החברים של ג'ורג'

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מרצ, בכל זאת

ואין חלום שלא הורד על ברכיו: להגיע לקלפי עם אטב על האף

סולון, המחוקק האגדי למחצה של אתונה, קבע כי אזרח שלא התייצב לצד כלשהו במלחמת אזרחים חייב גלות. בהתאם, ומאחר ואנחנו אזרחים – ומאחר ואזרחות היא חובה אקטיבית, וכאזרחים אנחנו חייבים בחובת ממשלתנו ואנחנו אחראים מוסרית למעשיה – אין לנו הזכות להשתמט מן הבחירות. ומשהגיע אזרח לקלפי, חובה עליו להצדיק את בחירתו.

אצביע מרצ. אני מניח שזה לא מפתיע יותר מדי אנשים. אבל אני עושה זאת הפעם בתחושה כבדה. אנמק. נתחיל מצד הזכות. כל מה שנכתב פה, יש לציין, יוצא מנקודת הנחה (שנשענת על הסקרים כולם) שנתניהו יצליח שוב לבנות ממשלה בעקבות הבחירות, וההנחה שלי היא סוציאל-דמוקרטיה מתגוננת.

מרצ מייצגת את מה שנשאר מהחלום הישראלי/כנעני. אזרחות שווה לכל, ליברליזם בלתי מתנצל ובלתי מתפשר, אי דמוקרטי בלב של מפלגות אנטי-דמוקרטיות וא-דמוקרטיות. אין ספק שיש רוב – כמה גדול, אפשר להתווכח – שדוחה את עמדות היסוד הללו: שרוצה מדינה שבטית, אתנית, מדינת כל יהודיה, עם מידה משתנה של סמכותניות.

מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות נמצאות במגננה בכל רחבי העולם, אבל מדובר בגלגל שסב לאיטו ותורו יבוא להסתובב שוב. בסופו של דבר, האינטרנציונל השחור יקרוס לתוך עצמו, משום שהלאומים השונים החברים בו יתקוטטו. לפני שזה יקרה, תהיה כנראה תקופה שחורה למדי. במהלך התקופה הזו, מרצ חשובה משום שהאידיאלים שהיא מייצגת חשובים. אנחנו צריכים מי שימשיך לדבר על המושכלות הראשונות של הליברליות – בראש ובראשונה, התפיסה הרדיקלית שכל בני האדם שווים – ושייצר את התשתית למהפכת הנגד. מהבחינה הזו, האידיאלים של מרצ קריטיים. המצע החדש שלה, למשל, הוא עבודת מופת.

הפרקטיקה היא סיפור אחר, קשה יותר. נראה שהמחלה הדיגיטלית של תיבת התהודה – כלומר, היכולת שלנו ליצור לעצמנו בועות שבהן אנחנו שומעים רק את קולות הדומים לנו – היכתה במפלגה בצורה חזקה. התוצאה היא חוסר סובלנות לדעות אחרות, שונות יחסית אך במעט. ספק אם יש מקום בו הקבעון המחשבתי הזה מובהק יותר מאשר בנושא הפתרון המדיני שמציעה מרצ, שהוא עדיין הפרה הקדושה של שתי המדינות.

בפני עצמו, זה לא צריך היה להטריד יותר מדי. אחרי הכל, אני לא באמת יכול להצביע לאבי “השמאל שכח מה זה להיות יהודי” גבאי; יאיר לפיד, בנימין נתניהו, בוגי יעלון ובנימין גנץ צריכים, מבחינתי, לחלוק את אותו ספסל הנאשמים בהאג על פשעי צוק איתן; הייתי יכול לשקול ברצינות הצבעה לאחמד טיבי אלמלא חבר לחד”ש; והייתי יכול לשקול הצבעה לבל”ד אלמלא חברה לרע”ם. התאמה של 80% צריכה להספיק וקשה לבקש יותר מזה.

אבל.

[…]

אבל יש שני נושאים שטורדים את מנוחתי. האחד הוא פרגמטיות משונה במיוחד של תמר זנדברג. במהלך הקמפיין שלה להנהגת המפלגה היא חזרה על כך שהיא תסכים לשבת בממשלה אחת עם ליברמן.

מבחינתי, זה היה מהלך פסול. פסול מספיק כדי שאצביע לאבי בוסקילה ולא לזנדברג בפריימריז. למרצ יש מספר גדול של בוחרים פלסטינים. יתר על כן, מרצ תומכת במדינת כל אזרחיה. מפלגה כזו לא יכולה להעניק לגיטימציה לאדם כמו אביגדור ליברמן, שכל הקריירה הפרלמנטרית שלו – להבדיל מהקריירה הפלילית שלו – נבנתה על שלילת הזכויות האזרחיות של פלסטינים ישראלים, בראש ובראשונה עצם אזרחותם.

כל עוד זנדברג אמרה את זה רק במסגרת הפריימריז, אפשר היה להחליק את הנושא. אין מועמד בלי אמירות מביכות. אבל שלשום (ז’) היא חזרה ואמרה שהיא תשב עם ליברמן בממשלת שמאל-מרכז, אם הוא יקבל את קווי הממשלה הזו.

