אלון בן-דוד הבהיר אמש עד כמה התקשורת בישראל איננה חופשית, ולמה היא חלק מהבעיה (מעט אישי)

לאלון בן-דוד קרתה אמש (ו’) תקרית מביכה: בשידור חי, הוא חשף את החוטים המניעים אותו את עמיתיו. הוא ציין ביבושת שבין מאי 2021 והשבוע, “נהרגו” 75 (שימו לב לשפה הפסיבית) פלסטינים בגדה המערבית – ושהוא ועמיתיו לא טרחו לדווח על כך, כי “זה לא מעניין את החברה הישראלית-יהודית.”

התקשורת יוצרת מציאות. מה שאלון בן דוד וחבר מרעיו עושים הוא יצירת אשליה של שלוה בשטחים הכבושים, שמדי פעם מופרעת על ידי אלימות פלסטינית. קרי, הם הופכים את המציאות: הם מציגים את הפלסטינים כתוקפן, בעוד שבפועל הם בעצם הקורבן. צה”ל הרג, אם לקחת דוגמא בולטת, תשעה פלסטינים בהפגנות מול המאחז הבלתי חוקי אביתר. התקשורת היהודית, בדגש על התקשורת המשודרת, לא דיווחה על התופעה הזו. היא לא שואלת למה צריך היה להרוג אותם – אם המאחז ממילא פונה.

היא לא מדווחת על עשרות הפצועים מפעולות צה”ל שיש מדי שבוע. היא לא מדווחת, כי “זה לא מעניין את החברה הישראלית-יהודית”, ועל כן החברה הישראלית-יהודית לא יודעת על המקרים האלה. שימו לב ללשון הפסיבית של בן דוד: גם כאשר הוא מדווח על מותם של פלסטינים, הוא לא מסוגל לומר “צה”ל והמתנחלים הרגו 75 פלסטינים.” אם היה נוקט בלשון אקטיבית, שמייחסת אחריות למי שביצע את ההרג, כנראה שלא היה יכול להשאר בתפקידו, כי זעם ציבורי היה פועל להדחתו.

זה לא שהציבור היהודי “לא מעוניין” לדעת מה צה”ל והמתנחלים עושים בגדה: הוא אקטיבית לא רוצה לדעת. הוא מפעיל במכוון שכבות של הכחשת מציאות. אהרן בכר כתב בתחילת שנות השמונים על כך שיש לחץ ציבורי להפסיק את הדיווחים על פעולות צה”ל בגדה, בדגש על הריסת בתים. אבל התקשורת אז דיווחה. היא לא חשבה שהיא צריכה לשאול את הציבור מה מעניין אותו; היא לא ראתה את עצמה ככלי של בידור. פעולות אלימות של כוחות הבטחון הן חדשות, אז היא דיווחה עליהן.

אלא שאנחנו מזמן לא שם. התקשורת הישראלית חלשה היום מאי פעם. היא מוקפת, מצד אחד, בבעלי הון שמבחינתם עיתון הוא רק ביזנס, עם בונוס – אפשר להשתמש בו כדי לרכוש כוח פוליטי. שניים מהם עומדים עכשיו למשפט יחד עם בנימין נתניהו. מצד שני, שבירת המונופול של התקשורת, העובדה שכל אדם יכול בהקלקה אחת לעבור לכלי תקשורת אחר, מפעילה על העורכים לחץ יוצא דופן: הם פוחדים מההמון. הם פוחדים מחרם ומבריחת צופים. והעורכים מפעילים לחץ על העיתונאים. לחץ שקט, שום דבר יוצא דופן, רק “תשמע, אם תביא לי את הידיעה הזו, אני אפרסם אותה במקום שלא ימשוך תשומת לב. שלא נעצבן את הבוס.” ועיתונאים, אחרי הכל, רוצים לראות את הידיעות שלהם מקבלות חשיפה. אז אחרי פעם-פעמיים-שלוש, הם ילמדו מה כן יביא להם חשיפה, ולא יתעסקו במה שלא. אין כאן זדון: זו דרך העולם. אנשים לא הולכים לכתוב בידיעה שלא יקראו אותם.

