החברים של ג'ורג'

זה התחיל עם חוק קק"ל, שהיה מיועד להשליך סוף סוף את קליפת ה"יהודית ודמוקרטית" מעל ישראל, ולהבהיר סופית מי בעל הבית ומי נמצא כאן בחסד ולא בזכות, חסד שעשוי להפסק ללא התראה.

 

זה נגמר השבוע, כשרוב מוחלט בוועדת הבחירות פסל את שתי המפלגות הערביות שהצליחו להכנס לכנסת מלהתמודד בבחירות הקרובות. אי אפשר עוד להעמיד פנים שיכול להיות דבר כזה, מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. באותה הזדמנות, הגיע להפסיק להעמיד פנים שאפשר לדרוש מהציבור הערבי נאמנות למדינה יהודית, או נאמנות מצד דמוקרטים בכלל לישראל.

*           *            *            *            *

 

כמה נלעג ×”×™×”, לאחר מעשה, איתן כבל, כשהסביר מדוע החליט להתעלם בבוז מהחלטת סיעתו ולהצביע בעד פסילתן של שתי מפלגות: "נכון שאמרנו מראש שלא נפסול, אבל ההתרסה של ×—"×› זחאלקה, שאמר בנאומו שהוא עומד בקשר עם [העבריין הנמלט עזמי -יצ"×’] בשארה הביאה אותי לחשוב שיש גבול גם להתרסה ולבוטות… מותר לי שתהיה לי אמירה, גם אם אני יודע שהדבר לא יעמוד בבג"צ ובצדק [הדגשה שלי – יצ"×’] משום שאין תשתית ראייתית להחלטה. למרות זאת מותר לי שתהיה לי זכות הצעקה".

 

בוא נראה. איתן "הייתי מטר שבעים!" כבל בעצם הודיע לכלל הציבור, ראשית כל, שהוא אדם אימפולסיבי שהחלטותיו השקולות עפות מהחלון ברגע שדבריו הצפויים למדי של חבר כנסת אחר עולים לו על הסעיף; שנית, שהוא עבריין שלוקח לעצמו במודע סמכות שלא כחוק ובניגוד לצדק; ושלישית, שהוא עושה תרגילים פוליטיים ושהוא מצפה שבג"צ יאבד עוד מסמכותו המוסרית וינקה אחריו את החרא.

 

תמיד קל היה לרדת על כבל. זו לא הנקודה. הנקודה – בעצם, כמה נקודות – היא שמפלגתו של כבל הצביעה איתו; שרוב מוחלט של יהודי ישראל, באמצעות נציגיהם הנבחרים, אמר לתושבי ישראל הערבים שהם יכולים לשכוח מדו קיום ובעצם, שיתחילו לארוז את המזוודות; שהפוליטיקאים בנוסח כבל הם-הם אלה שמאלצים את בג"צ להכנס לתחום הפוליטי; שכבל הוא פוליטיקאי מתחיל, שלא הבין שההימור שלו, הצבת השמאל הציוני מאחורי ההחלטה הזו, מקשה על בג"צ לבטל אותה -  ושבהחלט יתכן שההימור שלו ייכשל.

 

כלומר? כלומר שלא בטוח שבג"צ יבטל את הפסילה, ולא בטוח שאם הוא יבטל אותה – יישמעו לו.

 

*           *            *            *            *

לפני שבוע – התותחים רעמו, איש לא הבחין – אישר בג"צ פשע מלחמה קטן: הוא הרשה להרוס (סליחה, "לאטום באופן השקול להריסה") את בית משפחתו של עלא א דים, שחיסל את תלמידי ישיבת מרכז הרב. דוק: הוא לא הורה על הריסת "בית המחבל", כפי שדוברי הימין וצה"ל התייחסו לכך, אלא על הפעלת ענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו.

 

רגע, רגע, יאמרו לי: האנשים האלה הניפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שזו עבירה על החוק. יכול להיות. אין סיבה עלי אדמות לקבל את עדותה של המשטרה ללא חקירה ובדיקה. אם בוצעה כאן עבירה על חוקי ההסתה, יובאו נא האנשים הללו לדין: יועמד להם קטגור, הם ימצאו להם סניגור, יועלו ראיות, יתנהל דיון. והיה ויורשעו בדין, יקבלו את עונשם כדין.

