החברים של ג'ורג'

צוללים קדימה

ידידה טובה שאלה אותי, לפני די הרבה זמן, איך בעצם התדרדרה ישראל כל כך מהר למדינה דתית ולאומנית. שכחתי. היא הזכירה. הנה נסיון לענות על השאלה. למותר לציין שכל נסיון לצייר תמונה הנמשכת עשרות שנים ומקיפה מיליוני בני אדם היא הכללה, הכללה גסה אפילו, ושאפשר יהיה למצוא יוצאי דופן כמעט לכל טענה פה; ואף על פי כן אני חושב שהיא עומדת.

הבעיה הראשונית היא חוסר הנוגדנים של הישראלים כלפי היהדות. עם כל הדיבורים על "יהודי חדש", לא הציונות ולא ההשכלה עשו ליהדות את מה שעשתה לנצרות תקופת הנאורות: פירוק לגורמים, חשיפת ערימת השקרים, ההבלים, השטויות, והזוועות שהן רוב רובו של הקורפוס היהודי, התלמוד. התלמוד, ולא התנ"ך, היה – לפחות מאז המאה השישית – ספר היסוד היהודי; סטיה ממנו, או כפירה בכך שכותביו זכו להשראה אלוהית, הובילה תמיד להרחקה מכלל הקהילה היהודית. התלמוד שטוף בשנאה לכל מה שאיננו רב יהודי, והוא יצר קהילה שונאת, שהליטורגיקה שלה כוללת קללות כנגד לא-יהודים, נשים ועבדים. (תהיתי פעם אם יש הקבלה בין הברברי, האשה והעבד, שלדברי אריסטו לשלושתם יש חצי נשמה, ובין התפיסה שיש לברך על כך שגבר יהודי לא נולד גוי (ברברי), אשה או עבד.)

הציונות היא תוצאה של תסיסה לאומנית במזרח אירופה; שורשיה בביצה המבעבעת של הקיסרויות האוסטרו-הונגרית והרוסית, שכללו גם את פולין. במערב היתה נוכחותה קלושה. התנועות הלאומניות המתעוררות במזרח אירופה היו תנועות "אורגניות" – כלומר, הן סברו שיש מהות "טבעית" של אומה, ושכל מי שאיננו שייך אליה פוגע בה. התפיסה הזו עדיין מאמללת את האזור (המיעוט ההונגרי ברומניה, האוקראינים בפולין), וקורבנותיה הראשונים היו היהודים, שתמיד היו לא שייכים והקפידו להדגיש את אי שייכותם. הסובלנות הרשמית, שאם גם לא תמיד הופגנה במעשה, של התקופה הטרום-לאומנית, לא יכלה לשרוד את המעבר אל תפיסה לאומית-אורגנית. התפיסות הפסוודו-דארוויניסטיות שרווחו בסוף המאה ה-19 תרמו גם הן את שלהן לדחיית ה"גוף הזר".

הלאומנות היהודית המתעוררת, שהתעוררה כאמור בחלק המפגר ביותר של היבשת – ברוסיה עדיין האשימו ב-1911 יהודי ברצח פולחני של ילד נוצרי; תפיסות דומות רווחו ברומניה; עלילה דומה הובילה לפוגרום בפולין ב-1946, אחרי הכיבוש הנאצי – לא יכלה להשאיר מאחוריה את סיפורי הזוועה של התלמוד, לא לגמרי. הם לא יכלו להכריז על הקמת לאום יהודי חדש – אף שהיתה לה מולדת, מורשת, שפה משלה ומטבח משלה, האומה האידית לא קמה – כי התפיסה היתה שעמים "מתעוררים" צריכים היסטוריה. ולהם היתה רק ההיסטוריה היהודית. התנערות ממנה – או, ליתר דיוק, מהחלק ממנה שבחרו להם – היתה משאירה אותם עם שבר כלי.

הציונים ניסו בקוצר רוח ליצור אומה יהודית חדשה-ישנה. כמו אטאטורק, הם ניסו לבצע זינוק מהמאה השלישית אל המאה ה-20. הם השליכו מאחורי גוום את רוב רובו של התוכן היהודי, ושמרו את סיפורי מסירות הנפש – אין אומה נולדת אם אין גבורה, ולו גבורה מרטירית. אבל הם נשבעו שהגבורה שלהם תהיה אחרת. הם רצו להיות קוזאקים יהודים. מכאן המשיכה לבדואים אצל אנשי השומר, מכאן ההערצה הבלתי מוסתרת ל"פשטות" של האיכר "הבלתי מתוסבך" האוקראיני; מכאן התיעוב לכל העיפוש היהודי, כל פלפלת-הסרק הרבנית, כל המסכנות חסרת התוחלת, כל אפסות הקיום שאנו מוצאים אצל ברנר, ולא רק אצלו. שהקיום היהודי בעיירות מזרח אירופה לא היה קיום ראוי – זו נקודת הסכמה בין הציונות ובין התנועה האנטישמית המתעוררת. נקודת הסכמה אחרת היא שיהודים אינם צריכים לחיות באירופה, משום שהם נטע זר בה.

הציונים זיקקו, אם כן, מתוך היהדות את שנאת האדם שלה, ונשאו אותה איתם. השנאה הזו, הפחד מן ה"גוי", יהיה הבסיס לבנייתה של ישראל. כן, יהיו ביניהם הומניסטים, אבל הם יישארו בשוליים. הציונים מתחפשים לחלוצים אירופאים – הרצל מבטיח חגיגית, ב"מדינת היהודים", שהמדינה שלו תהיה מוצב אירופאי קדמי במזרח – ונוסעים מערבה. אבל המורשת היהודית נושאת איתה שלושה פגמים קטלניים.