תהרגו אותי למה היא היתה צריכה לומר את זה. ליברמן מתנדנד על סף אחוז החסימה. בכלל לא בטוח שהוא יהיה איתנו עוד כמה שבועות. למה לומר שוב לאזרחים הפלסטינים, שעימם את אומרת שאת בסולידריות ושאת הסולידריות שלהם את מבקשת, שאת תסייעי לאיש שגזענותו היא סחורתו היחידה – כל זה, שלושה ימים לפני הבחירות? כמה פעמים אפשר להקריב את האזרחים הפלסטינים על מזבח פרגמטיזם מזויף? האמירה הזו של זנדברג גרמה לי להתקף זעם שכמעט הוביל להתפטרות מהמפלגה.

והיתה פרשת נמרוד ברנע.

בקצרה ולאחר יעוץ משפטי, נמרוד ברנע הוא בכיר במרצ שארבע ששלוש (*) נשים דיווחו שפגע בהן מינית. הרחבתי יותר בטוויטר, אין לי רצון לחשוף את עצמי לתביעות השתקה, אבל הפרשה ערערה לחלוטין את אמוני בהנהגת מרצ. (ברנע, יש לציין, מכחיש.)

ואף על פי כן. נמרוד ברנע לא חשוב מספיק מכדי שלא אצביע למרצ, ואני קורא לכם לעשות זאת גם כן, ולו משום שאנחנו לא יכולים לוותר על האידיאלים שמרצ מייצגת. אבל.

תמר זנדברג אמרה אחרי פרשת קלוגהפט שהיא מבינה שעשתה טעות גדולה. יש מספר מוגבל של טעויות גדולות שמפלגה יכולה לעשות, לפני שהפער בין האידיאלים שלה ובין הפרקטיקה שלה יהפוך לגדול מדי. בקדנציה הקרובה, מרצ תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לפעול להגשמת האידיאלים שלה, ולו בתוכה-עצמה. ספק אם תהיה הזדמנות חוזרת.

(*) לאחר פרסום הדברים, חזרה בה אחת המתלוננות, אלישבע פלדמן, ופרסמה התנצלות כלפי ברנע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי

כמה הערות על הסערה הנקרופילית החדשה

זכריה באומל נהרג באחד הקרבות היותר מיותרים ויותר מטומטמים במלחמת לבנון הראשונה, שהיתה רוויה בקרבות כאלה. באומל הועלה לקורבן-שווא על ידי מדינת ישראל על מזבח ההזיה של שליטה בלבנון. מדינת ישראל היתה חייבת לו התנצלות ובקשת סליחה. ספק אם העברת שרידי גופתו לקבר ישראל, 37 שנים לאחר מעשה, עונה על ההגדרה הזו; אבל מובן מאליו שבבואנו לדון בו יש לחזור על הנוסח העתיק: “הנני מבקש ממך סליחה ומחילה, כל שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל. לך בשלום ונוח על משכבך בשלום.”

אין מלחמה במתים; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד בעולם. אבל במנצלים את זכרם לרעה – יש גם יש. כמה הערות על מה שקרה כאן בימים האחרונים.

א. ניצול שקרי של צנזורה לצרכי ניפוח. אתמול (ד’) יצאה מערכת הבטחון בקול תרועה, והודיעה על “מבצע מודיעיני” מורכב ומסובך להשבת גופתו של באומל. שלל קולונלים התראיינו, תוך ציון אות אחת משמם, והסבירו כמה הם היו נפעמים ונרגשים מ”המבצע.”

הסיפור היה חשוד, אם לא הזוי, כבר אתמול. היתכן שמישהו אכן סיכן חיי חיילים במבצע כדי להשיג שרידי גופה? הבעיה בסיפור הזה היא שהוא כבר קרה. נוח לימין להשכיח את זה היום, אבל הסיבה שלשרון היה קל כל כך להעביר את הפינוי של רצועת עזה היו התמונות של חיילים שסורקים חול באזור רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות – ומאבדים שם חברים חדשים בשל כך. הרגעים הללו, והפיגוע במגורי החיילות בצומת נצרים, היו הקש ששבר את גב הגמל. כן, ישראל לגמרי מטורפת מספיק בשביל לשלוח חיילים אל האש כדי להחזיר שרידי גופות.

כך שההכרזה של הווז’ד הרוסי, ולדימיר פוטין, על כך ששרידי הגופה הועברו לישראל – יחד עם שרידי עשרות גופות אחרות – על ידי חיילים רוסים וסורים גרמה, אצלי לפחות, ראשית לאנחת רווחה כבדה. לפחות לא זה. לא שוב.

ואז בא הזעם על ההונאה. אמונים על שיטות התעמולה של הק.ג.ב., ועל ההבנה שהידיעה הראשונה היא זו שתתקבע ואלה שיגיעו אחר כך יצטרכו להיאבק בזו שכבר התקבעה, לשכת ראש הממשלה וצה”ל עבדו על הציבור הישראלי ואמרו לו שהגופה הושבה לא במשא ומתן, אלא במבצע. בדובר צה”ל הדגישו, לשם הונאה, שלא היתה כאן “עסקת שבויים.” השקר הזה לא החזיק 24 שעות, אבל החזיק כנראה מספיק.

