אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי רב זכויות ורב המצאות לשוניות, אבל אני מוכן להמר שיזכרו רק אחת מהן: זו שבה קרא לעיתונאים, במהלך ההתנתקות, לשמור על שרון כמו על אתרוג, "שיש לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד סוף ההתנתקות". 

אברמוביץ' טען אמנם שכוונתו רק לטורי דעות ולא לידיעות חדשותיות גרידא, אבל כשנה לאחר מעשה, יודה דיוויד לנדאו – עורך "הארץ" בזמן ההתנתקות – ש"עיתון הארץ תמך בהתנתקות, ואנחנו סברנו שכדי להפסיק את השחיתות הגדולה של המשך הכיבוש בעזה אפשר להעלים עין משחיתות קטנה". ראוי לציין שעד אמצע 2004, כלומר עד ששרון התחיל לדחוף את תכנית ההתנתקות, נקט "הארץ" "קו לוחמני כנגד שחיתות שלטונית".

קופסת האתרוג נדדה עם שרון לקדימה – ראוי לזכור כיצד כיסו רוב כלי התקשורת את פרישתו של שרון מהליכוד, את הכינוי "המורדים" לאנשים שעמדו על העקרונות שבשמם נבחרו, ואת הראיון החרפתי ההוא שערך "ידיעות אחרונות" עם שרון אחרי השבץ הראשון ובו בלעו הכתבים את השקרים הבריאותיים שמכרו להם אנשי היח"צ של שרון בלי חקירה ודרישה – והיא עטתה כמעט מיד את אהוד אולמרט. רבים מאנשי התקשורת עשו מאמצים ניכרים, ניכרים מדי, לגונן על האיש בעל רטוריקת הזהב ומגע מידאס-ההפוך.

ועכשיו, מתקבל הרושם, הגיע תורה של ציפי לבני ליהנות מבגדי המלך החדשים, שנתפרו במקורם למידותיו הגדולות בהרבה של אריאל שרון. בליכוד שמו לב שהם מאבדים גובה בסקרים, והחליטו שהם יוצאים בקמפיין נגטיבי. בניגוד לארה"ב, פה זה כמעט תמיד עובד.

אז הם יצאו עם סיסמא בנוסח "לבני? זה גדול עליה". התגובה הראשונה שלי היתה "זה הכל?", אבל מסתבר שטעיתי, כי מה שנראה לי כמו תגובה אנמית-ביחס לקמפיין (המוצדק בפני עצמו) "ביבי? אני לא מאמין לו", נראה לכל מיני אנשים אחרים כמו שובניזם.

נשות קדימה הטילו את עצמן לאדמה, קרעו את בגדיהן, והשמיעו זעקה גדולה ומרה. רוחמה בלילא-אברהם, תמיד אתנחתא קומית, ייבבה שמדובר בקמפיין "אנטי נשי", וש"ביבי מחזיר אותנו לימים אפלים שבהם נשים לא נחשבו למי שיכולות לבצע תפקידים בכירים", קוננה בלילא-אברהם, ורעותה הגרועה ממנה, רונית "השקרנית" תירוש, צווחה ש"גישתו של נתניהו, הנגועה בשובניזם חזירי, מזכירה את המאצ'ו המצוי, המתהדר ב'למי יש יותר".

התגובה הראשונה שלי על הרפש המחשבתי הזה היתה "נו, באמת". השניה היתה שספק אם יש משהו שדרדר אחורה את מעמדן של הנשים בישראל יותר מאשר ה"ה בלילא-אברהם ותירוש, קריקטורות בלתי מודעות לעצמן. המחשבה השלישית היתה מודאגת יותר.

שימו לב לאופן שבו מופיעה הידיעה הזו ב"ידיעות אחרונות" היום. הכותרת – "חפשו את האשה" – משונה משהו, אלא אם רוצה לרמוז לנו הכתב שיש משהו בטענותיהן של בלילא-אברהם, תירוש ויואל חסון. מעל הכותרת, אנחנו מוצאים את הכיתוב "הליכוד חושף קמפיין שתוקף את לבני וחוטף ביקורת חריפה". מה שנכון – אבל הביקורת הזו מגיעה רק מצדם של אנשי קדימה, שהתגובה הפבלובית-כמעט הזו מצידם (אלא אם מדובר בחבר קדימה ספציפי מאד, שאול "חסר חוליות" מופז) צפויה למדי. על כן, גם הטענה – בגוף הטקסט – שמדובר ב"סערה במערכת הפוליטית" בעייתית. רק אנשי קדימה והליכוד – המותקפים והתוקפים – מעורבים.

אם נעיף מבט שמאלה, נמצא שם בוקסת טקסט שכותרתה הלא מעודנת היא "הם מפחדים!", שכמו מיועדת להזכיר לנו רגע מיוזע במיוחד בחייו של ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו. מתחת לקפל (לא היה מקום בצילום), כותרת קטנה: "ייבדקו "הזיופים" בקדימה". המרכאות הכפולות סביב המילה 'הזיופים' – במקור. אני לא יודע מה קרה שם, אם היו או לא היו זיופים, אבל אני חושב שאני יכול לנחש מה דעתו של הכתב על כך שמזוז הורה למשטרה לחקור את הנושא, כפי שמופיע בגוף הידיעה.

ללבני ולאנשיה שמורה, כמובן, הזכות להיראות כמו קריקטורה גרועה של הילארי קלינטון העומדת על חורבותיו המעשנות של הקמפיין שלה וטוענת שמדובר בסקסיזם. זו טקטיקה בזויה, כי היא מזיקה למאבק שלבני כביכול תומכת בו – קידום נשים –  כשהיא מעמידה פנים שיש כאן סקסיזם כשדי ברור שאין, ובכך מוזילה כל טענה, אמיתית לעיתים קרובות, על שובניזם. אבל ללבני יש זכות להרוס את שמה הטוב.

בכלל לא ברור שלתקשורת הממוסדת יש זכות לעשות את מה שהיא עושה – לנקוט צד באמצע בחירות בלי להכריז על כך. רוצים להגיד שאתם מתנגדים לנתניהו? סבבה. רבים וטובים תומכים בכך. רק, בבקשה, הפסיקו להעמיד פנים שאתם אובייקטיבים. הכריזו, כפי שעושים עיתונים רבים בארצות הברית, על תמיכה מוצהרת במועמד מסוים. לנתניהו ממילא יש עיתון – חינמון – משלו, שגם הוא רק ירוויח מהסרת המסכה.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שהתקשורת התגייסה נגד נתניהו. במהלך בחירות 1996, לאחר ההפצצה על כפר קנא וכשהתברר שארגזי הקולות הקבועים של מפלגת העבודה, הערבים, לא יגיעו לקלפיות, השתכר שמעון פרס בעת מסע לצפון ודיבר על "הערבים המזויינים האלה", שלא יודעים מה טוב להם. הוא היה מוקף עיתונאים. איש מהם לא דיווח על כך – עד אחרי הבחירות.

