החברים של ג'ורג'

ניאו-פיאודליזם

העובדה שהממשלה מרמה את הציבור ומסתירה ממנו את המתרחש בתחום הגז היא לא באג, היא פיצ’ר בשיטה הניאו-ליברלית

ממשלת נתניהו נחושה להעביר כמה שיותר מאוצרות הגז שישראל טוענת לבעלות עליהם לידי האוליגרך יצחק תשובה ובעלי בריתו מחו”ל. פרשיה רודפת פרשיה, הממשלה מסרבת להסביר מדוע היא לחוצה כל כך להעביר את הגז לאוליגרכים, ומסרבת למסור פרטים לציבור. ד

הדברים הגיעו לשיא השבוע, אחרי שקומיסר ההפרטה של נתניהו, יוג’ין קנדל – התואר הרשמי שלו הוא יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה – הורה להפסיק את השידור החי של השימוע בוושא הגז. הפסקת השידור הגיעה לאחר שפעיל מטה המאבק בגז, יוסי דורפמן, הבהיר שפקידי ממשלה שהיו מעורבים בדיונים הסודיים עם ברוני הגז (דיונים שמבקר המדינה מצא שקנדל לא טרח לארגן פרוטוקולים שלהם) ואיכשהו ימצאו לעצמם ג’וב אחר כך אצל האוליגרכים, צריכים לדעת שתוגש נגדם תלונה פלילית. כשהגיע תורה של אורלי ברלב לדבר, הורה קנדל לנתק את המיקרופון שלה ואחר כך הורה לכל פקידי הממשלה לעזוב את החדר. בין לבין, כשכובו המצלמות, ניסה סגן יו”ר רשות הגז במשרד האנרגיה, אחד קונסטנטין בלוז, לתקוף את דורפמן; מאבטח בלם אותו.

מעניין מה גרם לעובד ציבור להתנהל בצורה כזו. יש לקוות שבלוז לא היה נסער משום שהבין מדבריו של דורפמן שאם הוא ייכנס לג’וב הבא שכבר הובטח לו, הוא ימצא את עצמו בחקירה.

אבל האירועים ב”שימוע הציבורי” היו רק הדגמה קיצונית לאידיאולוגיה שהשתלטה על ישראל בעשורים האחרונים. היא מכונה בדרך כלל ניאו-ליברליזם אבל כינוי מדויק יותר יהיה ניאו-פיאודליזם. בלב התיאוריה עומד ערעור על עקרון היסוד של הדמוקרטיה: שבני אדם מסוגלים לשלוט בעצמם.

קנדל עצמו אמר לפני מספר חודשים, בעודו מנהל שיחות חשאיות ובלתי מתועדות עם נציגי האוליגרכים – יש לקוות שאלה לא מעסיקיו הבאים, אבל אף אחד לא באמת יופתע – שאם יש משהו שמסוכן לדמוקרטיה, הרי זה הדיון הציבורי בכלכלה. הדיון הציבורי לא מספיק אחראי לקנדל, כמסתבר, אז הוא דואג שלא יהיה דיון ציבורי.

ופה המפתח: שוב, הסודיות הזו היא לא באג, היא פיצ’ר. היא גם לא מוגבלת למשטר ההפרטה של נתניהו. סגן הנשיא האמריקאי לשעבר דיק צ’ייני, למשל, ניהל מאבק עקשני וארוך כדי לא לחשוף דיונים דומים שניהל עם בכירי חברות האנרגיה. כדי לעגן את הסירוב, השתמש צ’ייני בטיעון שהופך את הדמוקרטיה על ראשה: אם תיחשף זהותם של הבכירים, טען, יהיה בכך כדי לפגוע בזכותם לפנות לממשלה בבקשה לתיקון עוול מבלי שזהותם תיחשף.

התפיסה הניאו-ליברלית פשוטה למדי. היא אומרת שיש יצור מיסטי שנקרא השוק החופשי. השוק, המתבטא בחברות ובמנהלים שלהם, הוא מנהל רציונלי יותר מאשר ממשלות. האחרונות, טוענים הניאו-ליברלים, לא יודעות לנהל. כל דבר שהן עושות הוא לא יעיל. חברות, מצד שני, הן מתת האל. עובדים ממשלתיים מקבלים משכורת קבועה ואין להם עניין להיות יעילים; לעובד בחברה שמקבל בונוס דווקא יש. על כן, יש להעביר כמה שיותר פונקציות שמבצעות ממשלות לידי חברות. כך נשיג יעילות.

יש בתיאוריה הזו חורים למכביר. בתור התחלה, אין דבר כזה “שוק חופשי”, וגם לא יכול להיות. כדי ששוק יהיה חופשי, כל השחקנים צריכים להחזיק באותו המידע. אחרת, אם יש לשחקן אחד מידע שאין לאחרים, אין שוק חופשי: יש שוק שמתומרן על ידי שחקן אחד, שיודע יותר מאחרים. אם אני, למשל, יודע שמחר חברה א’ תוציא דו”ח שאומר שהיא הפסידה רבע מיליארד ברבעון האחרון, אני יכול לפעול על סמך המידע הזה ולאפשר לי ולחברי לעשות הרבה מאד כסף על חשבון המשקיעים. המצב שבו לכל השחקנים בשוק יש את אותו המידע לא קיים אפילו תיאורטית, על אחת כמה וכמה שלא במציאות.

הפער הוא לא רק במידע, הוא גם בגישה. אם אני מקבל שכר מינימום או שכר ממוצע, הסיכוי שלי להפגש עם מנכ”ל בכיר במשרד ממשלתי כדי שזה יקדם את ענייני קרוב לסיכוי שיאיר לפיד ישמיע הצהרה שאיננה שקר או שטות. אם, מצד שני, אני יועץ בכיר לאוליגרך, הסיכוי שלי להגיע אל יועצי השר גבוה משמעותית. רוצים דוגמא? ראו את ה”שימוע” שערך קנדל לציבור והשוו אותו לכמות הזמן שהוא הציע לנציגי האוליגרכיה.

ממשלות לא יכולות לעשות כלום? טוב, נו. זה באמת מצריך בורות היסטורית. ממשלות, בתור התחלה, בונות את הבסיס שבלעדיו חברות לא יכולות לפעול – החל מבטחון בסיסי ועבור בתשתיות הכרחיות כמו כבישים, חשמל, ובתי משפט. הדוגמא הקלאסית שמביאים הניאו-פיאודלים הן הממשלות הקומוניסטיות נוסח ברה”מ. הצורך לציין שזה איש קש יעליב את האינטליגנציה של הקוראים, אבל בכל זאת. הבעיה של ברה”מ לא היתה שעובדי הממשלה שלה קיבלו משכורת קבועה ועבדו משמונה עד חמש. הבעיה שלה היתה שכל הממשלה היתה הונאה רקובה מלמעלה עד למטה. איך אמר הפתגם הסובייטי? “הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים.”

אומרים לנו שאם נפריט משהו, הוא יהיה יעיל יותר. הניאו-פיאודלים לא אומרים, עם זאת, יעיל למי. עבדכם הנאמן היה לקוח של בנק הפועלים קודם להפרטתו ולאחר הפרטתו. אני חושב שכל אחי לצרה יוכלו להעיד שהשירות התדרדר משמעותית מאז ההפרטה. אתה יכול להמתין בתור לפעולה פשוטה יותר משעה, ושוחטים אותך בעמלות. כשעקרון הרווח הופך לעקרון היחיד, תוך כמה זמן מתחילים המנהלים להבין שמאחר והבונוס שלהם תלוי בתוצאות הרבעון, עדיף להם להרע את השירות ולקצץ במספר העובדים, כי לזה הם יוכלו לקרוא “התייעלות” וההוצאות ירדו. זה עובד טוב במיוחד בתחומים שבהם אין באמת תחרות – כמו שירותים ממשלתיים.

