החברים של ג'ורג'

ההחלטה להטיל סגר על מאות אלפי תושבים ישראלים ללא התייעצות איתם מצביעה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות

נתניהו חילק את ירושלים.

ממשלת נתניהו הכריזה אמש (ג’) על סגר במזרח ירושלים. עוד לא עוצר, כפי שהציע ינון מגל – שמשתתף בתחרות הקשה על תואר המסית הלאומי – אבל סגר. הם לא יוכלו לצאת למערב העיר או לגדה המערבית. לא ברור איך ייאכף הסגר ×”×–×”: ירושלים המזרחית היא מקום גדול, הגבול שלה עם ירושלים המערבית רחב, התושבים מכירים את התוואי היטב, והמשמעות היא שתוך זמן מה – אם הסגר אכן ייאכף, וזו ממשלת נתניהו אז אף אחד לא מוכן להמר על ×–×” – יהיו מי שיעשו כסף ממציאת פרצות בגדרות. הן כדי להרוויח מהברחה, הן – תמורת הון גדול יותר, כנראה – לסייע בפיגועים.

(בהתחשב בכך שכך נראית עמדת הגנה בתוואי הגדר סביב העיר, לא הייתי בונה הרבה על מערך ההגנה הזה.)

החלטת הממשלה, כמובן, התקבלה ללא כל התייעצויות עם תושבי מזרח ירושלים. והעובדה שבדיון קצר הוחלט על סגר על שכונות שתושביהן מחזיקים בתושבות ישראלית, ללא כל דיון איתם, ושהדיון הציבורי אפילו לא התעכב על שאלת התושבות, מעידה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות המערבית.

בישראל, כל מה שמשנה הוא הזהות האתנית שלך. לצבע התעודה שאתה נושא יש פחות ופחות משמעות: המדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקפידה הרבה יותר לברר מי היתה אמא שלך מאשר מה מעמד האזרחות שלך. ואף אחד לא מדבר על זה. שלילת זכויות של תושבים ללא הליך בסיסי? ענישה קולקטיבית על מאות אלפי אנשים בלי שיש להם אפשרות לערער על כך? אתה מעלה את השאלה הזו ואנשים לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. עוד שניה יצטטו לך את באשיר ג’ומאייל על כך שפה זה לא נורווגיה.

השכונות המזרחיות של ירושלים, וזה סוד קטן מאד, תמיד זכו לקיפוח ממוסד מצד השלטונות. הקיפוח הזה הוחמר לאחרי בניית תוואי החומה, שמותיר ארבע שכונות של ירושלים במצב לימבו: הרשויות הישראליות לא פועלות בהן, לרשויות הפלסטיניות אסור לפעול בהן, והתושבים מוצאים את עצמם נעים בין כאוס, אנרכיה וכנופיות.

הימין היהודי מרבה לדבר על “ריבונות”. הוא מרבה לדבר עליה בעיקר ביחס לירושלים. לפני כשבועיים, לפני גל הדמים, הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן שהתגלגל לתפקיד שר המשטרה עוד הכריז שהממשלה “תשיב את הריבונות” לירושלים. שבעה הרוגים אחר כך – פיגוע בינוני באינתיפאדה השניה – אותה ממשלה ואותו שר מכריזים על סגר ועל כך שבפועל הם מפסיקים לראות במאות אלפי מחזיקי תעודות כחולות אפילו כנתינים ישראלים. הם לא יהודים, אתם מבינים.

שבעה הרוגים, והמתקוממים במזרח ירושלים מראים לנו שדיבורים הרמים על איחוד ירושלים הם קשקוש. שבעה הרוגים, ונתניהו מחלק את ירושלים. שבעה הרוגים, והאזרחות הישראלית מוצגת כקליפה ריקה, כשוות ערך לזו של אזרחות לבנונית, עיראקית, או סורית: כל מה שמשנה הוא העדה הדתית שלך.

שבעה הרוגים ישראלים, ×–×” הכל. ×–×” מה שצריך כדי לסגת מעמדות בסיס בלי אפילו לזכור שאלו היו פעם עמדות בסיס. ועל הרקע של הנסיגה מהאזרחות אל האתנוס, פרסם אתמול (ג’) יוסי קופרווסר – למרבה הזוועה, פעם ראש אגף מחקר של אמ”ן; מאיזה מחסן של ד”ר סטריינג’לאב הם מגרדים את האפסים האלה? – מאמר שבו האשים את הרשות הפלסטינית בהסתה, בטענה החדשנית שהיא המציאה את העם הישראלי. אנחנו לא ישראלים, הכריז קופרווסר בגאווה, אנחנו יהודים. לומר שאנחנו ישראלים, זו הסתה.

הטענה שאין ישראלים איננה חדשה. הממשלה מעלה אותה פחות או יותר מיום היווסדה. בג”צ דחה פעם אחר פעם דרישות להכיר בעם הישראלי. משרד הפנים מכיר באומה האשורית, אבל לא באומה הישראלית. אבל הטענה של קופרווסר היא לא רק מטומטמת, לא רק בורה, לא רק מעליבה: שורה של ישראלים גדולים דרשו להכיר בהם ככאלה לאורך השנים, בולטת בהם שולמית אלוני. הטענה שלו, משולבת בהחלטת הממשלה מאמש, מבהירה שהטענה הרשמית של הממשלה – אין ישראלים, אבל ישראל היא מדינה שוויונית – לא עומדת. ברגע מבחן ראשון, ולא מבחן מסובך כל כך, התפיסה האזרחית קורסת – בלי דיון.

התפיסה שישראל יכולה להיות מדינה יהודית אבל שוויונית היתה תמיד תפיסה שקרית. הפלסטינים הישראלים ידעו היטב כמה שקופה התעודה הכחולה: היא לא הגנה עליהם מכדורי החמושים הישראלים בטבח כפר קאסם, ביום האדמה, במהומות אוקטובר 2000. פעם בדור, ישראל הבהירה בכדורי עופרת לתושביה הפלסטיניים שהם לעולם לא יהיו שווי זכויות, שלעולם היא תפעיל כלפיהם יותר אלימות משהיא מפעילה כלפי יהודים.

הפלסטינים הישראלים ידעו את זה תמיד. רדיקלים ישראלים למדו את זה מעט אחר כך. שאר הציבור עדיין בהכחשה, וכיוון שהוא בהכחשה הוא לא מסוגל לומר לאן אנחנו הולכים.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)