אם העיתונות הממוסדת, שגם ככה מדממת קוראים, רוצה להמשיך ולאבד אותם – הצביעות הזו היא הדרך הנכונה. סביר, אגב, שעטיפת האתרוג לא תועיל ללבני כמלוא הנימה, אבל נשמותיהם של העיתונאים שעטפו אותה בספוגית וצמר גפן כבר הושחתו. 

(בקדמת התמונה אפשר להבחין בקופסת טבק. זו מחוות-תודה לכל האנשים – אתם יודעים מי אתם – שתרמו מכספם לקרן הטבק והאלכוהול, ולת., שהגדיל לעשות ושלח קופסת טבק משלו. תודה לכם)

(יוסי גורביץ)

הכנסת העבירה השבוע בקריאה ראשונה את חוק מאגר המידע הביומטרי. כתבתי סקירה קצרה על הסכנות שבמאגר המידע הזה כאן. אני רוצה לדעת שוב בנושא, אבל מזווית אחרת.

הצעת החוק המסוכנת ביותר לפרטיות בישראל התקבלה ברוב של 18 נגד אחד. ה'אחד' הוא כמובן דב חנין (והנה עוד סיבה להשאיר אותו שם). בכנסת ישראל יש 120 חברים. כ-84% מהם לא טרחו להגיע להצבעה הזו – ובכל זאת היא נערכה.

זה לא אמור להיות כך. לא יתכן שרוב אקראי של חברי כנסת יקבל חוקים. הכנסת חסרה מנגנון שקיים ברוב הפרלמנטים: קוורום. מספר מינימום שנדרש להצבעה. ההצבעה הנוכחית אפילו לא מתקרבת לפארסה שקרתה במהלך ממשלת האחדות של 1984: ח"כ מרטין מאיר כהנא הגיש הצעת אי אמון בממשלה, ורק הוא ועוד שני חברי כנסת, אחד מהם יו"ר הכנסת, נכחו במליאה. יו"ר הכנסת נמנע, חבר הכנסת האחר הצביע נגד, והממשלה ניצלה על חודו של קול.

מותר לתהות מה היה קורה אם אותו ח"כ מהקואליציה היה חש ממורמר באותו יום, והיה מצטרף לכהנא. זה מגוחך – אבל הפרצה הזו קיימת מראשית ימי הכנסת, ולמרות תמרור האזהרה ההוא של כהנא, היא לא תוקנה. לדעתי הבלתי מלומדת, הכנסת כלל הדורש מספר מינימום של מצביעים – 60, נניח – לא דורשת שינוי בחוק יסוד הכנסת אלא רק בתקנון הכנסת. ואף על פי כן, זה לא בוצע. ניתן להעלות טענת נגד, שדרישה לקוורום מאפשרת לאופוזיציה למנוע הצבעות פשוט על ידי היעדרות, מה שאכן קרה במספר פרלמנטים; אבל אם הדרישה היא לקוורום של 60 חברי כנסת, הקואליציה אמורה להיות מסוגלת לגייס אותם. היא חייבת להכיל 61 חברי כנסת. ואם היא לא מסוגלת לגייס 60 תומכים, כנראה שהצעת החוק הזו לא צריכה לעבור.

דוגמא אחרת לחוסר המשילות בישראל הן הבחירות החדשות. אני לא מתנגד להן – אני חושב שהן היו צריכות להיות מוכרזות בספטמבר 2006 – ואני ודאי לא מקבל את הבולשיט הרגיל שמוכרים לנו על כך שזה עולה כסף. ככה זה: דמוקרטיה עולה כסף. אבל המצב שבו הבחירות נערכות בפברואר 2009 הוא בלתי נסבל.

לולמרט הפך לנוכח-נפקד ביולי 2008, עם תחילת הפריימריז בקדימה. בספטמבר, הוא הפך רשמית לראש ממשלת מעבר, כשלבני החלה בנסיון להקים את ממשלתה. עכשיו, כמסתבר, הוא הולך לכהן כראש ממשלה עד אפריל. למה אפריל? כי הבחירות ייערכו בעשירי לפברואר, התוצאות הסופיות יגיעו ב-15 בחודש, הנשיא יטיל על מישהו להרכיב ממשלה כמה ימים אחר כך – והרכבת ממשלה גוזלת בדרך כלל חודש עד חודש וחצי. כלומר, לולמרט הודיע על פרישתו ביולי, אבל ימשיך לכהן כאפרוח נטול נוצות עד אפריל – תשעה חודשים שלמים של דשדוש חסר תוחלת.

למה, לעזאזל, זה לוקח כל כך הרבה זמן? דוגמת-נגד: בבריטניה הכריזו על בחירות כלליות מיד עם הנצחון על גרמניה במאי 1945. בחמישי ביולי, הבריטים הלכו לקלפיות – ווינסטון צ'רצ'יל הופתע לשמוע, תוך כדי ועידת פוטסדאם, שהוא כבר לא ראש ממשלה. כלומר, תוך פחות מחודשיים, שעה שרבבות אזרחים במדים פזורים בכל רחבי העולם, הלכו הבריטים לבחירות – והחליפו ראש ממשלה.

זו לא היתה הפעם הראשונה: ב-14 בדצמבר 1918, 33 ימים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הלכו הבריטים לקלפיות. הפעם נבחר ראש הממשלה המנצח, לויד ג'ורג'. החוק הבריטי מאפשר עריכת בחירות תוך פרק זמן קצר: 21 יום. אז למה, לעזאזל, 90 שנה לאחר בחירות 1918, וכ-30 שנה לאחר שימוש נרחב במחשבים, נזקקת המערכת הפוליטית הישראלית ל-110 ימים כדי להצביע?

היערכות של פרק זמן כזה נחוצה, אולי, במערכות פוליטיות שתאריך הבחירות בהן ידוע מראש, כמו זו האמריקנית (וזו, יצוין, דורשת פרקי זמן ארוכים להדהים – שנתיים, מה שהופך את הפוליטיקה האמריקנית לקמפין בלתי פוסק). המערכת הפוליטית שלנו היא פרלמנטרית, והיא בנויה כך שאף ממשלה לא יכולה להיות בטוחה שתוציא את ימיה (ולמיטב ידיעתי, אכן כך קרה). אז איך מערכת כזו דורשת שלושה חודשים לקיום בחירות? איך קורה שראש ממשלה שהודיע על פרישתו מחזיק במושכות, ללא כל מנדט ציבורי, במשך תשעה חודשים?

