חוסר יכולת למשול
הכנסת העבירה השבוע בקריאה ראשונה את חוק מאגר המידע הביומטרי. כתבתי סקירה קצרה על הסכנות שבמאגר המידע הזה כאן. אני רוצה לדעת שוב בנושא, אבל מזווית אחרת.
הצעת החוק המסוכנת ביותר לפרטיות בישראל התקבלה ברוב של 18 נגד אחד. ה'אחד' הוא כמובן דב חנין (והנה עוד סיבה להשאיר אותו שם). בכנסת ישראל יש 120 חברים. כ-84% מהם לא טרחו להגיע להצבעה הזו – ובכל זאת היא נערכה.
זה לא אמור להיות כך. לא יתכן שרוב אקראי של חברי כנסת יקבל חוקים. הכנסת חסרה מנגנון שקיים ברוב הפרלמנטים: קוורום. מספר מינימום שנדרש להצבעה. ההצבעה הנוכחית אפילו לא מתקרבת לפארסה שקרתה במהלך ממשלת האחדות של 1984: ח"כ מרטין מאיר כהנא הגיש הצעת אי אמון בממשלה, ורק הוא ועוד שני חברי כנסת, אחד מהם יו"ר הכנסת, נכחו במליאה. יו"ר הכנסת נמנע, חבר הכנסת האחר הצביע נגד, והממשלה ניצלה על חודו של קול.
מותר לתהות מה היה קורה אם אותו ח"כ מהקואליציה היה חש ממורמר באותו יום, והיה מצטרף לכהנא. זה מגוחך – אבל הפרצה הזו קיימת מראשית ימי הכנסת, ולמרות תמרור האזהרה ההוא של כהנא, היא לא תוקנה. לדעתי הבלתי מלומדת, הכנסת כלל הדורש מספר מינימום של מצביעים – 60, נניח – לא דורשת שינוי בחוק יסוד הכנסת אלא רק בתקנון הכנסת. ואף על פי כן, זה לא בוצע. ניתן להעלות טענת נגד, שדרישה לקוורום מאפשרת לאופוזיציה למנוע הצבעות פשוט על ידי היעדרות, מה שאכן קרה במספר פרלמנטים; אבל אם הדרישה היא לקוורום של 60 חברי כנסת, הקואליציה אמורה להיות מסוגלת לגייס אותם. היא חייבת להכיל 61 חברי כנסת. ואם היא לא מסוגלת לגייס 60 תומכים, כנראה שהצעת החוק הזו לא צריכה לעבור.
דוגמא אחרת לחוסר המשילות בישראל הן הבחירות החדשות. אני לא מתנגד להן – אני חושב שהן היו צריכות להיות מוכרזות בספטמבר 2006 – ואני ודאי לא מקבל את הבולשיט הרגיל שמוכרים לנו על כך שזה עולה כסף. ככה זה: דמוקרטיה עולה כסף. אבל המצב שבו הבחירות נערכות בפברואר 2009 הוא בלתי נסבל.
לולמרט הפך לנוכח-נפקד ביולי 2008, עם תחילת הפריימריז בקדימה. בספטמבר, הוא הפך רשמית לראש ממשלת מעבר, כשלבני החלה בנסיון להקים את ממשלתה. עכשיו, כמסתבר, הוא הולך לכהן כראש ממשלה עד אפריל. למה אפריל? כי הבחירות ייערכו בעשירי לפברואר, התוצאות הסופיות יגיעו ב-15 בחודש, הנשיא יטיל על מישהו להרכיב ממשלה כמה ימים אחר כך – והרכבת ממשלה גוזלת בדרך כלל חודש עד חודש וחצי. כלומר, לולמרט הודיע על פרישתו ביולי, אבל ימשיך לכהן כאפרוח נטול נוצות עד אפריל – תשעה חודשים שלמים של דשדוש חסר תוחלת.
למה, לעזאזל, זה לוקח כל כך הרבה זמן? דוגמת-נגד: בבריטניה הכריזו על בחירות כלליות מיד עם הנצחון על גרמניה במאי 1945. בחמישי ביולי, הבריטים הלכו לקלפיות – ווינסטון צ'רצ'יל הופתע לשמוע, תוך כדי ועידת פוטסדאם, שהוא כבר לא ראש ממשלה. כלומר, תוך פחות מחודשיים, שעה שרבבות אזרחים במדים פזורים בכל רחבי העולם, הלכו הבריטים לבחירות – והחליפו ראש ממשלה.