ב. התזמון. הבחירות ייערכו בעוד פחות משבוע. ב-2011, כשסר אליו מר התבוסה בעקבות המחאה החברתית, נתניהו שלף את גלעד שליט וחתם על עסקה שקודם סירבו לה הוא וקודמו עם החמאס – עם החמאס הוא אוהב להגיע לעסקאות. עכשיו הוא חתם על איזושהי עסקה עם פוטין וקיבל שרידי גופה. המטרה היא לתת לו עוד מנדט או שניים בבחירות. לא במקרה הוא הגיע היום למוסקווה.

זה תרגיל כל כך ציני, שיש לקוות שהוא יתפוצץ לו בפרצוף. אבל אנחנו חיים בישראל.

ג. החשבון. לעסקאות יש מחיר. פוטין לא מזיז סתם כך גדודי חי”ר בסוריה. אנחנו משלמים לו במשהו. אבל ראש הממשלה הוא גם שר הבטחון וגם שר החוץ, ולא בא לו לכנס את הקבינט ועל אחת כמה וכמה שלא בא לו לעדכן את הציבור במחיר. למה, מה קרה, הוא חייב לכם דין וחשבון? הוא עובד אצלכם או משהו? סביר להניח שעל המחיר נשמע רק אחרי הבחירות.

ד. פולחן הבשר. השער של ידיעות אחרונות היה הבוקר “ושבו בנים לגבולם”, שער שהזכיר במידה את הכותרות של התקשורת הישראלית עם השבת גופות רגב וגולדווסר, כשהתקשורת פמפמה שוב ושוב את הציפיה חסרת התקווה שהחיזבאללה יחזיר אנשים חיים ולא גופות.

בדרך הזו מטשטשת התקשורת הישראלית, שוב ושוב, את ההבדל בין אנשים חיים ובין גופות, ומאפשרת הפנמה של המסר האיום שעל המדינה לשלם כל מחיר כדי להשיב גופות – איום, בין השאר, כי אזרחי ישראל יודעים היטב שהמדינה הרבה פחות מהכל עבורם בעודם בחיים.

אף בן לא שב היום לישראל. הושבו שרידי בשר. הקצינים שאחראים למותו של באומל לא נענשו. הפוליטקאי ששלח אותו ללבנון הפך אחר כך לראש ממשלה פופולרי, ונשכח מלב. ישראל לא למדה דבר ממותו, והתייחסה לגווייתו בכבוד שלא טרחה להעניק לאיש החי.

נוח על משכבך בשלום, זכריה באומל. אנו מבקשים ממך מחילה; ואפשר שלא עשינו לפי כבודך. בקש אתה רחמים עלינו. נראה שנזדקק להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קמפיין של גבריות רעילה

תהיה גבר, טפל בעצמך

לא היה לי כוח לכתוב בשבועות האחרונים, גם בשל עניין משפטי ששתה את דמי וחלבי (ושעליו, עם קצת מזל, אכתוב בקרוב), וגם בגלל כמות התשפוכת שירדה עלינו מכל עבר. יש כנראה משהו במדיה החברתית שהופך את הכל לקרוב יותר, מטומטם יותר ומגעיל יותר.

ובכל זאת. הסיבוב האחרון בקמפיין הוא הנסיון של בנימין נתניהו להציג את שותפו לפשעי מלחמה, בנימין גנץ, כפגוע נפש, זאת לאחר שהנסיון להציג אותו כעבריין מין נכשל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: זה אותו מהלך קמפיין שביצע הליכוד תחת נתניהו ב-1993-1994, כשניסה להציג את רבין כשיכור.

מה שמטריד הוא עד כמה הקמפיין הזה, מכל כיוון, הוא בעצם קמפיין של גבריות רעילה. נתעכב שניה על המושג. גבריות רעילה היא התפיסה שהאופן שבו גברים מחונכים להתנהג בחיים – הם צריכים להיות שתקנים, נכונים תמיד לאלימות, בזים לחולשה (אצלם ואצל אחרים), לא מפגינים רגשות ולא עוסקים בתחומים “נשיים” – היא אחד הדברים המזיקים ביותר בחברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שהעולם מלא טורפים, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שכל סימן חולשה יסמן אותך כטרף, ושעל כן עליך להיראות תמיד מסוכן. כשאתה מפנים את הדפוס הזה, אתה הופך לאלים אם לא טורף בעצמך, ואתה מנציח את המעגל. מהבחינה הזו, הפמיניזם משחרר לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים: הוא מאפשר להם לחרוג מהקוראלס שנגזר עליהם.

אתמול (ו’) פרסם בן כספית מאמר ב”מעריב”, שממנו עולה שגנץ – שומו שמיים – נעזר בפסיכולוגית לאחר שחרורו מצה”ל ושהוא מקבל גם טיפול תרופתי. יש בעיה בדיווח הזה, ולו מהעובדה הפשוטה שפסיכולוגית איננה מורשית לרשום כדורים. מעבר לכך, נפתח כאן מחול שדים.

