כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני גנץ, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. זה מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ה-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. יהיה מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, כי אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. עזה, ואני מניח שבשלב זה לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – היה ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שוב: אם על ישראל לחיות, על נתניהו לעוף. השבוע האחרון ראה שורת צעדים קשים לעבר דיקטטורה. חייבים להחזיר אותם לאחור

העובדות פשוטות. שמענו לא מעט תירוצים, אבל העובדות נשארות עובדות: ביום שלישי האחרון, חיילי צה”ל מנעו מאזרחים שרצו להפגין גישה לכנסת.

המשטר, או לפחות חלקים ממנו, נבהלו מעצמם ואחד בני גנץ, שמשחק בטלוויזיה בתפקיד שר הבטחון, הודיע ש”זו טעות שלא תחזור.” נראה. חשוב לציין שלחמושי צה”ל יש היסטוריה ארוכה של פיזור הפגנות; למעשה זה חלק מרכזי מתפקידם. רק שההפגנות האלה הן בשטחים הכבושים. מי אמר “הכיבוש משחית” ולא קיבל?

עובדה שניה: ביום שלישי הצביעה הכנסת בעד תחימה ברוטלית של זכות ההפגנה, עד כדי ביטולה. הפגנות מותרות כעת במרחק של קילומטר בלבד ממקום מגוריו של המפגין. אבל זו אצטלה חוקית בלבד. המטרה היא ביטול ההפגנות בכלל. יממה לאחר שגנץ העביר את החוק לצתצום הפגנות, נתניהו ניסה בישיבת הממשלה לצמצם את המרחק המותר ל-200 מטרים בלבד. באותה ישיבה אמר נתניהו משהו מדהים אחר. כאשר בא אלינו לפני שבועיים ואמר שסגר הוא הכרחי – סגר כללי ולא סגירה של האזורים הלוקים בתחלואה, המלאים בתומכיו החרדים – הוא אמר שהסגר יימשך שבועיים-שלושה. בישיבת הממשלה הוא דיבר על חצי שנה עד שנה.

כלומר, מה שאמור היה להיות זמני יהיה קבוע מאד. בישיבת הממשלה הוחלט על איסור הפגנות במשך שבוע. למה שבוע? ובכן, לגמרי במקרה תצטרך הממשלה להגן בבג”צ על חוק גנץ נגד ההפגנות, ואם היא תגיע לשם עם האמירה של נתניהו על סגר של חצי שנה עד שנה, זה יהיה מביך למדי. אז היא מנסה לעבוד על בית המשפט, להעמיד פנים של ארגון סביר ושקול, שמטיל איסור הפגנות קצר בלבד. אמנם, כזה שיאושר מחדש שבוע אחרי שבוע; אבל, בבקשה כבוד השופטים, אל תחשבו שאנחנו מיקי זוהר. הוא רק כלב התקיפה שלנו.

משטרת ישראל תמיד כיוונה לדעת השליט. תחת בן גוריון, היא רדפה מתנגדי משטר. תחת גולדה, היא רדפה את הפנתרים השחורים. תחת שרון, היא רדפה את מתנגדי ההתנתקות. תחת אולמרט, את המפגינים נגדו. תחת נתניהו, את יריבי נתניהו. השוטרים נושאים עיניהם מעלה, והם חשים את רוח המפקד. בהתאם, הפגינה המשטרה אלימות חריגה כנגד המפגינים בשבוע האחרון – ואתמול, משטרת ירושלים אכולת הכלבת, הגרועה שבכוחות המשטרה בישראל, קנסה מפגינים מול בלפור שמתגוררים במרחק של פחות מקילומטר משם.

ההפגנות מחרפנות את הדיקטטור בהתהוות, ונראה שגם את ההוא שמשחק שר בטחון בטלוויזיה. גנץ כבר יודע שעתידו הפוליטי כתוב וחתום. הוא יהיה בדיחה במקרה הטוב, פון פאפן במקרה הרע. הוא יודע שהוא לא ייצא טוב מעוד מפגש עם הבוחרים. ובהנחה שהוא לא נסחט או לגמרי מטומטם – אני יודע, אני יודע, הנחה בעייתית – הוא חייב היה להבין שהמטרה של מצב החירום המיוחד שהכריזה הממשלה (מצב חירום הוא המצב הנורמלי בישראל) איננה מאבק במגפה, אלא בהפגנות.