הסתכלו, למשל, על חברת הדואר. פעם היא היתה שירות הדואר. היא אף פעם לא היתה שירות יעיל במיוחד, אבל מה שקרה לה מאז שהיא הופרטה למחצה הוא חיסול של שירות ממשלתי. דואר ישראל הוא לא אופציה יותר. משרד האוצר מייבש אותו, מאלץ אותו לפטר עובדים, וכבר מתכנן את המכירה שלו לגופים פרטיים. התוצאה היא ששירות ממשלתי בסיסי, משהו שמדינות התחילו לספק ברצינות במאה ה-18, לא קיים יותר. אם אתה רוצה לוודא שדואר ששלחת יגיע – וכעצמאי, כבר קרה לי שלא קיבלתי בזמן הודעות על חובות, וחשבוניות ששלחתי לא הגיעו – אתה צריך לפנות לחברה פרטית.

למי זה יעיל? לא לאזרח: לבעלי ההון שקנדל ונתניהו משרתים. אבל זה לא רק הדואר. חשבו בבקשה על מה שעשה משרד האוצר לשירותי הכבאות. קיבלנו מבט חטוף על כך אחרי השריפה בכרמל. האוצר ייבש את הכבאים, מנע מהם כסף לציוד וכסף לשכירת עובדים חדשים והתנה את הכל ב”רפורמות,” קרי שבירת העבודה המאורגנת שם – ועל הדרך, הרג כמה עשרות ישראלים.

כשיפריטו לכם את הדואר, וכשתצטרכו פתאום לשלם יותר על כבאים, השירות לא יהיה טוב יותר. לבעל ההון אין עניין שיהיה שירות טוב: כל מה שמעניין אותו הוא השורה התחתונה. הוא רוצה לספק את השירות המינימלי שלא יגרום לך לברוח לשירות אחר. השיטה האופטימלית, כמובן, היא לוודא שלא יהיה שירות אחר.

הרעיון הניאו-ליברלי הוא אוליגרכי במהותו, כלומר ניצב בקצה השני בוויכוח הגדול עם הדמוקרטיה. ההמונים לא יודעים לנהל את עצמם. אם אנחנו רוצים ניהול יעיל, אנחנו צריכים מומחים. המומחים האלה הם אנשי עסקים. בואו ניתן להם לנהל כמה שיותר.

הרעיון הדמוקרטי הוא הפוך. הוא אומר שבסופו של דבר, העם יודע מה טוב לו. הוא לא תמיד מגיע לשם בקו ישר, הוא יכול לעשות הרבה טעויות בדרך, אבל הוא יודע מה טוב לו והוא צריך לקבל את היכולת לנהל את עצמו. וניהול כלכלי הוא חלק בסיסי מהניהול הזה. יתר על כן, אין לאדם מן השורה שום יכולת להשפיע על התנהלותה של חברה עסקית. היא מחויבת חוקית רק לבעלי המניות שלה – ובישראל יש את המושג של בעל שליטה, כלומר שעיקר המניות נתונות לאדם אחד. הוא בדרך כלל מסווה את עצמו מאחורי שורה של חברות פירמידה, אבל כולם יודעים שבסוף זה תשובה, לבייב, אריסון והאחרים. החברות הן פשוט הדרך שהם מצאו לא לסכן את עצמם ולהעביר את הסיכון לציבור.

בדמוקרטיה יש עדיין לאדם הקטן יכולת – לא טובה מספיק, בלי ספק – להשמיע את קולו. כשאנחנו מוכרים את הדמוקרטיה לאוליגרכים בשם היעילות, אנחנו מוותרים על היכולת להשפיע על גורלנו – אומרים לנו שכלכלה זה “מסובך מדי” בשבילנו, שהשיח הכלכלי מסוכן לדמוקרטיה. תנו למומחים לטפל בזה, ובבקשה אל תשימו לעובדה שהמומחים עוברים תוך זמן קצר מהממשלה אל האוליגרך שאת ענייניו הם קידמו. הניאו-ליברלים אמרו לנו שממשלה היא יצור מושחת – ואין ספק שממשלה של ניאו-ליברלים היא אחד הדברים המושחתים ביותר שבנמצא.

כן, ממשלות עשויות להיות בזבזניות. במערכות גדולות, בזבוז הוא כנראה בלתי נמנע. כן, ביורוקרטיה יכולה ליצור חסמים, אבל אם אתם חושבים שהשוק הפרטי יעיל יותר, יש לי מבוך מענה קולי שנועד בדיוק עבורכם.

אז הבה נשוב וניקח את גורלנו בידינו, ונשלח את יוג’ין קנדל אל חסדי השוק הפרטי. בואו נראה מה הוא שווה בלי הקשרים הממשלתיים שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שיטת ההתייבשות עובדת

באמצע החום אתמול, פרצה הפסקת חשמל שפגעה באלפי אנשים. בחברת החשמל מיהרו להרגיע את האזרחים ואמרו להם שזו היתה תקלה, אבל שבשבוע הבא יהיו הפסקות חשמל מתוכננות. עכשיו, כשאני שומע שיש תכנית, אני רגוע יותר.

ישראל מתיימרת – ואולי מדויק יותר יהיה לומר, מעמידה פנים לתצרוכת חוץ – להיות מדינת הייטק. ובכל זאת, בשיא החום, היא מודיעה רשמית שהיא לא מסוגלת לספק לאזרחיה את מצרך הבסיס של מדינה מודרנית, קרי חשמל.

המשבר הזה ידוע מראש: שר האנרגיה עוזי לנדאו הודיע לפני שנתיים שב-2013 ישראל צפויה ל"בצורת חשמל". הוא פיקשש בשנה, והיא מתחילה כבר עכשיו. וזה לא מקרה: האוצר מעכב כבר שנים את בנייתה של תחנת כוח נוספת, משום שהוא לא מוכן שהיא תהיה בבעלות ציבורית, ואחר כך הוא הודיע שהוא לא מוכן שהיא תמומן מכספי ציבור.

מעבר לכך, יש את השערוריה של התנהלותו של הטייקון הכושל יצחק תשובה. אחרי שזכה בזכיון שמן מאד על הגז שלנו, ואחרי שצץ לפתע קמפיין בזוי במיוחד נגד הנסיון לתת למדינה חלק גדול יותר מהרווחים ממה שהוא בסופו של דבר משאב לאומי שלה, החברות שלו ניצלו את משבר האנרגיה של ישראל כדי לסחוט יותר כסף מחברת החשמל – או, במילים אחרות, מהציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו למדים שחיל הים דורש תוספת תקציב של שלושה מיליארדים כדי להגן על הגז של תשובה, זה שהוא מנסה למכור לנו במחיר מופקע, כדי לפצות את עצמו על תוצאות ועדת ששינסקי. וראה זה פלא: משרד האוצר, שהחליט שמי שיממן את ההגנה על האסדות הללו לא יהיה תשובה – ההוא שגורף את רוב הרווחים – אלא דווקא הציבור, טען קודם לקבלת חוק ששינסקי שהעלות תהיה 20 מיליוני שקלים בשנה בלבד. כלומר, האוצר נתן לתשובה בונוס של בערך 2.4 מיליארדי שקלים (בחישוב של 20 מיליונים כל שנה במשך שלושים שנה) מכספי הציבור. מבריק. הפקיד שהיה אחראי ל"טעות" הזו כנראה כבר ימצא ג'וב אצל תשובה, כשיפסיק לעשות סיבוב על הציבור.