(יוסי גורביץ)

לא הקשבתי לנאומו של לולמרט הערב. היה ברור לי, כבר בסביבות חמש, כשהתחילו להגיע הקדימונים על "נאום דרמטי", שמדובר בעוד ספין לא מוצלח. ראש ממשלה מתפטר לא מול מצלמות הטלוויזיה, אלא אצל הנשיא, מה גם שלולמרט איננו מן המתפטרים. ההודעה על כך שהוא לא יתמודד בפריימריז של קדימה, ועל כך שיתפטר עם ההכרעה שם ראויה לכל היותר לפיהוק; לא היו לו אפשרויות אחרות, לא נשארו קלפים בשרוולו.

למה דווקא הערב? שאלה טובה, למי שיש כוח לעסוק בה. לשאלה הזו קודמת הנחה סמויה שיש משמעות מתמשכת כלשהי למילים שפולט לולמרט. אני נוטה לפקפק בה. הוא עוסק, תמיד, רק בטקטיקה, רק בחמש הדקות הקרובות. האם הוא מנסה להקדים איזה פרסום קטלני, ליצור מסך רעש שיעלים איזו ידיעה שתרסק סופית את שאריות התמיכה הציבורית בו? אילו הייתי מאמין שאכפת ללולמרט מדעת הקהל, הייתי נוטה לחשוב שהבום העל קולי הזה מיועד להעלים את הפלופ של הצהרים: אז אמר לולמרט ש"הפכנו מעם של אומרי הן לעם נרגן שרוטן כמעט בכל מצב". האמירה הזו – ראוי להתעכב במיוחד על העם האידיאלי של לולמרט – היתה, ברוב המדינות הנורמליות, מחסלת קריירה של פוליטיקאי. לא כאן, ולא רק משום שהקריירה של לולמרט היא זומבי כבר שנתיים.

מייאש במיוחד היה המשפט של לולמרט על כך ש"ראש הממשלה איננו עומד מעל לחוק, אך גם אינו עומד בשום מקרה מתחתיו". לא, אדוני ראש הממשלה, לא; כולנו, אני ואתה – למרבה הצער, אני יותר ממך; במקומך, כבר הייתי באזיקים – כפופים לחוק. כולנו חיים תחתיו. זו משמעותו הבסיסית, הראשונית, של שלטון החוק. ואתה ניהלת מערכה קשה כנגד שלטון החוק מאז שהאנטוניוס שלך הורשע במעשה מגונה בקצינה. אין להתיירא, בפרפרזה על מבשרו החשמונאי של ולאד טפש, לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים העושים מעשה דרעי ודורשים שכר כרבין.

לולמרט תמיד נהג כך. מי שעקב אחריו מן הימים שבהם ניסה להביא לפיטוריו של מאבטח ביש מזל שלא זיהה, אבוי, את שר הבריאות בבואו לנתב"ג, יזכור שהסתערות פרונטאלית ושורה של האשמות חסרות בסיס היו הכלי שבו השתמש תמיד. הוא הפעיל אותו כנגד העיתונאים בעת כהונתו האומללה כראש ממשלת ירושלים; הוא הפעיל אותו כנגד עמיר פרץ אחרי מלחמת לבנון השניה; הוא הפעיל אותו כנגד מבקר המדינה; וכעת הוא מפעיל אותו כנגד נציגי שלטון החוק. תמיד, תמיד טען שמחפשים אותו. אנחנו מדברים, ראוי להזכיר, על אישיות המוכרת היטב למשטרה, על מישהו שקיבל הלוואות בלי מועדי פרעון כבר בשנות השמונים. כשמסתכלים על כך מהבחינה הזו, גם התנהלותו של אולמרט במהלך ההתנתקות – כל הדיבורים על "קיצוץ ידי המתנחלים" – נראית חלק מרצף קבוע.

מעמדו של לולמרט, אומרים, ירד לשפל והוא זוכה לשישה אחוזי תמיכה בלבד. היו, יש להזכיר, תקופות גרועות מאלה: היתה תקופה של שני אחוזי תמיכה בלבד והיתה תקופה שבה תושבי הצפון אמרו שנסראללה אמין עליהם יותר מלולמרט. הבעיה שלו איננה החקירות; שרון היה כנראה האדם המושחת ביותר שישב על כס ראש הממשלה, והאספסוף אהב אותו כפי שלא אהב ראש ממשלה מאז ימי בגין, להבדיל. הבעיה שלו היא המלחמה.

מאז תחילת אוגוסט 2006, בערך, ישראל מסתובבת עם ראש ממשלה שלא נהנה מתמיכת הציבור, שרובו סבור שהוא צריך ללכת, רצוי לבית מצורעים. העובדה שהוא עדיין שם מעידה על התנתקות מוחלטת של המערכת הפוליטית מבוחריה.

ואולי דמוקרטיה לא מתאימה לנו. אולי היא משהו שצומח אחרי מאות שנים ארוכות וסבלניות, רצופות תהפוכות דמים. אולי היא לא מתאימה לאזור השבטי כל כך הזה. המושג של "נאמן ציבור" קיים בתרבות המערבית מאז ימי היוונים והרומאים; גנרלים יוונים ורומאים שהיו נתפסים במעילה היו נוטלים את חייהם. כנראה שאנחנו עדיין לא שם.

ואולי אנחנו צריכים פודסטה. עיסוק מרכזי של הקומונות האיטלקיות בימי הביניים העיליים היה מלחמת אזרחים: הם התפצלו לגוולפים וגיבלנים – זה היה חשוב פעם –  ומשניצחה הסיעה הגוולפית, היא נטתה להתפצל מיד לגוולפים שחורים וגוולפים לבנים. מאחר והיו מודעים לכך שמלחמות אזרחים אינן מועילות לעיר, ויש שיאמרו אף מזיקות, ובו זמנית שהם אינם מסוגלים לשלוט ביצריהם, הם מינו פודסטה.

מקובל היה למנות אזרח זר ונשוא פנים, ידוע בחוכמתו, לתפקיד. הוא החזיק בשורה של סמכויות שלטוניות ובדרך כלל היה גם שופט עליון. ונציה נחשבה למולדת מצטיינת של פודסטאי. למה אזרח זר? כי הוא לא היה מעורב במלחמות הפנימיות של העיר, וככזה היה נטול פניות. בשל כך היה התפקיד, לרוב, מוגבל בזמן; פודסטה שחי זמן רב מדי בעיר התקשה לשמור על הנייטרליות ההכרחית לתפקידו.

הממ. נסיגה לנורמות השלטוניות שרווחו באיטליה של המאה ה-13 מתחילה להיראות קורצת, בהתחשב בכך שהנורמות שלנו היו מביישות את הקיסרות העות'מנית. היא נראית חיובית במיוחד אם הפודסטה יצליח לא רק לנהל את המדינה ולתקן את הדורש תיקון, אלא גם לעמוד על אינטרס הציבור מול האוליגרכיה הכלכלית-תקשורתית שלנו, דבר שממשלות ישראל נכשלו בו בעקביות ב-30 השנים האחרונות ושבזמן לולמרט הפך לבדיחה עגומה.