את האחד, שנאת המין האנושי, אימצו הציונים אל ליבם. השני היה חמקמק יותר: היהדות לא ידעה כיצד להקים מדינה. המחשבה המדינית היהודית קפאה בשלב המלך-והמועצה ההלניסטי. זה מה שכותבי המשנה הכירו ועם זה הם נשארו. המחשבה המדינית היהודית דילגה אל קץ הימים, וציפתה לבואו של מלך משיח. כל מה שעמד בין המלך היהודי האחרון והמלך העתידי היה חשוד מלכתחילה, "ערכאות גויים", ואף ששילמו לו מס שפתיים של "דינא דמלכותא דינא", ליהודים יש היסטוריה ארוכה ומפוארת של הונאת ממשלות זרות או שיחודן – שאכן היו עוינות במידה זו או אחרת. כל זה הוביל למסורת של בוז לשלטון מצד יהודים. המונח "טמיון" משמעו "אוצר הממלכה" ביוונית; "ירד לטמיון" פירושו דבר שאבד, שלא תהיה ממנו עוד תועלת. ליהודים לא היה חלק ונחלה בממלכה.

אם אפשר היה – האם אפשר היה? – להקים מדינה או אוטונומיה אידית במזרח אירופה, הסיכוי לכך נגוז אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. הציונים מצאו את עצמם בלב קהילות עוינות, שנשבעו להשלים את מה שלא השלים היטלר. הם פעלו כ"כובשי כנען בסופה", וביצעו את הטיהור האתני הגדול שבסיומו עמדה מדינת ישראל. יכול להיות שאי אפשר היה להקים אותה אחרת.

ואז הם ניצבו מול הריק הגדול. המטרה אליה הם שאפו במשך חמישים שנה הושגה: הוקמה מדינה, סוג של. אבל זו היתה מדינה שנבנתה על בתי קברות. העם שגורש או נטבח נכח כמעט בכל פינה. והציונות נפחה את נשמתה. היה צורך באידיאולוגיה חדשה – ובן גוריון אימץ את דת השואה, שמשפט אייכמן היה מעמד הר סיני שלה. האידיאולוגיה החדשה מחקה את שרידי הסוציאליזם של הציונות: היא התמקדה בפחד מכל זר ושנאה כלפיו.

וכמובן, הזרים השנואים ביותר היו אלו שעדיין הילכו כצללים במולדתם. בני אדם שונאים את אלו אשר להם גרמו עוול; ערביי ישראל היו מושאי שנאה מלכתחילה. שוב ושוב התייחסו אליהם כאל גיס חמישי. טבחו בהם בכפר קאסם. הטילו עליהם משטר צבאי שנמשך עד 1966. ואחר כך בא הכיבוש, והיו מתנגדים חדשים.

הבעיה של רוב מוחלט של יהודי ישראל היא חוסר יכולתם לנטוש את הדוקטרינה של "עם נבחר". רוב רובם מתייחס בבעתה לעצם המחשבה שבן המשפחה יבחר לו מישהי שאיננה מבני ברית לזוגתו. החוק הישראלי לא מאפשר את מה שעדיין מכונה, 43 שנים אחרי Loving vs. Virginia, "נישואי תערובת".

שנות השבעים והשמונים נשאו עמם גל ליברליזם לישראל. אלו היו השנים הטובות ביותר של המדינה, מבחינת היחסים האתניים שבה. בשנים האלו, יותר ויותר מערביי ישראל התייחסו אל עצמם כ"ערבים ישראלים", וכך גם החלו להתפס על ידי הפלגים הליברליים בישראל. שולמית אלוני התחילה לדבר על המושג שהיה מובן מאליו בכל מקום אחר – מדינת כל אזרחיה.

אבל, כפי שלומדת טורקיה כעת, אפשר להדחיק את הדת, אפשר לדכא אותה בכידונים – אבל אם אין מתמודדים איתה בוויכוח ומביסים אותה שם, היא תשוב. התקופה האוטוקרטית של בן גוריון דחתה את היהדות הדתית לשוליים, אבל בסוף שנות השישים יותר ויותר ישראלים גילו שמשנשלה הקליפה הציונית, אין להם זהות. את הזהות הליברלית הם דחו במיאוס – משמעותה היתה ויתור על ייחוסם כני העם הנבחר. הם יכלו להיות ישראלים – אבל גילו שיחד איתם יש עוד ישראלים, לא יהודים. הישראליות היתה, מבחינתם, העמדתם במדרגה אחת עם בני אדם נחותים יותר, גויים. את זה הם לא יכלו לשאת. היהדות, כזכור, לא עברה חילון. החילוניות הישראלית של הדורות המייסדים לא התעמתה עם המקורות היהודיים ולא הביסה אותם. היא היתה חילוניות מועתקת, נטע זר.

התוצאה היתה פניה חדה ימינה, שאפשר היה לראות כבר בתחילת שנות התשעים. העליה הרוסית, הלאומנית ברובה המכריע, שימשה זרז לכך. יחסם של הרוסים ל"אסייאתים" למיניהם תמיד היה גזעני מאד, והזהות הרוסית היתה אתנית מאד. ברית המועצות לא הצליחה, בין השאר משום שלא באמת ניסתה, להתגבר על ה"שובניזם של רוסיה הגדולה". שנאת הזר הזו הועתקה כעת לכאן. ככל שערביי ישראל רצו להיות ישראלים יותר, כך היהודים רצו להיות יהודים יותר. השיא הגיע עם בחירת ברק – ועם הפיצוץ שבא בתקופתו, של מהומות אוקטובר. הערבים הבינו את המסר, והיהודים יכלו להתבוסס בצדקתם – הרי אמרנו לכם!