שימו לב: בשבוע שעבר ניסתה איילת שקד להעביר החלטה שתאפשר לעסקים קטנים שמעסיקים פחות מעשרה אנשים להמשיך ולפעול. ההגיון שלה היה מוצק: החוק מתיר כעת לאנשים להתקהל בקבוצות של עשרה. מדוע, אם כן, לא לאפשר לעשרה אנשים לעבוד? אבל ההצעה הזו נפלה, משום שאם יותר לעשרה אנשים לעבוד, אי אפשר יהיה להגדיר את המצב הנוכחי כ”מצב חירום מיוחד” – ובלי מצב חירום מיוחד, אי אפשר להגביל הפגנות.

אז, שוב:

* חיילים הקיפו את הכנסת כדי למנוע מאזרחים להפגין למען זכות ההפגנה.

* הקואליציה של גנץ ונתניהו צמצמה משמעותית את זכות ההפגנה, כשהמטרה היא למנוע הפגנות בבלפור. כשזו נכשלה והפגנות חוקיות נערכו, המשטרה קנסה את המפגינים בכל זאת.

ועל כל אלה נוספו כנופיות הבאסיג’ של המשטר. בשבוע שעבר ניסה אפס בשם פיני לוזון לדרוס מפגינים בתל אביב. התקפות על מפגינים מצד תומכי נתניהו הפכו לדבר שבשגרה. התקפה חמורה במיוחד נרשמה אמש (ז’) בפרדס חנה, כשכנופיה של 15 תומכי נתניהו הכתה קשות מפגין, שאושפז.

להתקפה של 15 איש על מפגין קוראים בדרך כלל לינץ’.

האנשים האלה לא הגיחו מחוריהם בכוחות עצמם. הם הוצאו משם על ידי נתניהו, אוחנה ושופרים מסוגו של ינון מגל, שלפני שבועיים פינטז על רצח בירי אוטומטי של עיתונאים מתנגדי נתניהו (ואחר כך, כמובן, אמר שמדובר ב”סאטירה”, כי הוא זבל אנושי, וכי בריונים הם תמיד פחדנים). מה שאנחנו חווים הוא טרור סטוכאסטי: המנהיגים והשופרות יודעים שיש אנשים בחוץ שאם ישמעו את הקריאה, יפעילו אלימות. אבל אי אפשר יהיה לקשר ישירות בין המפגעים ובין המנהיגים והשופרות. נתניהו הוא אמן בשיטה הזו. את הסטאז’ הוא עשה על רבין.

כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הפרו את החוק של גנץ ונתניהו. צאו להפגין. אם תקנסו, סרבו לשלם את הקנס. אם תותקפו על ידי קלגס במדים, קחו את הפרטים שלו והגישו נגדו תביעה אזרחית. יש שורה של קבוצות שמתארגנות לשם סיוע בכך. אף שהחוק מתיר לאדם להתגונן מפני תקיפה בלתי חוקית, גם אם היא מתבצעת על ידי מישהו שאמיר אוחנה נתן לו מדים, אני מאד לא ממליץ על כך. הקלגסים נעים בעדרים, והם מיומנים באלימות, ולא פחות מכך – בשקרי חיפוי זה על זה. אין כרגע שום כלי אחר להחזרת משמעת במשטרת ישראל פרט לתביעות אישיות נגד שוטרים. כשהכל ייגמר, נצטרך לפרק אותה; אבל אנחנו עוד לא שם.

המשטר רועד. תנו לו עוד כמה דחיפות רציניות. שימו לב: אנחנו עדיין לא בדיקטטורה. אנחנו רק בדרך לשם. חברי כחול לבן יכולים להתעשת, להציל את מה שנשאר משמם הטוב, ולהצטרף להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית שתדיח את נתניהו. אבל לשם כך הם צריכים להבין שהברירה חדה: או פעולה להפלת הממשלה, או דיראון עולם.