ישנם שורה של מנהיגים זרים מובטלים ומוכשרים. טוני בלייר או ביל קלינטון, למשל, נשמעים מועמדים אידיאליים. בהתחשב בזהות יורשיו הפוטנציאליים של אולמרט – שאול מופז בתור ראש ממשלה, עד שיובס על ידי נתניהו; תתחילו להתרגל לזה – מה יש לנו להפסיד?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ממשלת לולמרט רשמה אמש שיא חדש: היא הובסה בארבע הצעות אי אמון. ועדיין היא עומדת, וזאת משום שאף שלא זכתה ממשלת הצללים החיוורים הזו לאמון הכנסת, המערערים עליה לא הצליחו לגרוף 61 קולות.

התוצאה הלא סבירה הזו היא אחת מהרעות החולות שנותרו כספיחי אותה מגפה של פרופ' רייכמן, שינוי שיטת הממשל ובחירה ישירה של ראש הממשלה. רייכמן רצה לחזק את ראש הממשלה מול הכנסת, אבל התוצאה היתה הפוכה: מכה אנושה ליכולת המשילות של הממשלה. מצב הביניים הזה, שבו ממשלה מאבדת את אמון הכנסת אבל איננה נופלת, רק הגביר את כוחן של המפלגות הסחטניות – אה, לעזאזל, למה לשחק במילים, הוא הגדיל את כוחה של ש"ס – ותרם את שלו לדעיכת התפיסה שהממשלה היא גוף בעל אחריות קולקטיבית.

הראשון שחווה את התהליך על בשרו היה אהוד ברק, שבשלהי כהונתו הארוכה מדי נהנה מאמונם של כ-30 חברי כנסת בלבד – אבל שמר על מעמדו כראש ממשלה, משום שחברי הכנסת לא רצו ללכת לבחירות, וידעו היטב למה. האובר-חוכם הזה, שהצליח בשלל סיפורים על הרפתקאותיו כמפרק שעונים להעלים את העובדה שבאריתמטיקה בסיסית הוא לא שולט, הביא עלינו את התוצאה הגרועה מכל: בחירות לראשות הממשלה בלבד, תוך השארת הכנסת שאיבדה את סיבת קיומה כ-Rump Parliament ליורשו.

רגע החסד היחיד-כמעט (השני היה ההתנתקות הבעייתית) של יורשו שרון היתה הפעם שבה החזיר את תפיסת הממשלה כקולקטיב ופיטר את שרי ש"ס שהעזו להצביע נגדו. עבתה זרתו ממותני לולמרט: בשבוע שעבר הצביעו שרי העבודה כנגד הממשלה, ואף שבחוק נקבע כי שר המצביע כנגד הממשלה ייראה כמתפטר, נמנע לולמרט מלפטרם. אין לו די כוח פוליטי. אין לו כוח פוליטי לשום דבר.

כשממשלת ברק ספגה אי אמון, כתבתי שעל אהוד ברק להתפטר: הוא איבד את תמיכתו של הגוף הריבוני של ישראל. זה קרה בסופו של דבר. על מעלים ההון המתבצר בלשכת ראש הממשלה אין טעם להשחית מילים כגון אלו. הוא יצא ממנה רק באזיקים. ובין מעטפה להלוואה, בין בית נוסף לראשונטורס, מתמוסס השלטון, טובע ב-85 אמירות "לא זוכר". בין לבין, מארגן לנו לולמרט מופע שעשועים ובו שכירי גלימה מפליאים בלהטוטיהם, ורק על שאלה אחת הם מתחמקים מלענות: מדוע ראש הממשלה, שאמר לפני חודשים ספורים שלא קיבל כסף מהמאכער הזה של מרכז הליכוד, שינה את גרסתו וכעת הוא מודה שקיבל מעטפות גדושות מזומנים. אמנם, הוא טוען במאות וטלנסקי עונה לו במאות אלפים, אבל מאחר ואנחנו כבר יודעים מיהו לולמרט, האם יש באמת טעם להתווכח על המחיר?

לולמרט לא שורד בכוחו-שלו. עוזרת לו הנבחרת העלובה ביותר של פוליטיקאים שאי פעם אכלסה את הממשלה והכנסת. ציפי לבני חושבת שהשמצה מדי שבועיים של הממונה עליה היא הפגנה של אומץ פוליטי. אהוד ברק עדיין עסוק בחישוביו המיסטיים וטרם הצליח לפענח את הנוסחה שתסב לו את התבוסה הגדולה ביותר. ביניהם מזדחל לו חסר החוליות מקבר יוסף, פושע המלחמה שאול מופז, ההוא שערק מהליכוד לקדימה במהירות כה רבה עד שמכתבו לחברי מרכז הליכוד, המבטיח נאמנות למפלגתם, הגיע עדיהם כשהוא כבר היה במפלגה הפלילית ביותר בישראל. ועל כולם מרחף צילו של הפנטזיונר הנהנתן מהליכוד. בינתיים, על פי מספר דיווחים, יושב שמעון פרס בדד בבית הנשיא ומבכה את מר גורלו: לו אך דחה את בחירתו במספר חודשים, יכול היה לנסות שוב את מזלו בהתמודדות על ראשות הממשלה. זמנית, כמובן: אין דבר זמני מפרס. לא; הנבחרת הזו לא תעמיד את עצמה לבחירות, כל עוד תוכל להמנע מכך.

זה מה שיש. נראה שגם זה מה שיהיה. עד שלא יהיה. עד שיקום גם פה איזה קרומוול ויאמר "את אותן מילים נוראיות": לכו, לכו למען השם. בקצב ההתדרדרות הנוכחי, סביר שההפיכה הזו תלווה באנחת רווחה מצד רוב הציבור.

בשבועות הראשונים, לפחות. אחר כך יהיה מאוחר מדי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

יוזמות השלום עומדות להביא להתגלמותן של הסתירות החבויות בחברה שלנו. רצון להסדר – כמובן, אבל גם שאיפות טריטוריאליות; רצון לפשרה – אבל אמונה בזכות מיוחדת ומכריעה על ארץ ישראל; רצון לנורמליות – אבל אולי אי יכולת להשלים עם הנורמליות".

– שאול פרידלנדר, "עם בוא הזכרון". הקטע הזה נכתב ב-1977. ההדגשות שלי.