אז מה היה לנו: קודם כל, העלאה חדה של תעריפי החשמל; אחר כך, שיבושים באספקת החשמל בגלל עיכוב בבניית תחנות הכוח מצד האוצר; אחר כך, חוזה נוח מאד עם אוליגרך, שמפיל את ההגנה על הרכוש שלו על הציבור אבל מבטיח לנו שמדובר בעלות זולה מאד, מה שלא נכון; ומעל לכל, ההודאה של בכיר באוצר – אילן לוין, מי ששלח את הרופאים לעבוד במשרה שניה בעודו מקבל משכורת נאה מאד של 32,140 ₪ בחודש – שמדי פעם, האוצר "מייבש" חברות ציבוריות, כלומר מונע מהן לעשות את תפקידן, כדי להביא להפרטתן.

אני מתקשה מאד להאמין שכל זה הוא צירוף מקרים – לא כשראש הממשלה הגדיר פעם את חברת החשמל כספינה נאצית שיש להטביע. כשיגיעו הפסקות החשמל המתוכננות – והן תגענה – הציבור יפנה נגד חברת החשמל, לא נגד האנשים שהיו אמורים לשרת את האינטרס הציבורי אבל בגדו בו לטובת מספר קטן של בעלי הון. את הצעקה הציבורית הזו ינצלו נתניהו ונערי האוצר כדי להפריט את חברת החשמל, שלכאורה לא מצליחה לעשות את תפקידה. הפרטה כזו כבר החלה, בחסות משבר החשמל.

ואם מישהו חושב שאוליגרכים שכל מה שמעניין אותם הוא השורה התחתונה שלהם ושההתמחות שלהם היא התחמקות מתשלום חובות לציבור (הם מעדיפים לקרוא לזה "תספורת") יעניקו לציבור אספקת חשמל טובה יותר מזו הקיימת כעת, יש לי מילה אחת בשבילו: אנרון. את הפרטת חברת החשמל צריך לעצור, ולמחאה הציבורית צריכה להיות דרישה מרכזית: הלאמת משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: לפני כשנה וחצי כתבתי כאן על העוול בפרשת רצח חוסאם רווידי, שהותקף על ידי ארבעה חובשי כיפות, אחד מהם חמוש בסכין, ונדקר למוות. הפרקליטות העדיפה אז להעמיד לדין את הדוקר על הריגה, ולא על רצח. אתמול (ה') פורסם גזר הדין בפרשה: הדוקר נידון לשמונה שנות מאסר ולפיצוי של 5,000 ₪, שישולמו בחמישה תשלומים. השופט התחשב ב"נסיבות חייו הקשות" של הרוצח ונמנע מלגזור עליו את העונש המירבי על הריגה, שהוא 20 שנה. רוצחיו של אריק קרפ, לשם השוואה, נידונו ל-26 שנות מאסר ולקנס של 300,000 ₪ – והם הורשעו ברצח, למרות שבמקרה שלהם לא היתה מעורבת כל סכין. הפרקליטות טענה בתגובה ש"לא ניתן היה להוכיח כי לא' (הדוקר – יצ"ג) היתה כוונה להרוג, או שאפילו יכול היה לצפות כי הנפת הסכין תסתיים במוות." וואלה! מי היה מעלה על דעתו שהנפת סכין יכולה להסתיים במוות? אבל אסור להשוות: אריק קרפ היה יהודי, חוסאם רווידי לא.

(יוסי גורביץ)

מי הפושע האמיתי, פירות ההפרטה הבאושים, ודוק דניקה חי במשרד הפנים: שלוש הערות על המצב

נקמת דם ילדה קטנה: בתוך כל הטררם התקשורתי היום סביב נצחונה של אילנה דיין בערעורה בפרשת סרן ר', נשכחה עובדה קריטית אחת. במדינה שפויה, אילנה דיין והפסיקה המשונה של סולברג מעולם לא היו הופכים לסיפור העיקרי. זה נשאר והיה סביב הרוצח במדים, מפקד המוצב שאני נאלץ לקרוא לו ר'.

תזכורת: בשנת 2004, כשצה"ל עוד היה ברצועת עזה, ירו חמושיו של ר' לעבר ילדה בת 13 (ועשרה חודשים) שהתקרבה אל המוצב שלהם, איימאן אל המס, אף שזו לא היוותה כל סכנה להם, ונמלטה מהם תוך שהיא משליכה את התיק שלה. זמן קצר לאחר מכן, הסתער ר' בגבורה על הילדה הפצועה, ירה בה שני כדורים כדי לוודא הריגה – או, בשפה לא צבאית, רצח ילדה פצועה – ואחר כך הוסיף עוד צרור בכיוונה.

זו לא הטענה שלי. זו המסקנה של סולברג בפסק הדין: "בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית."

ובמדינה נורמלית, זה היה הסיפור: גבר חמוש ומשוריין שיוצא מהמוצב שלו לעבר ילדה פצועה, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה לו סכנה ישירה, ואז, "ממרחק קצר" – כלומר, כשהוא רואה אותה – הוא יורה בה שני כדורים. כך נראה חייל ישראלי: בראותו ילדה פצועה, הוא לא מגיש לה סיוע. הוא יורה בה שוב. ובית משפט ישראלי מקבל את ההתנהגות הזו כנורמטיבית.

ואחר כך, כמובן, יש לו את החוצפה לטעון שהוציאו את דיבתו רעה. כאילו יש משהו שיכול לפגוע בשמו הטוב יותר מאשר המעשה הזה. הוא, כמובן, עדיין במדים ועדיין מושך משכורת ציבורית.

מילה על סולברג: בפסק דין בעייתי אחר שלו, זה של השוטר שמואל יחזקאל שירה בגבו של הפלסטיני סמיר דארי שעה שזה התרחק ממנו ואחר טען שהוא "חש סכנה." סולברג כתב ש"טעות איומה ונוראה טעה הנאשם, לחינם הרג את המנוח." ואז, כמובן, זיכה אותו. על ר' הוא אפילו אינו כותב "לחינם הרג את המנוחה."

מהי התייעלות? ידיעה ב"כלכליסט" היום מדווחת שחברת דואר ישראל נמצאת בהפסדים כבדים, ועל כן היא דורשת שהאוצר יזרים לה 350 מיליוני דולרים. כדי להוכיח שהיא רצינית, מסבירה החברה שהיא מתכוונת לפטר 500 עובדים, שהיא מתכוונת לסגור סניפי דואר שנמצאים קרוב יחסית זה לזה – בשלב ראשוני 15 מהם, אחר כך עוד עשרות – ושהיא רוצה, באותה הזדמנות, להפחית את תדירות חלוקת הדואר בישובים מרוחקים. לטענת החברה, ניתן לעשות זאת "מבלי לפגוע בצרכנים." אה, והיא רוצה להעלות את מחיר הבולים מ-1.7 ₪ לשני שקלים. לכל זה – האוצר, נמסר, שוקל את ההצעה בחיוב – קוראת החברה "התייעלות."

"התייעלות"? מה מתייעל פה? השירות לציבור ודאי נפגע. חברת הדואר – שבימים רחוקים יותר היתה רשות הדואר – מודיעה חד וחלק שמה שמעניין אותה הוא הקו התחתון שלה. וזה היה לגיטימי אם היא היתה סתם חברה. אבל דואר הוא בכל זאת עדיין שירות חיוני לציבור. הוא היה שירות חיוני, שמספקת הממשלה, בכל מדינה מסודרת, מהקיסרות הרומאית ועד ימינו. אפילו בארצות הברית עוד לא הפריטו את הדואר. למעשה, הוא היה כל כך חיוני ששירותי הדואר הפדרליים היו הדבר היחיד שעוד פעל משני צדי הקווים של מלחמת האזרחים, משהו כמו ארבעה חודשים לתוך המלחמה.