אבל התוצאה היא שישראלים לא יודעים מה הכוחות שלהם עושים. וכשהחיילים האלה משתחררים, והם נושאים איתם את הטראומות שלהם, הציבור הישראלי לא רוצה לדעת. החייל מתבקש להשתחרר, לעשות סיבוב בהודו, ולהצטרף ללימודים או לעבודה כשהוא חוזר. ולא לדבר. לא לדבר. לא לדבר. אנחנו לא רוצים לשמוע. ואם תדבר, נכנה אותך בוגד. נקרא לך שקרן. שאלו את שוברים שתיקה לפרטים נוספים.

חברות עוול אינן מסוגלות לראות את פניהן. הן צריכות שכבות עבות של הסוואה. זו הסיבה שיש לנו מערכת hasbara משוכללת. היא, אחרי הכל, לא באמת מיועדת לציבור בחו”ל. היא מיועדת כלפי פנים. היא מרקדת מה יפית לפני הפריץ של דעת הקהל היהודית. וכפי שהראה אתמול בן דוד, התקשורת היהודית היא חלק אינטגרלי ממערכת ההסברה: החלק שמלכתחילה מונע מהציבור לדעת שמשהו מרגיז קרה. זה בולט במיוחד כשאנחנו יוצאים לסיבוב טבח עונתי ברצועה: מה שמראים פה לא דומה למה שרואים בחו”ל.

ויש אפקט נוסף, שמשחית בדרכו שלו. כשאתה בא לדפוק את הראש בחומות ההכחשה האלה, אתה כבר יודע שאין טעם לכתוב באופן מדוד. אף אחד לא יקרא. אין טעם לכתוב על עוד ילד שנורה. אתה יודע שרוב היהודים פה כבר יכולים לדקלם מתוך שינה למה הירי היה מוצדק, בלי שאפילו יוכלו למצוא את המקום על המפה. אז אתה לא יכול יותר לדבר, אתה חייב לצרוח. אתה חייב לנקוט בפרובוקציות (למשל, להתייחס למתנחל שנהרג אתמול כמי ש”נוטרל למוות”), כי בלי הפרובוקציה, אתה יודע, פשוט לא יקראו אותך. אם תכניס את הפרובוקציה במשנה, אולי תגרום להם לקרוא את הפתיח. אם הם יקראו את הפתיח, אולי הם גם יגיעו לשאר.

זה, אגב, החישוב של כל עיתונאי: כותרת קטלנית, משנה יוצא דופן, פתיח שחייב לתפוס את הקורא, ואז אולי, אולי, יקראו גם את השאר. לרוב לא, אגב. אין לי מושג כמה ממכם הגיעו עד פה. אבל כשאתה צריך לצרוח כדי למשוך תשומת לב, אתה בהכרח מאבד חדות וניואנסים. אתה לכוד בין הצורך להביא מידע למי שלא רוצה לשמוע אותו, ובין יכולת הכחשת המציאות שלו. אני יודע שבכל פעם שאני כותב על עזה, אני מאבד קוראים. אני עדיין עושה את זה, כי זו חובתי. אבל לי יש יתרון: אני לא מתפרנס מזה. למי שצריך להתפרנס מעיתונות, זו בעיה. ויש, כמובן, מי שעושה את העבודה היטב: עמירה הס והגר שיזף, למשל. לא במקרה, שתיהן כותבות ב”הארץ”, המקום היחיד בישראל שעדיין מתייחס ברצינות לכך שאנחנו מתפעלים משטר אפרטהייד.

רוב התקשורת היהודית פשוט מעדיפה לסתום את הפה. היא יודעת, אבל לא מדווחת. בכך היא הופכת לחלק מהמשטר, היא מאלחשת עבורו את המציאות. יום אחד גם היא תצטרך לתת את הדין. אבל אחרי שני דורות של תקשורת שהושחתה, מי ידווח?

(ועתה מה לך פה, בן אדם? קום, ברח המדברה.

ואת לבך תתן מאכל לחרון אין-אונים,

ודמעתך הגדולה הורד שם על קדקד הסלעים,

ושאגתך המרה שלח – ותאבד בסערה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבע השנים האחרונות פעלה תחנת רדיו קטנה, "כל השלום" שמה, בהנהלה יהודית-פלסטינית משותפת: מוסי רז (חבר כנסת לשעבר ממרצ) ומייסה ברנאסי-סניורה. תחנת הרדיו הופעלה כיוזמה משותפת של הארגון הפלסטיני בילאדי והמרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה. התחנה פעלה מרמאללה, באמצעות רשיון של הרשות הפלסטינית שהוענק לחברת בילאדי. (גילוי נאות: הח"מ מטה התארח ושידר באחת התכניות של הערוץ לפני כשנה.)

