א. אלה לא "רק כמה מסרונים." מדובר באיש תקשורת בכיר שהשתמש במעמדו וכוחו כדי להפעיל לחץ על נשים, שבכל המקרים המתועדים היו במעמד נמוך משלו. זה ניצול לרעה של מעמד, כשלפחות במקרה אחד עד כה – ובכלל לא אתפלא אם ייחשפו עוד כמה כאלה – מישהי שכבה איתו בניגוד לרצונה. פה אנחנו משיקים קרוב מאד לגבולות של אונס ובהחלט יתכן שחוצים אותן (אני לא משפטן, אבל אשה שאומרת "לא, לא" במהלך יחסי מין, והגבר ממשיך נשמע לי מאד כמו אונס.) לנשים שסירבו לרוזן היה ברור שהן מסתכנות בכך שהן מעצבנות "טאלנט" בכיר, ששוק התקשורת הישראלי קטן, שהן כנראה תפגושנה אותו בשלב מאוחר יותר בקריירה שלהן, ושסירוב יכול לפגוע בקריירה הזו. הנזק שגרם בכך להן רוזן מבחינה פסיכולוגית הוא ניכר.

ב. חלק ניכר מהמקרים הם מקרה קלאסי של הטרדה מינית. החוק בנושא די ברור: אמרו לך "לא," אתה צריך לנתק מגע. אם אתה שב ומטריד מישהי שסירבה לך, אתה עובר על החוק. וכאמור, זה נהיה הרבה יותר בעייתי כאשר אתה במעמד גבוה יותר משלה. בשורה של מקרים, על פי העדויות, הגיע רוזן – ללא הסכמת המוטרדות – אל ביתן ממש. כאן אנחנו כבר נכנסים עמוק לטריטוריה של stalking.

ג. החוק בנושא ברור בעוד נקודה: לא צריכה להיות תלונה למשטרה. חובתו של כל מקום עבודה היא לברר, מיוזמתו, אם יש מקרים של הטרדה מינית. מקום עבודה שמתרשל בכך, ולא חוקר שמועות שמגיעות אליו – כפי שעל פי החשד עשה ערוץ 10, בניגוד לערוץ 2 שפיטר את רוזן אחרי שהטריד עובדת – עובר על החוק.

ד. אבל בסופו של דבר, זה לא עניין של חוק. זה עניין של נוהג. איך אנחנו רוצים שייראו היחסים במקום העבודה? האם אנחנו רוצים לשמר את המבנים הישנים, שקבעו שתפקידה של אשה הוא להפוך בסופו של דבר לרכושו של גבר, ושהיא תמיד נעה בין שני קטבים, זה של זונה מתמסרת וזה של פריג'ידית? האם אנחנו קולטים מה המשמעות של מקום עבודה שהוא סביבה עוינת לנשים? מה זה אומר מבחינת אשה, שסובלת הטרדות מיניות ברחוב – שאלו את החברות שלכם, התשובות ידהימו אתכם: בספק אם יש אשה שלא הוטרדה – שגם מקום העבודה שלה, זה שאמור לספק לה קריירה, הוא מקום מאיים, מקום שהיא במידה ניכרת קודם כל אובייקט מיני ורק אחר כך עובדת?

החוק הוא לא חזות הכל. היחסים האנושיים מורכבים מאד והחוק הפלילי הוא הקצה המרוחק שלהם, זה שאליו מגיעים כאשר כל אמצעי הזהירות והמניעה קורסים. כאשר אנחנו מעבירים הכל למישור המשפטי, אנחנו מאבדים את היכולת לתפקד כחברה. משפט הוא עניין יקר, ולחזקים תמיד יהיה יתרון בו. אם כל אשה שמוטרדת מינית תצטרך להצטייד בעורך דין, זה אומר שהטרדות מיניות ימשיכו להיות תופעה רווחת ומקובלת. כחברה, אנחנו צריכים להקיא אנשים כמו עמנואל רוזן.

כמה מחבריו של רוזן מייבבים שעושים לו משפט שדה, שהוא בסך הכל התנהג קצת כמו חרא של בנאדם, אבל שזה לא היה פלילי. ב"משפט השדה" אגע מיד. התשובה שלי לטענת "מה אתם רוצים, הוא רק היה חרא של בנאדם", היא שלהיותו של אדם גוש צואה מהלך יש, ולמעשה חייבות להיות, השלכות חברתיות. בחרת להטיל את חתיתך על נשים? יש לזה מחיר. אתה תוקע, ציבורית, כבהמה גסה, שלא ראויה לבוא בציבור ושכל אשה צריכה לדעת שמדובר בסכנה – וזה מה שצריך לקרות גם אם בסופו של דבר לא יהיה כל הליך פלילי. איבדת את מקום עבודתך? אולי היית צריך לחשוב על זה לפני שהשתמשת במקום העבודה שלך באופן סדרתי כשדה ציד. אם רוזן סבור שהוציאו לו שם רע, הוא רשאי להגיש תביעת דיבה; רק שיזכור שתביעת דיבה מתהפכת לעתים והופכת לכתב אישום כנגד המגיש. אנחנו צריכים להתחיל לשוב ולהתנהל כמו חברה אנושית, לא כמו קבוצה של עורכי דין תאגידיים.

ה. טענת "משפט השדה." במילה אחת: בולשיט. הידיעה הראשונה על רוזן התפרסמה לאחר שהעיתונאיות שמאחוריה אספו עדויות מעשר נשים שונות על התנהלותו של רוזן. הוא קיבל את זכות התגובה ובחר שלא להשתמש בה. האם התומכים של רוזן היו אומרים שגם אם קיבלנו עשר תלונות שונות על שחיתות כלפי פקיד ציבור מסוים, אסור לנו לכתוב כתבה כי זה יהיה "משפט שדה"? אם כן, אפשר לסגור את כל מקצוע העיתונות החוקרת ולהעסיק כתבני בית משפט, כדי שידווחו לנו על תוצאות המשפטים הפליליים.

מרבים להשתמש בטענה ש"כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת." המאמר הזה של יעל פז-מלמד הוא דוגמא טובה. אבל, שוב, זה בולשיט: זה דומה לבלבול הנפוץ בין האמירה שכל בני האדם שווים ובין הכחשה שיש הבדלים בין בני אדם. כל בני האדם שווים בזכויותיהם ובאופן שבו אמור החוק להתייחס אליהם. הם עדיין חכמים יותר ופחות, מצחיקים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. המשמעות של "כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת" היא שאסור לנו להעניש אדם בסנקציות משפטיות – מאסר, קנס – עד שהוא יקבל אפשרות הוגנת להוכיח את חפותו, משום שאלו הן סנקציות ברוטליות במיוחד. הטענה שלחברה אסור להביע שאט נפש מאדם בלי לעבור קודם כל דרך שופט, קטגור וסניגור היא, שוב, מתכון לשליטה בחברה של אלה שיש להם. פרסום של העובדה שאדם נוטה להטריד מינית נשים איננו, בפני עצמו, סנקציה משפטית. כן, זה יכול לפגוע במטה לחמו – וזה בדיוק סוג הדברים שהמטריד היה צריך לחשוב עליהם מראש.

פז-מלמד כותבת עוד שרוזן הוא "אדם שאיננו יכול להתגונן או אפילו להציג בקול ענות חלושה את הצד שלו." תעשי לי טובה. את הצד של רוזן אנחנו שומעים היטב בימים האחרונים, כשהמאמר של פז-מלמד הוא אחת הדוגמאות לכך שלרוזן יש יותר יכולת להשפיע על דעת הקהל מאשר לסתם אדם. האם פז-מלמד היתה יוצאת כך להגנתו של סתם חיים כהן תיאורטי, שמואשם בהטרדה סדרתית של עובדות המפעל שלו? בספק. "לאיש יש ילדים ומשפחה," אומרת לנו פז-מלמד. וואלה. זה נכון בדיוק באותה המידה לכל עבריין, והתשובה הקבועה של החברה היא "היית צריך לחשוב על זה קודם."

פז-מלמד מפלילה את עצמה כשהיא כותבת "רבים מאוד בתקשורת שמעו במהלך השנים סיפורים ושמועות מחפירות על התנהגותו על רוזן כלפי נשים, רבות מהן צעירות מאוד וכפופות לו באופן כלשהוא. אף פעם לא נשמע סיפור על אונס. הכל היה בגדר שמועות על חיזורים כאלו ואחרים, בוטים יותר או פחות, אבל שום דבר שנטה לעבר הפלילי" – וכל זמן שזה היה כך, כל זמן שזה לא היה "פלילי", לפז-מלמד לא היתה שום בעיה עם זה. היא אפילו לא קולטת מה המשמעות של "כפופות לו באופן כלשהו" – לזה קוראים ניצול לרעה של יחסי מרות, פעילות שההבדל בינה ובין אונס הוא משפטי גרידא. כל אדם שמנצל את סמכותו כדי לכפות את עצמו על אדם אחר ראוי שיקבל את היחס החברתי השמור לאנס, גם אם הוא לא עונה על ההגדרה המשפטית.