תומכי השחיתות (ליכוד ואחרים) מיהרו לקפוץ על הדיווח כמוצאי שלל רב. הנה, גנץ מקבל טיפול! ובום, חזרו כל הסטריאוטיפים: אם אתה מקבל טיפול נפשי, אתה קוק מסוכן ונמצא במסלול הישיר להיות הניבל לקטר. אם אתה מקבל טיפול, אתה חלש, נשי, לא יציב, מסוכן לאחרים. התקשורת הישראלית, שתמיד רוצה את הראש ממשלה שלה רוצח בהתהוות (יזכור הזוכר איך אותה התקשורת חיסלה את עמרם מצנע, בטענה שאין לו “קילר אינסטינקט) שבה לדחוק את גנץ למלכודת של הגבר השתקן והאטום.

אני לא יודע מה מצבו הנפשי של גנץ, אבל איך לומר, יש לנו תמונה די ברורה על מצבו הנפשי של נתניהו: קמצן כרוני, פרנואיד עם נטיות נרקיסיסטיות מובהקות. היה טוב לנתניהו, ולכולנו, אם הוא היה מקבל טיפול. כבר היה לנו ראש ממשלה שסבל מדכאון כבד ולא טופל כיאות. זה לא נגמר טוב.

למרבה הצער, גנץ מיהר להודיע שהפרסום שקרי והוא לא בטיפול. היחס שלנו לפגיעות נפש הוא עדיין פחד קמאי: אם אדם יאמר ששבר יד, הוא יזכה לחמלה והשתתפות בצער. יאמר שהוא לוקה בדכאון, זה יהיה מלווה בפחד ורתיעה. גנץ, בתגובה שלו, נתן יד לפחד הזה.

גנץ יכול היה לקנות את עולמו בפשטות: הוא יכול היה לומר שכרמטכ”ל, הוא היה תחת לחץ אדיר. שטיפול פסיכולוגי הועיל לו ועזר לו להתמודד עם הלחץ. הוא יכול היה לשבת עם גבי אשכנזי ולדבר על הצלקות ששירות צבאי ארוך מטיל בך. אבל אז, כמובן, הליכוד היה מכריז על שניהם כנשיים מדי לתפקיד: הם מחוברים לרגשות שלהם, הם לא מדחיקים.

גנץ היה יכול לומר, באותה הזדמנות, שדווקא משום שהוא מכיר בחשיבות של טיפול פסיכולוגי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לוודא שכל אזרח יוכל לקבל אותו. בישראל של נתניהו, טיפול פסיכולוגי הוא פריבילגיה למי שיש לו. המחיר גבוה, וקופות החולים שנמצאות על סף קריסה כבולות ברפורמה בבריאות הנפש, שבמהותה מצמצמת טיפולים למי שאין לו – זאת כחלק מהנסיון המכוון של בנימין נתניהו להחריב את שירותי הבריאות הישראליים כדי שיוכל להפריט אותם בעתיד, כנראה בעסקה סיבובית שבקצה שלה יושב איזה בן דוד.

גנץ יכול היה גם לומר כמה מילים עדינות על הקוראלס שבו הוא ונתניהו נמצאים יחדיו: הצורך לאיים כתרנגול על יחיא סינוואר, שמצידו צריך גם הוא להראות שהוא הגבר-גבר. בין הגברים-גברים האלה כלואים נשים, ילדים, וגברים שאין להם כוח לכל השיט הזה אבל צריכים לשמור על מעמדם, ולשם כך הם צריכים להשמע קשוחים ולאיים בתגמול איום.

בראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, ידבר פרויד על דחף המוות, הדחף ששולח בני אדם להסתכן ולמות: תנאטוס מול ארוס. כשהיא התחילה, היו שורה של גברים על סף התמוטטות עצבים. כששר הפנים של רוסיה נאלץ לחתום על צווי הגיוס, שהוא ידע היטב שמשמעותם תהיה מותם של מיליונים והרס בל ישוער, הוא מילא את משרדו בנרות ואיקונות, וישב ביניהם, מנסה איכשהו למצוא כפרה לפשע שהוא חש אנוס לבצע. ראש ממשלת צרפת, כשהבין פתאום שהשיחות בין הנשיא שלו ובין שרי הצאר הן לא על מניעת המלחמה אלא הדרך המוצלחת יותר לפתוח בה, לקה בהתמוטטות עצבים של ממש; הוא קרס, דיבר דברים חסרי שחר וגמגם במשך יומיים. שורה של גנרלים ושרים אחרים לקו בתסמינים דומים.

ואז הם אספו את עצמם מהרצפה, הזכירו לעצמם שהם גברים, שגברים צריכים להיות נחושים ושתקניים, ואישרו את הטבח הגדול וחסר הפשר – אולי התגלמותו של יצר המוות ברמה יבשתית.

