השואה לא הותירה חותם בליטורגיקה היהודית. יש "יזכור" מיוחד, כן, והרבנות הכריזה על "יום הקדיש הכללי" – אבל היא הקפידה לערב אותו ביום צום קיים ולא חשוב במיוחד, י' בטבת. כשניסה מכון שכטר הקונסרווטיבי לכתוב טקסט מרטיט, "מגילת השואה" – "על אלה אני בוכייה, ועל המיליונים הדחוקים בגטאות ובמחנות מעבר, על המשוטטים ביערות ועל המוסתרים במרתפים ובכוכים, על מי שמצא מקלט בחיק דת אחרת או איבד את אלוהיו, על מי שניתן לניסויים בידי חיות-טרף ששֵם רופא ומדען נקרא עליהם, על מי שמת ברעב ובצמא, נחנק למוות ברכבת משא או בתאי הגזים, נורה, נקבר חי או נשרף, על מי שהוצא להורג בתלייה למען יראו וייראו, על מי שאיבד את ביתו וכבודו ותקוותו, על מי שנותר בחיים לחיות את הזוועה מחדש, יום יום ורגע רגע." – מיהרו שלומי אמוני ישראל לדחותה בזעף וזעם.

טקסט משלהם, יום משלהם, לא נמצא ל"שש מאות רבבות, אלפי ישראל, אנשים ונשים, ילדים וילדות, שנהרגו ושנטבחו ושנחנקו ושנקברו חיים". לא; מישהו עוד עשוי לשאול היכן היה "אל אלוהי הרוחות" מול ארובות טרבלינקה ואושוויץ, איפה היה כשירה קצין בשחור בגבה של אם סבי, והארץ כיסתה דמה גם כיסתה. ומכלל "איפה היה", קל מאד להגיע ל"האם היה".

לא, לנרצחי השואה אין ליטורגיקה משלהם. אבל, ראה זה פלא, פינויה של רצועת עזה הוליד גם הוליד ליטורגיקה. שקר יהיה לומר שההתנתקות לא לוותה בדם; ארבעה פלסטינים וארבעה אזרחים ישראלים נרצחו על ידי בוגדי הימין בנסיון נואש להביא להתפרצות אלימות שתדחה את הקץ. שני פסיכים מן הימין הציתו את עצמם למוות בנסיון דומה – וראוי לציין שמעשה האימים הזה נמחק לחלוטין מהזכרון הקולקטיבי שלנו, יחד עם נסיונות הפיגוע של המתנחלים ועוזריהם (נסיון להצתת רכבים עמוסים בדלק בכביש הומה, נסיון לפוצץ צובר גז). אבל, אפילו במדינה שהרעילה את נפשה בטראומה מרצון עד כדי כך שכל דבר, כולל בקשה לחנות במקום שהוגדר לשם כך, מזכיר לה שואה – אפילו כאן זו חריגה פראית מפרופורציות.

וזו לא היסטריה, או לא רק היסטריה. הסרטון הנפוץ ביותר בנושא ההתנתקות הוא דקות התפילה האחרונה בבית הכנסת בנווה דקלים, שצילם רינו צרור. התפילה הנואשת, שברור כי לא תיענה, מתפוצצת להיסטריה של ממש כשקורע אבינר קריעה בחולצתו (דקה 4:35 בסרטון).

שווה להתמקד במחווה הזו. אבינר נוקט במנהג של אבלות, מנהג שרק הקרובים ביותר אל המת – בניו ובנותיו, הוריו, אחיו ואחיותיו – נדרשים לנקוט. רוב הנוכחים במקום, חובה לציין, אינם תושבי גוש קטיף; הם עצמם אינם מפונים מביתם, שלא לדבר על "נעקרים" או "מגורשים".