נהוג בימים האחרונים לתקוף את הדס שטייף על התנהלותה בפרשה. אין לי מושג ברור במה מדובר, כי מריבות פנים עיתונאיות לא מעניינות אותי במיוחד. אני לא מתרשם במיוחד מהדס שטייף – אני זוכר היטב איך היא קידמה עלילות דם של המשטרה – אבל אני חושב שההתמקדות בה מייצגת שני דברים, שניהם שליליים. האחד, הנטיה הקבועה של התקשורת להתעסק בעצמה במקום בסיפור האמיתי. הסיפור הוא לא שטייף, הסיפור הוא ההתנהלות ארוכת השנים של רוזן. השני, באמצעות התקפה על שטייף מוצאים חלק מהתומכים של רוזן – שלא היו תומכים בו אילו היה מתנהל כך כלפי הבת שלהם, או על כל פנים כך אני מקווה, אבל לא יכולים לראות מעבר לידידותם האישית איתו – דרך להלבין אותו.

זכויות נשים הן דבר צעיר מאד. זכות ההצבעה הוקנתה לנשים בעולם המערבי רק סביב 1920, בדרך כלל אחרי מאבק קשה שכלל גם קורבנות בדם. חוקי השוויון בעבודה צעירים אפילו יותר, הם בני 50 שנה או פחות. ברוב גדול של המקרים נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים בתפקיד או מעמד דומה. לחלק ניכר מהגברים, ודאי אלה שחונכו מתוך תפיסה שמרנית , קשה עדיין להפנים את משמעותו של הרעיון הרדיקלי שנשים הן שוות לגברים. שוות להם: לא מטרות להטרדה, לא צעצוע שמתגאים בו, לא כלי לפורקן מיני, לא שפחה-למחצה שתפקידה לגדל את הילדים ולדעת לבשל, אלא אדם. אדם אוטונומי, עצמאי, בעל רצונות משלו, תקוות משלו, חלומות משלו. אדם שרשאי לסרב או לקבל הצעות למערכות יחסים על פי שיקול דעתו, ושלסירוב שלו למערכת יחסים, בכל שלב, לא צריכות להיות כל השלכות. כי זו, בסופו של דבר, המשמעות של היותך אדם חופשי ושווה.

אנחנו יוצאים בימים אלה מחושך גדול, שבו לאורך אלפי שנים האנשים שקבעו את הנורמות הציבו מחצית מהמין האנושי בתפקיד כנוע, כמעט משועבד, בסטטוס של רכוש או דמוי רכוש. נתנו לכך לא מעט סיבות מפוברקות: התפיסה שלאשה יש חצי נשמה, בדומה לעבד, של אריסטו; "נשים דעתן קלה" וכל הזבל הרוחני של כותבי התלמוד, עבור בתירוצים של התקופה הוויקטוריאנית. הדעות הקדומות מושרשות היטב: לא נפטרים ממטען רוחני ותיק כל כך, פסול ככל שיהיה, בתוך כמה עשרות שנים. העובדה שהן מופיעות בתקשורת אומרת כל מה שצריך לומר על הטענה שהתקשורת הישראלית היא "שמאלנית." העובדה שעיתונאיות כמו פז-מלמד הן אלה שיוצאות להגנתו של רוזן – אתם יודעים מה, אני מעדיף לא לכתוב מה אני חושב על זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מהקריירה של שלווה לוין, תובעת סדרתית של חפים מפשע

בראשון בפברואר 1996, נרצח האסיר עבדול אלכילאני בכלא מגידו. החלה חקירה, וב-18.3.96 נחקר האסיר ניזאר זקזאק בפעם הראשונה. גרסתו היתה אז שהוא לא ראה את הרצח, משום שהאוהל שבו נרצח אלכילאני היה סגור. למחרת הוא נחקר שוב: זקזאק הציע לחוקרים להחזיר אותו לכלא, כדי שהוא יוכל לברר פרטים נוספים. זקזאק נחקר בשלישית למחרת, ולא היה לו מידע נוסף. התיק דשדש שבעה חודשים – לא דבר בלתי שגרתי – כשלפתע מסר זקזאק הודעה רביעית. זו סתרה את כל הודעותיו הקודמות.

כעת, בספטמבר 1996, אמר זקזאק כי הוא ראה את הרצח; הוא ראה אותו משום שהאוהל, שלדבריו בהודעתו הראשונה היה סגור, היה פתוח. זקזאק האשים שלושה אסירים, נידאל אבו סעדה ושני אחרים, ברציחתו של אלכילאני. הוא אמר לחוקריו שהוא מוכן להעיד, בתנאי שישוחרר וינתן לו לצאת לירדן.

דברים זזים בעצלתיים בפרקליטות בכל מה שקשור למותם של פלסטינים, אבל באוקטובר 1997 – שנה וחצי אחרי הרצח – הוגש כתב אישום כנגד אבו סעדה. זקזאק מסר את העדות המרכזית במשפט, ב-20.11.97. שלושה שבועות לאחר מכן, הוציאה הפרקליטה שלווה לוין פקודת חסיון על 32 מסמכים בתיק הרצח של אלכילאני. עורך דינו העירני של אבו סעדה, אביגדור פלדמן, הבחין במהלך החריג ודרש את הסרת החסיון.

בתגובה, אמרה הפרקליטה לוין לבית המשפט כך: “אני מזמינה את בית המשפט לעיון בחומר בדלתיים סגורות. כאשר בית המשפט יעיין בחומר, כבודכם ידעו שבחומר החסוי אין כדי לשפוך אור על הגנת הנאשם או לתרום לכך.” בית המשפט בלע את זה, בנוהל. פלדמן ערער. ורק כאשר בחנה הפרקליטות, בתגובה לערעור, את החומר החסוי – עכשיו היא היתה צריכה להגן על כך בעליון – התברר לה שהחסיון הוטל על שלוש ההודעות הראשונות של זקזאק, כמו גם על מסמכים אחרים שהיו תורמים לזיכוים של הנאשמים. כזכור, בשלוש ההודעות הראשונות שלו טען זקזאק שהוא לא ראה את הרצח, לא יכול היה למעשה לראות את הרצח, ואינו יודע מי אחראי לו.

בית המשפט העליון לא קיבל את זה טוב. הוא קבע שבלי שההגנה יכלה לעמת את זקזאק עם ההודעות הראשונות שלו, נשללה מאבו סעדה היכולת להגן על עצמו. על התנהלותה של לוין כתבו השופטים כך:

“שנית, התביעה התנגדה להסרת החסיון, שכאמור כלל לא היה בו צורך. חמור מזאת, התובעת אף הציגה בדיון הפומבי בפני בית המשפט המחוזי, באוזני המערער וסניגורו, מצג מטעה ביחס לתוכנו של החומר החסוי, שחיוניותו להגנה היתה גלויה לעין. […] ההסבר שניתן על ידי התביעה למצג המטעה אף מצביע על ליקוי בהבנת תפקידו של עורך דין, שסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ”א 1961 מחייב אותו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הפרקליטות, המייצגת את האינטרס הציבורי בכללותו ומוטלת עליה החובה לפרוס בפני בית המשפט את מלוא הראיות שנאספו, לרבות ראיות רלוונטיות העשויות ליצור ספק ביחס לאשמתו של הנאשם.”

השופט קדמי כל כך לא התרשם מהתנהלותה של לוין ושל הפרקליטות בפרשה, שהוא הציע שבעתיד יוגש חומר כזה לבית המשפט על ידי פרקליט עצמאי. את סיפור העלילה הזה אפשר לדלות מפסק הדין, כאן.

בשל חלקה בהפללתו של אדם חף מפשע, החל נגד לוין הליך משמעתי בלשכת עורכי הדין. הרועץ המשפטי לממשלה דאז, אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון – היום המשנה לנשיאת בית המשפט העליון – התערב למענה. לוין זוכתה, והמשיכה הלאה, אל ההפללה הבאה.

[…]

ב-21 ביולי 2003 נחטף החייל אולג שייחט על ידי חוליית מפגעים, שרצחה אותו וגנבה את נשקו. השב”כ מיהר לעצור שלושה חשודים, ותוך זמן קצר הוציא מהם הודאה. השלושה הובאו לבית המשפט, שם התעקשו כי לא ביצעו את הרצח וכי ההודאה הוצאה מהם בלחץ. הפרקליטה הבכירה שלווה לוין התייצבה בבית המשפט והודיעה חגיגית כי החומר נבדק היטב, וכי ההודאה של אחד החשודים מגובה… בהודאה של שאר החשודים. הם אפילו מסרו הודאה בכתב!