בהפגנות נגד המשטר באיראן, המפגינים נהגו לצעוק “מוות לדיקטטור.” זה מצבם של אנשים שכבר נפלו תחת משטר עריצות ונאבקים לשחרור ממנו. השחרור תמיד קשה יותר ממניעת העריצות. אסור לנו להגיע למצב שבו נצטרך לצעוק “מוות לדיקטטור.” צאו להפגין כל עוד הצבת חמושי צה”ל מול המפגינים עוד לא הפכה לשגרה. אחרי זה, תשאר לנו רק מהפכה אלימה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גנץ וחבר הבוגדים שלו צריכים לחטוף מהלומה פוליטית שתזכר לדורות

שהדי במרומים שמעולם לא אמרתי מילה טובה על בנימין גנץ, אבל נראה שכבר אי אפשר להסתפק בקללה מסוננת מהצד. בימים האחרונים עולה קינה על כך שמחנה השמאל חובט דווקא בגנץ. הקינה הזו מגיעה לעתים קרובות מאנשים טובים: הדוגמא הבולטת האחרונה היא מאמרו הבוקר (ב’) של רביב דרוקר בהארץ. על כן צריך להתמודד איתה.

הטענה המרכזית של המתנגדים להתקפות על גנץ (חלקם בהחלט אינם מתומכיו) מעוגנת בהווה ובעתיד הקרוב. הם אומרים שההתקפות על גנץ, שמובילות לירידה חדה במעמדו בסקרים, יסייעו לנתניהו לבטל את ההסכם עם גנץ ולמנוע ממנו מלהפוך לראש ממשלה עוד שנה. זה מה שאתם רוצים, המשך השלטון של נתניהו?

על כך צריך לענות כמה תשובות. נתחיל מהפרקטית. אני רוצה כמה ארגזים ממה שמי שחושב שנתניהו יוותר על תפקידו שותה. זה לא הולך לקרות. כן, אני יודע. שינו את החוק. אז ישנו אותו עוד פעם. ממתי החוק שינה משהו לנתניהו? מה, מישהו באמת חושב שאריה דרעי יקבל פיק ברכיים אם יאמרו לו שאם הוא ממשיך לתמוך בנתניהו, הוא מפר הסכם? מישהו באמת חושב שהמצביעים של ש”ס ויהדות התורה, שלא לדבר על הליכוד, יראו בשלילה ביטול הסכם? איפה. הם ימחאו כף ויאמרו שנתניהו שוב תקע את השמאלנים.

נעלה שאלה תיאורטית. הניחו שלפני הבחירות האחרונות, גנץ היה פונה לבוחרים ואומר להם שהוא מתכוון להכנס לממשלה של נתניהו כי זה הדבר הטוב ביותר שאפשר להשיג. כמה בוחרים היו נשארים איתו? כנראה מעט למדי. אבל גנץ בחר לשקר לבוחריו ולומר להם שהוא לא יכנס בשום מצב לממשלת נתניהו. וכמה שבועות אחר כך מכר אותם במורד הנהר. זו היתה הבטחת הבחירות המרכזית שלו, והוא הפר אותה בריש גלי.

אז נניח לרגע להווה, ונסתכל על העתיד. כן, יהיה עתיד. האם אנחנו רוצים שהפוליטיקה שלנו תשא את הכתם של הקריירה הפוליטית של הח’ליף גנץ כמודל? לא. המשמעות של קיום המודל הזה היא התאכזבות מפוליטיקה והתרחקות ממנה של האנשים הטובים בישראל.

על כן, צריך לוודא שגנץ ייקבר קבורת חמור. על הבגידה שלו בבוחריו, הח’ליף צריך לשלם גמול איום. שמו צריך להיות קללה עסיסית. אסור שתהיה לו גאולה. כל מי שיבוא אחריו וירצה לבצע את עסקת פאוסט הקבועה של נתניהו – אתה תיתן לי את המצביעים שלך, אני אוודא שלא ישארו לך מצביעים – צריך יהיה לזכור את השם “גנץ” ולהרתע בחלחלה.

רק כך, רק על ידי הוקעת הבוגד אל השמש, אפשר יהיה לצרוב את תודעתם של פוליטיקאים עתידיים. נכון, יש כאן אמת עגומה – המשמעות הסבירה של הקריאה הזו היא שגנץ ישלם מחיר כבד יותר על הבגידה בבוחריו מאשר על הטבח בילדי עזה בו התגאה כל כך בראשית הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה לעשות, צריכים לפעמים להיות פרקטיים, לא טהרנים.