הגיע הזמן לפרק את המערך של גבריות רעילה, משום שהיא הורגת אותנו. הורגת בפועל ממש. אנחנו לא צריכים מנהיגים שהולכים ליד נמרים (מסוממים היטב) כשהם בחזה חשוף. אנחנו צריכים מנהיגים שיהיו קשובים לעצמם, שיהיו מסוגלים להכיר בחולשותיהם שלהם ובתוך כך להגיע לאמפתיה עם חולשותיהם של אחרים; שלא יראו בבני אדם אחרים כלי משחק על לוח כלשהו, אלא בני אדם, משהו שביר כל כך ועדין כל כך.

בבחירות האלה, אנחנו צריכים לבחור במי שלא סוגד למולך, ולמי שמסוגל להראות לנו דרך החוצה מהמבוך שבנינו לעצמנו. המבוך עתיק מאד; הוא כנראה פרה-היסטורי; אנחנו רואים את הקירות שלו בשירה הקדומה ביותר שלנו; הוא לוחש שתמיד היה פה ותמיד יהיה פה; אבל הוא מעשי ידינו, וביכולתנו לפרק אותו.

ולא תהיה לתנאטוס ממשלה.

(יוסי גורביץ)

המוסד המיוחד של המדינה היהודית

נתניהו שמט אתמול את הקרקע מתחת לטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית, וזה עבר בשקט

שחקנית ומגישה בשם רותם סלע הפגינה אתמול (א’) אומץ אזרחי חריג, ותקפה את השרה מירי רגב ובמשתמע את בנימין נתניהו, כשכתבה “מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה. וכל בני האדם נולדו שווים. וגם הערבים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם. וגם הדרוזים. וגם ההומואים אגב והלסביות גם…. שוק… השמאלנים.”

יש לציין שבדברים הללו, שמגיעים על רקע ההתקפה הבלתי פוסקת של הליכוד ותומכיו כנגד עצם הרעיון של ממשלה שתכלול את המפלגות הפלסטיניות בישראל, הפגינה סלע אומץ רב הרבה יותר משהפגינו שלושה רמטכ”לים ודוגמגיש שמובילים את מה שמתיימרת להיות מפלגת האופוזיציה הראשית. כמובן, זמן קצר לאחר שהעזה סלע לכתוב את דברי הכפירה האיומים, היא קיבלה את הטיפול השמור לרפש הימני בארצנו. עוד לא דווח על איומי רצח, אבל זה ודאי בדרך. סולידריות, רותם, ותהיי חזקה. חתיכת זרנוק חרא מופנה אליך, אבל התנחמי בכך שאנחנו בעונת בחירות וזה יעבור מהר יחסית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון להתפנות מפגישות עם עורכי דינו ותורמים מסתוריים ולהגיב לסלע. הוא כתב ש”תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום היהודי – ושלו בלבד [קשקשת]… השאלה המרכזית בבחירות האלה: זו [עוד קשקשת] או ממשלת שמאל של יאיר לפיד וגנץ בתמיכת המפלגות הערביות. ללפיד וגנץ אין דרך אחרת להקים ממשלה וממשלה כזו תערער את בטחון המדינה והאזרחים.”

netanyahu

מה אומר נתניהו בגלוי? שאזרחות לפלסטינים הישראלים זה נחמד, עד שזה מגיע לנושא הזניח של הזכות לבחור ולהבחר. עצם ההשתתפות בשלטון של נבחרים פלסטינים “תערער את בטחון המדינה והאזרחים.” שימו לב למילה האחרונה: שימו לב איך היא שומטת את אזרחותם של המצביעים הפלסטינים. בחירתם “מסכנת את האזרחים”, כלומר לא את עצמם.

האיש שהוביל את מתקפת השנאה נגד ממשלת רבין בטענה שזו נשענת על קולות ערביים, שנבחר ב-1996 על יסוד הסיסמה “נתניהו טוב ליהודים [ואתם יכולים להבין לבד מי טוב לערבים]”, שהפיץ בשעות האחרונות של בחירות 2015 עלילה על “הערבים נוהרים לקלפיות”, מבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שישראל איננה דמוקרטיה: היא מדינה יהודית. המדינה היהודית היא מוסד מיוחד (peculiar institution, באמריקאית), משהו שחג מבחינת הזמן והמקום סביב אלבמה ב-1866, אחרי שהוכר שהעבדים המשוחררים הינם בני אדם ואינם רכוש עוד, אבל טרם הוענקה להם זכות הצבעה.

נתניהו, כמובן, אומר את הדברים כהווייתם. הפלסטינים הישראלים מעולם לא היו חלק מממשלה ישראלית. אפילו רבין לא הכניס אותם לקואליציה שלו, ועדיין רבים מהם מסתכלים על התקופה שבה היו חלק מגוש חוסם כתור זהב. אבל.

אבל היתה התקווה. היא רווחה במיוחד בשנות ה-80 וה-90, שנראה היה – לכמה רגעים זוהרים של שמש בטרם חורף – שישראל תצליח להפוך למדינה של כל תושביה, להשכיח את שנות האיבה, להבין שתושביה תלויים אלה באלה. התקווה הזו, התקווה לישראליות, נרצחה על ידי מי שהעדיפו את יהדותם וראו בישראליותם סרח עודף; מחנה הרוצחים הונהג על ידי בנימין נתניהו.