למזלם של החשודים, ולביש מזלה של לוין, באפריל 2004 ביצעו המפגעים האמיתיים פיגוע נוסף – והם ביצעו אותו באמצעות הנשק של שייחט. מאחר ושלושת העצורים המקוריים – אלה שהודו, ואפילו בכתב – היו במעצר בזמן הפיגוע השני, ומאחר ואדם איננו יכול להיות בשני מקומות בו זמנית אלא אם הוא ציפור, אפילו השב”כ נאלץ להודות שהם לא האחראים לרצח שייחט. ב-9 במאי 2004, שוחררו שלושת העצורים.

לוין קודמה.

[…]

על התיק הבא של לוין כנראה שמעתם, אלא אם חייתם במערה בעשור האחרון: היא היתה האחראית על תיק רומן זדורוב.

כזכור, באותו התיק העיד פתולוג של המכון המשפטי, ד”ר קונסטנטין זייצב, כי רצח תאיר ראדה בוצע בסכין יפנית. הטענה הזו תאמה את ההודאה שהוצאה מזדורוב. לרוע מזלה של לוין, פתולוגית צעירה בשם ד”ר מאיה פורמן-רזניק מצאה שהפצעים על גופתה של ראדה היו דווקא מסכין משונן. עדותה של פורמן-רזניק גרמה לכך שהתיק יגיע לבית המשפט העליון, והפרקליטות ניהלה מסע ארוך וביזארי של נקמה נגד פורמן-רזניק בשל העובדה שהעזה לומר את האמת – ובין השאר האשימה אותה בשקר לבית המשפט.

בואו נדבר שניה על ד”ר זייצב. ב-16 בינואר 2006, הרגו שוטרי מג”ב את עביר עראמין בת ה-10 כשיצאה מחנות ממתקים בירי כדור גומי בראשה. בנתיחת גופתה נכחו זייצב, מטעם המדינה, וד”ר חן קוגל. מטעם המשפחה. שניהם הסכימו כי הפגיעה בראשה מתאימה לפגיעה מכדור גומי, אם כי יתכן שהפגיעה נוצרה כתוצאה מידוי אבן במשקל זהה ושנעה במהירות זהה לזו של כדור גומי. קוגל קבע שסביר יותר שהפגיעה היא מכדור גומי. המדינה הסתמכה על חוות דעתו של זייצב כדי לסכל את העמדתם לדין של החמושים. קוגל משמש כיום כמנהל המכון הפתולוגי; הוא גם עמד לצידה של פורמן-רזניק כשהפרקליטות ביקשה את דמה. האחרונה אף שיקרה לבית המשפט ואמרה כי קוגל חולק על פורמן-רזניק – ואז ניסתה למנוע ממנו להעיד בנושא.

בשנת 2010, טען זייצב בעדותו בבית המשפט בפרשת אריה קרפ כי אין אפשרות שסיבת המוות שלו היא טביעה. בפרשת קרפ, כזכור, העמידה הפרקליטות לדין צעירים פלסטינים שהיכו יהודי, ונטען כי בכך גרמו למותו, לא באשמת הריגה אלא ברצח.

היום פורסם דו”ח קטלני של נציב התלונות נגד הפרקליטות, השופט דוד רוזן. הוא מצא שפרקליטים העלימו ראיות, הסתירו חומרי חקירה, והגישו כתבי אישום מבלי לקרוא את כל חומר הראיות. רוזן התייחס בין השאר לתיק קרפ, ובו מצא שהדו”ח שהוכן במכון הפתולוגי שונה שורה של פעמים – בכל פעם לרעת הנאשמים.

מאוחר יותר היום אמר ד”ר קוגל כי הוא משוכנע שיש אנשים שהורשעו שלא בצדק בשל חוות דעת לא תקינות שבוצעו במכון המשפטי. הוא קרא לפתוח מחדש תיקים שלגביהם יש חשש כזה.

חשוב לציין: הפרקליטות מסוכנת לאזרח הפשוט הרבה יותר מהמשטרה המושחתת. שוטר יכול לעצור אדם ל-24 שעות. פרקליט רשלן או מנוול יכול לשלוח אותך ל-25 שנה – והמערכת תחפה עליו גם שנים אחר כך.

הפרקליטות מיהרה להתקפד, לומר שהדברים הוצאו מהקשרם ושהכל בסדר. החשש שצריך להדיר שינה מעיניו של כל אדם במדינה חופשית, שמא אדם חף מפשע יושב בכלא בשל טעות שיפוטית, לא כל כך מטריד את הפרקליטות. הרבה יותר חשוב שם להגן על התחת.

אפשר לקרוא לזה מורשת שלווה לוין.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מעולם לא היתה לי סימפטיה לאהוד אולמרט. אני חושב שהתחלתי לתעב את האיש אחרי אירוע זניח יחסית בראשות שנות התשעים. אולמרט היה אז שר הבריאות. הוא הגיע בשעת לילה לבית חולים כלשהו, והשומר סירב לפתוח לו את השער כי הוא לא הכיר אותו. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולהזדהות, אולמרט השתולל: איך יתכן שיש עובד בית חולים שלא מכיר את זיו פניו. אחר כך באו ההרשעות בפרשת החשבוניות, שנהפכה אחר כך בזיכוי משונה במיוחד, וההתנהלות שלו כראש עיריית ירושלים, במיוחד בפרשת מנהרת הכותל. עוד פוליטיקאי ימני לא חשוב, אמרתי, והוא חדל מלעניין אותי.

אתמול, להפתעה כמעט כללית, הורשע אולמרט בקבלת שוחד. השופט קבע שאולמרט לא היסס לשקר. זה הגיע אחרי הפארסה שבה קבע בית משפט אחר שאולמרט קיבל מעטפות מלאות כסף, מעטפות שתוכנן לא נרשם, אבל אי אפשר להוכיח שמדובר בשוחד. הזיכוי הזה נמצא עכשיו בערעור, אבל לשופטים תמיד היתה חולשה לאולמרט.

שימו לב למה שעשיתי כאן: השתמשתי בנראטיב של חלק מרכזי בעיתונות הממוסדת. דיברתי על הזיכוי של אולמרט, והשמטתי את העובדה שאותו הרכב שופטים גם הרשיע אותו במרמה והפרת אמונים. אם גם אתם הופתעתם לרגע להזכר בעובדה הזו, אמרתם לעצמכם “וואלה, נכון, שכחתי את זה,” סימן שגם אתם צורכים עיתונות ממוסדת.

על השחיתות של אולמרט ועל האופרה דה לה שמאטע בינו ובין שולה זקן כבר נכתבו די גליונות כדי לעטוף בהם ימים מלאים דגים. שימו לב לטון המתלהב שמלווה את הדיווחים האלה. הם מנסים לשוות למריבה בין גנבים ונוכלים אופי של טרגדיה שייקספירית; סימה קדמון כתבה כך ממש במוסף שבת האחרון של “ידיעות” – למעשה, היא כתבה ששייקספיר היה מתקשה לתאר את הטרגדיה הזו. שייקספיר וטרגדיות כבר שימשו את אולמרט: חבר טוב שלו, יאיר לפיד, כבר ביצע מעשים מגונים ב”יוליוס קיסר” כדי לבכות את מות התמוז מהולילנד.

ואנשים כמו קדמון הם בדיוק הסיבה שההרשעה של אולמרט התקבלה בהפתעה גדולה כל כך. אחרי הכל, הדיבורים בשנה האחרונה היו על כך שהמשפט נכשל, שהוא אסון מבחינת הפרקליטות, שאולמרט הולך הביתה זכאי וברגע שרק יתגבר על המכשול המעיק בדמות הערעור על הזיכוי במשפט ראשונטורס-טלנסקי, הוא יחזור להנהיג את ישראל. בחודש האחרון הנראטיב השתנה משהו: אמרו לנו ששולה זקן יכולה, היא ולא אף אחד אחר, להביא להרשעתו של אולמרט, אבל, אמרו בבטחון ניכר, הפרקליטות לא תחתום איתה על עסקת טיעון.

בסוף, כידוע, נחתמה עסקה בין הפרקליטות לזקן, וזו כבר הניבה חקירה חדשה נגד אולמרט, בחשד סביר לגמרי לשיבוש הליכים. אבל השופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי שום קשר לעסקת הטיעון הזו, אותה רמז בבוטות שהוא מתכוון לדחות. כלומר, הנראטיב שמכר לנו חלק ניכר מהתקשורת – סימה קדמון היא החוטאת העיקרית, אבל גם נחום ברנע תרם בהיסוס, וגם בן כספית היה בסביבה, ויוסי ורטר לא טמן ידו בצלחת – קרס בקול רעש גדול.

וזו לא הפעם הראשונה. אותה הקליקה, פחות או יותר, כלומר עיקר הפרשנים הפוליטיים בישראל, אמרה לנו בבטחון גמור שחיים “הלשון” רמון יזוכה מהאישום כלפיו במעשים מגונים. הוא הורשע, והקליקה היתה מ ז ו ע ז ע ת. אחר כך חלקים ממנה נרתמו למסע הרהביליטציה של רמון, כפי שמותר לנחש שחלקים ממנה יירתמו בקרוב לשכנוע הציבור שאולמרט ינצח בערעור – זה אולמרט, יהיה ערעור – על ההרשעה בפרשת הולילנד.