זהות יהודית חילונית, ודאי זהות חילונית לאומנית, מתקשה מאד לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר, חוזרים אל הטיהור האתני של 1948, ואותו צריך איכשהו להצדיק. ההצדקה היחידה היא דתית – זו ארץ שהובטחה לנו על ידי אלוהים, ויש הרבה מאד יהודים שאינם יהודים אלא בשנאת הזרים שלהם ובשכנועם שבעצם לידתם לאם יהודיה הם נעלים על 99.5% מהאוכלוסיה. זו, בין השאר, הסיבה לכך שהיהדות הרפורמית מתקשה לתקוע יתד בישראל – היא מוותרת על תפיסת הבחירה. בית הכנסת שהיהודי הישראלי איננו נכנס אליו, כפי שאמרה בשעתו גאולה כהן, הוא בית כנסת אורתודוקסי. הרבה מאד אנשים התחילו להגיד שהם אמנם לא מאמינים ב"יהדות של הרבנים", אבל הם "בהחלט יהודים", והיו מי שדיברו על "גורל יהודי" או "תרבות יהודית" (איזו? מה הקשר, שאיננו דתי, בין תרבותם של יהודי אתיופיה ותרבות יהודי פולין?). אבל זו לא היתה תשובה ראויה לתשובה הסדורה של הדתיים והחרדים, והתשובה הסבירה לאנשים כאלו – הומניזם חילוני – לא באה בחשבון.

הימין הדתי נראה, לחלק גדול והולך של הישראלים, כ"אותנטי" יותר. הפיצוץ הנורא של האינתיפאדה השניה, שחיסל את מחנה השלום הישראלי כגוף פעיל, הוביל לרדיקליזציה של חלק ניכר מהישראלים. הם פנו בחדות ימינה – אבל הימין ההגיוני היה הימין הדתי. הימין ה"בטחוני" התמסמס, בין השאר משום שמצא את עצמו בסתירה פנימית: המשך האחזקה בשטחים אולי מנע פיגועים בתוך ישראל גופא, אבל התחיל ספירה לאחור לקראת סופה של הלגיטימיות הישראלית. כאשר יהיו יותר פלסטינים מישראלים, והם ידרשו זכויות אזרח, הימין הבטחוני לא יידע מה לעשות. לימין הדתי לא יהיו שום ספקות. אף פעם לא היו לו.

בתוך מה שנראה כמו מלחמת השמדה אתנית, שבה נידון צד אחד לגלות או הכחדה, הימין הדתי – שזה בדיוק מה שהוא מחפש – הוא הבחירה ההגיונית. זהו גם ימין לא מתנצל, שבחלקיו היותר ביזאריים הוא גם עובד אדמה. כלומר, האידיאל הציוני הישן של חלוץ שהוא מצד אחד בהמה גסה וברוטלית, מצד שני גאה ביהדותו, מתגשם עכשיו היטב בנערי הגבעות. בפרפרזה על המשפט הישן ההוא, רצינו לגדל מוז'יקים וגידלנו קוזאקים.

התהליך של השנים האחרונות – שבו ישראל מתנהגת כמדינה משוגעת והעולם מתחיל להתייחס אליה בהתאם – רק מאיץ את תהליך הברוטליזציה וההתייהדות של ישראל. בקצרה, למה ישראל הופכת ללאומנית ודתית יותר? כי אם לא יעשו כן, יצטרכו רוב תושביה לוותר על פנטזיות עם האדונים שלהם. ובמקום שהופך לבלתי נסבל מיום ליום, שעובר ברבריזציה והטפשה מתמשכות, גם נחמת השוטים ש"נולדת בן מלך" היא משהו להתנחם בו.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • 1. "כאשר יהיו יותר פלסטינים מישראלים" – כנראה שכבר יש. קו השוויון נחצה בימים אלה ממש.

    2. "למה ישראל הופכת ללאומנית ודתית יותר?"
    הסבר פשוט וגנרי יותר הוא שתחת לחץ מתמשך (אפילו אם חלקו מדומה) הזמן בד"כ פועל לרעת ההומניזם. לכן יש "זמן קצוב" להנחת יסודות מוצקים חברה יציבה, ומשזמן זה חולף המשימה נעשית קשה הרבה יותר. חברה החשה מאויימת לאורך זמן – בסבירות גבוהה ובגלל מנגנונים שתקצר הירעה מלפרטם – נכסת לסיחרור שקשה לצאת ממנו מבלי לעבור דרך פאזה קטסטרופלית. אמנם לעיתים קרובות יש התאוששות ובנייה מחדש לאר הקטסטרופה, אבל זה נושא אחר. המימד הדתי או הדמוי-דתי הוא, כמובן, קטליזטור יעיל, אך לא נראה שהדבר תלוי בפרטים. כלומר, פרטי ההיסטוריה והליטורגיה היהודית אינן בהכרח מובילות לתוצאה שונה בגלל ייחודן. בוסניה, לבנון, צ'צ'ניה, ובמידה מסויימת אפילו ספרד, אלג'יר וארה"ב הן דוגמאות לכך.  

  • רועי

    שלום יוסי,

    כבר קרוב לחצי שנה שאני קורא באתרך בעניין רב, ומוצא עצמי מסכים עמך בנוגע לנושאים רבים.

    שאלתי היא: מה אפשר לעשות? נכון הוא שהימין חזק והשמאל חלש (או ליתר דיוק, השמאל שקט. התמיכה העצומה בקדימה מראה שהוא בהחלט קיים, אבל קשה למצוא לו נציגים ראויים בכנסת). מה הלאה? האם אתה רואה דרך לצאת מעסק הביש הנוכחי? האם יש לך מפת דרכים כלשהי, רשימה של צעדים שצריכים להתקיים על מנת שנוכל להמשיך, או להתחיל, להתקיים כעם אחד ומלוכד – יהודים, ערבים ומי לא ?

    אשמח לשמוע ממך,

    רועי.

    • עדו

      אה, התמיכה בקדימה מראה שהשמאל קיים? סליחה, יש נציגים לשמאל בכנסת במפלגת מר"צ (בכוונה אני לא מדבר על רק"ח שנחשבת לבלתי לגיטימית וכאילו נציגת האויב , כדי להראות שיש למי להצביע אם רוצים) אבל אנשים לא מצביעים מר"צ אלא קדימה. אתה יכול לטעון שהם צודקים וזו דעה לגיטימית אבל הם לא שמאל, הם ימניים רק לא רוצים להצביע לליכוד.

      • א.ה.