במהלך הוויכוח סביב חוק הלאום, טענו מצדדיו – לפני וגם לאחר שהועבר – שמדובר בחוק ריק ונטול משמעות. עכשיו מתחוורת משמעותו, שהיתה ברורה למי שלא העמיד פני תם גם בזמן אמת: מדובר בחוק שמטרתו היא שלילת הלגיטימיות של האזרחות של הפלסטינים הישראלים. הם יהיו אזרחים חלקיים – “גרעון דמוקרטי,” קרא לזה סמוטריץ’ – עם קליפות ריקות של אזרחות. יהיו להם הגנות חוקיות מסוימות – אסור, למשל, לרצוח אותם אם יש יותר מדי מצלמות בסביבה – אבל ליבתה של האזרחות, זכות ההצבעה, יישלל מהם בפועל אם לא רשמית: קולותיהם לא ייספרו במניין המחזיקים בכוח. אחרי הכל, אם הם ישתתפו בקבלת ההחלטות, “יתערער בטחון המדינה והאזרחים.”

ברוכים הבאים לדיקסי. לא ראיתי לינץ’ הגון כבר שנים.

זכות ההצבעה, ויותר מכך זכות ההבחרות, היא ליבתה של האזרחות. מי שאין לו קול, מי שלא יכול להשפיע על זהות הנבחרים, תמיד יהיה קורבנם של בעלי הקול. ואם בוחרים נציגים ואחר כך שמים אותם בשמורה, וכל מי שבא עמם במגע נחשב מצורע, לא מדובר בנבחרים. מדובר במראית עין של נבחרים לצרכי hasbara.

מה שמעלה את השאלה מדוע הניח נתניהו מטען חבלה ענק מתחת לכל מערכת ה-hasbara שהוא מתיימר להוביל עשרות שנים. הרי בפעם הבאה שנציג ישראלי יטען בגמגום שישראל היא מדינה דמוקרטית, כל השומע יצחק. למה נתניהו עשה את זה?

משתי סיבות. קודם כל, זו פליטת פה קלאסית. נתניהו אמר בגלוי את מה שהוא מאמין בו ושהוא נוהג לומר בחדרי חדרים.

ושנית, נתניהו איננו, ומעולם לא היה, פטריוט ישראלי. כל מה שמעניין אותו הוא שרידותו האישית. הוא צריך לנצח בבחירות האלה, או שהוא בוודאות יילך לכלא. לצורך כך הוא צריך לפנות ליצרים הקמאיים ביותר של מצביעי המחנה שלו. תחילה הוא אימץ את הכהניסטים, ועכשיו הוא מהדהד את כהנא בעצמו.

ואם בדרך תספוג הלגיטימיות של המשטר הציוני מכה אנושה? לא נורא. אחרי הכל, כפי שאמרה כבר אשתו, שהמדינה תשרף, אנחנו נעבור לחוץ לארץ.

עוד חודש, אם אין לכם ארץ אחרת, לכו להצביע. אנשים אמיצים, כמו סלע ונשיא המדינה ריבלין – ששוב התעקש להוכיח שבמקום שבו אין אנשים, הוא יהיה איש – צריכים אתכם, והם לא יכולים לעמוד לבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קניית שלטון בכסף

מה החוט המקשר בין פרשיות נתניהו: הוא הפך לאויב הציבור

היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, העניק לראש הממשלה הנחת סלב שלשום (ה’) ושנמך שניים מתוך שלושת התיקים שלו משוחד להפרת אמונים, וזאת לאחר שהעלים שישה מתוך סעיפי אישום כנגד אשת ראש הממשלה. כל זה לא הפריע לנתניהו ליילל שכל העולם נגדו, ולשקר כהרגלו (על השקרים עמדו שורה של כלי תקשורת). הבעיה היא, כרגיל, שאנחנו טובעים בפרטים המשפטיים ולא רואים את החוט המקשר בין התיקים.

זה הגיוני, אם אתה משפטן; לעובדות משפטיות יש חשיבות, במיוחד היכולת לשכנע בהן בית משפט. אבל היכולת של עולם המשפט להגיע לאמת שמחוברת למציאות מוגבלת, ומכאן הביטוי “אמת משפטית”: לא האמת, אבל מה שאפשר היה להוכיח במסגרת דיני הראיות.

נתניהו מואשם בשלוש פרשות. האחת (תיק 1000) עוסקת, על פניה, בקבלת טובות הנאה קטנוניות מארנון מילצ’ן. נתניהו קיבל שווה ערך של כ-700,000 שקלים ממילצ’ן בסיגרים, שמפניות ותכשיטים. מכעיסה ככל שתהיה ההתנהלות הבזויה הזו, ראש ממשלה שמשנורר אלכוהול וסיגרים בשווה ערך של שש שנות משכורת ממוצעת, היא לא הסיפור. הסיפור פה הוא הנסיון של נתניהו לשכנע את מילצ’ן ולסייע לו להשתלט על חלקים מערוץ 2.