אם רוצים להבין מה קרה פה, צריך להסתכל על הכותרת המדהימה שנתן אמש ורטר לטקסט שלו בנושא: “ראש ממשלה טוב שהשחיתות הפילה.” אתם מבינים? היה ראש ממשלה, אפילו די טוב, ולרוע מזלו, הוא פגע בדרך באותה חלאה, שחיתות, וזו הפילה אותו. כאילו אולמרט ושחיתות לא היו מילים נרדפות כבר עשרים שנה. כאילו לא נקשרו בשמו פרשיות על גבי פרשיות. כאילו לא היתה ההרשעה ההיא בשנות התשעים. כן, היה זיכוי בסוף. אבל היתה גם הרשעה. והזיכוי, כאמור, היה תמוה. אולמרט חתם על חשבוניות מזויפות, אבל השופטים הגיעו למסקנה שלא היה לו את היסוד הנפשי לביצוע העבירה. ספק אם התירוץ הזה היה עובד לפקיד עיריה; לאולמרט הוא עבד. ורטר, וקליקת הפרשנים הפוליטיים, מעדיפים לשכוח.

רק שהם לא רק שוכחים, הם גם משכיחים. וההתייצבות האוטומטית שלהם לצד אולמרט ורמון היא לא רק הטעיה של הקוראים שלהם: היא גם התערבות בוטה בהליך המשפטי. עקרון הסוביודיצה מת בישראל, וספק אם בעידן הרשת ניתן – או רצוי – להחיות אותו. אבל כששורה של פרשנים פוליטיים בכירים כותבים, שוב ושוב, שאין ראיות, הם שולחים מסר די ברור לשופטים. ושופטים קוראים עיתונים.

זה רק צד אחד של הבעיה. איך, צריך לתהות, קרה ששורה של פרשנים פוליטיים שוגים כך פעם אחר פעם? איך הם הצליחו להניח שרמון יזוכה, איך הם הצליחו להתעלם מההרשעה של אולמרט בהפרת אמונים ומרמה, איך הם הצליחו לשכנע את עצמם שהוא על סף זיכוי בפרשת הולילנד? כאן שוב עוזר לנו ורטר. הוא הרי חושב שאולמרט היה “ראש ממשלה טוב.”

אהוד אולמרט הוציא את ישראל לשתי מלחמות, האחת בלבנון והשניה בעזה, שהיו אסון. מלחמת לבנון השניה היתה במידה ניכרת תבוסה צבאית; צה”ל לא הצליח לחזור על ההישג של מלחמת לבנון הראשונה ולשתק את ירי הרקטות תוך מספר ימים. אולמרט אחראי למותם של 33 חיילים ששלח למתקפה המטומטמת האחרונה ההיא, כשכבר הוחלט על הפסקת אש. עופרת יצוקה חיסלה חלקים ניכרים מהלגיטימיות של פעולות צבאיות של ישראל, יחד עם מאות אזרחים חפים מפשע. בסוף מלחמת לבנון השניה, הפופולריות של אולמרט היתה בשפל, והוא מעולם לא חזר להיות מנהיג לגיטימי. כמה שבועות אחרי המלחמה, בסקר שנערך בצפון, הפופולריות של אולמרט היתה בתחום טעות הדגימה (2%), ונסראללה, עם 4%, היה פופולרי ממנו. עדי אלקין טבעה אז הביטוי “לולמרט”, שהבהיר את הלעג וחוסר האמון שגררה כל הצהרה של אולמרט אז.

יש בערך 15 אנשים בישראל שחושבים שאולמרט יכול לשוב ולהנהיג את ישראל: אולמרט עצמו, משפחתו הקרובה, וכתבים פוליטיים. למה? כי הם במהותם אנשי קדימה. הם עייפו מהוויכוחים בין שמאל לימין. הם עייפו מהדיבורים הבלתי פוסקים על כיבוש ופלסטינים. יש להם רק אידיאולוגיה אחת: לא בנימין נתניהו. ואולמרט נראה כמי שיכול להשיג את זה. אחרי הכל, כשאולמרט נבחר לראשות הממשלה, בנימין נתניהו ריסק את הליכוד ל-12 מנדטים.

ואין ספק שנתניהו הוא איום על מדינת ישראל החופשית. עוד יותר מכך, הוא איום על העיתונות החופשית במדינת ישראל. בימים אלה אנחנו מתבשרים שאלא אם הרגולטור יעשה משהו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון תקנה לנתניהו עוד שני עיתונים: “מקור ראשון” ו”מעריב.” זה איום ישיר על היכולת של עיתונים חופשיים, ועל כן של העיתונאים שלהם, להתקיים.

אבל מכאן לא נובע שהם צריכים למכור את המחויבות שלהם לאמירת אמת – ולהצהרה על עקרונותיהם. אלא שזה בדיוק האפקט שהשיג אולמרט. הוא גייס את הכתבים המדיניים, רובם ככולם, אליו, ובדרך השחית גם אותם. אמנון אברמוביץ’ טבע בשעתו את הביטוי “איתרוג” כלפי שרון: כביכול צריכה העיתונות “לשמור על שרון כמו על אתרוג” עד ביצוע ההתנתקות. זה עקרון פסול, וחלק ניכר מהעיתונאים נחרד ממנו והתנער ממנו. אבל תקופת האיתרוג של שרון נמשכה כשנה וחצי; של אולמרט נמשכת כבר כמעט שמונה שנים.

אולמרט התיש את הציבור הישראלי ואת מערכת המשפט הישראלית. יש סיכוי סביר שלשם שינוי, הוא אשכרה יבוא על עונשו. בדרך, הוא שחק גם את אמינותו של דור שלם של כתבים פוליטיים. יום אחד, אולי, הם ימצאו עוז בנפשם לתת דין וחשבון.

כמו במקרה של אולמרט, לא הייתי מהמר על זה.

(יוסי גורביץ)

עקבתי בלב חצוי אחרי המאבק של עובדי "מעריב" להשרדות. בלב חצוי – כי מצד אחד, אנחנו צריכים, בתוך מתקפת התעמולה של לשכת ראש הממשלה שנמשכת חודשים ארוכים, כל כלי תקשורת; וכי לעולם אין לשמוח על אובדן מקומות פרנסה. אבל. "מעריב" שימש בשנים האחרונות את הימין הישראלי, לעתים כאידיוט מועיל ולעתים כראש המקהלה. השבר התחיל, אולי, כבר ב-1984, כש"מעריב" קיבל את הצילומים של אלכס ליבק, שהוכיחו ששני פלסטינים הורדו חיים מקו 300, מה שחשף את השקר הרשמי של הצבא והשב"כ, אבל סירב לפרסם אותם. כלומר, בחר להיות מה שנתפס בעיניו כפטריוט ולא להיות עיתון. בשנים האחרונות, דרדר "מעריב" את השיח הציבורי פעם אחר פעם: החל מקמפיין "איפה הבושה" הנלעג, עבור בהפצת שנאה בלתי פוסקת כלפי הפליטים, עבור בהיותו כלי שרת של "אם תרצו" ומועצת יש"ע, ואולי השיא היה כאשר "מעריב" התמכר לקמפיין הימין ורמז בגסות שאסירים פלסטינים לומדים על רצח עם לא כדי ללמוד את הלקחים אלא כדי לקבל את הידע הטכני הנדרש. לא היה בלוף ימני ש"מעריב" לא קידם.

בחוד החנית עמד בעשור האחרון בן דרור ימיני. הבלוג הזה עסק בו, בהטיות ובשקרים שלו, לא מעט. יש שיאמרו, הרבה יותר מדי. אבל לדעתי ימיני חשוב, בדיוק בגלל התפיסה שלו – שמקובלת על לא מעט אנשים – שהוא ניצב במרכז המפה הפוליטית, בעוד שהוא בעצם איש ימין, לעתים איש ימין קיצוני (הוא מהרהר בטרנספר מדי פעם), ובשל התפיסה שלו שישראל מוקפת על ידי ארגון רב זרועות, שטני, שידו בכל ויד כל בו ומטרתו היא חיסולה של ישראל באמצעות "דה לגיטימציה." כל ביקורת על צה"ל, ובשנים האחרונות כל טענה כאילו יש גזענות בישראל, היא מבחינתו של ימיני הוכחה לאנטישמיות או שנאה עצמית ולשותפות, מודעת או לא, בקנוניה אפלה.

עם זאת, נראה לי שמבלי משים, ימיני חצה את הגבול באחד הטקסטים האחרונים שלו. הוא התייחס להרשעתו החלקית של ראאד סלאח בהסתה, ולזיכויו ממה שאכן נראה כמו חזרה ערמומית על עלילת הדם הקלאסית.