        אם אתה מגדיר שמאל כתפיסה שמדברת על חלוקת הארץ, אזי הצבעה לקדימה (מפלגה שבשתי מערכות הבחירות האחרונות רצה על קו של נסיגה חד-צדדית, או בהסכמה) היא אכן הצבעה לשמאל.

        בסופו של דבר(עדיין?) יש בציבור הישראלי תמיכה לא מבוטלת בחלוקת הארץ (ואף בפשרה בירושלים, לדוגמא). זה הפך לדבר ברור מאליו בשיח הפוליטי.

        • ברור שכבר יש תמיכה בחלוקת הארץ. too late, always too late. יהודי ישראל הבינו שהגיע הזמן להסכים לאכול את חבית הדגים הרקובים. עוד מעט, אבל שוב מאוחר מדי, הם יסכימו לקבל את המלקות, ואחר כך יזרקו אותם מהעיר.

  • דני

    אני בגדול מסכים למסקנות הפוליטיות, בכל זאת כמה השגות:

    "אף שהיתה לה מולדת, מורשת, שפה משלה ומטבח משלה, האומה האידית לא קמה"

    יידיש – יהודית, אידי – יהודי. בשפת המקור לא היה ניתן לנסח את מה שאתה רוצה להגיד.

    "הציונים זיקקו, אם כן, מתוך היהדות את שנאת האדם שלה, ונשאו אותה איתם."

    אני לא רואה בדיוק איך אתה קופץ מהעובדה שיהודים התחפשו לבדואים, או אפילו מכך שהציונות היתה מונעת משנאה עצמית, למסקנה שאתה מסיק כאן. אני רואה כיצד הציונות שאבה מהפרנויה היהודית – אבל שנאת כללית של גויים באשר הם?

    • דודי

      הציונות שאבה מהפרנויה היהודית – פרנויה היא פחד שאין לו בסיס. לחששם של היהודים מפני הצפוי להם באירופה של המאה ה-20 היה בסיס איתן. ואני לא מתייחס לשואה דווקא.

  • איציק.

    עם השקפותייך על הדת אתה יכול להיות בטוח שב-1911 לא היה רצח פולחני של ילדים נוצרים?

    • ygurvitz

      אף פעם אי אפשר להיות בטוח – לך תוכיח שלילה – אבל כל הסימנים מעידים שלא היה.

  • ש.ב

    יוסי, השאלה המעניינת בסיפור הזה היא האם היהדות יכולה לעבור מטמורפוזה דומה לזאת שעברה הנצרות. כלומר, האם יכולה להיווצר יהדות, דתית וחילונית, שאיננה סותרת הומניזם, ומה לדעתך צריך לקרות בשביל זה.

  • דור

    אני לא יודע מה *צריך* לקרות, אבל כנראה שמה שיקרה זה שהרבה אנשים יסבלו בגלל הדת היהודית ורק אז הם יטרחו לברר למה היא מציקה כל כך באמצע המאה ה21 שלהם.

    זה, או שהם יבינו שבפעם הבאה הם צריכים להיות יהודים יותר והכל יהיה בסדר – מה שימשיך את המסורת היהודית הגאה, שזה לקח הפוסט-חורבן שמלווה אותה במשך ההיסטוריה.

    • אלכס ז.

      כבר עכשיו הרבה אנשים סובלים בגלל הדת, והם אף בחרו בשתי מפלגות לא קטנות – שינוי וישראל ביתנו – בין היתר בגלל הבטחתן המפורשת לסיים את הסבל. משותף לשתי המפלגות לא רק זה שהן לא הצליחו לסיים את סבל, אלא זה שהן כלל לא מנסות לעשות זאת למרות ששתיהן פעלו מן הקואליציה.
      אולי זאת תוצאה של הכשלון הפוליטי המתמשך שלנו, ואולי זה נובע ממשהו אפל יותר, אבל התוצאה הסופית היא שהסובלים עומדים חסרי אונים בעוד שהצד שגורם לסבל רק הולך ומתחזק. הניסיון האחרון של ש"ס לשבור את הסטטוס קוו והתגובה של ליברמן (שכזכור מייצג/מתיימר לייצג 300K פסולי חיתון) היא רק דוגמא אחת מיני רבות.

  • רן

    לפי הלמ"ס החל מעוד שנתיים ואילך יוולדו במגזר היהודי בישראל יותר תינוקות דתיים מחילוניים. אופיה היהודי של ישראל הולך עוד להתחזק הרבה יותר ממה שהוא היום.
    אפשר לראות את זה בשנתון סטטיסטי לישראל 2009, לוח 8.11 (תחזיות תלמידים בחינוך יסודי לשנים 2014-2010, לפי פיקוח). צריך פשוט להמשיך את המגמה עד כתה א' של 2018, כלומר ילידי 2012.
    אפשר לראות על תלמידי כיתות א' שהחינוך הממלכתי לא גדל בכלל, ואילו החרדי – בקצב של 4% בשנה.

    • רן

      למי שרוצה להסתכל השנתון נמצא כאן
      http://www.cbs.gov.il/reader/shnatonhnew_site.htm