תיק 2000 עוסק בהצעת שוחד שקיבל נתניהו מארנון (”נוני”) מוזס, שהתחייב לשנות את הכיסוי של נתניהו בכלי התקשורת שלו, ידיעות אחרונות, בתמורה לכך שנתניהו ישכנע את שלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום, לצמצם את פעילות העיתון שלו ולהמנע מהוצאת מוסף שבועי. אדלסון בעליל מעדיף השפעה על הציבור הישראלי מאשר לא להפסיד כסף, כי הוא דחה את ההצעות.

תיק 4000 עוסק בהשפעה הישירה של נתניהו על אתר וואלה, מהמשפיעים ביותר בישראל, באמצעות בעל השליטה באתר, האוליגרך שאול אלוביץ’. כדי להבטיח כיסוי חיובי לדברים הפעוטים ביותר, כולל השתלת תמונה שלו ושל רעייתו בהלוויית שרון, היה מוכן נתניהו ללכת כברת דרך ארוכה מאד כלפי אלוביץ’: להעניק לו הנחות רגולטוריות ששוות יותר ממיליארד ש”ח, ושדפקו את ציבור הצרכנים הישראלי עד העצם. אחרי הכל, זה לא הכסף שלו. ואת הכסף שלו, כידוע, הוא לא מוציא.

הקו המנחה של כל שלושת הפרשות הוא נסיון להוליך שולל את הציבור הישראלי ולהפעיל כלי תקשורת מרכזיים ככלי תעמולה. המטרה היא להציג תמונה של נתניהו ששונה משמעותית מהתמונה המציאותית, כדי להשפיע על המצביעים. או, במילים בנות האלמוות של מבקרת המדינה מרים בן פורת, לקנות שלטון בכסף.

בכסף של הציבור, או של אוליגרכים, כמובן. נתניהו לא יוציא כסף מכיסו. אבל הוא קנה שליטה נרחבת בכלי תקשורת אחד (וואלה), ניסה לפעול באמצעות חקיקה והפעלת לחץ על אדלסון כדי לקנות שליטה דומה בכלי תקשורת אחר (ידיעות אחרונות), ובמידה מסוימת גם בערוץ 2.

הפיל שבחדר, למותר לציין, הוא ישראל היום. העובדה שהנושא הזה עוד לא עלה בשום חקירה היא מדהימה. ישראל היום הוא לכל דבר ועניין מתנת בחירות אסורה בשווי מיליארדים. אנחנו יודעים שנתניהו משוחח בעקביות עם העורך הראשי של העיתון לעתים תכופות, במיוחד במצבי משבר; אנחנו יודעים שמוזס הניח, וכך גם נתניהו, שיש לו שליטה מובהקת על ישראל היום. כל מי שמעלעל בישראל היום יודע שמדובר במיזם של פייק ניוז שהיה גורם למפעל הטרולים בסנט פטרסבורג לחרוק שיניים. מי שיקרא אותו יקבל תמונה של מדינת ישראל שאין קשר בינה ובין המציאות. לצד ישראל היום פועלים גם מקור ראשון, שבשליטת אדלסון, כמו גם ערוץ 20 ואתר מידה. גוש שלם של כלי תקשורת, ממסדיים ופחות ממסדיים, שתפקידם לשרת את ראש הממשלה באמצעות כסף זר.

הנסיון של פוליטיקאי להשתמש בכוחו כדי להשפיע על התקשורת כך שתוטה לטובתו, ובכך תמנע אפשרות של שינוי שלטון, הוא תופעה חדשה יחסית. ברלוסקוני עשה את זה באיטליה, טראמפ עושה את זה באמצעות פוקס ניוז ושורה של אתרים אחרים (כשברייטברט הוא הבולט שבהם) ונתניהו עושה את זה בישראל. משטרים דמוקרטיים עוד לא יודעים איך להתמודד עם הבעיה הזו, וכמובן שכל נסיון להתמודד עם הבעיה יתקל בחומת התנגדות של הפוליטיקאים שנעזרים בכלי התקשורת הללו. (לצד כלי התקשורת המזוכרים יש לציין את RT, שהיא המקבילה הרוסית לצרכי זריעת השפעה במדינות זרות. דומה אבל לא זהה.)

בינתיים, כשאנחנו הולכים לבחירות, נזכור דבר אחד: ראש הממשלה לא סומך על בוחריו. כל כך לא סומך, שהוא משתמש בכסף זר ובאוליגרכים מקומיים כדי לשטוף את מוחם. מאחר והרעיון הדמוקרטי הוא שאנשים יקבלו החלטות על סמך מידע, ומאחר ומה שנתניהו עושה מיועד להציף את הבוחרים במידע שקרי, יש לקטלג את נתניהו כסכנה לדמוקרטיה הישראלית, כאויב הציבור, ולנהוג בהתאם – גם אם אין סעיף כזה בחוק. בסופו של דבר, כאמור, החוק הוא כלי קהה ומוגבל. אם האזרחים לא יזהו סכנה לקיומם כאזרחים, שום חוק לא יועיל.