בקצרה: אם על מה שנשאר מהרפובליקה הישראלית לחיות, על הקריירה הפוליטית של גנץ למות מוות אומלל ולהקבר קבורת חמור.

לדרוקר יש טענה נוספת: לשמאל הישראלי אין אפשרות להגיע לשלטון בכוחות עצמו, ולכן גנץ זה כל מה שיש. אם כך, התשובה צריכה להיות “איש לסירת ההצלה שלו.” אבל זה פשוט לא נכון: דרוקר מתעלם מהתוצאות של בחירות ספטמבר, שבהן למתנגדי נתניהו היה רוב של 65 מנדטים. רק צמד האפסים (זה משקלם האלקטורלי) הנדל והאוזר מנעו מגנץ להקים ממשלה. העובדה שהוא הסכים לקחת אותם הלאה, לבחירות השלישיות, היתה צריכה לשמש איתות אדום כבר אז: האיש לא כשיר. אבל זה מה שהוא עשה – וגם אז למתנגדי נתניהו היו 62 מנדטים.

רוב הישראלים מתנגדים לנתניהו. הם מתקשים ליישם את רצונם הפוליטי, זה ודאי נכון. הסיבה העיקרית לכך היא שמדי פעם הם שמים את מבטחם באיזה דגנרל נוסח גנץ. כדי שהטעות הזו לא תחזור על עצמה, על שמו של גנץ להפוך למילה מגונה. דפקת אותנו פעם אחת? אשמתך. דפקת אותנו פעם שניה? אשמתנו. והגיע הזמן להוכיח שמי שנדפק פעם אחת, דווקא יכול להגמל מזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: יש לי הקלטות של שתי הרצאות הזום האחרונות שערכתי, ההרצאה על קונספירציות וההרצאה על מלחמת האזרחים. מי שרוצה לצפות בהקלטות, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected], לשלם 20 שקלים או יותר (או 35 שקלים עבור שתי ההרצאות), ואשלח לו קישור.

(יוסי גורביץ)

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית היה התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן זה קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל היה ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

זה נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. גנץ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו זה קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, הזנה את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. זה, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. זה עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר היה לצפות את המגפה. ובכן, זה לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח היה לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איימן עודה הפגין אומץ פוליטי נדיר. הוא קיבל, כצפוי, יריקה בפרצוף מהמרכז הציוני

מנהיג חד”ש, איימן עודה, מסר אתמול (ה’) הצהרה דרמטית למדי: אם יתקבלו מספר תנאים, המשותפת תצטרף לקואליציית שמאל-מרכז. התנאים של עודה היו שינוי חוקי הבניה המפלים, הקמת בית חולים במגזר הפלסטיני-ישראלי, מבצעים יעילים נגד האלימות בחברה הפלסטינית, ביטול חוק הלאום וחזרה למו”מ על שתי מדינות.

המהלך של עודה לא מובן מאליו: המפלגות הפלסטיניות סירבו היסטורית לשבת בקואליציה, משום שישיבה כזו בהכרח הופכת אותן לשותפות לניהול הכיבוש בגדה המערבית ועזה ולהרג השיטתי שישראל מבצעת שם. ההחלטה של עודה עוררה מיד רוגז, צפוי למדי, בתוך הרשימה המשותפת.

מה שהיה פחות צפוי היתה התגובה האלרגנית של הרשימה שמתיימרת רשימת מרכז, כחול לבן. אחד מראשי הסיעה, יאיר לפיד, שלח את עודה לברר מי החברים שלו ברשימה והודיע שוב שהוא לא יישב עם הזועבים. הוא דרש מעודה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ראש הסיעה שלו, וכנראה המועמד המוזר ביותר לראשות הממשלה אי פעם, בני גנץ, טרח להוציא סרטון שטנה לנתניהו שעיקרו הוא שנתניהו קושר עם הפלסטינים – גנץ ציטט בזעזוע את המאמר של צלם החצאיות הלאומי, נתן אשל, שקורא לפלסטינים הישראלים “להשתלב בהנהגה” – וקינח בכך שנתניהו נפגש עם ערפאת (!).