הסערה בישיבת הממשלה האחרונה, בה נשא העבריין המורשע חיימון רמון, האיש ושלוש עדות השקר, את נאום הנקמה שלו במערכת המשפט, היתה חריגה. העובדה שממשלת לולמרט (כל הזכויות שמורות לעדי גינת) הקדישה לדרישתו של חיימון – האיש שלא ערער על הרשעתו – לוועדת חקירה ממשלתית יותר זמן משהקדישה לדיונים לפני מלחמת לבנון תפסה את הכותרות. כך גם העובדה שחיימון דרש בעצם להקדיש לפרשת המעשה המגונה בכפיה שלו אותם משאבים ממש שהוקדשו לחקירת המלחמה – ועדת חקירה ממשלתית.

לו אני חיימון, לא הייתי רוצה שכולם ישובו לדוש שוב בכך שבמהלך אותה ישיבה קצרצרה ביולי 2006 הייתי עסוק בעצם בעדכון מספר הטלפון של ה' בנייד שלי. אבל זה כנראה רק אני. שום ראש ממשלה חוץ מלולמרט לא היה מניח לחיימון לשאת דברים בדיון שנסב בעצם עליו, אבל כנראה כל המהלכים כשרים בנסיון להטיל אימה על מערכת המשפט, בכלל זה שכירת יועץ תקשורתי שתקיפת המערכת היא כל תפקידו.

כל ההלם והאימה האלה מנעו מן הציבור לדעת מה באמת טורף את שנתו של ראש ממשלתנו הזמני. לולמרט הציג לממשלה דו"ח מצמרר, הקובע כי 80% מיהודי רוסיה צפויים להתבולל (!) ולא להגר לישראל, ואלו מהם המהגרים מעדיפים, מסיבות לא ברורות, לצאת למדינות המערב דווקא. למה הם לא מגיעים לכאן? מי יודע, אולי הם מעדיפים מדינה שבה הציבור אשכרה שם לב כשראש הממשלה משנה את גרסתו מ"לא קיבלתי כסף במעטפות" ל"קיבלתי, אבל רק מאות דולרים".

לא היתה זו הפעם הראשונה שלולמרט מרחיק עדותו מישראל – אפשר להבין אותו, כמובן – ומעדיף לבחוש בענייניהן של מדינות אחרות: האיש שאמר לנועם שליט ש"אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי", הביע כשבועיים קודם לאותה ישיבת ממשלה דאגה עמוקה מ'התבוללות' ו'נישואי תערובת' בקרב יהודי העולם, וקרא ל"שנות את דפוס היחסים בין ישראל לתפוצות". לדברי ראש ממשלתנו, "ב-60 השנים הבאות העם היהודי צריך להיות הפרויקט של ישראל". למרבה הלעג – אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק – הוא ביקש מיד מיהדות התפוצות לממן את הפרויקט הישראלי הזה.

ראש ממשלתנו, בקצרה, סבור שישראל לא רק רשאית אלא גם צריכה להתערב במהלך חייהם של מיעוטים במדינות שנמצאות הרחק ממנה. הוא חושב שזה לא בסדר שאזרחית הרפובליקה הרוסית מחליטה להפסיק ללכת לבית הכנסת, ושזה ממש אסון שתושב מינסוטה מחליט לקשור את גורלו בגורלה של פרסביטריאנית דווקא, ואפילו מבלי לטרוח לשאול את לולמרט לפני שהוא מזמין אולם. הוא חושב שישראל צריכה להוציא כסף – את כספי אזרחיה, וגם את כספי תרומותיהם של אחרים – כדי להטיף לאותם אנשים.

איזו דרשה ישא בפניהם לולמרט? האם ינאם באזנם גבוהה גבוהה על יושרה ואמירת אמת? האם יצטט בפניהם את פסוקי הנביא (יש להניח שעל "שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד רודף שלמונים" הוא יעדיף לדלג)? מה יש ללולמרט להציע להם?

התפיסה הזו היתה פאתטית כבר אז, כשבן גוריון ביקש מ"חכמי ישראל" שבפזורה להביע דעתם על הדרך שבה צריכה ישראל לנהוג; היא היתה צורמת מאד, תקרית דיפלומטית, כשקרא אריאל שרון בתחילת העשור ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולבוא לישראל; וכשאותה קריאה נשמעת מפיו של לולמרט, נחרת בוז מלגלגת היא התשובה הראויה. אם רצה מישהו להצביע על האנומליה העיקרית בקיומה של ישראל, היא נמצאת בדברי ראש הממשלה.

הדרישה היא מגוחכת, כמובן, משום שלישראל אין שום דבר להציע ליהודי העולם, עוד פחות משיש ליהדות עצמה – שאותה הם משילים בהמוניהם מאחורי גוום.

*           *            *            *            *

זמן קצר לאחר הסופות בנגב, הפרעות של 1882, החלה נדידת עמים בביצה העמומה שהיתה מזרח אירופה: מיליוני יהודים שישבו עד אז בדוחק בבית השחי של אירופה, החלק המפגר והריאקציונרי ביותר שלה, פתחו במנוסה.

קיומם של היהודים – מאוסים ומושפלים, אבל נסבלים – היה נסבל לאורך רוב ימי הביניים והעת החדשה. מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט –  העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב. הוא אמנם לא העניק להם שוויון זכויות – זה יקרה רק במאה ה-19 – אבל באותה תקופה גם מיעוטים דתיים אחרים לא נהנו ממנו. יהודים רבים ישבו בצרפת במאה ה-17 וה-18, וגרשום שלום הראה כיצד רעיונות גאולת העולם של התנועה הפרנקיסטית השפיעו על המהפכה הצרפתית – שמיהרה להעניק להם זכויות אזרח. כששחררו הליברלים האיטלקים את רומא והפכו אותה לבירתם, קריאת הקרב שלהם היתה "אדגארדו מורטארה", הילד היהודי שחטף וניצר האפיפיור פיוס התשיעי (אם כי לא נראה שהתעלל בו מינית).

חילותיו של נפוליאון נשאו עמם את בשורת השוויון בכל אשר ילכו. אבל הם לא הרחיקו לבוא אל הביצה המזרח-אירופאית. הרבנים התנגדו למהפכה ולנפוליאון בכל תוקף, אבל בכל מקום שבו נראה כידון צרפתי, קרסו חומות הגטו. המהפכה הפנימית שהחל משה מנדלסון קיבלה עתה גושפנקה ציבורית: ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם.

מזרח אירופה היתה, במאה ה-19, קדרה מבעבעת של לאומנות. כל שליש שבט ורבע אומה הצמיחו מתוכם אינטלקטואלים, שהחלו לדרוש עצמאות. אלא שבחבל המיוסר הזה מעולם לא היתה הומוגניות תרבותית או אתנית, וודאי לא רציפות כזו. שתי קבוצות – יהודים וגרמנים – ישבו בכל פינה של מזרח אירופה. זהות אוסטרית לא היתה קיימת כלל. הונגריה כללה גם נתחים מצ'כיה ומה שלימים יכונה יוגוסלביה. רוסיה ניהלה מלחמות תכופות עם טורקיה, שעם שכבר הצדיקה את הכינוי "האיש החולה שעל הבוספורוס", עדיין היתה כוח שיש להתחשב בו.