    • MuyaMan

      זה בשביל לחזק את החילונים דווקא – חלק ניכר מהם חוזר בשאלה עד אחרי הצבא…

  • ניר

    פוסט מלכותי.
    יש להתנחם בכך שפרט לשכלול יכולתם לקבוע את המציאות הפוליטית במדינה – ועל כך, כמו שכותב היום גדעון לוי, צריך להוריד להם את הכובע – המתנחלים הם סקטור צחיח למדי בתרבות הישראלית הדי-חילונית דהיום: אף סופר ראוי, קמצוץ שירה, קורט מוזיקה, חצי-אורבך, שליש-דאום. חלקם בתעשיית החלומות של הקולנוע (העולה ומשתפר) והטלוויזיה המסחרית ומוצריה (דלוחים ככל שיהיו) זניח. אינני מתכוון להפריז בחשיבותם של קונטרסי שירה, רק לציין, שצרכני התרבות הישראליים, על כל משלביה, לא מקבלים "ערכים" יהודיסטים (שיוסי היטיב לאפיין) אלא בעיקר בליל פסאודו-ליברלי שהוא… עדיף.
    לעניין הזה, במצטבר, יש משמעות. כאשר התנגשויות קונקרטיות של ערכים תעבורנה מהחצר האחורית לקדמית של המיינסטרים הישראלי (ושגם אותו יוסי מתייג בול), ייתכן שיתברר שאנשים מוכנים להילחם על זכותם לראות האח הגדול – לא מסיבות של הומניזם, כמובן, אלא מסוג של שמרנות ורתיעה מחוסר-הסקסיות חשוך-המרפא של היהדות, שאותה הם אינם באמת מכירים.
    ייתכן גם שדוקטורנטים שמאלניים תמיד סיפרו לעצמם סיפורים מנחמים כאלה רגע לפני שהנחשול טיבע אותם.

    • ש.ב

      הבליל הפסאודו ליברלי חד משמעית איננו עדיף. כי הצמר-גפן מתוק הזה גורם לתחושת ריקנות שדוחפת אנשים לחפש את היהדות שלהם. בזה כשלעצמו אין שום דבר רע, אבל אנחנו יודעים אילו "מציאות" יש בשוק היהדות של היום, ובשביל אלטרנטיבות צריך להיות מאוד משכיל.

      התוצאה: עגלה ריקה מועמסת במטען נפיץ.

      • ניר

        ייתכן.
        אבל אני נוטה לחשוב שהאנשים שאתה מתאר, אלה הסובלים מ"ריקנות" ועל כן פונים לבזאר היהדות, הם אותם הטיפוסים שיש להם נטיות רליגיוזיות מלכתחילה. רק עם הפרדיספוזיציה הזו בא התאבון ל"עומק" והמשיכה לרוחניות, שמתעוררת בווארנסי ומסתיימת בשטריימל. אבל הטיפוס הזה אינו מייצג אף פעם את מרבית האוכלוסייה, שחבריה מגלים יחס סנטימנלי-מסורתי למוסדות שגדלו בצילן (דתיים או אחרים). והעמדה הרגשית הזו – השמרנית מטבעה – חזקה מאוד: מי שהעריץ בילדותו את המגיש האווילי בערוץ הילדים, שהוא במקרה גם הומו מוצהר, ולא ראה בנטייתו המינית שום דבר מיוחד (כי זה מכלליי הפוליטיקל-קורקטנס שהועתקו מהאמריקאים), יהיה בעל נוגדנים די עמידים לחירטוטים הרבניים בנושא.
        לכן, הבליל הפסאודו-ליברלי עדיף בעיניי.

        • ש.ב

          זה לא עניין של רליגיוזיות אלא צורך פשוט בזהות ושייכות. ממה שאני רואה, ואני מנחה סדנאות בענייני זהות וקונפליקט, דווקא הפסאודו=ליברלים הם הראשונים לאמץ את מרכיבי הזהות הכי קמאיים כשהבועה שלהם מתנפצת.

  • גיל

    כמה מחשבות שעולות מהפוסט, בעיקר מהאזכור של אייכמן, ובעקבות חנה ארנדט:

    1. אתה שוכח את הגורם העיקרי שאיפשר באירופה להפוך את העם לאספסוף, ומאוחר יותר להמון. האספסוף, לפי ארנדט, שונה מהעם בכך שהוא מורכב מאלו שהחברה זרקה אותם החוצה. ההמון הוא העם לאחר שבמשך שנים רבות עבר תהליכים של אטומיזציה, של הסתגרות בפרטי, של ריסוק המוסדות הקהילתיים המסורתיים. ספק אם היינו מגיעים למצב הזה בישראל לולא מדיניות כלכלית תואמת שמפוררת את החברה ומייצרת כל כך הרבה אנשים מיותרים שאיבדו כל משמעות של קהילה או קבוצה. "זלילה לפני מוסר", כך זה נראה בעיני ברכט אם נפטרים מהצביעות הבורגנית.

    2. גם כמדינה, עדיין בולטת התכונה של היהודים כקבוצה באירופה – אינפנטיליות פוליטית. היהודים, בניגוד משווע לכל העלילות האנטישמיות, מעולם לא העלו על דעתם לשלוט בעולם או להניע את הפוליטיקה האירופאית. הם רצו שליטה בקהילה שלהם, הגויים מעולם לא עניינו אותם. אולי צריך להיות יהודי בשביל להבין נכוחה את מידת התמימות הפוליטית של היהודים. הם סרבו לקבל על עצמם את ענייני העולם, הם סרבו להפוך למעמד, הם כלל לא התעניינו בכך שהסדר של ימי הביניים מתמוטט, ולא קלטו או לא ראו לנכון להשתתף בסדר החדש שנרקם עם עליית מדינות האומה, על אף שהיו תלויים בו.
    באופן מוזר, זה עדיין נכון עבור ישראל היום. יש לכך הדים בכל מני "קלישאות" – לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים, המדינה מתנהלת כמו שטייטעל, המדינה ה 53 בארה"ב. זה מתבטא בכך שלישראל אין למעשה מדיניות סביבתית, לקופנהגן למשל הגיעו פחות או יותר בידיים ריקות. כל דבר שנוגע לעולם, או לישראל ולאומות האחרות, נדמה בעינינו כעסקם של הגויים. מכאן גם התכונה הכה ישראלית, ה"לא חשוב מה יאמרו הגויים…" של בן גוריון. אנחנו כבר קולטים באופן רציונלי שזה לא הגיוני – המציאות הרי טופחת על פנינו השכם וערב, אלא שזה לא משנה. יהודים כאילו לא חושבים במונחים מציאותיים, פוליטיים, חיוניים, על חיים בעולם שבו קיימים גם גויים. הם רק מחפשים את הפריץ.

