החברים של ג'ורג'

טענה שחוזרת שוב ושוב בבלוג הזה היא שהיהדות איננה עם; היא כת דתית, שהיציאה והכניסה אליה כרוכות בטקס דתי, של גיור. לאחרונה, אני שמח להודיע, קיבל גם בית המשפט העליון את דעתי.

בתחילת אוגוסט האחרון (אני רוצה להודות לעופר מאתר Kibush.co.il על ההפניה), דחה בית המשפט העליון פה אחת את עתירתה של הניה זבידובסקי, אזרחית ישראלית ויהודיה לשעבר, לשוב ולהכיר בה כיהודיה ועל כן להעניק לה כנדרש אזרחות ישראלית. את הפסיקה אפשר לקרוא כאן (זהירות, PDF).

המקרה לא פושט: זבידובסקי גדלה כיהודיה ובסוף שנות השבעים התנצרה (היא ניסתה להכחיש זאת, ללא הועיל) כדי להנשא לאזרח גרמני. היא עברה עמו לחו"ל, ויתרה על אזרחותה הישראלית לצרכי מס, ולאחר כ-20 שנה, שבהן היתה מוכרת כחברה בכנסיות בגרמניה, חזרה לישראל משום שנישואיה כשלו. היא ביקשה לקבל מעמד של יהודיה, הביאה לצורך כך הסכמה של שני בתי דין רבניים (האחד ישראלי, השני בריטי, שבפניו גם טבלה) – וסורבה על ידי משרד הפנים. משרד הפנים קבע שמאחר והיא המירה את דתה, היא איבדה את זכותה לקבל אזרחות. מי שולט במשרד הפנים, אנחנו יודעים; ועכשיו אנחנו גם רואים שהעמדה שלו מחמירה מאלה של בתי הדין הרבניים.

שלושת השופטים התחבטו ארוכות בסוגיה הנדירה יחסית – מה מעמדו לצורך חוק השבות של יהודי שהתנצר ועכשיו הודיע שהוא חוזר בו מהמרת דתו; לרוב המומרים היה מספיק שכל להשאר מומרים – ובסופו של דבר הגיעו למסקנה שעל זבידובסקי להצהיר בפני משרד הפנים ששוב איננה בת דת אחרת. חלק מהם (רובינשטיין, חובש הכיפה בהרכב) החמירו ברמת הדרישות מזבידובסקי, אחרים הקלו, אבל כולם הגיעו לאותה המסקנה: המרת דתו של אדם מוציאה אותו מגדר יהודי, וכדי שיוכר שוב כיהודי עליו להוכיח את נאמנותו לדת היהודית. רובינשטיין, שיחסו לזבידובסקי עוין במיוחד, מביא שלל מובאות הלכתיות שאומרות שמומרים לתיאבון חשודים במיוחד, מבהיר שיש מעשים שעליהם הכלל "ישראל שחטא, ישראל הוא" לא חל, ורומז בגסות שאין לזבידוסקי חלק בעולם הבא, דבר שאני חושד שלא מטריד אותה במיוחד.

אז מה קרה פה? קרה ערבוב בין דת ולאום, זה מה שקרה. אילו היהדות היתה לאום, לאף אחד לא היה צריך להיות אכפת לאיזו אמונה תפלה סוגדת זבידובסקי, או אם אינה סוגדת לכזו כלל. מאחר והיהדות היא דת, העסק היה צריך להגמר ברמת בית הדין הרבני – ושני בתי דין רבניים, אחד מחמיר יותר (זה הלונדוני) קיבלו את זבידובסקי חזרה לחיק היהדות.

אז למה בית המשפט פוסק שהיא צריכה להוכיח את יהדותה? למה הופכים השופטים לאינקוויזיטורים, ולא מסתפקים במלאכה שעשו הרבנים? כי הציונות, משבלבלה בין דת ולאום, הפכה את המרת הדת למקבילה של בגידה בלאום. נטישת הדת היתה המבחן העליון של חוסר נאמנות ליהדות. יהודים מומרים "נשפטו מול ההיסטוריה של האומה" ונמצאו אשמים, בעוד שבסתם בית דין הם היו יוצאים, לכל היותר, בכמה מלקות.

הפסיקה איננה חדשה, למעשה: מקורה בבג"צ רופאייזן מתחילת שנות השישים, שבו ניסה האח דניאל – יהודי שהמיר את דתו לנצרות במהלך השואה והפך לנזיר – לקבל מעמד של יהודי ולכן אזרח. אין ספק שבבית דין רבני הוא היה מקבל את שלו (ובבית דין בעל סמכות כנראה גם נסקל, אבל זה סיפור אחר). אבל כשהופיע בפני בית משפט ציוני לעילא, הוא היה בוגד, ונידון ככזה.

הצורך הדוחק של שופטים לדון בפרטי אמונתה או כפירתה של זבידובסקי, הצורך לשלוף פוסקים מהמאה ×”-14 כדי לדון בשאלה שבמדינה נורמלית היתה פשוטה לגמרי – מה לעשות באזרח שוויתר על אזרחותו לצרכי מס ועכשיו רוצה אותה חזרה – מעיד על האופן שבו הסתבכו הדברים עד אין קץ. חסכו מאיתנו את המראה הנלעג של שופט חילוני המהגג בהלכות תשובה ומצטט את איגרת השמד של הרמב"ם. יש להניח לרבנים לקבוע מיהו יהודי – הם הגדירו את הנושא 2,000 שנה, אין סיבה טובה להתערב עכשיו בעבודה שלהם – והניחו למדינה להגדיר מיהו אזרח. אין צורך להפוך את בית המשפט לאינקוויזיציה שעוסקת בדיני נשמות.

(יוסי גורביץ)