 

אבל לא ×–×” מה שקרה כאן. קצין צבאי הוציא צו – על פי תקנות שעת חירום – ומכוחו מוחרב הבית. בתקנות – סעיף 119 (1) – נאמר כך: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא בחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו, או נורו באופן אחר פצצה, רימון יד או כל חפץ נפיץ או או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר שכונה או רחוב, שמהם נוכח לדעת ×›×™ תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נידונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע ×›× "ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית…"

 

ובכן, על פניו נראה שאין עילה להחרבת הבית אפילו לטענת הצבא. הירי לא בוצע מתוך המבנה, או אפילו בקרבה אליו. התושבים "לא עברו או ניסו לעבור" על חוקי המדינה בקשר לשימוש בכלי נפיץ; מי שעשה כן כבר מת. התקנה הזו גם לא מתייחסת להנפת דגלי אויב. ועדיין בג"צ אישר לצה"ל להחריב מבנה של אנשים לא מעורבים, על סמך תקנות לשעת חירום שהוגדרו על ידי משפטן מובהק כמנחם בגין כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – וזאת בתחום שמוגדר בחוק הישראלי (ירושלים המזרחית) כחלק ממדינת ישראל גופא. אגב – המפקד הצבאי שחתום על הצו? מדובר באלוף פיקוד העורף.

 

כלומר, מול לחץ ציבורי כבד, בג"צ התקפל והניח לבהמה הירוקה להפעיל ענישה קולקטיבית – צעד שהוא מנוגד לאמנות ×–'נבה – כנגד בני משפחה. בג"צ – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – קבע שלאלוף פיקוד העורף יש סמכות להחריב מבנים בישראל ולהעניש אנשים ללא משפט. האנשים האלה, כמובן, לא בדיוק אנשים; הם לא יהודים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שבג"צ ×”×™×” מאפשר לעלוב הפיקוד לפוצץ את בתיהם של רוצחיו של החייל נידאל מנסור. מדובר ביהודים כשרים, אחרי הכל. ישראל גם לא פוצצה את ביתו של ברוך גולדשטיין, לא פיזרה את סוכת האבלים שלו, ולא עצרה את המשתתפים בעוון הנפת דגלים של ארגון טרור (×›"ך), וזאת למרות שביתו של גולדשטיין נמצא במובהק באזור שיפוט צבאי. ביתו של אף טרוריסט יהודי לא הוחרב. רחמנות לטרור יהודי היא מסימניהם המובהקים של שופטי ישראל.

 

ישנן ראיות נוספות למכביר באשר לכך שבג"צ נוטה לאשר, כמעט כחותמת גומי, את החלטות מערכת הבטחון. ישנם מקרים חריגים שבהם אי החוקיות של פעולות הבהמה זועקת לשמיים, אבל גם אז, בג"צ נדרש לשנים ארוכות מאד של התחמקות בטרם יתערב: החלטתו בנושא "נוהל שכן", שאסרה על חיילי צה"ל להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים, הגיעה לאחר שלוש שנים תמימות. וזה לא היה נושא מסובך במיוחד.

 

ואיך ינהג עכשיו בג"צ, כשמגיעה אליו – בעצם ימי לחימה – עתירה כנגד החלטה שנתמכת על ידי חלק ניכר מהציבור, החלטה כה פופולרית שאפילו השופט העליון ריבלין, יו"ר ועדת הבחירות, נמנע מלהצביע נגדה? האם בג"צ יעיז להרים גרזן על מעמדו המתרופף בציבור ויזכיר לאסופת הפראים היהודית את דבריו של אלתרמן על תופיק טובי ש"ככל צירי הבית, גם טובי יושב בו מכוח המשטר"?

