב: כשיתפזר האבק, מי שלא ישלוט באיראן ישוב להפעיל את תכנית הגרעין. יש סביבה קונסנסוס לאומי מובהק. סביר גם להניח שרוב הנהגת איראן, גם הנהגה דמוקרטית וליברלית (אם תהיה כזו), לא תאוץ להכיר בישראל או להרעיף עליה טובה. וישראלים התרגלו לחשוב שאם המשטר לא מחבק אותם מיד, סימן שהוא עוין.
ומאחר ואינם מוצאים מי "הטוב ליהודים" בסיפור – מבלי להבין שאיראן חופשית וליברלית תהיה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות למזרח התיכון כולו – הם נסוגים לעמדת ה"שיהרגו אחד את השני" השמורה למצבים מביכים כאלה. עם סגולה, כן?
מהפיכה תיאולוגית קטנה: יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי – סמכות גדולה, בהתחשב בכך שהרבנים החרדים מתיישרים על פי צוויו, וכך גם עושים הרבנים הספרדים ולעיתים קרובות גם הרבנים חובשי הכיפות הסרוגות – ביצע בשקט הפיכה תיאולוגית לאחרונה.
כידוע, יש שתי רגליים תיאולוגיות לסיבה שטרם חזינו לגל של פרעות מצד החרדים כנגד החופשיים בישראל, פרעות שהן צו הלכתי. הראשונה היא גדר "דרכי שלום", האוסרת עשיית מעשים הלכתיים אם יש חשש שהם יעוררו "איבה" – היינו, פוגרום-נגד. השניה היתה התפיסה של "תינוק שנשבה".
חילונים רבים התעצבנו, ובצדק, מהשימוש המתנשא בביטוי הזה כלפיהם. אבל הם לא הבינו שזו בעצם הגנה עליהם מפני נקמה חרדית (מפונטזת, בינתיים): הגדרתם כ"תינוקות שנשבו" אומרת שהם לא אפיקורסים שיש להשמיד אלא בסך הכל יהודים טובים שלא קיבלו חינוך נאות.
בשבוע שעבר פורסם שבצנעה יחסית, סילק אלישיב את המחסום הזה. היהודים החילונים של היום, קבע, שוב אינם "תינוקות שנשבו": במקור הביטוי התייחס לילדים יהודים שנשבו על ידי גויים, ואילו "בימינו כל חילוני יושב בין יהודים. האם אפשר לומר שאינו יודע מהי שבת? הוא לא רוצה לדעת". השאלה היא מדוע דווקא עכשיו. יכול להיות שאלישיב, מנותק כמו כל רב המוקף בחסידים, הסתנוור כמו מאיר פרוש והוא אכן חושב שהחרדים על סף ניצחון דמוגרפי, שאז תקרוס ברעם גם גדר "דרכי שלום". לתייק ולשמור. סביר להניח שיהיו התפתחויות.
לא מרגל – נוכל: אל"מ משה תמיר ממשיך למוטט את שרידי הקוד האתי של צה"ל. הוא ביקש, וקיבל, חופשה על חשבוני וחשבונך (רשמית, "חופשה בתשלום") כדי "להקדיש את כל מרצו לערעור" על הרשעתו.
כמקובל בישראל, תמיר – קצין קשוח, שכבר הספיק לסמן כמה וכמה איקסים על ילדים וחסרי ישע אחרים – מיהר להתבכיין. לדברי מקורביו (לתמיר עצמו אסור להתראיין, הוא עדיין איש קבע) הוא חש ש"העמידו אותו בשורה אחת עם מרגל, עם אנס". והוא בסך הכל רוצה, הוא מייבב – סלילה, מייבבים "המקורבים" – "שהעונש יהיה מידתי". לרגע זה נשמע כמו הרגעים הראשונים באזרחות של בוגי יעלון, עוד בכיין ידוע.
תנוח דעתו של תמיר. אילו היה מרגל, היה נכנס ל-18 שנות מאסר, רובן בבידוד. סביר להניח שחלק מהזמן הוא היה מועלם ואיש לא היה יודע לאן. סביר עוד להניח שהוא היה עובר עינויים, כמו עיזאת נאפסו, כדי לגרום לו להודות מהר יותר. אילו היה אנס, סביר להניח שהוא לא היה יוצא בעונש קל יותר משלושה חודשי מאסר (עם אופציה לניכוי שליש, כמובן).
אחרי עבירות של זיוף, הפרת אמונים, נסיון לשיבוש משפט, שימוש לרעה בפקודים ובאופן כללי התנהגות שאיננה הולמת בריון זוטר, אל"מ תמיר לא יריח את הליזול אפילו לא יום אחד. ראוי שיזכור את זה, ושלא יהפוך את עצמו לדרייפוס. ראוי להחיל עליו את הכלל: נכלת – נסעת. סע לשלום, המפתחות של הטרקטורון בפנים. הפסק להחריב את מה שנשאר מהאתיקה בצה"ל על מזבח הקידום שלך. ואם את זה אתה לא מסוגל להבין, זכור את זה: שערעור מסוגל גם להחמיר את העונש. מישהו עוד עשוי להוריד אותך לדרגת סג"מ.
(יוסי גורביץ)