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, ימיני לא במצב לדבר על עלילות דם. הוא פמפם במרץ את העלילה של הימין האירופי על כך שכל מעשי האונס באוסלו בוצעו על ידי מוסלמים. כלומר, ייחס לקבוצה דתית ממוצא אתני זר נטיה לאונס – אונס שנרמז בגסות שהיה של נשים לבנות, והעלילה הזו מהדהדת את העלילות הקלאסיות של הקו קלוקס קלאן. היא שימשה את הרוצח הימני, אנדרס ברייויק, להצדקת מעשי הטבח שלו. יש רק בעיה אחת: לעלילה הזו אין בסיס. משטרת אוסלו אומרת שלהד"מ.

ימיני כותב שראאד סלאח הפיץ עלילה, "בדיוק כמו המופתי לפניו, על כך שישראל מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית." וואלה. האם ישראל לא מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית? בתפקיד שר הכלכלה של מדינת ישראל יושב אדם שהכריז שהוא גאה בחבר המפלגה שלו, שהודיע על כוונתו לפוצץ את המסגדים, ושאף מעסיק כעוזר אישי את נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת היהודית שקשרה לפוצץ את המסגדים. לפני שמונה חודשים, הודיע שר השיכון של ממשלת ישראל שהוא מתכוון לבנות את בית המקדש, וכידוע הדבר יצריך שינויים מסוימים במצב הצבירה של מבנים שכבר נמצאים עליו. הוא נותר בתפקידו. שורה של בכירים בליכוד – שבניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה מפלגת אופוזיציה אלא מפלגת השלטון – הביעו תמיכה בבניית בית המקדש, ורונן שובל, שלטענתו הוצע לו תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, מדבר שוב ושוב על הצורך לבניית מקדש.

אז לא, אין עדיין תכניות אופרטיביות, כפי שאין עדיין רשמית תכניות לספח את הגדה, אבל האם באמת אפשר לטעון שישראל לא מתכוונת להרוס את הר הבית? אם כן, מה עושים כל הטיפוסים האלה בתפקידים בכירים? למה הם לא נבעטים, בקלון ובשחוק, מהחיים הפוליטיים כפסיכים מסוכנים?

מילא זה: זה פשוט הסגנון הרגיל של ימיני. אבל אז מגיעה המנה העיקרית:

"אבל נדמה שהשכל הישר מסרב לקבל את העובדה שביום שבו ייצא סלאח מהכלא, הוא ימשיך בדיוק באותה הסתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית – תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף. השכל הישר מסרב לקבל שמסית כמו סלאח, שממשיך את דרכו של המופתי הנאצי, ושתורתו היא תורת החמאס, ימשיך בעוד שמונה חודשים בדיוק במקום שבו הוא הפסיק עם כניסתו לכלא. […] ישראל היא דמוקרטיה. סלאח הוא אזרח ישראלי. עד גבול מסוים ישראל צריכה להיות גאה בכך שהיא מאפשרת חופש ביטוי שכולל דברי הסתה. אבל סלאח, שוב ושוב, עובר את הגבול. לפני שההסתה שלו תצמיח עוד פיגוע התאבדות, צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה."

הופה. פה זה כבר משהו אחר לגמרי. פה, ימיני דורש לסתום את הפה למישהו עוד לפני שהוא עשה משהו. אני לא מחסידיו של ראאד סלאח ואני רואה אותו כסוג של שמואל אליהו מוסלמי – חשוב לציין שבניגוד לסלאח, שמואל אליהו לא נעצר ולא הועמד לדין – אבל מה בעצם רוצה כאן ימיני? למה הכוונה ב"תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף"?

המשמעות הפשוטה של "מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום" היא "עמידה בתנאי החוק." ימיני רוצה שנעמיד לדין מטיפים מוסלמים לא משום שהם עברו את הגבולות של הסתה בלתי חוקית, אלא משום ש… שמה בעצם? שהם אומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניו? ומה פשר "צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה," אם הפעולה שלו חוקית? האם ימיני מדבר על מעצר מנהלי? העלמה של ראאד סלאח?

ימיני אומר שסלאח אחראי לפיגוע התאבדות. וואלה. הייתי רוצה לראות את הראיות, אבל לפני זה, אני אציין שיש שורה של רבנים – הבולט ביניהם הוא דב ליאור אבל יש גם אחרים – ששמם נקשר בהסתה לטרור, הן כנגד פלסטינים הן כנגד יהודים. הרב ישראל רוזן פינטז בפומבי על מחתרת שתפגיז את רצועת עזה, בסיוע שקט של צה"ל והרחק מהשמאלנים; זה היה הרבה יותר בוטה מהדברים שאמר סלאח, אבל רוזן לא הועמד לדין, ודאי שלא הורשע. כלפיהם, ימיני לא דורש ש"נמצא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה." הם יהודים, אחרי הכל, וציונים טובים.

אז אחד העיתונאים הבכירים בישראל רוצה לסתום לאנשים אחרים את הפה, גם כאשר הם עומדים בתנאי החוק. זה מצטרף לשורה של טענות אחרות של ימיני נגד חופש הביטוי והמידע, כמו למשל כשיצא בשצף קצף נגד עתירתה של עמותת "גישה", שהביאה לחשיפת משטר הכמעט-הרעבה של צה"ל ברצועה. ימיני טען אז שחשיפת המידע הזה – מסמכים של גוף ציבורי, כן? – היא "חשיפת מסמכים שנועדו, אך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

אז, עם כל הכבוד, כל זמן ש"מעריב" מעסיק אנטי-עיתונאי כמו ימיני, מי שדורש לסתום, בדרך לא דרך, את פיותיהם של יריבים אידיאולוגיים ומי שנכנס להתקף זעם כשאחרים עושים את העבודה שהוא נמנע מלעשות וחושפים את מדיניותה השנויה במחלוקת של הממשלה, אני מתקשה לתמוך בו. יש לדמוקרטיה הישראלית די אויבים גם בלעדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(או: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס)

במשך העשור האחרון, ניסו רבני צהר לשכנע את הציבור היהודי שהרבנות האורתודוקסית לא מתה, היא רק מריחה מוזר. הם עמלו רבות על שכנוע שיש רבנים אחרים, שיש אורתודוקסיה עם פני אדם.

במידה רבה זה הצליח, וזאת בשל העובדה שלחלק מרבני צהר יש נסיון תקשורתי ניכר, והתקשורת אוהבת להציג אותם כ"רבנים מתונים." העניין הוא שהם לגמרי לא מתונים. הארגון מחה על מעצרם של רבנים בחשד להסתה בפרשת "תורת המלך," והודיע שהוא לא מוכן שיחקרו רבנים על דברים שהם אומרים. בשנת 2006, כשכמה רבנים כמו ישראל רוזן קראו לבצע פיגועי נקמה כנגד פלסטינים, ראיינתי את דובר הארגון – נענע, באחד הארגונים מחדש שלה, מחקה את הידיעה הזו – שהודיע שהארגון מסתייג מכך לגמרי. נקמה, הוא אמר, צריכה להתבצע רק על ידי צה"ל, כלומר הממלכה, לא על ידי יהודים פרטיים. לא היתה לו כל הסתייגות מהצורך בנקמה; הוא פשוט רצה שהיא תהיה מסודרת יותר.

וזו, בעצם, המהות של צהר: היא רוצה אותו הדבר, רק שייראה טיפה יותר טוב ויהיה מסודר יותר. הם יערכו לכם חתונות אורתודוקסיות בלי כל הגועל נפש של תשלום השוחד לרב – אפילו הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, לקח מעטפות, ולא פעם אחת – ויקפידו להשאר ברקע ולא להפוך למוקד האירוע. אבל הם יתנגדו נחרצות לנישואים אזרחיים, וכשהרבנות תנסה לשלול מהם את הרשיונות לעריכת חתונות החשש מנישואים אזרחיים הוא מה שהם ינופפו בו – ואפילו יטענו שאם החילונים לא יוכלו להתחתן דרכם, הם יתבוללו !!!!111!!!!.

העובדה שצהר מנסה להיראות נחמדה לחילונים הפכה אותה, כמובן, לשנואה על הרבנים שמאמינים שהאורתודוקסיה צריכה להבליט בגאווה את פני הכלב שלה. העלון של שמואל אליהו, "מעייני הישועה", התכוון אליהם כשכתב שיש רבנים שיתחמקו מחובת בניית מחנות ההשמדה לעמלקים. זו כנראה עלילה לא הוגנת: בהתחשב בהתבטאויות העבר של רבני צהר, בהחלט יתכן שלא תהיה להם בעיה עם מחנות כאלה, כל זמן שהם ייבנו על ידי המדינה על פי נוהל מסודר, ולא יהיו איזו חלטורה של רב גבעות כלשהו.

השבוע יצא המרצע מן השק: יעקב אריאל, אחד הבולטים שברבני צהר, אמר שאסור ללמד נשים תלמוד. לטענתו, הדבר יכול להזיק להן. הוא גם רמז שנשים הרוצות ללמוד תלמוד עושות זאת בעיקר מתוך התרסה.