אירונית, הדגם המוצלח יותר היה הטורקי: שיטת המילטים הטורקית הקטינה חיכוך בין קבוצות אתניות ודתיות. שאיפתם של רסיסי הלאומים המזרח אירופאים למדינה 'טהורה' – בין אם מדובר בפולנים, אוקראינים, הונגרים או צ'כים – הולידה עוינות בין אתנית חריפה. כמיעוט דתי דחוי גם כך, שימשו היהודים שעיר לעזאזל יעיל למדי בידי השלטונות, שרצו להסיט את האיבה מהם והלאה. המשטר המפגר ביבשת, זה של הרומאנובים, ניהל מדיניות אנטישמית רשמית והצר שיטתית את צעדיהם של המתקדמים שבנתיניו. ב-1882, נהנו הפוגרומצ'יקים מחסות רשמית-למחצה של השלטונות, ופרפורי הגסיסה של הרומאנובים ישאירו מאחוריהם משהו ארסי עוד יותר: אותו זיוף של האוכארנה הצארית, הפרוטוקולים של זקני ציון.    

אבל זה יצריך עוד 20 שנים. לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית של מזרח אירופה לא היתה כל כוונה לחכות. ב-20 השנים הללו, כשלושה מיליונים מהם יהגרו, רובם המכריע לארצות הברית, שעדיין היתה מדינת הגירה. רבים אחרים יימלטו לדרום אמריקה. מספר זעום יהגר לפלסטינה.

מי היו המהגרים?

*           *            *            *            *

בדרך כלל הם היו אנשים צעירים, בעלי יוזמה, שהתייאשו מסיכוייהם להתקדם בביצה הטובענית בה נולדו. השמרנות הטבעית של בני האדם משאירה את רובם במקום מולדתם. מהגרים הם, לעיתים קרובות מאד, חוד החנית של חברות; במיוחד, לאסונן, של חברות גוועות.

רובם של המהגרים, כאמור, באו לארצות הברית. הם חוללו פיצוץ אוכלוסין של ממש באוכלוסיה היהודית שלה. הם חיפשו – עד כמה שניתן להכליל, כשמדובר בקבוצות גדולות כל כך – את אושרם האישי, והם התאימו לארצות הברית ככפפה ליד. הם הגיעו עם תפיסת "תיקון עולם" שונה לחלוטין מזו הישנה, שהתבססה על הצורה הנכונה לקשירת שרוך נעל: הם רצו להיטיב את העולם. רבים מהם היו סוציאליסטים ואנרכיסטים, אבל גלי ההגירה העניקו תנופה עזה ליהדות הרפורמית בארה"ב, שבצעד נועז שינתה את הליטורגיקה העתיקה, והפסיקה את התפילות לבוא המשיח ובניית המקדש: כל העולם היה המקדש, השליחות לבנייתו מחדש היתה המשיחיות; תפיסת הגלות בוטלה, שכן הרפורמים קראו ליהודים לאמץ את המדינות שבהן חיו. לאלו מאיתנו שגדלו בישראל קשה להבין עד כמה נלעג נראה, לא כל כך מזמן, הרעיון שמשאת נפשם של יהודים היא לשוב ולהתיז את דמן של בהמות בבית מטבחים גדול, הניצב לא רחוק מגולגותא וגיא בן הנום.

התפיסה הרפורמית היא נזיד דליל מאד, הומניזם במסווה של אמונה דתית, למי שהורגל בתפיסה האורתודוקסית. ישנן שורה של דרכים להקים דת: המייסד יכול למצוא ספר שאיש לא הכיר קודם לכן (היי, זה עבד לשרלטנים שכתבו את ספר הזוהר וספר המורמונים), או לחלום חלום (או לומר שחלם חלום), או להסתגף ולקבל חזיון (והמסתגף, מובטח לו שיקבל חזיון). ועדה של רבנים שמחליטה מה נשאר ומה הולך היא לא אחת מהן.

התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת (כדבריו של נייבור, הנצרות האמריקנית גורסת ש"אל נטול זעם הביא אדם נטול חטא אל גן העדן, בתיווכו של ישוע נטול צלב"). אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה"ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.

הם השאירו מאחור קבוצה גדולה מאד של יהודים, אלה מהם שדבקו בדתם, שנחלקה, שוב בקווים גסים, לשתי קבוצות עיקריות: חרדים למיניהם (מתנגדים וחסידים) ובונדיסטים. "תיקון העולם" של החרדים הצטמצם לתפילות ולשריכת שרוכים. הבונדיסטים, מצד שני, טענו שהיהודים הם לאום מלאומי מזרח אירופה, ושכתנועה סוציאליסטית עליהם לפעול לצד העמים שבתוכם חיו, תוך תקווה לקבלת אוטונומיה. אם הרפורמים דיברו בשפת המקום, ותרגמו אליה את כתבי הקודש, הבונדיסטים קיבלו את האידיש, השפה המקובלת בקרב יהודי מזרח אירופה, כשפה הלאומית.

*           *            *            *            *

והיו המינים. קבוצה קטנה ופרועה של לאומנים יהודים, ששאפו את אדי הרעל של הלאומנות של האליטה שבקרבה חיו, הפנימו את ערכי האנטישמיות. תחילה הם הגדירו את היהדות כ"מת מהלך", המבעת את אירופה; אחר כך הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את היהודים מאירופה בכלל. ולא, הם לא התכוונו להביא אותם לאמריקה או כל מקום חיובי אחר (האקס-טריטוריאליסטים נבעטו במהירות מהתנועה הציונית): הם רצו להביא אותם, במיטב המסורת הרומנטית האירופית, אל מולדתם המדומיינת.

וכדי לברוא את אותה מולדת לא קיימת, הם שחררו את כל השדים שהיהדות האורתודוקסית בלמה. הם העלו באוב את הזיות המשיחיות, ושברו את השבועות שהשביעו הרבנים את מאמיניהם כדי למנוע את השואה שמשיחיות תמיד נושאת עמה. הם הטיחו עצמם לאחור, לא אל ימי המשנה והתלמוד העלובים, נעדרי הזוהר, אלא אל ימי הברבריות התנ"כית, אל המיתולוגיה של שמואל המשסף את אגג בגלגל ורצח ילדי העמלק. הם כרכרו סביב המעשייה הבעייתית מאד של מצדה, אותה גאולה באמצעות שחיטה הדדית ורצח ילדים שלרבנים היתה התבונה להעלים. הם התרפקו על "כובשי כנען בסופה". מי שכתב את

חרבי! אי חרבי, אי חרב נוקמת!

חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!

אים, משנאי? אכריעם לטבח,

השמד השמידם! אכלם, אכריתם,

אכרית, אשביתה מאנוש זכרמו….

חרב-גאוותי מדמם אשכירה,

ארחץ פעמי בדמי חלליהם…

ידע היטב ש:

שפתי מה דובבו? קרבות אחפוצה?

אן הוליכוני שולל עשתונותי?…

חרב אחזתי… כבר יבשה אזרועי!

עבדות ניצחת אין-איל שמתני,

דוכאה גם רוחי, שחותי מאדם.

עבד-עבדים כבר היות הסכנתי.

והבין שהנקמה מרעילה את נשמת הנוקם, הופכת אותו למפלצת. הוא היה מסוגל לכתוב גם את השורות הבאות, הרחוקות כל כך מישראל:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

אבל טשרניחובסקי הוא נטע זר כל כך, פגאני כל כך, שהוא מעולם לא נקלט; והציונים, אם שקיבלו את החזון שלו – או את אחד החזונות שלו, שכן האיש הראה גם ניצנים של לאומיות אוקראינית –  השליכוהו לקרן זווית בשל דבקותו המוזרה, האנושית והכה לא יהודית, באשתו הרוסיה והנוצרית.

היהדות האורתודוקסית העמידה רק סוג אחד של גיבורים: רבנים. אפילו את דוד, הרוצח את אוריה כדי לזכות באשתו והנוקם הערמומי באויביו מן הקבר, הפכו – באמצעות אפולוגטיקה צולעת במיוחד אפילו לאורתודוקסיה – לתלמיד חכם. כך אין מייסדים אומה. הציונים הוציאו מאפילת ההיסטוריה, לשם הושלכו בצדק, את החשמונאים ואת קנאי מלחמות החורבן ומרד בר כוכבא. כמו הרומנים ובורביסטה שלהם, כמו הגרמנים המתרפקים על ארמיניוס, כהונגרים המתגאים באטילה ובמאגיארים, מצאו הציונים את הגיבורים הלאומיים העתיקים שלהם.

ועם הוצאתם מקברם, עלה עמם רפשם. החשמונאים הנהיגו מדיניות של דיכוי דתי ואילצו את האדומים להתגייר על פי חרב. האתוס של מצדה וביתר הוא אתוס התאבדותי. הציונים השביעו את רוחו של המשיח וקראו לה לבוא להלחם לצידם – זה, הרי, פשרה של הבחירה בין אוגנדה וציון: לא תכון ממלכה יהודית שאיננה בציון. והמשיח היהודי הוא משיח של השמדת עמים, משיח מגואל בדם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – אשרי מי שיאחז וינפץ את עולליך אל הסלע!

האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם. בכך הם, כמובן, יהודים אורתודוקסים ותו לא – אבל האורתודוקסיה הקפידה כל השנים, עם שהיא מסיתה את בניה כנגד האומות שבקרבן את יושבים, לנטרל את הסכנה שבמימוש הפנטזיה. הציונים חטפו את הפנטזיה והפכו אותה למציאות – ושחררו את כל השדים האורתודוקסיים, ובשלב מוקדם מאד: כבר אחד העם מתלונן על הגסות והאלימות שנוהגים ה"חלוצים" בילידים. החומות שעמדו בין הפנטזיה ובין המציאות היו "דרכי שלום": ההבנה, הידיעה, שעם כל הזעם הדחוס, התפרצות כלפי ה'גויים' רק תוביל לפוגרום. אבל הציונות, בהבשילה בעולם שלאחר מלחמות העולם – היינו, בעולם שבו השמדת עם היא ממשות, לא רק פנטזיה – מוטטה את הגדרות הללו: האורתודוקסים התחילו להזות שעת המשיח מגיעה, ושגדרות "דרכי שלום" קורסות בפני הבולדוזר של "יד ישראל תקפה". שעת הנקמה הגדולה, נקמה על מאות שנים שנזכרו בכוונת מכוון של השפלת בניו הנבחרים של אלוהים, הגיעה. שנאת אדם כמעט בת אלפיים התעוררה והנה יש בידיה נשק גרעיני.

*           *            *            *            *

ב-1882 עמדו היהודים על פרשת דרכים. הבונדיסטים ניספו בגל גדול שלא היתה להם, ולא יכלה להיות להם, כל השפעה עליו – אותו גל שמחה עמו את כל מזרח אירופה הבורגנית. כמו ליברלים וסוציאליסטים אחרים, כמו מניינה ובניינה של האינטליגנציה הפולנית כולה, הם הושמדו – תחילה על ידי צלב הקרס ואחר כך על ידי הפטיש והמגל. החרדים המשיכו בשלהם: הם מבזבזים את ימיהם באותה תפלות. הם לא תרמו דבר, ולא יתרמו דבר, למין האנושי.

נותרו שתי אופציות. האחת היא המדינה המסוכנת ביותר בעולם ליהודים, שקיומה מסכן יהודים בשאר העולם, הנמצאת דרך קבע במלחמה ואיננה יודעת מה לעשות כשאיננה במלחמה; שכל מה שמחזיק את תושביה יחדיו הוא השכנוע שכל העולם קושר נגדם ושכל מקום מסוכן יותר – ושבכל זאת הצליחה להשיל כשביעית מתושביה בשנות קיומה הקצרות, שיעור בריחה שמעלה בדמיון את אירלנד של המאה ה-19. זו מדינת קסרקטין זעופה וחשדנית, מדינה שאיננה מעלה בדעתה שהיא שייכת לאזרחיה, מדינה המשמרת את הלאומנות המעופשת של מזרח אירופה שאיננה עוד, ושמחפשת נואשות תגבורות מחו"ל שיחליפו את הנמלטים ממנה, מדינה שמתעקשת לשמור – בחוק – על המשמעות המצומצמת ביותר ושונאת האדם ביותר של היהדות, שהצליחה, כל השומע יבכה, להעמיד חוקים נגד נישואי תערובת, ושמתעסקת אובססיבית בשאלות של טוהר דם. מדינה, כפי שיעידו דברי לולמרט, מתייחסת לשאר יהודי העולם, בין אם הם רוצים בכך אם לא, כבשר תותחים עתידי.  

השניה היא יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי המצליח ביותר בעולם, ככל הנראה בכל ההיסטוריה. הציבור הצעיר בקרב יהודיה הולך ומנתק את קשריו עם החלקים המזעזעים במיוחד של המסורת, ובמיוחד עם ישראל, אותה רואים רבים מהם כסרח עודף מביך, פאדיחה משפחתית שאין מדברים עליה בחברה מנומסת.