על פניו, מדובר בכדור עצמי בראש. אם לפיד וגנץ אכן רוצים להרכיב ממשלה משלהם, הם חייבים את הרשימה המשותפת. אחת המספרים לא מסתדרים.

גנץ 32

העבודה 6

מרצ 8

זה שם אותנו ב-46. אפשר לשחק עם המספרים שני מנדטים לכאן או לכאן, אבל זה מה שיהיה. אם גנץ רוצה להיות ראש ממשלה, הוא צריך את עשרת המנדטים של הפלסטינים ולהקריב עז לאיזה אל שאול כדי שליברמן ישאר מחוץ לממשלת ימין, ואז, אולי, הוא יגרום לאחת המפלגות החרדיות לערוק אליו. אולי.

בלי הפלסטינים אין לגנץ וללפיד ממשלה. המקסימום שהם יכולים לבנות עליו הוא ממשלת אחדות עם הליכוד, עם או בלי נתניהו, וליברמן. הממשלה הזו לא תהיה מסוגלת לעשות כלום, מהסיבה הפשוטה שלליכוד יש שותפים טבעיים (החרדים והחרד”לים), ואם הוא ישתתף בממשלה כזו ליותר מדי זמן או יעשה משהו, הוא ישלם על כך מחיר כבד אחר כך. כזכור, נתניהו אולץ כבר על ידי לפיד להשתתף בממשלה לכאורה אנטי-חרדית, ותוך פחות משנתיים פיטר את לפיד ובקדנציה שלאחר מכן מחק את כל החקיקה של הממשלה ההיא.

אז למה הצמידה כחול לבן אקדח לראשה ולחצה על ההדק? כי היא מפלגה גזענית שמייצגת את המרכז הגזעני. היא לא יכולה לשבת עם ערבים בקואליציה כי היא לא באמת מוכנה להכיר בהם כאזרחים. היא לא מוכנה להכיר בשבר הגדול שיצרה הקמת המדינה הזו, בעובדה שהמדינה כבשה 20% מאזרחיה אחרי שטבחה באחיהם וגירשה את רובם. היא לא מוכנה להכיר בכך שישראל הטילה עליהם משטר צבאי, שהיא טבחה בהם פעם אחר פעם (כפר קאסם, יום האדמה, אירועי אוקטובר). בקצרה, כחול לבן – מפלגת אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון – לא מוכנה להתייחס לחטא הקדמון של מדינת ישראל, ולא מוכנה להשיט יד לאיזשהו סוג של פיוס. יד כזו, אם תשלח, תדחה בבוז.

בשנות ה-80 החלו הפלסטינים הישראלים לנסות להתגבר על הטראומה הלאומית שלהם ולנסות להתערות בחברה הישראלית. זה לא היה פשוט ולא קל. רגעי השיא היו בימי ממשלת רבין השניה, כשהמפלגות הפלסטיניות היו תומכות מבחוץ של הממשלה. רבין הואשם אז בכך שהוא משתף ערבים בשלטון. על כך הוא בין השאר נרצח – הרוצח טען בחקירתו שהנאומים בעצרת “היו בערבית.” אחר כך באו שנות נתניהו הראשונות, ולגודל האסון אחרי נתניהו בא ברק. טבח אוקטובר פתח מחדש את כל הפצעים.

חלפו 19 שנה, ומנהיג ישראלי-פלסטיני מנסה להושיט יד מעל הבור. הוא חוטף בעיטה בראש מאנשים שטוענים שהם החלופה לשלטון. הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים האלה לא פחות גזענים מהליכוד, רק צבועים יותר; הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים הללו הם פחדנים מוחלטים שרועדים בתחתוניהם מעצם המחשבה שמישהו יקרא להם “אוהבי ערבים.”

עודה הושיט יד, תוך סיכון פוליטי עצמי ניכר. היא נדחתה בבוז. במאבק הבלתי פוסק על נשמתם של הפלסטינים הישראלים, בין השתלבות והסתגרות, למדו תומכי ההשתלבות שאין טעם, שכל נסיון להתקרב אל המרכז היהודי ייגמר בכך שהוא יברח מהם בבעתה.