עכשיו, אי אפשר להאשים את אריאל. הוא תינוק שנשבה. הוא לא יכול לצאת מהגדרות שקבעו כותבי התלמוד (שכזכור, נחתם בסוף המאה החמישית או תחילת השישית לספירה). הוא לא יכול להצטרף אל המודרנה ולהכיר בכך שנשים יכולות גם יכולות לקרוא את התלמוד ולהבין אותו, גם אם הפרשנות שלהן נוגדת ישירות את המשמעות המקובלת לטקסט הפטריארכלי ושונא האדם הזה. הוא חייב להחזיק בתפיסה המיסטית ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תפלות." האוליגרכיה של כותבי התלמוד התבססה סביב המצווה של לימוד התורה, שהם מיהרו לטעון שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן; וכדי לשמור על המעמד של עצמם, הם גידרו אותה. היא אסורה על נשים, ולא-יהודים שלומדים אותה חייבים מיתה. אחרי הכל, שתי הקבוצות הללו יכולות לגלות כמה זבל רוחני קיים במסגרת שמכונה "תורה." יצוין שהתפיסה של אריאל, על פיה "פה ושם יש בנות שנפשן חשקה בלימוד גמרא מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אולם הן מעטות" היא תלמודית במהותה: הרמב"ם כותב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה; מפני שרוב הנשים, אין דעתן מוכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן."

מותר לתהות כמה נשים כבר הכירו כותבי התלמוד והרבנים שבאו אחריהם, משום שהתלמוד גם מצווה "אל תרבה שיחה עם האשה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו." לא שזה משנה: אריאל, כתינוק שנשבה, לא יכול לחרוג מהתפיסות הללו.

היהדות האורתודוקסית, במהותה, היא כת הערצת אבות (זו תובנה של אדגר לורנס דוקטורוב): כותבי התלמוד יצרו כת האלהה שלהם, תחת התפיסה של "ירידת הדורות," ועצם המחלוקת על דברים שהם כתבו די בה כדי להביא לנידוי או להוצאתו של אדם מהיהדות. זו, בפני עצמה, היא תוצאה של הטראומה של פרישת הקראים מן היהדות במאה השמינית, שלקחה איתה מספר עצום של יהודי המזרח ושהמשיכה להוות אתגר ניכר ליהדות הרבנית לפחות עד המאה ה-12. כל מי שלא מעריץ את האבות הקדושים, ולא מאמין שהם ניהלו שיחות על בסיס יומיומי עם אליהו הנביא, או שהם חילקו הוראות לקירות בתי מדרש מתמוטטים, או שהם החיו יותר מתים מכפי שהוחיו בכל התנ"ך כולו, נבעט מן היהדות.

ומאחר והשוטים הנבערים הללו – שצריך לתהות אם הם היו יותר נרקיסיסטים או יותר תאבי כוח – כתבו טונות של דברי הבל ואז כפו אותם על מאמיניהם, אז גם בתחילת המאה ה-21 רב אורתודוקסי מוביל לא יכול לומר שאשה יכולה להבין את התלמוד בדיוק כמו גברים. הוא לא יכול לומר שהיא צריכה ליהנות משוויון מלא מול עמיתיה הגברים. והוא כמובן לא יכול לומר שצריך לקרוא את התלמוד לא כמסמך שנכתב בהשראה אלוהית אלא כמסמך בן חלוף שנכתב על ידי גברים בתקופה מסוימת בהיסטוריה, שעבר עריכה לא מי יודע מה קפדנית, ושהגיע הזמן לערוך אותו שוב לאור התפתחות הידע האנושי מאז; מהלך כזה, שרק הוא מתיישב עם השכל האנושי, מוציא אותו מיד מגבולות האורתודוקסיה אל הרפורמים או הקונסרבטיבים, ואין שם גנאי גרוע יותר מזה בישראל של 2012. כבר עדיף להיות שמאלני או אתאיסט. האחרונים הם כופרים; הרפורמים הם מינים, וגרוע מכך – הם מינים שקשה מאד להתמודד עם הטיעונים שלהם.

אנחנו חייבים תודה ליעקב אריאל שחזר והבהיר לנו את הנקודות הללו. הגיע הזמן להשאיר את היהדות האורתודוקסית לזבחי המתים שלה, ולהפסיק להתייחס אליה כאל כוח אינטלקטואלי שיש לו משהו חשוב לומר – ולהתייחס לרבני צהר כמי שמורחים ליפסטיק על שפתי חזיר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט אתמול (ו') חייל שהוצב בגזרה מול הפליטים מאריתריאה כאומר ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו." אם יש נפשך לדעת איך חייל ישראלי רואה באנשים מורעבים ופצועים – את ההשוואות יעשה כל אחד על דעת עצמו – "סכנה לבטחון המדינה," זכור את דברי ההסתה של בנימין נתניהו ואלי ישי על "סכנה למדינה הציונית." ראוי לעמוד הקלות שבה "סכנה למדינה הציונית," כלומר הפנטזיה על מיליוני פליטים שעומדים להציף את ישראל מהדיקטטורה הצבאית בה היא תומכת, הופכת ל"סכנה לבטחון המדינה." הפליטים לא מאיימים על בטחון ישראל; לכל היותר הם מאיימים על בטחון הציונות. וזו, כדי להגן על טוהר הגזע שהפך להיות המרכז שלה, מוכנה לעשות הרבה, הרבה מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בטלוויזיה הישראלית התחילו לשיר אתמול, לרגל חג החנוכה, את "מעוז צור", פיוט אשכנזי מימי הביניים. כמקובל, זה נעשה בלי יותר מדי תשומת לב למשמעות של הטקסט, וחבל: הפיוט הזה מכיל הסברים חשובים על מהותה של המדינה היהודית.

בבית הראשון שלו אפשר לקרוא את השורות

לעת תכין מטבח מצר המנבח,

אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח

או, בעברית מודרנית, "כאשר אתה, יהוה, תטבח באויבינו הכלבים, נשלים ברינה את חנוכת המזבח של בית המקדש השלישי." יש יסוד להניח ש"צר המנבח" הוא עמלק, האויב המיסטי של יהוה והיהודים, שהשמדתו הסופית היא חלק מקץ הימים בתפיסה היהודית.

עם זאת, את עיקר תשומת הלב צריך להפנות דווקא לבית האחרון בפיוט:

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה,

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

הטקסט, במסורת הפיוט האשכנזי, קושר בין גאולה ובין נקמה רוויית דמים "באומה הרשעה." במאמר פורץ דרך לפני כעשרים שנה – "הדם והקללה, הנקם והעלילה" – הבחין פרופ' ישראל יובל בצמאון הדם של הפיוטים האשכנזים: באחד מהם מופיעה המילה "דם" 77 פעמים. הגאולה, על פי התפיסה האשכנזית, תהיה מלווה במרחץ דמים גדול ונורא. בקווים גסים, הגאולה על פי התפיסה של יהודי ספרד תהיה מלווה בהמרת דתם של הלא-יהודים, שעם גילוי טבעו האמיתי של האל ימהרו להכיר באמת ולכרוע בפניה. הגאולה האשכנזית, מצד שני, לא שואפת להמרת דתם של העמים, אלא להשמדתם.

הפער הזה הגיוני מאד. יהודי אשכנז חיו בארצות נוצריות. אף שהאיסלם לא היה פילושמי בשום צורה שהיא, שום דבר לא דומה לשנאה שבין נוצרים ויהודים ולהיפך. בניגוד למסורת היהודית המתנשאת המקובלת, היהדות איננה אמה של הנצרות אלא לכל היותר אחותה המבוגרת קמעא. היהדות כפי שאנו מכירים אותה, היהדות הפרושית-רבנית, מתחילה להתפתח כמה עשרות שנים בלבד לפני עליית הנצרות. ישוע מבוגר בדור אחד בלבד מהלל.

* * * * *

השליטים הרומאים התייחסו בבוז לשתי הדתות, אך בשנאה של ממש לזו הנוצרית, שהיתה אויבת מושבעת של סדר העולם ההלניסטי-רומאי ושעוררה את כל החשש הרומאי הקמאי מדתות נסתרות ותת קרקעיות. הנוצרים הואשמו, בצדק, בכך שהם מתפללים לחורבנה של האימפריה ולמעשה חורבנו של העולם כולו; הם גם היו אשמים בחטא הגדול ביותר של העולם העתיק, הסתה של אזרחים טובים לנטוש את "דרך האבות", ה-mos maiorum שהוא בסיס הסדר החברתי, ולשכנע אותם להצטרף לכת שמנתקת אותם מכל מהלכם של החיים. הרדיפה הראשונה של נוצרים, מוגזמת אפילו לטעמו של טקיטוס ששנא את כל הצדדים המעורבים, מתרחשת בימי נירון קיסר – וכותבים נוצרים מאשימים את היהודים בכך שהסיתו את פופיאה, אשת הקיסר (שנחשבה למתייהדת) כנגד הנוצרים. ניתן להניח שהחיה הגדולה אשר מספרה 666 היא נירון עצמו: "נרון קסר", בהשמטת הי' המקובלת בתקופה, שווה 666 בגימטריא. רדיפות כאלה הפכו לדבר נפוץ; הקריאה Christianos ad leonem, "הנוצרים לאריות", נשמעה לעיתים תכופות אחרי אסונות טבע, שנתפסו כהוכחה לזעפם של האלים. המקורות הנוצריים טוענים שוב ושוב שיהודים היו שותפים לרדיפות, ואין סיבה טובה לחשוב שהם משקרים (אם כי סביר מאד שהם מגזימים).