ולולמרט, קריקטורה של ראש ממשלה, התגלמות אפסותה הפוליטית של מדינת היהודים, מדינה שרוב תושביה מתעבים אותו אך אינם מצליחים להפטר ממנו, מעז למחות על 'התבוללות', על ההחלטה לנוס מהמדינה שהוא עומד בראשה, ולדרוש מיהודי העולם להקשיב לו. לו. ללולמרט, על כל משקלו המוסרי. כשא.ב. יהושע אמר זאת, זה היה מעליב; לשמוע את זה מלולמרט, זה סתם מביך. או יכול היה להיות מביך, אילו מישהו עוד טרח להקשיב לו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שר בטחוננו האהוב, אהוד "מפרק השעונים" ברק, "הנחה את צה"ל להתחיל בהכנות" להריסת… אה, רגע. בעיה. Ynetמגדיר את האובייקטים המיועדים להריסה כ"בתי המחבלים", יען כי אהודנו, המנסה להתאושש מחשיפת העובדה שמזוודתו עבה ממעטפת אולמרט, החליט להחריב באותה הזדמנות גם את בית הרוצח מישיבת מרכז הרב. גם "הארץ" מדבר בכותרתו הראשית על "בית המחבל" מירושלים.

דווקא "מעריב" – המצטט את טלי פחימה – משתמש במינוח המדויק: "בית המשפחה". שני הרוצחים, זה ממרכז הרב וזה מרחוב יפו, כבר מתים. הם נשאו בעונש החמור ביותר, זה שהחוק הישראלי איננו מאפשר בפועל. החרבת הבתים לא תפגע בהם; הם מתים. הם מעבר לכוח הענישה שלנו.

במי היא תפגע? בקרובי משפחתם. כלומר, מדיניותה הרשמית של ישראל היא חזרה לענישה קולקטיבית, שבמוצהר איננה מנסה לפגוע בפושע, אלא בקרובים אליו. זה איננו צדק ואיננו יכול להיות צדק; זו נקמה ותו לא.

חובשי הכיפות, המייללים מול הירח בדרישות להחרבת בתיהם של החפים מפשע, לא מהססים לומר זאת. חנוך דאום קרא לכך במפורש היום ב"ידיעות אחרונות", והציע "פגיעה במשפחה המורחבת". חובש כיפה אחר, מרבני צה"ר – אם מישהו היה זקוק עדיין להוכחה שההבדל בין רבני צה"ר לשאר חובשי הכיפות הוא רטורי בלבד, הנה הוא – קורא גם הוא לפגיעה ב"סביבה הקרובה". בצדקנות, הוא מציין ש"החוק אגב מאפשר הריסת ביתו של מחבל גם אם ברור מעל לכל ספק שאף אחד מבני הבית לא היה מעורב ולא ידע על מעשיו". הוא צודק לחלוטין מבחינה חוקית – ועל כך מיד – אבל נכשל קשות במבחן המוסרי. איך יכול אדם לתמוך בפגיעה בבני אדם אחרים, כשהוא יודע מעל לכך ספק שהם לא היו מעורבים בפשע ולא ידעו עליו? המאמין בשופט כל הארץ לא יעשה משפט? אה, נכון, שכחתי: האחרים אינם, לשיטתו, בני אדם.

מה שדאום ושאר הכנופיה – שהפעם יש לה תמיכה מדרג הנמושות הפוליטי שלנו, מראש הממשלה ומטה – רוצים בעצם הוא שישראל תהפוך, ברשות ובסמכות, לגוף טרוריסטי. הם רוצים שישראל לא תבחין בין מותרים בפגיעה – מחבלים – ובין כאלו שאינם, היינו אזרחים. מבחינתם, מותר לפגוע בכל הפלסטינים, ולו כדי להפחידם.

האם החוק מאפשר זאת? ודאי. בישראל עדיין תקפות תקנות שעת חירום. מייסד חירויות האזרח בישראל, מנחם בגין, הגדיר אותן בשעתו כ"גרועות מאלו של הנאצים". סעיף 119 לתקנות קובע כי "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו… כל בית, מבנה או קרקע, השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נשפטים בבית דין צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה…"

ככלל, תקנות שעת חירום אינן מופעלות בישראל. הדרישה להפעלתן בירושלים המזרחית, שרשמית היא חלק מישראל על פי חוק, מציגה את סיפוחה של ירושלים כבלוף המשפטי שהוא. יש שני חלקים לעיר: חלק שבו אפשר לדבר על הפעלת חוקי שעת החירום, וחלק שלא. השוני הזה, כמה מוזר, נחלק בדיוק לפי פילוח דתי.

על פניו, היו צריכים חובשי הכיפות לחשוש מהפעלתו של סעיף 119. רבים מהם "עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים" על תקנות שעת חירום. האלימות היא כלי מגזרי ראשוני הן אצל החרדים והן אצל המתנחלים. אבל הם יודעים היטב שהשלטון הנוכחי איננו נטול פניות כפי שהיה השלטון הבריטי, ושהכלי הזה יופעל תמיד רק נגד לא-יהודים. שני בתיו של המחבל עדן נתן-זאדה – זה שבישראל וזה שבהתנחלות תפוח, שם מצא מחסה כעריק מצה"ל עת תכנן את מעשה הטבח שלו – עדיין עומדים, ואיש לא חשב להורסם. גם משפחתו של ברוך גולדשטיין שוכנת לבטח, וכך גם משפחות רוצחים יהודים אחרים.

האם הריסת בתים, מעבר להיותה ענישה קולקטיבית ועל כן פשע מלחמה, מועילה? הבהמה הירוקה, אחרי 40 שנים כמעט, הגיעה למסקנה שלא, ועל כן הורתה על הפסקת הפשע. ברור מדוע חובשי הכיפות מנפנפים את העובדה הלא-נעימה הזו: הם שואפים לנקמה, ועוד יותר מכך הם רוצים בתקדים של החרבת בתים במזרח ירושלים; זה יהיה סוף הפיקציה החוקית על שוויון לאנשים שעצם קיומם הוא מבחינתם עבירה כלפי שמים. גם העובדה שהפעולה הזו תדרדר עוד יותר את היחסים עם ערביי ישראל חיובית בעיניהם.

מדוע רוצים בכך צמד תאומי השלמונים, זוג האהודים? כנראה כדי לקושש איזה אחוז תמיכה נוסף מהאספסוף. לכן גם הפמפום בכלי התקשורת, שכרגיל מזהים את הכיוון אליו נעה שבשבת דעת הקהל ומצטרפים אליו, של הביטוי "בית המחבל": הוא מיועד לאפשר את בליעתו ביתר קלות של פשע מלחמה. "בית המשפחה" היה מזכיר לנו שהמחבל כבר מת, שהפגיעה היא במי שלא פשעו. לא מקרה הוא שהשימוש בו הוא מפי טלי פחימה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)