הפרטת הדואר, הבטיח לנו האוצר, תייעל את השירות לאזרח. את הרעיון האווילי הזה הוא שאב מתפיסת השוק החופשי הרעילה. בפועל, השירות הפך לגרוע יותר והמחיר שלו רק עלה. בול עלה לא כל כך מזמן רק שקל ועשרה. צריך להזכיר, באותה הזדמנות, שהאוצר עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיל את החברה החדשה: ב-2008, הוא סירב לבקשת חברת הדואר להוריד את המחירים שלה. הנימוק שלו היה "רצון שלא לפגוע בתחרותיות." אתם הבנתם את זה? חברה ציבורית רוצה להוריד מחירים כדי לשרת את הציבור, והאוצר לא נותן לה. שוק חופשי? רק לאלה שזוכים לחסדו של האוצר.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לחברת הדואר עדיין יש עובדים מאוגדים. ב-2008, החברה חששה שהיא תצטרך לפטר חלק מהם. פיטורים מסיביים היו שוברים את כוחו של הוועד. ב-2008, החברה עדיין היתה מספיק חזקה כדי לפטר עובדים. עכשיו, ב-2012, היא כבר על ברכיה, אחרי שנים של הפסדים. הוועד כבר לא יכול להגן על העובדים – לך תגן עליהם כשהחברה על סף פשיטת רגל – ועכשיו האוצר מוכן להתחיל לדבר על פיטורים, צמצום שירותים, והעלאת המחירים. התייעלות, הם קוראים לזה.

וצריך להזכיר: הפרטת הדואר והפגיעה בו פוגעת בעיקר בחלשים יותר בחברה – קשישים שלא מספיקים להתמודד עם מהפכת המידע, ועניים שחסרים את הכלים להתמודד איתה. הם יצטרכו עכשיו לכתת רגליים לסניפים מרוחקים יותר, עמוסים יותר (זו המשמעות של פיטורי עובדים, אחרי הכל), שמספקים שירותים יקרים יותר.

אבל השירות הציבורי הוא רע, וההפרטה היא טובה, כן? זכרו את זה.

מלכוד 22, גרסת משרד הפנים: דוק דניקה הסביר, כידוע, את מלכוד 22 ליאסוריאן כך: כל מי שטס יותר מ-25 משימות, כפי שדורש הקולונל, הוא מטורף, משום שהוא איננו מפחד. כל שעליו לעשות כדי להפסיק לטוס, הוא להתייצב בפני רופא ולהכריז שהוא מטורף. אבל ברגע שיעשה זאת, הוא יוכיח שהוא מפחד, כלומר שהוא שפוי, כלומר שעליו להמשיך לטוס.

אלי ישי לא מסוגל להגיע לרמת האבסורדיות הצבאית, אבל אי אפשר לטעון שהוא לא מנסה. משרד הפנים מסרב לקבל בפקס יפויי כוח של תושבי עזה לעורכי דין ישראלים. יפויי הכוח האלה מיועדים כדי שעורכי הדין יוכלו לטפל בבקשותיהם של התושבים הללו להכנס לישראל. במשרד הפנים מתעקשים שכדי שיפויי הכוח יהיו בתוקף, התושבים ייפגשו עם עורכי דינם. לישראלים, כזכור, אסור להכנס לרצועת עזה. כלומר, כדי שהעזתים יוכלו להגיש בקשה להכנס לישראל, הם צריכים להכנס לישראל.

ארגון "גישה" פנה לישי בבקשה לטפל בנושא כבר בספטמבר, ועד כה לא זכה לתשובה עניינית. עכשיו מצטרפת לבקשה גם בכירה בלשכת עוכרי הדין. אולי אליה, וללחץ תקשורתי, ישי דווקא יתייחס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה יש לי נגד יאיר לפיד

מאז שיאיר לפיד הכריז לפני כשבוע ומשהו על כניסה לחיים הפוליטיים, אחרי שנתיים של רמיזות, התקשורת עוסקת בו ללא הרף. הוא הוכרז כדבר החם ביותר מאז האסטרואיד ההוא שבהבלחה אחת העביר את הדינוזוארים לסטטוס של צעצוע ילדים נחשק. אז צריך להסביר למה אני חושב שהוא הדבר הגרוע ביותר שקרה לפוליטיקה הישראלית מאז בוגי "משה" יעלון.

נלך מהקל אל הכבד. לפיד הוא מתחזה. הוא מתיימר להיות איש רנסנס, עם הבנה עמוקה במיוחד בתרבות האמריקאית. בפועל, מתקבל הרושם שהוא קרא את התקצירים לבחינות, לא את הספרים. הוא בלבל בין המילה האנגלית forefathers, "אבות", ו-four fathers, "ארבע אבות." בסוף מאמר שכתב ב"פוליטיקה" ב-1988, הוא שירבב הערה על המילה הראשונה במחזה "המלך אובו." הוא שגה בה. הוא ניסה פעם ליצור גרסה מודרנית ל"יוליוס קיסר", עם אולמרט בתפקיד קיסר, והצליח להוכיח שוב שאנגלית הוא לא יודע. באמצע השיר – המוצלח! – שלו, "שיר אהובת הספן", צצה פתאום השורה "שתיאר ז'ורז' אמאדו: הים האכזר, ההוזה." כן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אבל זה נראה הרבה יותר כמו name dropping, הסימן המובהק של פסוודו-אינטלקטואלים. תראו, אני יודע מי זה ז'ורז' אמאדו (ואתם לא.)

הלאה. לפיד מציג את עצמו כעיתונאי, והוא יכול לנפנף לראיה בחוק הצינון לעיתונאים שדחפו משרתיו של נתניהו בכנסת – חוק שהיה כל כך אישי שהם הסירו אותו מדיון ברגע שלפיד הכריז על כניסה לחיים הפוליטיים. זו, אגב, היתה עוד נקודת שפל של משטר נתניהו, רק שיש כל כך הרבה מהן שמעטים התייחסו אליה כראוי. ממשלה שמכבדת את חוקי המשחק לא מעלה הצעות חוק שמטרתן למנוע מאזרחים להתמודד, גם אם הם מסוגלים לסכן את המנהיג היקר. זה היה מהלך שראוי לפוטין.

אבל, למרות החוק, לפיד איננו עיתונאי. הוא לא חשף שום עוולה, הוא לא כתב שום תחקיר, הוא מעולם לא לקח סיכון כלשהו. הוא פובליציסט ומגיש, תחומים שיש להם חשיבות אבל הם לא הליבה של המקצוע. יתר על כן, לפיד מעולם לא כתב שום דבר שסיכן אותו בקרב מעריציו. פובליציסט אמיץ, ולפיד הוא הכל חוץ מאמיץ, יודע גם לצאת נגד הקהל שלו. לפיד לא היה שם. לפיד היה, ונשאר, בדרן, שכלי הנשק החד ביותר שלו הוא השאלה "מה ישראלי בעיניך." האמת, זה לא לגמרי הוגן: היתה ליאיר לפיד חשיפה אחת. הוא קיבל מסמכים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהועברו לידיו על ידי האלוף אלעזר שטרן, והשתמש במסמכים שהעביר לו הגנרל כדי לכתוב טור לעגני, שגרר תביעת דיבה, על החפ"ש – שעם כל הסלידה ממעשיו הפגין בהם יותר אומץ לב אזרחי משהפגין לפיד כל ימיו. לפיד, ראוי לציין, לא הגן על המקור שלו. הוא לא אדוארד מורו מול מק'ארתי, בלשון המעטה.