    3. כאשר אתה מזכיר את ה"אותנטיות" של הימין, את חוסר הצביעות שלו, אני מייד חושב על הקשר של זה לתנועות הטוטאליטריות, לתקופה שבין המלחמות. הציניות, הייאוש, הדחייה של הצביעות בעבור כל פעולה שנראית כמקנה משמעות, הבוז הגלוי למוסר.
    ארנדט כותבת על התנועה הנאצית שאחזה בסוג מבחיל ביותר של "ריאל-פוליטיק" מותאם לזמנו. מי אמר שלבני האדם מוקנות זכויות שלא ניתן להפקיען? הנה, הפקענו. המציאות מוכיחה שהמוסר הוא צבוע ומזוייף. וההמון, אפילו האליטה, הריעו לאכזריות ולזדון משום שקרעו את מסיכת הצביעות של המאה ה-19.

    • א.ה.

      המדינה ה-53? מי ה-51 וה-52, אגב? 🙂

    • אייל

      ה"בנאילות של הרוע" והנאצים כ"ריאל פוליטיק" לא מתיישב עם העובודת .
      התאוריות האלו רצות חזק בשמאל הניהלסטי והאנטי-מערבי. מי שמתחזיק בתאוריות האלו בד"כ רואה בשמאלנות כאיזה מחוייבות אישית להונאה עצמית והכחשת המציאות – כאילו הכרה בה בהכרח יוליד נאציזם. שמאל צריך להיות מעוגן בטבע הממוצע של האדם והחברה האנושת , אחרת ( בצדק ) הוא לא ישרוד עד החצי השני של המאה ה21.

      • גיל

        הנאצים לא נקטו באמת במה שאנחנו מכנים היום "ריאל פוליטיק", מאחר והנאציזם היה משטר טוטאליטרי – ומשטרים כאלה נוטים להכחיד אפילו את עצמם, וכמעט לפי הגדרה אין להם פוליטיקה ריאלית משום שאין להם מטרות סופיות, אפילו לא השלטון. ארנדט מסבירה שזה מה שמבדיל בין התנועות הטוטאליטריות למשטר רודנות אחר שמסתפק בלהיות בשלטון ולהישאר שם.
        ארנדט לא הייתה ניהיליסטית או "אנטי-מערבית", למעשה היא דנה בספרה במקביל בנאציזם ובבולשביזם של סטאלין כשתי התנועות הטוטאליטריות של המאה העשרים.

        אני חושב שאתה מסתכל על הרעיונות הללו של "הונאה עצמית" באופן מעט אנאכרוניסטי. המאה ה-19 עוד לא הייתה המאה של הפוסט , ועם סיומה באה אל קיצה תקופה של קידמה ומודרניות, של מדינות אומה שקמו יש מאין ושל ריבונות האדם והתבונה. "הטבע הממוצע של האדם והחברה האנושית" לא היה ברור כל כך כמו שהוא נראה (בטעות) היום, תוצאה של ניצחון הבורגנות. בתחילת אותה מאה נופצו אותו "טבע ממוצע" של האדם ושל החברה באירופה אשר נשאר יציב במשך מאות שנים, ובסוף המאה ה-19 הוחלף אותו טבע ממוצע שוב, ובעיני אותו דור נראה היה שהמלחמה הגדולה מהווה קו שבר בציביליזציה האירופית. עבור אנשי המאה ה-19, הוויתור הציני על החירות ועל וכבודו של האדם לא היו בנאליים ופוסט-משהו כמו שהם נדמים עבור ה"ריאל-פוליטיק"ים שלנו בזמן הזה. אנחנו כבר חיים בעולם של אחרי המאה ה-20.

        בקשר ל"בנאליות של הרשע", אני לא מבין איך זה קשור, מלבד זאת שזה משפט, ולמעשה תאוריה שלמה, של ארנדט. אני כיוונתי יותר ל"אותנטיות" של מה שיוסי מכנה הימין הדתי, לכך שהוא לא מתנצל, לכך שנראה שהוא מתמודד עם המציאות האמיתית ומתעלם ממושגים צבועים כמו מוסר או זכויות אדם, אשר משוייכים כיום בישראל בבוז בלתי מוסתר ושבע רצון מעצמו ל"יפי נפש". כולם ככה, אנחנו עוד הכי מוסריים, "אף מדינה…" וכל שאר המשפטים ממין זה מבטאים את הבוז אשר עדיין מתפתל מסביב לצביעות.
        ובהקשר הזה נזכרתי במה שכתבה ארנדט:
        "…העיתון הרשמי של הס"ס, קבע ב 1938 במפורש כי אם העולם אינו משוכנע עדיין כי היהודים הם חלאת המין האנושי, הוא ישתכנע בכך בעתיד הקרוב ביותר, כאשר קבצנים נטולי צורה וזיהוי, חדלי אזרחות, חסרי פרוטה וללא דרכונים יחצו את את הגבולות ויגיעו אל הפתחים. ואכן, אמת היא שסוג זה של תעמולה מבוססת-עובדות פעל היטב אף יותר מהרטוריקה של גבלס, לא רק מפני שהוא אישש את עובדת היות היהודים חלאת המין האנושי, אלא גם משום שהגורל הלא-סביר של קבוצה גדלה והולכת של בני אדם חפים מפשע היה כמו הוכחה פרקטית לטענות הציניות של התנועות הטוטליטריות, כי לא קיים כלל דבר כמו זכויות אדם שאין להפקיען, וכי הצהרתן המנוגדת של הדמוקרטיות לא הייתה אלא אמונה תפלה, צביעות ופחדנות, נוכח מלכותו האכזרית של עולם חדש. המילים עצמן "זכויות אדם" נהפכו לדידם של כל הנוגעים בדבר – קורבנות, מעוולים ומשקיפים מן הצד – לראיה מובהקת לאידיאליזם חסר התקווה של צביעות רפת שכל, מגמגמת. "

        כך לדעתי נבנה ומתפתח, לפחות בחלקו, "טבע האדם". האדם הוא תמיד בן הזמן והמקום. וטבע האדם הממוצע בישראל כיום מזכיר לי בהחלט את הצביעות מאז, את הציניות הפראית שעולה בתגובה, את המציאות שכאילו מאשרת באופן הציני ביותר כל עוולה, מפרקת בהדרגה את "טבע האדם" של העם וחושפת לאט לאט את טבעו של ההמון.

