החברים של ג'ורג'

השגריר הטורקי יצא בזול: למרות שההשפלה שלו הוגדרה על ידי דני איילון כ"המינימום שאפשר לעשות", איילון נמנע מלנקוט בצעד הדיפלומטי החריף של דהפנסטרציה (תרגיל מקובל בפראג), וגם לא שפך זהב מותך במורד צווארו (גורלו האומלל של בכיר רומאי שנפל בידי המלך מיתרידאתס); הוא אף לא נהג בו כפי שנהגו בשגריריו של ג'ינג'יס חאן, שראשיהם הוחזרו על שיפוד, ולא השליך אותו לבאר, כדי שיחפש שם מים ואדמה (גורלו של שגריר קודם מאסיה הקטנה, שלביש מזלו הגיע לספארטה).

נוהגים לדבר על "ישראל המשוגעת". ממציא הביטוי, כמדומני, היה אריאל שרון. ההנחה הבסיסית היא שאם נתנהג כמו ערסים חסרי עכבות, אם נביא לקרב סכינים פצצת 20 טון, אם נשבור כל חוק וכל נימוס מקובל, יפחדו מאיתנו. זה לא כל כך עובד: אנחנו מרוויחים את העוינות, אבל לא את הפחד – אולי בגלל שכבר הוכחנו שהכוח שלנו לא משיג את מטרותיו.

לתרגיל של איילון אין אח ורע, למיטב ידיעתי, בתולדות הדיפלומטיה. איילון אמור להכיר אותן יותר ממני; הוא דיפלומט בעל נסיון. אבל מסתבר שכעבד נרצע של אדונו, הבריון המורשע ממולדביה, וכדי לרצות את האספסוף הישראלי, הוא מוכן להתנהג באופן לא דיפלומטי. אפילו אנטי דיפלומטי. הוא לא השפיל את השגריר; הוא השפיל את ישראל. במקום ישראל המשוגעת, קיבלנו את ישראל מזילת הריר.

יש שורה של מעשים מקובלים בקרב דיפלומטים כדי להביע מחאה. אם היה חשוב כל כך לישראל למחות על שידורי הטלוויזיה בטורקיה – שבפעם האחרונה שבדקתי, התקשורת בה חופשית; לא מדובר בסוריה או ברוסיה – היא יכלה, כצעד קיצוני, להחזיר את שגרירה להתייעצות. זה היה אולי מופרז, אולי מטומטם, אבל לא מפגר.

את התוצאה אפשר היה לצפות בשתי דקות של חשיבה: הטורקים הזמינו את שגריר ישראל לנזיפה – תוך כדי הדגשה, עם חיוך מתחת לשפם, שבניגוד לישראל הם מקפידים על הנימוס המקובל – ואחר כך הודיעו בעליצות שאם ישראל לא תתנצל על העלבון חסר התקדים לשגרירה, השגריר הטורקי יחזור הביתה. יופי, טמבל של איווט: הצלחת, באקט הילדותי שלך, לתת לטורקים כל יתרון אפשרי.

איילון, שכנראה קלט שהלהבות שהוא ליבה לצרכי חנופה לבוס שלו ולאספסוף יצאו משליטה, מיהר להודיע שהוא לא מתנצל, אבל "אין זו דרכי לפגוע בכבודם של שגרירים". וואלה. זו היתה התחלקות חד פעמית, אתה אומר? זימנת את המצלמות במקרה, לא במחשבה? ביקשת מהם בנימוס, בעברית, להשפיל את השגריר בלי לחשוב על זה יותר מדי? התפלק לך? אז למה אתה עדיין בתפקידך, בעצם? כבודך והקריירה שלך חשובים יותר מקשרי החוץ של ישראל?

כנראה שכן. וראש ממשלתנו היקר, נתניהו החדש, לא עושה שום דבר בנידון. הוא לא מפטר את איילון. הוא הודיע על תמיכה מלאה בנירון עם הבללייקה, שחושב בטעות ששר החוץ הוא שר התצא-בחוץ, האיש שתרומתו לדיפלומטיה הישראלית כללה איום בהפצצה גרעינית של מדינה שעמה יש לישראל הסכם שלום. נתניהו לא טרח, או שמא לא העז, להסתייג ממופע הביזאר של איילון. סך הכל, צריך לשמור על הקואליציה. זה יותר חשוב מנסיון למנוע קרע בוטה עם מעצמה אזורית אחרת. צריך לשמור על פרופורציות.

ממשלת נתניהו מרבה ללהג על הסתה בתקשורת הטורקית. אולי כדאי שתסתכל מדי פעם מה קורה בביתה פנימה. הרב של הרייך, ישראל רוזן, נוהג לצאת מפעם לפעם במאמרי הסתה, והוא קורא לרצוח פלסטינים ואף ישראלים שאינם נושאים חן בעיניו בשם "המוסר היהודי". לא רק שרוזן לא הועמד לדין, מסתבר שהמכון שבראשו הוא עומד מקבל מימון ישיר מממשלת ישראל. כן, כן: ממשלת ישראל מממנת הטפה לרצח של פלסטינים וגם של חלק מאזרחיה. פורים שמח, יהודים. שמחו בממשלתכם: היא ממלאת היטב את הציווי התנ"כי "והיית משוגע ממראה עיניך".

עדכון מנהלתי: כפי שהקוראים הוותיקים ודאי שמו לב, תדירות העדכונים בבלוג ירדה באופן ניכר מאז שהתחלתי לכתוב ב"אחר". הסיבה לכך היא, מצד אחד, תשישות עונתית ומצד שני העובדה שהתבקשתי לכתוב עבור "אחר" יותר טקסטים משסוכם עליהם תחילה. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותם כאן. זו לא הודעה על סגירת הבלוג; אני מקווה שאצליח עדיין לעדכן אותו, בין עבודה וכתיבה ב"אחר". אבל מן ההגינות לומר שקשה יהיה לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי, של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)