ב-312, אחרי הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, מתהפך הגלגל: קונסטנטינוס מעביר את צו הסובלנות שלו, ומתחיל את התהליך הארוך של הפיכת האימפריה לנוצרית. לכת השלטת החדשה יש הרבה מאד חשבונות לסגור, ואת הפניית הלחי השניה היא שוכחת במהירות. הנסיונות לפעול נגד הפגאניות והפגאנים נתקלים בהתנגדות קשה: המרד של מאגנאנטיוס, שהניף את הנס הפגאני, הוביל לקרב מורסה מאיור, אחד הגרועים בהיסטוריה הצבאית הרומאית, שבו נפלו כ-50,000 איש משני הצדדים – מספר עצום במאה הרביעית. אחר כך מגיעה האפיזודה של יוליאנוס הכופר, שכחלק מהנסיונות שלו לשבור את הכנסיה בונה מחדש לא רק מקדשים פגאניים שהוחרבו או הוזנחו, אלא מוביל גם נסיון לבנות מחדש את בית המקדש היהודי. תאונה מסתורית מחריבה את המבנה, יוליאנוס הזועם מבטיח לבנות אותו מחדש כשיחזור ממסע צבאי לפרס, אבל המצביא המוכשר מת שם – ועל פי שמועות, ששני הצדדים מיהרו לפמפם (אם כי לא הוזכרו על ידי ההיסטוריונים שהשתתפו במסע), נדקר בעורפו על ידי חייל נוצרי.

מכאן אין עוד מעצור בהתדרדרותה של האימפריה אל הנצרות. ב-400, תחת תיאודוסיוס, הופכת הנצרות לדתה הרשמית של הקיסרות. המקורות היהודיים לא אומרים שום דבר על כל האירועים האלה, אלא אם רוצים לראות ב"מלכות שהפכה למינות" התלמודי הקצר התייחסות לכך. אבל מה חשבו יהודים על הנושא, אנחנו יכולים ללמוד משתי עובדות: קודם כל, הפופולריות הגואה של "ספר תולדות ישו", שמכיל כל דבר לעג ושנאה אפשרי כלפי הדת המנצחת החדשה. הוא היה מוכר לנוצרים כבר מהמאה התשיעית, ובהחלט יכול להיות שנוסחים ראשונים שלו (חלקים מהם מצויים גם בחלקים המצונזרים של התלמוד) נכתבו כבר במאה השלישית. השני הוא חוק של תיאודוסיוס, שבו הוא אוסר על יהודים לשחזר את הצליבה כחלק מחגיגות פורים. העובדה שהחוק הזה חוזר על עצמו, בצורות שונות ובמשך זמן די רב, מעידה על האיבה הבלתי שוככת של יהודים לנוצרים.

הלחץ על יהדות המזרח יורד עם הגעת האיסלם, שמוחק את ההיסטוריה הנוצרית של צפון אפריקה, פלסטינה, סוריה ומצרים – ארבעה מתוך חמישה כסאות מטריפוליניים (ירושלים, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קרתגו) נמצאים כעת מחוץ לשליטתם של הנוצרים. לא שהם במצב לעשות משהו בנושא במשך איזה 450 שנה: ביזנטיון נכנסת למגננה שהיא כמעט ולא יוצאת ממנה, להוציא לתקופה קצרה בימי אלקסיוס השני, ובמערב כבר אין אימפריה – יש רסיסים של נסיכויות, שלא מצליחות למנוע פשיטות על איטליה או את אובדנו של חלק ניכר מספרד.

* * * * *

הבעיה האמיתית של היהדות היא עם הנצרות. שתי הדתות מתחרות על אותם סמלים ואותם ספרים. כשאוגוסטינוס מתווה את הדרך שבה צריכה הכנסיה לנהוג ביהודים, במאה הרביעית, הוא קובע שיש לשמור עליהם – אבל לשמור עליהם מושפלים. הסיבה לשמירה עליהם היא שיש צורך בהוכחה לכך שהנוצרים לא זייפו את התנ"ך – מה שבפני עצמו הוא הודאה עוצרת נשימה בחוסר הבטחון העצמי של הגדול והבעייתי שבאבות הכנסיה – ולכן צריך שהיהודים ישארו וישמרו על התנ"ך.

זה לא כל כך מסתדר, מטבע הדברים. היהודים מאמינים, אחרי הכל, שהם בניו בכוריו של מי שאמר והיה העולם. הקיום הזה, שבו הם חיים בחסדיה של דת אחרת שמשתמשת בהם כהוכחה לצדקתה-שלה, מעיק עליהם מעצם טיבו. גרוע מכך, בעוד שהאיסלם והיהדות יכולים להגיע למודוס ויוונדי, בין הנצרות והיהדות לא יתכן כזה. הן מתקוטטות על אותם הסמלים עצמם. פסח או פסחא? שבועות או פנטקוסט? מי "ישראל האמיתי", ישראל שבבשר או ישראל שברוח? מילת הבשר, או מילת הלב? דם השה, איזה פדיון הוא מייצג? איך נראה יומו של היהודי האשכנזי הממוצע, כשקם לעבודת יומו בביתו שסביב לקתדרלה – היהודים היו נתיני הרוזנים-הבישופים של גרמניה – וראה את השמש החיוורת, לגלגנית, ניתזת מעל הצלב הזהב, שהטיל עליו את צילו? המנהג היהודי לירוק ליד כל כנסיה, שאחינו חובשי הכיפות מהדרים בו כל כך, האם הוא היה נטול סיכון?

מערכת היחסים מגיעה לנקודת רתיחה עם מסע הצלב, שבו לוחמים נוצרים יוצאים אל ארץ הקודש כדי להקים את השיקוץ המשומם שלהם במקום המקודש ביותר ליהדות. הגם את המלכה עמי בבית? וכשאספסוף צלבני מתחיל בפוגרומים בערי הריין, וכשהבישופים מחליטים שזה בדיוק הזמן לצאת לציד, היהודים עומדים על נפשם – וכשהחומות נופלות, ולא נותר להם כוח אלא כלפי עצמם, הם מעלים את עצמם, ואת ילדיהם, לקורבן. הם עושים זאת על פי כל כללי הטקס: הם בודקים שהסכינים אינן פגומות לשחיטה, הם מברכים את ברכת השחיטה, מזים את הדם על פרוכת בית הכנסת, הורגים גם את הילדים שאינם רוצים בכך ("אמי, אמי, אל תשחטיני!" הנורא של הילד אהרן), ואחר הורגים גם את עצמם. "מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע."

אם קנאי המורדים ברומאים שרפו את הממגורות שלהם-עצמם כדי לאלץ את יהוה להתערב, למען לא יחולל שמו הגדול, קנאי אשכנז פיתחו תיאולוגיה שאומרת שליהוה יש בגד מיוחד, הפורפיריון – "ארגמן" – שכל טיפת דם יהודי שנשפכת, הן על ידי גוי הן על יהודי שמעלה את עצמו לקורבן על קידוש השם, נספגת בו; וכאשר יתמלא הבגד, ויהיה אדום כולו, יבוא יום הדין הגדול והנורא. נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה, דחה אדמון בצל צלמון – כלומר, דחה את אדום, היא רומא, היא הקיסרות הרומאית הקדושה, היא ארצות הנצרות, הניצבת בצל "צלמון", מילה לא ברורה שאני מעז לנחש שהיא נגזרת מצלם, שהיא מלווה ב-ון ההקטנה ושמשמעותה היא crucifix, הצלב שעליו דמותו של ישוע.

זה לא חייב היה להיות כך. אחד מבעלי התוספות מספר על רב שגינה בחריפות רב אחר, "שהרג תינוקות בשעת השמד", וכינה אותו רוצח, ומספר כיצד הרוצח מת מיתה משונה. הנוצרים צפו במחזה באימה. ואולי, בכל זאת, אי אפשר היה אחרת: לא אנושי שיהיה אחרת. אולי אי אפשר היה להתייחס למה שהתפרץ מהפסיכה היהודית באירועי תתנ"ו אלא כ"קידוש השם", כי המחשבה האחרת – שהורים שחטו את ילדיהם, המעשה הנורא ביותר הידוע לאדם, ללא סיבה הלכתית כשרה אלא כתוצאה משגעון; שקורבנם לא רק שלא נרצה, הוא נדחה ברתיעה ובסלידה כקורבנו של קין, שדמיו של אהרון ומאות ילדים אחרים זועקים מהאדמה, שהם יאשימו את הוריהם ביום הדין – היא בלתי נסבלת, היא איננה יכולה אלא להוביל לטירוף. ומה נותר ליהודי אשכנז, שאימצו את הפשע הזה כלפי ילדיהם-שלהם, אם לא להתפלל ביתר שאת להשמדת העמים שבקרבם ישבו, שלהם לא יסלחו לעולם על כך שאילצו אותם להרוג את ילדיהם?