גם ההבנה שלו בתקשורת בעייתית. לפיד חושב שמותר לישראל, אפילו רצוי לה, לשקר לצרכי הסברה ולפברק את המציאות. הוא עדיין חושב שזה אפשרי, כאילו שאין בלוגרים בעולם. אפשר היה לצפות שהאמריקנולוג הדגול יזכור מה קרה להילארי קלינטון כשהיא טענה שנחתה בבוסניה "תחת אש צלפים", שקר גס שנחשף תוך ימים וכמעט מוטט את הקמפיין שלה. הוא בעד צנזורה בזמן מלחמה – תוך השענות על התפיסה המביכה בבורותה שאפשר לכוון קטיושות באמצעות שיחת טלפון.

מה ישראלי בעיני לפיד? פה אנחנו מתחילים לעסוק בבשר. ובכן, הישראלים בעיני לפיד הם אלה הדומים ליאיר לפיד. הישראלים אינם כוללים את החרדים והערבים, שאליהם מתייחס לפיד שוב ושוב בפטרונות דוחה בטורים שלו, ומתאר אותם כאבני ריחיים על ישראל. המפחיד מכל הוא שלפיד, שממוקם יפה במאיון העליון, מצליח איכשהו לחשוב שהוא חלק ממעמד הביניים הישראלי, ושככזה הוא ראוי לייצג אותו.

עכשיו, בהשוואה לאנשים שלפיד מרבה להסתובב איתם, כמו שרי אריסון ואוליגרכים אחרים, הוא בהחלט עשוי לחשוב שהוא מעמד ביניים. אבל הוא לא. הוא מנותק לחלוטין מהציבוריות הישראלית. בגלל זה הטור שלו בקיץ, "אחי העבדים" היה נלעג כל כך. הוא היה נסיון שקוף לרכב על המחאה החברתית אל הכנסת.

ויש סיכוי שזה יצליח לו פה, וכאן הסכנה. יאיר לפיד, מציין דני גוטווין, משתמש ברטוריקה של שלי יחימוביץ' – אבל מדובר בדארוויניסט חברתי שקרוב בדעותיו, לפחות כפי שהן משתקפות בטוריו, לבנימין נתניהו, המפרק הגדול של החברה הישראלית. מפלגת שינוי של אביו של לפיד, מפלגה ניאו-ליברלית קלאסית, תמכה בכל המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו – גם כאשר בליכוד, שהבינו את הנזק הנגרם להם, נרתעו ממנה.

כלומר, יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת. אסור לתת לעוד מעריץ של האלפיון העליון, שמשוכנע שאם רק יהיה להם טוב גם לנו יהיה טוב, להוליך אותנו שולל שוב. 

 יאיר לפיד עם בני קצובר (קרדיט: מועצת יש"ע)

אומרים שדעותיו של לפיד מעורפלות. אף שזה לא נכון בתחום החברתי, בנושא המדיני זה נכון מאד. לא ברור מה מתכוון לפיד לעשות מול הפלסטינים, איך הוא מתכוון לדחות את גלישתה של ישראל למדינה דו לאומית. לא ברור איך הוא מתכוון להתמודד עם עלייתם של האחים היהודים, עם גלישתה של ישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה אתנוקרטית. הוא לא נשאל, למשל, על פגישתו לפני שנה וחצי עם מנהיגי "תג מחיר", גרשון מסיקה ובני קצובר, ועל האופן שבו שימש להלבנה שלהם בציבור הכללי. ספק אם לפיד יהיה מוכן להתעמת ישירות עם אמירותיו של קצובר על הצורך של הדמוקרטיה הישראלית לפנות דרך ליהדות. מובן למה עמדותיו בתחומים האלה, תחומי הליבה של הזהות הישראלית, מעורפלות: תשובה אמיתית לשאלה "מה ישראלי בעיניך" תביא לאובדן של מצביעים, מכאן או מכאן. היא מצריכה אומץ לב אזרחי. ללפיד, שהשתמש במסמכים פרטיים מודלפים של חייל כדי לצלוב אותו בפומבי בעיתון הגדול במדינה, יש מחסור ניכר במשאב הזה.

ואם לפיד ירצה להיות פוליטיקאי, לא רק לשחק תפקיד של פוליטיקאי, הוא יזדקק לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות עליהן בזאת, כמו גם על הברכות ליום ההולדת בתגובות לפוסט הקודם. לא היה לי זמן להגיב, אבל אני קורא.

(יוסי גורביץ)

תמונה: עדכון הכרחי

accurate rendition of the flag

שדרות רוטשילד, 28.7.11. עוד תמונות אפשר לראות פה.

(יוסי גורביץ)

 

היהדות של ישי הורגת אותנו, ושיטת נתניהו: עוד שתי הערות קצרות על השריפה

דמי אחיך זועקים: החדשה החשובה של היממה האחרונה היא שאלי ישי סירב לקבל כבאיות שנתרמו על ידי ארגון ידידות נוצרי-יהודי. בתקופה שבה כיהן מאיר שטרית כשר הפנים, העביר ארגון International Fellowship of Christians and Jews שמונה כבאיות לישראל, בעקבות מלחמת לבנון השניה.

עם כניסתו של ישי לתפקידו, אומר דובר הארגון, הרב יחיאל אקשטיין – דוברו של ישי מסרב להכחיש או לאשר את הטענה – הפסיק משרד הפנים לקבל את התרומות. ישי אפילו סירב להכיר בתרומות שקדמו לתקופתו, סירב להגיע לטקס בנושא, סרב לפגישת צילום. אז הארגון העביר את התרומות שלו לגוף קצת יותר ידידותי. התנהגותו של ישי, כמובן, נבעה מהעובדה שהתורמים הם בחלקם הגדול נוצרים.

עד עכשיו חשבנו שאלי ישי הרג אותנו בפאסיביות, כלומר על ידי המנעות מיציאה למאבק על מה שהיה חובתו המיניסטריאלית. עכשיו מסתבר שההרג היה אקטיבי למדי: מסיבותיו הדתיות, הוא מנע ציוד חיוני להצלת חיים בישראל. במונחים הלכתיים, קשה לענות בשלילה על השאלה האם בעת קבלת ההחלטה חל על אלי ישי דין רודף כלפי כל הציבור בישראל.

אם הסיפור הזה לא יביא לפיטורי ישי, או לפחות להתפטרותו, אפשר להפסיק להעמיד פנים שאפשר לשנות את המשטר בישראל.

השיטה: בנימין נתניהו מזיע. איך אנחנו יודעים? הבוקר קידם הביביתון, המכונה גם "ישראל היום", את הטענה שמי שאחראי לשריפה היא… ציפי לבני. כן, כן – זה ב-2002, ככל הנראה כשהיתה שרה בלי תיק (בדצמבר, אחרי שמצנע ניצח בפריימריז של העבודה ופואד בן אליעזר התפטר מהממשלה, היא הפכה לשרת החקלאות ופיתוח הכפר). יחד איתה, בשאלה להפסיק את הכיבוי של מסוקי חיל האוויר – דן חלוץ, אז מפקד חיל האוויר, ציין שהחשיפה למים דופקת את המנועים שלהם – הצביעה כל הממשלה פרט לש"ס.

אז הבה נזכיר לנתניהו משהו. לפני שנה, כמעט בדיוק, התנהלה ישיבה בוועדת הפנים והגנת הסביבה, שדנה בתחום הכיבוי. כל הפרוטוקול שווה קריאה, אבל צריך לשים לב במיוחד לדבריהם של שלי יחימוביץ', אריה ביבי, ויואב גדסי.