זו לא היתה הפעם הראשונה: ב-14 בדצמבר 1918, 33 ימים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הלכו הבריטים לקלפיות. הפעם נבחר ראש הממשלה המנצח, לויד ג'ורג'. החוק הבריטי מאפשר עריכת בחירות תוך פרק זמן קצר: 21 יום. אז למה, לעזאזל, 90 שנה לאחר בחירות 1918, וכ-30 שנה לאחר שימוש נרחב במחשבים, נזקקת המערכת הפוליטית הישראלית ל-110 ימים כדי להצביע?
היערכות של פרק זמן כזה נחוצה, אולי, במערכות פוליטיות שתאריך הבחירות בהן ידוע מראש, כמו זו האמריקנית (וזו, יצוין, דורשת פרקי זמן ארוכים להדהים – שנתיים, מה שהופך את הפוליטיקה האמריקנית לקמפין בלתי פוסק). המערכת הפוליטית שלנו היא פרלמנטרית, והיא בנויה כך שאף ממשלה לא יכולה להיות בטוחה שתוציא את ימיה (ולמיטב ידיעתי, אכן כך קרה). אז איך מערכת כזו דורשת שלושה חודשים לקיום בחירות? איך קורה שראש ממשלה שהודיע על פרישתו מחזיק במושכות, ללא כל מנדט ציבורי, במשך תשעה חודשים?
(יוסי גורביץ)
עוד פוסט קולע ומדוייק. הבעיה, כמובן, היא שהכנסת עצמה צריכה לשנות את התקנון או את החוקים שמפעילים אותה. אני לא חושב שיש משהו שמפחיד את רובם של נבחרי הציבור שלנו יותר מזה שמישהו יצפה מהם לעבוד. רצוי לזכור את זה בבחירות הקרובות, כשמתלבטים למי להצביע, ולבחור באחת המפלגות שמכילות בתוכן את המיעוט שדווקא כן עובד.
אגב, דב חנין יצליח לעשות הרבה יותר עם הקול הבודד שלו בתור ראש עיריית ת"א מאשר נגד 18 ח"כים במליאה, לא?
זה המקום להזכיר לכל התל אביבים שחושבים לא להצביע, או שחס וחלילה חושבים להצביע למישהו פרט לדב, שהסקרים האחרונים מנבאים 41% תמיכה לרון חולדאי ו-59% תמיכה לשל שאר המועמדים. זה אומר שאחוז בודד מפריד בין ראשות העיר לרון חולדאי, ובין סיבוב שני שבו הוא יתמודד שוב מול דב חנין. זה הזמן לרענן את עיר שלנו, תגיעו להצביע!!!
לגבי הצורך במספר מינימלי סביר של ח"כים הנחוץ כדי שלהחלטות המליאה יהיה תוקף, אתה צודק. לגבי היתר — לא ממש
קודם כל, ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. סמכות השלטון העליונה נתונה לכנסת, וסמכות הממשלה נובעת מאישורה ע"י הכנסת (היחסים בין הכנסת לבית המשפט העליון הם שאלה נפרדת, אבל בגדול, גם כאן סמכות הכנסת עליונה). בחברה מגזרית ומפוצלת כמו החברה הישראלית, מבנה כזה של השלטון, יחד עם שיטת הבחירות היחסית לכנסת, הם המבנה השלטוני המשקף בצורה המהימנה ביותר את רצון העם, כפי שזה מתבטא בעת הבחירות
העובדה שהממשלה, והעומד בראשה, שואבים את סמכותם מהכנסת, פירושה שאין הם חייבים דבר לסקרי דעת קהל המתקיימים חדשות לבקרים. מבחינה עקרונית, אולמרט יכול היה להמשיך בכהונתו עד לבחירות 2010, או עד להפלת ממשלתו ע"י הכנסת (שספק אם הייתה מתרחשת), או עד להגשת כתב האישום נגדו. הוא פרש מראשות הממשלה רק בספטמבר, מתוך ידיעה — לא רק שלו אלא של כל המערכת הפוליטית — שהוא ימשיך לכהן כראש ממשלת מעבר עד שתוקם ממשלה חדשה. אילו רצו חברי הכנסת למנות אדם אחר לעמוד בראש ממשלת מעבר, הם יכלו לעשות זאת
קיצור תקופת מערכת הבחירות הוא רעיון רע — בעיקר מפני שהוא יגביר את השפעת הספינים של יחצ"נים (בין אם הם מועמדים בעצמם להיבחר לכנסת או לא) על תוצאות הבחירות. כל הקמפיין של קדימה בבחירות 2006 היה ספין אחד גדול, הבנוי על תדמית ציבורית חיובית של מייסד המפלגה שכבר לא היה מסוגל ליטול חלק כלשהו במערכת הפוליטית. העובדה שבין השבץ של שרון ליום הבחירות עברו כמעט שלושה חודשים, המעיטה את השפעתה של התדמית הזאת. אילו הבחירות היו מתקיימות חודש או חודשיים מוקדם יותר, מספר המנדטים של קדימה היה גדול יותר, בעוד מידת הפופולריות של המצע המדיני של קדימה (עד כמה שהיה כזה) ושל רשימת המועמדים לכנסת מטעמה לא הייתה משתנה, ככל הנראה
הקוורום בבית התחתון באנגליה עומד על 40 (מתוך למעלה מ-600 נציגים, בקנדה 20 (מתוך קצת יותר מ-300), באוסטרליה חמישית מהפרלמנט (30 מתוך 150). למיטב ידיעתי, רק בארה"ב הקוורום הוא של מחצית מכל אחד מהבתים. אני חושב שעדיף ללכת בדרכן של הדמוקרטיות הפרלמנטריות, לא בדרכה של הדמוקרטיה הנשיאותית המצליחה היחידה בעולם.