  • חגי

    יוסי שלום,

    1) אם אתה מתכוון לפוגרום קרקוב הוא היה באחד עשר באוגוסט 1945 ולא ב 1946.

    2) המיעוט האוקראיני בפולין אינו סובל מהתנכלויות כלל עד כמה שידוע לי. להיפך, יש הרבה נישואי תערובת בין פולנים ואוקראינים כי הפולנים רואים בהם שותפים לתרבות סלאבית משותפת. למעלה ממחצית המהגרים לפולין (חוקיים ובלתי חוקיים) כל שנה הם אוקראינים לפי נתוני המרכז לסיוע למהגרים בפולין.

    (http://www.centrumpowitania.org.pl/#)

    בברכה,

    חגי

  • באמת אחלה פוסט.
    הזכרת לי איך בשנות ה80 ה"ליברליות" כטענתך, בטבעון החילונית לעילא, בקן הנוער העובד השוויוני במוצהר, התחלחלתי לשמוע את הרוב המוחץ של חבריי לקבוצה מודיעים שהם מרגישים יותר קרבה וזהות עם היהודי החרדי בברוקלין מאשר עם שכנם הערבי בגליל.

    מסתתר כאן איפשהו מוסר השכל מוחץ, על פרטנציות ושברן, אבל הוא לא מתנסח לי כרגע.

    • דודי

      מדוע שירגישו קרבה וזהות לאדם שבמקרה הוא אזרח של מדינתם, יותר מאשר לאדם שבמקרה משתייך לעמם (והיהודים הם עם, עזוב את השטויות של יוסי)?

  • דניאל

    מרמיט,
    לא צריך להגזים.. די הגיוני שצעירים החיים בסכסוך עם עם אחר, יגלו זהות חזקה יותר עם אנשים שחולקים תרבות ודת משותפת מאשר עם אותם שכנים. הרי אם היית שואל את אותם ערבים שבגליל עם מי יש להם תחושת הזדהות גדולה יותר, עם היהודי האשכנזי בטבעון או עם ערבי בסוריה, אני לא בטוח שהם היו בוחרים בשכניהם היהודים. וזה לא היה נובע מאנטישמיות ולא מגזענות אלא על מטבעם של אנשים הנמצאים בסכסוך מתמשך, וחיים באותו מרחב זמן המשתווה לפירור מההיסטוריה. אז בכדי שנוכל באמת לדון בסכסוך העקוב מדם הזה , כדאי שלא נקלע למצבים בהם צד אחד מתואר ככליל השלמות ואחר כהתגלמות הרוע.

    • תרבות ודת משותפת? מה משותפת? לאתרבות משותפת ולא דת משותפת. התרבות היהודית-ישראלית איננה כלל וכלל התרבות היהודית האורתודוקסית בצפון אמריקה, והדת של הישראלי החילוני איננה היהדות האורתודוקסית (למרות נטייתו לשאוף אליה פה ושם מתי שנוח או מתי שמשעמם או מתי שהוא מבואס מזה שאין לו "ערכים").

      המכנה המשותף העיקרי הוא ששניהם מגדירים עצמם כיהודים. אין להם הרבה במשותף מעבר לזה, גם אם הם אוהבים לחשוב אחרת. וזו הבעיה.

      ע"ע granfalloon; קהילה דמיונית; לאומיות

  • רני

    הערות: פשטות לאו דווקה מהמוזיק הסלווי ראה הרומנטיות הגרמנית ותורו האמריקאי. הרצל לא היה פולני אלא מהספחת היהודית של העילית האוסטרית גרמנית.ציונים היו גם בגרמניה והדיון בציוניותו של הברון רוטשילד, אחד הפחות עשירים פחות חכמים יותר דפוקים במשפחה לא הסתיים.יהודי ארה"ב הצליחו בעבר להשתחרר מהדתיות. גם רוב רובם של העולים החל מבילו ועד 1948 היו לא דתיים או אפילו אנטי. כל נסיון לדבר על התגברות המרכיב הדתי בזהות של יהודים ישראליים מבלי לדבר על מה שקורה באיסלם ובחלקים מהעולם הנוצרי בודאי בארה"ב הדגם האולטימטיבי לחקינות ישראלית [איזה עוד דגל מונף ביום העצמאות חוץ מדגלי ישראל } הנו פגום מבחינה אינטלקטואלית. נערי הגבעות ברובם אינם עוסקים בחקלאות אין להשוות היחס לעבודת כפיים של אנשי העלייה השניה השלישית וגם הרביעית ליחס של נערי הגבעות. אין לי דבר וחצי דבר נגד התזה של בעל הבלוג הייתי רק רוצה להעמיס על הדיון הבטים נוספים
    תודה

  • מימי

    אני לא בטוחה שמאמר כזה משיג את המטרה שלו.
    המטרה צריכה להיות בניה של תרבות שיכולה להציע תוכן אחר ולא רק שלילה של הגזענות והלאומנות.
    אולי אני טועה, אבל הטון הווכחני והבוטה, דוחה ולא תורם.

    • לפני שמתקנים כדאי לדעת מה שבור, לא?

  • עודד גלעד

    בסך הכל, פוסט נהדר. ברכות.
    כדאי לראות את הדברים בקונטקסט הגלובלי. אנחנו חיים בעידן האפרטהייד הסוציאל-לאומי הכלל-עולמי, שבו כל בני האדם שותפים בשוק אך לא בממשלה, וחלוקת הזכויות והמשאבים פועלת – במידה עצומה – על בסיס שייכות למדינות לאום.
    הגיע הזמן לחזור ולהניף את דגל הפדרליזם העולמי, או ההומאניזם הרדיקאלי, או ניאו-הומאניזם, איך שתרצו לקרוא לזה.