יחימוביץ' הסבירה את שיטת נתניהו: קודם כל מייבשים. לא מעבירים תקציבים. (אריה ביבי: "יש פה כדרור, תאמין לי שמרדונה לא מכדרר ככה. הממשלה אומרת: אני נותנת את ה-50 אחוז. הבעיה עם ה-50 אחוז השניים, שצריכים לבוא מהמועצות. הרשויות, אין להן כסף גם ככה לחיות, ואז המועצה אומרת: אני לא נותנת, וככה זה נגרר, ואין כבאים"). אחר כך ממתינים בסבלנות עד שארגון יפסיק לתפקד – ואיך יתפקד, בלי תקציב נאות? – ומתחילים להתלונן בקול על כך שהוא לא מתפקד. לוחצים עליו לעבור "רפורמה" כדי שיקבל תקציבים. איך נראית הרפורמה?

יואב גדסי, יו"ר ארגון הכבאים הארצי: "הבאתי תוכנית – לא טוב. מה טוב? רק מה שהם רוצים; בלי זכות התארגנות, בלי כלום. מה רוצים, להפריט? רוצים עובדים זרים? בכבאות עוד מעט יביאו גם עובדים זרים. רצו להפשיט אותנו לגמרי, בלי זכות התארגנות, בלי כלום. עובדים חיילים. אז שיגייסו אותנו לצה"ל או למשטרה. אם הייתי רוצה להיות שוטר, הייתי מתגייס למשטרה. לא התגייסתי, כי אני שירות אזרחי. לא משטרה ולא צה"ל. ופה התפוצץ…. רוצים להביא אותנו לקריסה, שנתחנן לרפורמה. אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה…".

ככה זה עובד. בדרך כלל, בלי טרגדיות פומביות ובלי יותר מדי רעש. הפעם זה התפוצץ לנתניהו ולאוצר בפרצוף. נציג האוצר, אגב, הוא סגן שר האוצר, יצחק כהן. איש ש"ס. איכשהו, נראה לי שאם שירותי הכבאות היו חשובים מספיק לאלי ישי, הוא היה מגיע איתו להסדר. ואולי הגיע הזמן להפסיק עם האנונימיות הזו של "נערי האוצר": לפרסם את השמות שלהם. שכל מי שירצה לדעת יוכל לברר מי היה בוגר החוג לכלכלה שהחליט שהוא מבין מספיק בכבאות כדי לקבוע מה צריכה תחנה. אחרי הכל, האחריות היא במידה רבה שלהם.

(יוסי גורביץ)

לגיון הזרים של ישראל

שגרירי ישראל במערב אירופה קיבלו בשבוע שעבר מברק בהול, שמורה להם לגייס לאלתר לפחות אלף איש הנאמנים לעמדותיה של ישראל, כדי להפעילם במאבק על התודעה. המגויסים אמורים להיות ערוכים להגיע להפגנות ועצרות תמיכה ולפרסם מאמרים בעיתונות על פי הצורך.

הלגיונות האלה יופעלו על ידי לוביסטים בשכר, שהמטרה העיקרית שלהם היא שתילה של מסרים בתקשורת המקומית תוך טשטוש העובדה שמדובר במסרים ישראליים; הם אמורים להגיע לקהל האירופי "ללא טביעת האצבע של ישראל". מעבר להסברת הקו הישראלי הרשמי, מפעילי הבובות גם יסבירו לאירופאים שישראל מתקדמת טכנולוגית (בלוגרית אמריקנית שהיתה כאן לאחרונה סיכמה הכל במשפט קצר, בציינה שכאשר מאשימים את ממשלת ארה"ב בעוולות, היא לא מגיבה ב"אבל אנחנו נתנו לכם את אפל"), וישמיצו משטרים קפיטליסט… אה, סליחה, ערביים/מוסלמיים.

אם כל התוכנית הזו מריחה לכם באופן חשוד כמו תעמולה סובייטית, לא תופתעו לדעת שהאדם שנמצא מאחוריה, ושמתייחס אליה בחשיבות רבה עד כדי הכפלת תקציב התעמולה של השגרירויות, הוא אביגדור ליברמן. בקיצור, משרד החוץ הגיע כנראה למסקנה שבמלחמה הפסיכולוגית כנגד יהודי ישראל הוא כבר ניצח, ועכשיו הגיע הזמן להפעיל את אותם כלים כלפי הערלים. ישנה כמובן השאלה מה יעשה עכשיו משרד ההסברה והתפוצות, כי ליברמן מרוקן אותו ממשמעותו, אבל זה בסדר – השר יולי אדלשטיין יודע היטב שכל תפקידו הוא לשבת במשרד ריק.

הנקודה המעניינת היא שאפילו משרד החוץ איבד את האמון בצדקת דרכה של ישראל. אפשר היה לצפות מבריון עם תעודות כמו ליברמן שיטיח שוב ושוב בגויים את צדקת דרכה של ישראל בגאווה ובגאון, ולא ינסה להסתתר מאחורי היצורים השנואים ביותר בעידן המודרני, אנשי הפרסום.

אבל נראה שאפילו ליברמן כבר קלט שישראל נתפסת כרעילה, שמסר שיגיע ישירות ממנה ייתפס מיד כלא אמין, כשקרי. 43 שנים אחרי הכיבוש, אחרי מלחמה בלבנון שנועדה לשעבד את הפלסטינים, אחרי מלחמת ההתשה של האינתיפאדה השניה, אחרי אינסוף שקרים, מוצאת ישראל את עצמה כמו ברית המועצות אחרי רמיסת האביב של פראג:

About a subjugated plain,

Among its desperate and slain,

The Ogre stalks with hands on hips,

While drivel gushes from his lips.

אחרי הכל, ליברמן עצמו ניפץ את השקר הישראלי הרגיל – "אנחנו רוצים שלום" – בהצהרה חד משמעית שאי אפשר להגיע לשלום ושיש לבצע טרנספר של אזרחי ישראל הערבים, ועוד מעל במת האו"ם. ידידיה הליברלים של ישראל נוטשים אותה, אחד אחד ובקבוצות. האנשים שעדיין מוכנים לדבר למען ישראל של ליברמן-נתניהו הופכים במהירות לקריקטורות ומאבדים את אמינותם, הופכים למקבילה של המפלגות הקומוניסטיות המאובנות שלאחר 1956 או 1968.

אז צריך – כמו המפלגות ההן, כמו הפנטגון בעיראק, כמו הסיינטולוגים, כמו שליטי כוויית אחרי כיבושה בידי עיראק, כמו תאגידי הגז בישראל, כמו כל קבוצה שנואה בצדק – להעביר את המסרים דרך צינורות אחרים, נסתרים.

התוצאה הטראגית – מבחינת האנשים שעדיין ישמיעו את המסרים הישראליים – היא שמעתה הם ייחשדו אוטומטית כסוכנים ישראלים, בשכר או לא, גם אם אינם כאלה. הצעד של ליברמן מצדיק את החשד הזה, מעודד אותו. סביר להניח שיתפתח מחול שדים סביב כל אדם שיהפוך לדובר בולט של העמדה הישראלית: האם הוא מאוכלי לחמו של ליברמן?

כך שלהפרטת ההסברה – כי זה בדיוק מה שזה – תהיה תוצאה אחת. מעתה יהיו לישראל שני קולות, שניהם לא אמינים. מבריק.