מטבע הדברים, השידורים של רדיו יהודי-פלסטיני היו לצנינים בעיני הימין היהודי (קשה לקרוא לו ישראלי; כל מהותו מנוגדת לישראליות), ובספטמבר האחרון קרא אחד ממובילי מסע החיסול של הדמוקרטיה הישראלית, דני דנון, לסגור את התחנה משום שהיא "מסיתה נגד ישראל", בין השאר בקריאה "לא לקבל את ההחלטות המדיניות המתקבלות בצורה דמוקרטית." וואלה.

בתחילת החודש, שלח משרד התקשורת מכתב ל"כל השלום" בטענה שהוא בלתי חוקי ושעליו להסגר לאלתר. מנהלי התחנה, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי שלהם, שלחו מכתב תגובה שאומר להד"ם. יום לאחר מכן, זומן רז למשטרה, שם נאמר לו שהוא חשוד בהפעלת תחנת רדיו בלתי חוקית, ושאם לא יורה על הפסקת שידוריה לאלתר, הוא יעצר מיד והמשטרה תפשוט על משרדי התחנה בירושלים.

בשיחה עם רז, הוא ציין כי איום במעצר בשל הפעלת רדיו לא חוקי – על חוקיותו, מיד – הוא נוהל חריג עד בלתי מוכר. עבדכם הנאמן עקב בשעתו בשקיקה אחרי הבלגאן סביב רדיו המתנחלים ערוץ 7, ולא זכור לו שלמרות התראות חוזרות ונשנות, מישהו ממנהלי הרדיו ההוא נעצר – למרות שהשידורים שלו הפריעו, בין השאר, לטיסות בנתב"ג ושהוא מעולם לא טרח לקבל רשיון.

רדיו "כל השלום", כאמור, פועל מרמאללה ותחת רשיון פלסטיני. רז אומר שהחוקרים העלו שתי טענות כנגדו: שהתחנה משדרת בעברית, לקהל דובר עברית, ועל כן היא בעצם תחנת שידור ישראלית ומדובר בעקיפת החוק. וואלה. כנראה שבמשטרה לא שמעו על כך שעקיפת החוק איננה עבירה על החוק. רז מציע, על כן, לעצור מיד את שדרי קול ישראל בפרסית, שעל פי אותו ההגיון היא תחנת רדיו איראנית והם חשודים בריגול. החוקרים טענו עוד – רז קרא לזה טענת "רחמים, אני יתום" מצד נאשם ברצח הוריו – כי ישראל מעולם לא הקצתה לרשות הפלסטינית תדרי שידור, למרות שהתחייבה בהסכמי אוסלו לעשות זאת. הטענה הזו מעלה שתי בעיות: רז מציין שעל פי ההסכמים, הפלסטינים היו רשאים להקצות לעצמם תדרים אם ישראל לא עשתה זאת, ושנית – משונה שהמשטרה דורשת דווקא הפסקת פעולה של תחנה יהודית-פלסטינית, אבל מתעלמת משאר תחנות הרדיו הפלסטיניות, שעל פי הטענה הזו כולן בלי יוצא מן הכלל בלתי חוקיות. אפשר להוסיף את זה כעוד הוכחה לכך שישראל ממשיכה לכבוש את הגדה: היא טוענת שיש לה זכות לסגור תחנות רדיו שפועלות מהרשות הפלסטינית הכביכול אוטונומית.

כל העסק מסריח עד השמיים, ונראה – ורז אומר זאת במפורש – כמו חלק מהנסיון המתמשך של נתניהו והימין להשתלט על התקשורת ולסתום את פיותיהם של יריביו. רז, לדבריו מתוך נסיון למנוע את הפשיטה המתוכננת על משרדי התחנה, הורה על הפסקת שידוריה החל מיום חמישי – ועכשיו מתארגנים שם לקראת הגשת העתירה לבג"צ. המשך יבוא.

(יוסי גורביץ)