הם למדו את זה מהאיש שרואה בעצמו את הכי ישראלי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תהיה גבר, טפל בעצמך

לא היה לי כוח לכתוב בשבועות האחרונים, גם בשל עניין משפטי ששתה את דמי וחלבי (ושעליו, עם קצת מזל, אכתוב בקרוב), וגם בגלל כמות התשפוכת שירדה עלינו מכל עבר. יש כנראה משהו במדיה החברתית שהופך את הכל לקרוב יותר, מטומטם יותר ומגעיל יותר.

ובכל זאת. הסיבוב האחרון בקמפיין הוא הנסיון של בנימין נתניהו להציג את שותפו לפשעי מלחמה, בנימין גנץ, כפגוע נפש, זאת לאחר שהנסיון להציג אותו כעבריין מין נכשל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: זה אותו מהלך קמפיין שביצע הליכוד תחת נתניהו ב-1993-1994, כשניסה להציג את רבין כשיכור.

מה שמטריד הוא עד כמה הקמפיין הזה, מכל כיוון, הוא בעצם קמפיין של גבריות רעילה. נתעכב שניה על המושג. גבריות רעילה היא התפיסה שהאופן שבו גברים מחונכים להתנהג בחיים – הם צריכים להיות שתקנים, נכונים תמיד לאלימות, בזים לחולשה (אצלם ואצל אחרים), לא מפגינים רגשות ולא עוסקים בתחומים “נשיים” – היא אחד הדברים המזיקים ביותר בחברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שהעולם מלא טורפים, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שכל סימן חולשה יסמן אותך כטרף, ושעל כן עליך להיראות תמיד מסוכן. כשאתה מפנים את הדפוס הזה, אתה הופך לאלים אם לא טורף בעצמך, ואתה מנציח את המעגל. מהבחינה הזו, הפמיניזם משחרר לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים: הוא מאפשר להם לחרוג מהקוראלס שנגזר עליהם.

אתמול (ו’) פרסם בן כספית מאמר ב”מעריב”, שממנו עולה שגנץ – שומו שמיים – נעזר בפסיכולוגית לאחר שחרורו מצה”ל ושהוא מקבל גם טיפול תרופתי. יש בעיה בדיווח הזה, ולו מהעובדה הפשוטה שפסיכולוגית איננה מורשית לרשום כדורים. מעבר לכך, נפתח כאן מחול שדים.

תומכי השחיתות (ליכוד ואחרים) מיהרו לקפוץ על הדיווח כמוצאי שלל רב. הנה, גנץ מקבל טיפול! ובום, חזרו כל הסטריאוטיפים: אם אתה מקבל טיפול נפשי, אתה קוק מסוכן ונמצא במסלול הישיר להיות הניבל לקטר. אם אתה מקבל טיפול, אתה חלש, נשי, לא יציב, מסוכן לאחרים. התקשורת הישראלית, שתמיד רוצה את הראש ממשלה שלה רוצח בהתהוות (יזכור הזוכר איך אותה התקשורת חיסלה את עמרם מצנע, בטענה שאין לו “קילר אינסטינקט) שבה לדחוק את גנץ למלכודת של הגבר השתקן והאטום.

אני לא יודע מה מצבו הנפשי של גנץ, אבל איך לומר, יש לנו תמונה די ברורה על מצבו הנפשי של נתניהו: קמצן כרוני, פרנואיד עם נטיות נרקיסיסטיות מובהקות. היה טוב לנתניהו, ולכולנו, אם הוא היה מקבל טיפול. כבר היה לנו ראש ממשלה שסבל מדכאון כבד ולא טופל כיאות. זה לא נגמר טוב.

למרבה הצער, גנץ מיהר להודיע שהפרסום שקרי והוא לא בטיפול. היחס שלנו לפגיעות נפש הוא עדיין פחד קמאי: אם אדם יאמר ששבר יד, הוא יזכה לחמלה והשתתפות בצער. יאמר שהוא לוקה בדכאון, זה יהיה מלווה בפחד ורתיעה. גנץ, בתגובה שלו, נתן יד לפחד הזה.