    צריך להציב מודל מדיני פשוט וברור שבו קיים נתק לא רק בין דת ומדינה, אלא גם בין לאום ומדינה. מדינה צריכה להיות כמו רשות מקומית, או כמו סטייט בארה"ב או הודו.

    עד שלא נתייצב – באומץ – תחת האידיאל ההומאניסטי הגלובלי – נמשיך לסבול מהפריחה המסוכנת של הלאומנות.

    • אילן

      אמן סלה.

      ישנה נטייה בקרב שמאלנים לקשקש על המעלות של הלאומיות, על התחושת זהות שהיא מספקת, וכו'. חבל רק שזה לא שווה את המחיר של מאות מיליוני הרוגים שהיא גבתה לאורך ההיסטוריה. אם אנשים רוצים לשמור על שפה, לבוש, מאכלים וכו' אז שיהיה להם לבריאות: אבל זה לא צריך להיות תחת מסגרת פוליטית עולמית של גבולות וצבאות חמושים עד השיניים שמוכנים לטבוח ולהטבח בשביל לשמור על הגבולות הללו.

      אני זוכר שאפילו בתור ילד בכיתה ז' או משהו המורה להיסטוריה לימדה על ההבדל בין לאומיות שהיא דבר חיובי ללאומנות שהיא דבר שלילי. כבר אז נראתה לי מטופשת ההבחנה הזאת, כי המסגרת של קיום מדינות, צבאות, דגלים וחינוך לאהבת המולדת(שמה לעשות, בדרך כלל מובלע בו חינוך לשנאת זרים) היא היוצרת מלחמות,
      כך שלהפריד בין החלקים הסטריליים של הלאום לבין שנאת הזרים והמלחמות נראה לי מופרך.

      גם אני חושב שפדרליזם עולמי מצד אחד יימנע מחסרונות הלאומיות ומצד שני יפחית את הסרבול שבשלטון כלל עולמי. סליחה על התגובה הארוכה קצת, פשוט זה נושא
      שקרוב לליבי.

      • דודי

        בהזדמנות זו כדאי גם לבטל את הרכוש הפרטי, המון צרות זה עושה.

        • אילן

          כן, ציפיתי לתגובות מהסוג הזה. אנטי-לאומיות=קומוניזם=טוטילטריזם והמון נרצחים.

          מה לעשות שסטלין דיבר על סוציאליזם במדינה אחת ומאו דיבר על סוציאליזם בדרך הסינית?

  • נתן.

    אתה מביא את ברנר בתור אנטי תזה לציונות השואפת ל"פשטות של האיכר האוקראיני".

    יש רק בעיה אחת בתזה הזאת.

    גם ברנר היה ציוני.

    בציונות יש פנים לכאן ולכאן- שמאל וימין רביזיוניסטים וסוציאליסטים לאומניים וקומוניסטיים שמרנים וליברלים חילונים ודתיים ובאופן כללי השקפות ודעות שונות וזה כמובן בניגוד גמור לסטראוטיפים ולמנטרות שנהוג לדקלם בשמאל האנטי-ציוני שניתן לסכם אותם במשפט אחד :"גבר לבן אשכנזי חילוני מסוכן לכולם".

  • זה לגבי הרוב היהודי: המצאתו, קיומו, ועתידו.

    באשר לניתוח, צריך להוסיף גם את אימוץ הסטראוטיפים האנטישמיים ע"י הציונות (כדוגמת הקריקטורות של היהודי החדש, הגוף הארי, הצורך במקום נפרד ליהודים וכו') ואת השפעת המעצמות (לדוג' בריטניה, שבפרלמנט שלה דובר על סיוע לציונות, וליצירת רוב יהודי בפלשתינה, כדי להימנע מגל של פליטים יהודים באנגליה).

    אכן, האידיאולוגיה הציונית (המדוברת והמוכחשת) היא, במידה רבה, הפנמה של אידיאולוגיה אנטישמית, בשילוב עם ההתנערות ממנה.

  • Pingback: Tweets that mention צוללים קדימה » החברים של ג’ורג’ -- Topsy.com()

  • גדי.ב

    עבריות מישהו? כנעניות?
    הפרדת דת ומדינה? האם אלו לא קווים מנחים לעתיד הומני יותר?

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      עכשיו גם העתירה –
      ….
      ב-4 במארס יישמע בבית המשפט העליון ערעורה של העמותה על קביעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים שם קיבל השופט נועם סולברג את עמדתה של המדינה שנושא הלאום "אינו שפיט". בדיון קודם שהתקיים בבית המשפט העליון טענה פרקליטות המדינה כי העתירה "חותרת תחת אושיות" המדינה היהודית….

      http://www.ani-israeli.org

  • רותם

    יוסי,

    אני אוהב אותך אהבת נפש. אתה מים זכים. עבורך (או לפחות עבור דמותך בבלוג זה) המציאו את המושג "מטיף בשער", מושג שהשתמשו בו כשבחרו לתת את פרס ישראל לפרופ' ליבוביץ. זה בסדר, גם ליבו דחה את הפרס.
    הבמאי מייק לי אמר פעם שהוא מרגיש חובה לסיים כל סרט שלו בסצנה מצחיקה, כדי שאנשים לא ירוצו להתאבד אחרי הצפייה (הסרטים שלו אכן עשויים להוביל לדיכאון). לפעמים גם אצלך אני מייחל לסיומת טיפה פחות פסימית מגוף המסה, אבל האחריות על מצב רוחי בכל מקרה נשארת אצלי.
    בקיצור תודה.
    רותם

  • יריב

    יוסי,
    אחד הטובים שלך.
    אכן שנות השבעים והשמונים היו השנים הטובות ביותר של המדינה.
    רואים זאת בתרבות וביצירה הישראלית.
    כמי שגדל בישראל החילונית בדיוק באותם שנים, אני מצטמרר מהשינוי (הפיזי) שעובר על הארץ ותושביה.