(יוסי גורביץ)

כשהקראקן מתעורר

כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

אנשי הרנסנס האחרונים, הטרוריסטים ששכחנו, פרצופו של צה"ל, והדרך ללונדוניסטאן: ארבע הערות על המצב

טועים פחות מהאפיפיור: לממונה על התקציבים באוצר, ולחבר מרעיו, יש בנוסף לידע הכלכלי גם ידע רפואי רב. לא ניתן להסביר אחרת את העובדה כי בשעה טובה אישר האוצר מכרז לרכישת מכשירי MRI נוספים, לאחר שהאוצר נסוג מעמדתו כי מכשיר CT רגיל מספק.

מסתבר, שבנוסף לכישוריהם הרבים והטובים, יודעים נערי האוצר לכמת את נזקי הקרינה שמצטברים אצל חולים שעוברים בדיקות תקופתיות ב-CT, ובנוסף יודעים גם כי העובדה שה MRI מאפשר בדיקה איכותית יותר אינה חשובה כל כך.

לדעתי, וייתכן בהחלט שאני טועה בחשבון האקטוארי מכיוון שאין בידי את כל הנתונים, לא מדובר אפילו בהחלטה כלכלית נכונה, מכיוון שעלות הטיפול בסרטן שהתגלה בגילוי מוקדם זולה בצורה ניכרת מאשר הטיפול בסרטן בשלב מתקדם, אבל גם זה אינו מפתיע, מכיוון שאותם כלכלנים העדיפו תמיד את כיבוי השריפות על פני רפואה מונעת, שיקרה יותר לכאורה, וזולה בהרבה למעשה.

מדובר גם באותם כלכלנים שחושבים שבמסגרת ידיעותיהם הם יכולים להסביר למשרד החינוך כיצד יש לבצע את עבודתו, וכמובן גם למרצים. בעידן שבו כבר כמעט ואין אנשי רנסנס באקדמיה, בעיקר מכיוון שתחומי הידע רבים ומגוונים ורוב החוקרים צנועים מספיק להכיר בכך שרק בתחומם הצר הם יכולים להציג את עצמם כמבינים, אולי צריכים אנו להיות גאים בכך שמשרד האוצר מלא באנשי רנסנס. הרי לנו אנשים שמבינים בחינוך, בבריאות, וכמובן גם בכלכלה.

מיותר לציין, כי לו מנכ"ל הבריאות היה מתיימר לקבוע את יעד האינפלציה, או אפילו להעיר הערה רשמית על מסגרת התקציב, סביר להניח כי נערי האוצר האמיצים היו ממררים את חייו על כל עט שהיה מנסה להזמין. הרי לא מדובר בבעלי ההון, שלפניהם משחקים נערי האוצר, כשהם מפריטים את נכסינו לדעת. מדובר בסך הכל בבריאות שלנו, ובאנשים שהתבלבלו בין היכולת לתמחר סעיף תקציבי ובין הידע וההבנה להחליט על חשיבותו.

(עופר רון)

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח: מברי הכנסת מן הימין פצחו לאחרונה בקמפיין שמטרתו להביא לסגירת התיקים נגד הפורעים בכתום. הרי זה היה כל כך מזמן, מי כבר זוכר מה קרה ב-2005 ומה זה כבר משנה.

השופט ג'ורג' קרא הורה היום לשלוח לכמה עשרות חודשי מאסר שני יהודים יקרים, שכל חטאם הוא שרצו לבצע פיגוע כנגד הציבור הישראלי. הציבור הישראלי זוכר, במעומעם, את הפיגוע שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם; את זה שביצע אשר וייזגן בשילה, כבר שכחו. נשכח גם נסיון הפיצוץ בבנין ברחובות. נשכח גם השמן על הכבישים. נשכחו גם שני הפסיכים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות.

אנחנו טובים בהדחקת הטרור הדתי; מסוכן מדי להתבונן בו מקרוב.

צורה לה: קבוצה של חיילים החליטה שהצורה הנכונה לטפל בכפריים פלסטינים שמעבדים את אדמתם הגזולה ובפעילי השמאל שמלווים אותם – כדי להוריד את רמת האלימות שהם סופגים – היא לחשוף את עכוזם.

האספסוף היהודוני – אתם יודעים מי הם, אלה שחותמים כ"יהודי גאה", אלה שגזענותם היא אמונתם – התפרצו ב"מה אתם רוצים מהם", "כל הכבוד לצה"ל", וכמובן, חביב הקהל: "למה אתם מפרסמים את זה". באמת, למה להציב מראה מול היהודונים?

תגובות דומות מאד נרשמו בשבוע שעבר, כשחייל גולני בזז מאה שקלים מביתו של פלסטיני. להגנתו טען החייל שהוא התחרט, החזיר את הכסף, ובכל מקרה – הוא בזז משום בגלל שהתרגז על חטיפת גלעד שליט, והכסף לא היה מיועד לו-עצמו, אלא לפיצות לחבר'ה.

העונש בחוק הצבאי על ביזה בעת מלחמה הוא מוות. בית המשפט שלח אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. גם זה היה יותר מדי ליהודונים, שאחד מהם השווה אותו לרובין הוד. בפעם הבאה שנפסיד במלחמה, רצוי אולי לזכור גם את התקריות הללו.

לונדוניסטאן, הנה אנו באים: משטרת בריטניה גילתה בהפתעה, כך הדיילי מירור, ששוטרים "אסייאתים" (זה המונח הפוליטיקלי קורקט, אבל לא מדובר בשינטואיסטים או בנזירי זן) חיבלו אקטיבית בחקירות של מעשי רצח על כבוד המשפחה. לא זו אף זו: קורבנות עתידיים של 'דת השלום' – נשים, כמעט כולן – מדווחות שקיימת רשת של פקידי ממשלה "אסייאתים" המסייעים באיתורן של הקורבנות, וכי השוטרים הביעו הזדהות דווקא עם הרוצחים.

אז אחרי שהשמאל האופנתי החליט שפמיניזם הוא עניין לנשים מערביות בלבד, ושמילת ילדות היא עניין תרבותי לגיטימי לחלוטין, כנראה שהשלב הבא יהיה אימוץ 'רצח על כבוד המשפחה' כעוד היבט של תרבות אחרת ומדוכאת, שאסור לנו להתערב בו. וזה שמדובר בצורה המחליאה ביותר של פטריארכליות ודיכוי? נו, יש להם נראטיבים משלהם, ואם תגדיר אותם כברברים, אתה אפריורית גזען.

נהוג לומר, אגב, שיש המון מוסלמים מתונים. ראינו הפגנות ענק – אלימות, לעיתים קרובות – של דת הכניעה כשיצאו ספרים שהם לא טרחו לקרוא, או כשהודפסו קריקטורות שהם לא ראו, כל זה בתואנה של 'מניעת פגיעה בשמו של האיסלם'. הפגנות כנגד הסיבה האמיתית לפגיעה בשמו של האיסלם – פגיעה בחפים מפשע וחסרי ישע – משכו, איך לומר, הרבה פחות קהל, אם התקיימו בכלל.

וכדי לוודא שהמסורת תשמר, שלא יהיה מחסור בשוטרים בוגדניים ובני משפחה מסורתיים בעתיד, מחליט עכשיו משרד החינוך הבריטי להוציא את הפיקוח על בתי הספר המוסלמיים מידי הממשלה ולהעביר אותו לידי מפקחים מטעם בתי הספר עצמם. מרשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שובם של המתבכיינים, ההיסטריה של מירב ארלוזרוב, ההתעמרות בניצולי השואה נמשכת, ועוד מילה טובה לאורי אורבך: ארבע הערות על המצב

המתבכיינים המפונקים: המתנחלים שפונו מרצועת עזה ממשיכים להתבכיין תחת כל עץ רענן ומול כל מקרופון. היום הוגש לכנסת דו"ח-מטעם, הקובע שרבים מהם נזקקים לטיפול נפשי ולסיוע מרשויות הרווחה. יצוין שרבים מהם היו מוכרים לרשויות הרווחה עוד קודם לכן.