 

אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו. אם יעשה כן, יאבד את כוחו ויאבד את יכולתו העתידית לעשות את תפקידו. בניגוד לאגדה שהם מפיצים על עצמם – אגדה הכרחית, אולי, אבל אגדה – שופטים קוראים עיתונים, והם לא לגמרי חסינים לדעת הקהל. הרבה מההחלטה תלוי בזהותם של השופטים: אם אדמונד לוי ואליוקים רובינשטיין יהיו בהרכב, לא קשה לחזות את התוצאה. אם יורשה לי ניחוש, הם יאשרו את פסילת בל"ד ויפסלו את פסילת רע"מ-תע"ל. אמנם, יש תקדים לאי-פסילתה של בל"ד, אבל יש גם תקדים נגדי – זה של אל ארד משנות השישים, שהאידיאולוגיה שלה מזכירה מאד את בל"ד. אם זה יקרה, האשמה תחולק במידה שווה בין זחאלקה, שאמר בנאומו המתריס שהוא נמצא בקשר עם בשארה, ובין כבל, שהחזיר את מפלגת העבודה לימי המשטר הצבאי.

 

אבל אם בג"צ אכן יאשר את פסילת בל"ד, מעמדו הציבורי הוא הדבר האחרון שיעניין אותנו: הוא יאשר בכך את פתיחתה של מלחמת אזרחים ישראלית, בנשלו חלק גדול מאזרחיה המנוכרים ממילא של המדינה מזכותם לבחור את נציגיהם. סימנים לכך כבר ראינו, כשהתחיל זחאלקה לדבר על "פרלמנט נפרד".

 

יתר על כן, מערכת בחירות בלי מפלגות ערביות צריכה להעמיד בסימן שאלה את ההשתתפות בה: היא דומה מדי – דומה, לא זהה – לבחירות במדינת האפרטהייד דרום אפריקה. זו תהיה מערכת פוליטית שבמידה רבה ניטלה הלגיטימיות שלה, שמזכירה מאד את איראן, שגם בה מתמודדות רק מפלגות שאישר המשטר.

 

*           *            *            *            *

ישנה, למעשה, אפשרות גרועה יותר: שבג"צ יבטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית – אבל שזו תחליט לצפצף על החלטת בג"צ. כלומר, תורה שלא להציב בקלפיות את פתקיהן של בל"ד ורע"מ-תע"ל.

 

הסבירות של התרחיש הזה נמוכה יותר. אמנם, צה"ל התעלם בבוז מהחלטת בג"צ שהורתה להניח למספר מצומצם של עיתונאים להכנס לרצועה, אבל הבהמה תמיד היתה כאן מעל לחוק. קשה לראות את הליכוד, קדימה והעבודה תומכים בהחלטה לכופף את בית המשפט.

 

אבל זה יכול לקרות. אנחנו כרגע בשיאה של התלהמות חסרת תקדים. אם ליברמן יצעק מספיק חזק, יכול להיות שכבל יתקפל שוב. ובקדימה יש סוסים טרויאניים שנאמנותם לעקרונות דמוקרטיים, אם הם יודעים מה הם, מוטלת בספק. זה יכול לקרות.

 

ואם זה יקרה, אם ההימור המטומטם של כבל יתפוצץ לו בפרצוף, מומלץ לכל אדם שפוי לארוז ולהשאיר את המקום המקולל הזה לאנשים שמגיע להם לחיות בו. אם זה יקרה, ישראל תאבד את זכותה לבקש נאמנות מתושביה. משטר כזה, תיאוקרטיה יהודית, צריך יהיה להפיל – גם במחיר התערבות צבאית זרה. והעובדה שמשטר כזה הוא הרצוי בעיני רוב מוחלט של הציבור היהודי, צריכה לפקוח את עיניהם של אלו הסבורים שההלחם "יהודית ודמוקרטית" הוא אפשרי. אם יהודי בביתך, בלתי אפשרי כמעט להיות אדם בצאתך.(עדכון: שווה מאד לקרוא את הפוסט המופתי של נעמה כרמי בנושא. הנה דוגמה לאופן שבו מחליפים הבלוגרים את העיתונאים).

 

(יוסי גורביץ)