ועדיין הם נכנסים למה שכינה אז נחום ברנע היסטריה המונית. הוא הוסיף שרק שוטה יאמין ברגש הזה ורק רשע ילעג לו. אבל הרגש הזה היה מוזמן מראש. המתנחלים עשו כל מאמץ כדי להפוך את פינוי המרושעת שבהתנחלויות, עמוסה בהמוני טפילים אוכלי חינם, לטראומה לאומית. הילדים שהלכו, מייבבים ובידיים מורמות, מול המצלמות, כשעל בגדיהם הטלאי "הכתום" לא חשבו על השטיק הזה בעצמם. אסופת פושעי המלחמה – ונזכיר שוב שכל מתנחל הוא, בהגדרה, פושע מלחמה – שנשאה על כתפיה את מנורת הענק של אחד מבתי הכנסת, עשתה מאמץ עילאי להיראות כמו החיילים הרומאים משער טיטוס. זה לא היה ספונטני או אמיתי יותר מאמירת "קדיש" תמורת תשלום. .

לא מקרי גם סירובם של המפונים הדתיים – אלו החילוניים מהגדה יצאו בזמן, וגם הסתדרו  – להגיע לפשרה על מקום ישובם העתידי עם הממשלה.  הם מנסים לעודד "בעיית פליטים" בתחומי ישראל, להראות שהממשלה איננה מסוגלת לבצע פינוי וגם לדאוג לשמירה על איכות החיים הקודמת של הקוזאקים הנגזלים. המחיר הנסתר של איכות החיים הזו – יחס, במקרים מסוימים, של שלושה חיילים למתנחל – מטואטא מן העין. גם העובדה הסימפטית יותר שכעת אין המתנחלים חיים תחת ירי פצמ"רים בלתי פוסק, מה שכל אדם שפוי היה מגדיר כעליה ניכרת ברמת החיים, מוצנעת.

במקביל, הם מנסים להשכיח את ימי ההתנתקות עצמם. נשכחים איומיו של אורי אליצור לפגוע "בנשק קר" בשוטרים וחיילים; נשכחים איומי ההתאבדות ההמונית; נשכחים הדיבורים על סליקים ונשק שיישלף כשיגיעו החיילים. ולמה כל זה נשכח – בסיוע ישיר של כלי התקשורת, ראוי לציין?

משום שהם ניסו את דרך הכוח. הם ניסו אותה בכפר מיימון. יזכור עם ישראל כי בין עוונותיהם, כמים לים מכסים, של אריאל שרון ודן חלוץ, הם בכל זאת בלמו את נסיון ההפיכה הזו. לפני כשנתיים, בראיון שהאתר החדש של נענע10 – בין שאר מגרעותיו – הוריד לטמיון, אמר לי הדובר הזמני של מועצת י"ש ש"מה יכולנו לעשות בכפר מימון? הם הביאו לשם מאות כלי רכב! שני מסוקי קרב! מה רצו שנעשה מול מסוקי קרב?". הוא התייחס לביקורת מימין על התקפלותה של המועצה שם, אבל דבריו מעידים היטב שהיא נכנעה רק מול כוח מוחץ. 

אז הם מייצרים טראומה. העניין הוא שהיא חלה רק על הציבור שלהם, ורק על חלק קטן מתוכו. בהפגנות נגד הפינוי השתתפו כ-100 אלף איש – אותם מאה אלף איש. הם מהווים כשמינית בלבד מכלל חובשי הכיפות הסרוגות. וגם מתוך אלה, הטראומה היא נחלת מיעוט.

לציבור הכללי לא אכפת מהמתנחלים. גם לא מהמפונים. למעשה, לא אכפת לו משום דבר. גם לא ממנו-עצמו; אין עוד ציבור כללי בישראל, יש אסופת שבטים. אז אחד מהם החליט ליצר לעצמו טראומה. נו, זכותו, כל זמן שלא יגרור את השבטים האחרים לסרטים שלו. הקינות על גוש קטיף ודאי שלא יכנסו לליטורגיקה החרדית או לזו של עדות ספרד, ובעוד כמה מאות שנים יתייחסו החוקרים אל קהילות המשתמשות בהן כפי שהם מתייחסים היום אל הדומנה, קהילות היהודים מאמיני שבתאי צבי: סקרנות ומנוד ראש. עם זאת, הקינות הללו עשויות להקצין ציבור קיצוני גם כך, ולהגביר את תחושת הקורבנות העמוקה שלו עוד יותר. אנו, שאיננו שותפים להזיות הזמבישים, צריכים לעמוד על המשמר ולוודא שהשקרים הללו לא יהפכו למוסכמים, שהמיתוס של המתנחלים לא יצליח להפוך למיתוס של כלל הציבור.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)