אני מבין שאתה היסטוריון, אבל לא ברור לי למה אתה כל כך אוהב דוגמאות היסטוריות מהעבר הרחוק, כאשר השוואה הגיונית יותר תהיה עם מקרים מימים אלו ממש. למשל, הבחירות בקנדה שנערכו בחודש שעבר – הוכרזו ב-7 בספטמבר ונערכו ב-14 באוקטובר. חודש ושבוע (וגם לא שינו כלום, אבל לא חשוב).
בריטניה. לא אנגליה.
"בעשירי לפברואר"?
בעברית אומרים "בעשרה בפברואר", כמו תשעה באב, האחד במאי, עשרה בטבת וכן הלאה.
אז מה?
לגבי נוכחות חובה במליאה:
כפי שכבר ציין דובי מעלי, כמעט שאין בעולם דרישה לנוכחות קוורום משמעותי במליאת המחוקק. הסיבה לכך פשוטה – רוב עבודת המחוקקים נעשית בועדות, ולא במליאה. פעמים רבות יעדיפו נציג אופוזיציה וקואליציה להתקזז, לא להגיע למליאה, ולהמשיך בעבודה בוועדה או מול הציבור. יודע מה? אני מעדיף את זה לעומת מצב בו הם סתם יושבים במליאה ומבטלים זה את קולו של זה. אם כבר דרישת חובה, ראוי לדרוש מחברי הכנסת נוכחות במשכן הכנסת. אבל, דווקא במליאה? לא ממש.
עוד כדאי לציין, אגב, שהעניין שציינת (הצבעות אי אמון) דווקא טופל. הצבעה כזאת, במצב החוקי כיום, חייבת לעבור ברוב קולות הכנסת (כלומר – שישים ואחד קולות).
לגבי אורך התקופה שלפני הבחירות:
ראוי לציין בהקשר הזה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שמחזיקה בשיטה שנשענת כולה על יצוג פרופורציונלי. המשמעות, בין השאר, היא הכרח בסיבוב מוקדם משמעותי לצורך בחירת הרשימה הארצית של המפלגות (בעברית צחה – פריימריז), ומכאן, בין השאר, נובע הצורך בתקופת הכנה ארוכה יותר.
לא השכנעתי. אי אמון צריך רוב מוחלט (החוק השתנה), ושאר החוקים צריכים לעבור 5 קריאות (טרומית, ראשונה, ועדה, שניה ושלישית במקרה של הצעה פרטית, או ממשלה, ראשונה, ועדה שניה ושלישית במקרה של הצעת ממשלה). אם חוק עבר את כל הקריאות האלה זה בגלל שהרוב שתמך בו הוא לא אקראי.
הבחירות בבריטניה הן אזוריות ושונות מישראל.
ומוסיף תיקון משפטי – דרישה לנוכחות חובה מינימלית במליאה לצורך קבלת החלטות בהחלט תצריך שינוי בחוק, ואין די בשינוי בתקנון.
ציטוטים מחוק יסוד הכנסת:
סעיף 24 – הכנסת תדון ותחליט בכל מספר חברים אם אין בחוק הוראה אחרת לענין זה.
סעיף 25 – הכנסת תחליט ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה, כשהנמנעים אינם באים במנין המשתתפים בהצבעה; סדרי ההצבעה ייקבעו בתקנון; והכל כשאין בחוק הוראה אחרת לענין זה.
עדכנו והתעדכנו באתר
http://electionews.haketem.com
בכל הקורה לקראת בחירות 2009.
למען תקשורת חפשית