קו ישיר, ברור, מוביל מזוועות תתנ"ו אל זוועות עלילות הדם. הנוצרים שראו את היהודים הורגים את ילדיהם שאלו את עצמם את השאלה ההגיונית: אם הם שונאים אותנו עד כדי כך שהם רוצחים את ילדיהם, מה הם יעשו לילדינו? ועלילת הדם הראשונה מופיעה עם מסע הצלב השני, כשזכרונות המאורעות שליוו את הראשון שבים וצפים. לא במקרה, עלילות הדם מופיעות סמוך לפסח: הוא סמוך לפסחא, שבו מאמינים הנוצרים שהיהודים הקריבו את שה האלוהים, שמתואר תדירות כילד. עלילות הדם, חשוב לציין, הן אמונה עממית: הכנסיה הממוסדת נאבקה בהן, עד רמת האפיפיור, והן מופצות לא על ידי בישופים אלא על ידי הנזירים המנדיקנטים, הדומיניקנים והפרנסיסקנים. במספר מקרים, הבישופים מורים לנזיר מעורר המהומות לסתום את הפה ושוללים את רשיון ההטפה שלו; זה לא עוזר. כשהכנסיה ניסתה לטפול על המינים האלביגנזים אותן האשמת עצמן שנזירים טופלים על היהודים – מרצח פולחני ועד שתיית דם ואכילת בשר אדם – ההמון דחה אותם. במקרה היהודי, הוא אימץ אותן גם כאשר הכנסיה התייצבה נגדן. עלילות הדם הן תוצר של התת מודע הנוצרי: זה שמודע לכך שהוא חוטא כלפי היהודים, שהוא לא מגלה כלפיהם את החמלה והסלחנות שהמוסר הנוצרי דורש, ושעדיין נושא זכרונות עמומים של הימים שבהם הרגו היהודים את ילדיהם. עלילות הדם, מעצם טיבן, מאגדות את היהודים סביב הרעיון של קידוש השם, מחזקות את הקורבנוּת היהודית – ואת השנאה כלפי הנצרות והנוצרים. מי שקצרה ידו לנקום, מפנטז על נקמה – עד שהפנטזיה מאכלת אותו.

* * * * *

יהודי אשכנז פיתחו הסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות, ששבה ושיננה שעל כל זה יבוא יום נקם ושילם. הציונות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היתה מפעל אשכנזי, אימצה את ההיסטוריה לקרימוסה: היא היתה הוכחה לטענתה שליהודים אין עתיד באירופה ושעליהם לשוב לביתם המיתולוגי (מיתולוגי, משום שמאז חורבן הבית הראשון, מעולם לא ישבו רוב היהודים ביהודה). מהי הציונות, אם לא התפיסה ש"ארכה לנו הישועה", ואשר על כן יש לשים קץ להמתנה? הציונים הביאו איתם את תאוות הנקמה בגויים, וכבר אחד העם העיר על הבריונות והגסות שבה נהגו הקולוניסטים הציונים הראשונים כלפי הפלסטינים. הקורבן הנצחי מצא לעצמו קורבן אחר, עליו יוכל לפרוק את תסכוליו. הוא יכול לתרץ את מעשיו כלפי אנשים שלא חטאו כלפיו בהסטוריה שלמה של דמעות – "אין קץ לימי הרעה" – ושעל כל פנים מעשיו אינם גרועים כפשעים שבוצעו כנגד אבותיו. הציונות סילקה את המעצורים שעמדו בפני היהודים קודם לה: הם דחו את יום הגאולה החמוץ מדם עד בואו של המשיח, אבל היא הפרה את "שלוש השבועות", והצלחותיה – במיוחד חומר הנפץ התיאולוגי שבשיבה אל ירושלים, אל שכם וחברון – שכנעו יסוד מהפכני בחברה הישראלית שאנחנו על סף קץ הימים, שאפשר להפיל את הגדר של "חשש איבה."

ועכשיו, לאנשים שגוררים אל האלף השלישי תפיסת עולם שעוצבה לפני אלף שנים ושעיקרה שנאה לאחר; שעדיין מאמינים ברובם שהזאב מחכה מחוץ לגבולותיה של ישראל, שהאנטישמיות איננה תוצאתה של היסטוריה שחלפה אלא שהיא חוק טבע, "הלכה שעשיו שונא ליעקב", התפיסה שכל לא יהודי עשוי להתגלות כעמלק; אנשים שבחלקם הגדול יקרעו קריעה על ילד שיבחר לחלוק את גורלו עם בן עם אחר; אנשים שחלק גדול מהם מאמין שהוא עוד יחנוך מזבח, בזמן שצווחות "הצר המנבח" הנטבח מהדהדות ברקע, שמאמין שאין למי שאינו יהודי שום זכות לחיות ב"ארץ ישראל", אם יש לו זכות לחיות בכלל; אנשים שיום הדין המגואל בדם, שבו יושמדו כל שונאיהם ויבוא הקץ למסע הנקמה שלהם בהיסטוריה, עדיין מהדהד בהם; שעדיין מאמינים שרוב העולם רוצה בהשמדתם, שכל מילת ביקורת נתפסת אצלם כהמשך למסעות הצלב אם לא השואה – לאנשים האלה יש נשק גרעיני. כלומר, את האמצעי להתנקם נקמה מושלמת ב"אומה הרשעה."

אם וכאשר יתרחש שינוי משטר בישראל, ושרידי המשטר הדמוקרטי יוחלפו במדינה יהודית גאה, מדינות העולם צריכות להביא בחשבון גם את הפסיכוזה המקננת הזו שביהדות. לעומת האנשים שעתידים להחזיק בהדק הגרעיני הישראלי כשישראל רוזן ואליקים לבנון ישבו בסנהדרין, העולם עוד עשוי להתגעגע לשפיות היחסית של קים יונג איל. הוא, על כל פשעיו הרבים, מעולם לא האמין שאלוהים רוצה שהוא ישחט את ילדיו כדי להביא את קץ ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)

רונית "דמיקולו" תירוש, שהדבר היחיד שזוכרים ממנה הוא איך נסה בדמעות מדיון שהיו בו שאלות קשות בוועדת החינוך של הכנסת, שלפה היום מהבוידעם הפוליטי את רעיון עברות השמות, והיא מנסה לבייש באמצעותו את חברי הכנסת. זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב במגמת הזומביפיקציה של הפוליטיקה הישראלית – זוכרים את "ישראל מחכה לרבין?" – אבל עדיין די מאוס. תירוש נתלית באילן ננסי, דוד בן גוריון, שהמדיניות הזו אכן היתה פרי מורעל שלו.

בכך חוזרת תירוש לחלק הבאוש ביותר של הציונות, שלילת הגלות. בית התפוצות יוצא מגוחך במיוחד, כשהוא מכין שורה של שמות אלטרנטיביים לחברי הכנסת. בוז'י הרצוג אמור להפוך לבוז'י רוזן. למה רוזן? כי הרצוג זה תואר אצולה.

אבל רגע, "הרצוג", במשמעות המקובלת שלו, הוא דוכס. לא רוזן. אז למה מורידים את בוז'י המסכן בדרגה? מה, כשבבית התפוצות הלכו לברר מה זה בעצם "הרצוג", הם לא ראו שמדובר בדוכס? הם ראו, אבל הם חשבו שמדובר במילה זרה. מקורה, אחרי הכל, ב-dux הלטיני. אלא שמדובר בתואר של האימפריה הרומאית המאוחרת, שמופיע גם בתלמוד (בשתי צורות: דוכס ודוכוס). ועכשיו מסתבר שגם מילים תלמודיות לא מספיק טובות בשביל תירוש ובית התפוצות. מוזר: בשנות השישים, שבהן הקפידו על הברבריות החדשה הזו הרבה יותר, לא היו בעיות עם המכונית הידועה כרמל דוכס. בקצרה, בתירוש אנחנו רואים את הציונות בשלב השני שלה, שבניגוד לדעתו של מרקס דווקא מצליח לשלב היטב את הטרגדיה עם הפארסה.

(יוסי גורביץ)

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר את “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים” של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."

2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."

3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."

4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."

5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."

6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915

2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915

3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב

4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2

6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, "רוח העם", שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד שפנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, מן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

———-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

הרשימה הופיעה בבלוג של תומר פרסיקו http://tomerpersico.com

(תומר פרסיקו)