אולי זה קשור לכך שהמועצה המקומית המנופחת של גוש קטיף, שסיפקה לרבים מהם מקום עבודה פיקטיווי, בין השאר באמצעות מספר חריג של בתי ספר, חדלה להתקיים. המועצה, רצוי להזכיר, העסיקה (זהירות, מסמך אקסל) 1,865 בני אדם – כרבע ממספר המתנחלים שחיו ברצועה, וכמעט כל הבגירים בה – בשנת 2004. הטענה שאנשי גוש קטיף היו חקלאים היא מיתוס. אך מיעוטם עסקו בחקלאות, ואלו שעשו זאת היו בעלי לטיפונדיות, שהתקיימו על עבודת עבדים.

אולי זה קשור לאבטלה מרצון שרבים מהם בחרו בה בשנתיים האחרונות, כשהם שורצים באתרי קראווילות ומסרבים לכל הצעה שלא תיתן להם להקים בדיוק, אבל בדיוק, את אותה הקהילה.

אולי זה קשור בצורך של עסקנים לייצר טראומה, מלאכותית ככל שתהיה, ממעבר דירה – כדי להקשות עוד יותר על מעבר הדירה של מאות אלפי המתנחלים בגדה. מצטער, לא קונה. שירתתי שנתיים בדיר אל בלאח. ראיתי היטב את המעבר החד, הבלתי נתפס, שעשו חמש דקות נסיעה מלב העיירה אל כפר דרום. ראיתי איך חיו בני עם האדונים, ראיתי איך חיו מי שנועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים בארצם-שלהם. אשר לקובעת המררה של שלושים שנות התעמרות – לפושעי המלחמה לשעבר יש עוד הרבה מאד לשתות, בטרם יגיעו למה שהיה מנת חלקם היומית של מעוניהם לשעבר.

הסוציאל-דארוויניסטית בהתקף: רבים מתחרים על תואר "הכותב השפל בעיתונות העברית", אבל מירב ארלוזרוב נמצאת בליגה משלה. יש שפלים ממנה, אבל אין שפלים כמוה. לאורך כל שביתות המורים והמרצים, תקפה ארלוזרוב – לעיתים מדי יום – את השובתים מעל דפי "דה מארקר", והאשימה אותם פחות או יותר בשתיית דמו של העם. כל הוצאה ציבורית, להוציא כמובן משכורות נערי האוצר, זוכה להתקפה מצידה. (גילוי נאות: אני מועסק כעת כפרילאנסר במיזם המתחרה ב"דה מארקר").

לפני כשבועיים, פרסם פרופ' ירון אזרחי מאמר, בו הוא מבכה את קוצר ראייתם וצרות אופקיהם של הכלכלנים המושלים בנו, והעז לומר שהם מודעים היטב לכך שקיצוצי השירותים שהם מבצעים מבטיחים להם תפקיד טוב אחר כך.

התגובה של ארלוזרוב – כלכלנית, אלא מה – היתה היסטרית. היא טענה שאזרחי האשים את הכלכלנים בבורות (הוא לא, הוא דיבר על צרות אופקים), ובכך שהם פסולים מוסרית – וכאן היא כבר ראתה מהרהורי ליבה. מפה הפליגה ארלוזרוב לטענה שאזרחי אמר שכלכלנים מוקצים מחמת מיאוס, ומכאן שהם פסולים לדיון.

משהציתה את איש הקש הזה, הודיעה ארלוזרוב בגאווה שהיא אמונה על מסורתו של וולטר, שאמר ש"אני לא מסכים עם הטענות שלך, אבל אהיה מוכן להלחם על זכותך לומר אותן" – ושאזרחי אשם באי סובלנות (!), המשולה לשנאת החינם שהחריבה את בית המקדש (!!).

כמה הערות. אילו היתה ארלוזרוב משכילה מעט יותר, היא היתה יודעת שוולטר כנראה לא אמר את המיוחס לו. אילו היתה משכילה טיפה יותר, למשל אילו למדה היסטוריה, היתה יודעת שהאמירה ששנאת חינם החריבה את בית המקדש היא בולשיט, ושהוא נחרב באמצעות כמה לגיונות רומאיים, ושנאת החינם המפורסמת ההיא בסך הכל הקדימה את החורבן בכמה חודשים. אילו היתה משכילה יותר במדע, היה לה כנראה יותר שכל מלהביא דווקא את הדוגמא של פופר כעמוד תמיכה לטענה הבעייתית שכלכלה היא מדע. אחרי הכל, פופר קבע שמדע הוא דבר הניתן להפרכה בניסוי – ובכלכלה אי אפשר לבצע ניסויים החוזרים על עצמם (אלא אם רואים את מדיניות הקיצוצים של נערי האוצר, החוזרת על עצמה הן במצב שפל הן במצב רווחה, כאילו היתה ניסוי בבני אדם). ואילו היתה משכילה לחשוב רגע לפני ההתלהמות, היא היתה מבינה שהיא פועלת בדיוק ההיפך מוולטר. היא נלחמה על זכותה לסתום לאזרחי את הפה ולעשות לו דמוניזציה.

הטענה של ארלוזרוב, שאזרחי אמר שכלכלנים הם רשעים ובורים, לא נובעת ממה שהוא אמר; היא השלכה. במקרה האישי של ארלוזרוב, אין מנוס מלקבוע שהטענה בהחלט נכונה.

הנה דרכי האחרונה: הוועדה לביקורת המדינה הורתה היום על הקמת ועדת חקירה לטיפול המדינה בניצולי השואה. ועדת חקירה היא בהחלט רעיון טוב – אבל היא באה באיחור של כמה שנים. מדי שנה מתים כ-1,000 ניצולי שואה, ופשוט אין לנו את הזמן הזה.

אגב, החברים הטובים מהאוצר, שהבינו שכסף הם כבר לא יראו יותר מניצולי השואה, הודיעו היום שקצבאות ניצולי השואה שעליהן דיבר אולמרט לפני כחצי שנה, ישולמו החל מחודש פברואר – מה שיכניס לקופות המדינה חסכון של כ-664 ניצולים, שהלכו לעולמם מרגע ההכרזה ועד רגע ביצועה.

אבל ועדת חקירה, רצוי להזכיר, כבר היתה לנו. לפני שלוש שנים פרסמה ח"כ קולט אביטל (עבודה) את מסקנות ועדת החקירה בראשותה, שתיעדה כיצד בזזו הבנקים הישראלים את כספיהם של הניצולים. הכסף שחייב בנק לאומי, למשל, היה מכסה יפה מאד את הסכומים הנדרשים לעשור לפחות, אבל בנק לאומי הודיע שהוא לא ישלם שקל. היה לו גם תירוץ נהדר: החשש שבעלי המניות יתבעו את הבנק אם ישלם.

דו"ח אביטל צלל כאבן במים אדירים. חבל על העצים שייכרתו כדי לכתוב את דו"ח הוועדה הבא. המדיניות הישראלית כלפי ניצולי השואה נשארה כשהיתה: להשתמש ולזרוק. הם מזכירים עולם שהיה ואיננו, עולם מפחיד משהו.

כשמגיע, מגיע: כבר החמאתי לאורי אורבך בעבר על אומץ הלב, הנדיר במיוחד במגזר שופע חרמות ואיומים, בו הוא מטיח בקהל הבית שלו אמיתות קשות. השבוע הוא עשה זאת שוב. שאפו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)