גנץ יכול היה לקנות את עולמו בפשטות: הוא יכול היה לומר שכרמטכ”ל, הוא היה תחת לחץ אדיר. שטיפול פסיכולוגי הועיל לו ועזר לו להתמודד עם הלחץ. הוא יכול היה לשבת עם גבי אשכנזי ולדבר על הצלקות ששירות צבאי ארוך מטיל בך. אבל אז, כמובן, הליכוד היה מכריז על שניהם כנשיים מדי לתפקיד: הם מחוברים לרגשות שלהם, הם לא מדחיקים.

גנץ היה יכול לומר, באותה הזדמנות, שדווקא משום שהוא מכיר בחשיבות של טיפול פסיכולוגי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לוודא שכל אזרח יוכל לקבל אותו. בישראל של נתניהו, טיפול פסיכולוגי הוא פריבילגיה למי שיש לו. המחיר גבוה, וקופות החולים שנמצאות על סף קריסה כבולות ברפורמה בבריאות הנפש, שבמהותה מצמצמת טיפולים למי שאין לו – זאת כחלק מהנסיון המכוון של בנימין נתניהו להחריב את שירותי הבריאות הישראליים כדי שיוכל להפריט אותם בעתיד, כנראה בעסקה סיבובית שבקצה שלה יושב איזה בן דוד.

גנץ יכול היה גם לומר כמה מילים עדינות על הקוראלס שבו הוא ונתניהו נמצאים יחדיו: הצורך לאיים כתרנגול על יחיא סינוואר, שמצידו צריך גם הוא להראות שהוא הגבר-גבר. בין הגברים-גברים האלה כלואים נשים, ילדים, וגברים שאין להם כוח לכל השיט הזה אבל צריכים לשמור על מעמדם, ולשם כך הם צריכים להשמע קשוחים ולאיים בתגמול איום.

בראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, ידבר פרויד על דחף המוות, הדחף ששולח בני אדם להסתכן ולמות: תנאטוס מול ארוס. כשהיא התחילה, היו שורה של גברים על סף התמוטטות עצבים. כששר הפנים של רוסיה נאלץ לחתום על צווי הגיוס, שהוא ידע היטב שמשמעותם תהיה מותם של מיליונים והרס בל ישוער, הוא מילא את משרדו בנרות ואיקונות, וישב ביניהם, מנסה איכשהו למצוא כפרה לפשע שהוא חש אנוס לבצע. ראש ממשלת צרפת, כשהבין פתאום שהשיחות בין הנשיא שלו ובין שרי הצאר הן לא על מניעת המלחמה אלא הדרך המוצלחת יותר לפתוח בה, לקה בהתמוטטות עצבים של ממש; הוא קרס, דיבר דברים חסרי שחר וגמגם במשך יומיים. שורה של גנרלים ושרים אחרים לקו בתסמינים דומים.

ואז הם אספו את עצמם מהרצפה, הזכירו לעצמם שהם גברים, שגברים צריכים להיות נחושים ושתקניים, ואישרו את הטבח הגדול וחסר הפשר – אולי התגלמותו של יצר המוות ברמה יבשתית.

הגיע הזמן לפרק את המערך של גבריות רעילה, משום שהיא הורגת אותנו. הורגת בפועל ממש. אנחנו לא צריכים מנהיגים שהולכים ליד נמרים (מסוממים היטב) כשהם בחזה חשוף. אנחנו צריכים מנהיגים שיהיו קשובים לעצמם, שיהיו מסוגלים להכיר בחולשותיהם שלהם ובתוך כך להגיע לאמפתיה עם חולשותיהם של אחרים; שלא יראו בבני אדם אחרים כלי משחק על לוח כלשהו, אלא בני אדם, משהו שביר כל כך ועדין כל כך.

בבחירות האלה, אנחנו צריכים לבחור במי שלא סוגד למולך, ולמי שמסוגל להראות לנו דרך החוצה מהמבוך שבנינו לעצמנו. המבוך עתיק מאד; הוא כנראה פרה-היסטורי; אנחנו רואים את הקירות שלו בשירה הקדומה ביותר שלנו; הוא לוחש שתמיד היה פה ותמיד יהיה פה; אבל הוא מעשי ידינו, וביכולתנו לפרק אותו.

ולא תהיה לתנאטוס ממשלה.

(יוסי גורביץ)

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)