בלכתכם אל הקלפיות, אם כן, ובשיחותיכם עם ידידים, הקפידו לציין שיש שמנסה להציף אותם במידע שקרי, והצביעו לכל מפלגה שלא תתמוך בנתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בתקווה זהירה

מרצ הולכת לפריימריז ביום חמישי. מיהם המועמדים שלי וכמה הערות כלליות על מצב המפלגה

ביום חמישי הקרוב יצביעו חברי מרצ על מועמדיהם לפריימריז של המפלגה, ויקבעו מי יהיו חברי הכנסת. אם אתם חברי מפלגה, אז קודם כל – לכו להצביע. זו זכותכם וחובתכם האזרחית. ורבאק, כבר שמתם את ה-80 ש”ח. פרטים על מיקום הקלפי שלכם אפשר למצוא פה.

באופן מדכדך משהו, המפלגה שוב נמצאת בסקרים על סף אחוז החסימה – במידה והרשימות של גנץ ולפיד יתאחדו (לכולם ברור שלא מדובר במפלגות, נכון?). כאן חוזרת על עצמה תופעה מגונה: הצורך של חלק ניכר ממצביעי מרצ להפיל את נתניהו – או, אם לדייק, לדבוק באשליה של הפלת נתניהו – גורמת להם להצביע למפלגות אחרות, בדרך כלל מפלגת העבודה. פעם שעברה זה נגמר בכך שהם הכניסו לכנסת את איתן ברושי, חיליק בר ורוברט טיבייב; הפעם זה יכול להגמר בבוגי “שלום עכשיו הוא וירוס” יעלון ויועז הנדל. שווה לכם?

תפקידה של מרצ, כפי שאני רואה אותו, הוא לבנות מסד לשינוי של ישראל: לומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע, עד שהם יחלחלו ויובילו לשינוי. כאן ראוי להזכיר ששולמית אלוני הביאה לישראל את המושג של זכויות אדם, שהיא הובילה את המאבק לשינוי החוקים האוסרים על הומוסקסואליות, ושרצ דיברה על מו”מ עם אש”ף בשנות ה-80, כשמפגשים כאלה היו בלתי חוקיים ובלתי נתפסים. עוד בשנת 1990, עזר וייצמן נזרק מהממשלה בגלל שיחות עם אנשי אש”ף. ב-1993, הפרדיגמה השתנתה לחלוטין.

מרצ תצטרך להוביל את שינוי הפרדיגמה הזה גם בעתיד. בין השאר, היא תצטרך לנטוש את גוויית פתרון שתי המדינות. לרוע המזל, בחירתה של תמר זנדברג להנהגת המפלגה הטילה צל ארוך על המחויבות של מרצ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האמירה שלה שלא תהיה לה בעיה לשבת עם אביגדור ליברמן היא אמירה איומה, שאומרת לחברים הפלסטינים במפלגה שמנהיגתם מוכנה לשבת עם אדם שמבחינתו האזרחות שלהם נתונה בשאלה.

אני לגמרי בעד לגליזציה של מריחואנה, ואין לי שום בעיה עם טבעונות: אני מכיר בכך שזו הדרך הנכונה, אני פשוט מתקשה ללכת בה. ועדיין, אני חושב שבמצבנו, התמקדות בנושאים הללו היא התמקדות בבעיות עולם ראשון. בזמן שאני כותב את הדברים הללו, כוחותינו האמיצים מיישמים משטר אפרטהייד בגדה המערבית; חיילים משועממים ומתוסכלים בעשרות מחסומים פורקים את התסכול שלהם על פלסטינים חפים מפשע; ועם רדת הלילה, יתחילו הפשיטות. מאות חיילים ייכנסו, ללא כל צו וללא כל צורך בצו, לבתיהם של עשרות משפחות פלסטיניות. בחלק קטן מהמקרים הם ייכנסו לשם כדי לבצע מעצרים, ויעבירו את העצירים לידי רשויות העינויים; בחלק ניכר מהם הם ייכנסו לבתים למטרה פשוטה של הטלת אימה (”הפגנת נוכחות”, בשם המקצועי), הטרור הקבוע של צה”ל שבלעדיו אין לכיבוש קיום. הם יעירו ילדים, יוציאו אותם מהמיטה, ויצלמו אותם ללא סיבה. ואם מישהו יתנגד, יאמר כמה מילים כעוסות, הוא יוכה או ייעצר. זה קורה יום-יום, שעה-שעה. זו שקיפות המציאות שבה אנו חיים.

בהתאם, משום שאני חושב שמרצ מסתכנת בקיפול דגל המאבק בכיבוש ובו זמנית משום שאני חושב שצריך לרענן את הרשימה, להלן רשימת המועמדים שלי לכנסת. אנחנו אמורים לבחור ארבעה מועמדים: הנה הם, בסדר יורד.

גבי לסקי: עורכת דין אמיצה ונחושה, שמכירה את הכיבוש כמו את כף ידה ונאבקת בו שנים ארוכות, כשלעתים תכופות היא חוטפת נצחון מלוע התבוסה המובנית בשדה הזה. לסקי ייצגה גם שורה של פעילים פוליטיים שסבלו התנכלות מצד המשטרה וכוחות עאלק-בטחון אחרים. אם יש כיום במרצ יורשת לשולמית אלוני, גבי היא האדם הזה.

מוסי רז: סוס קרבות ותיק, מענטש נדיר, שלעתים שיש לו מכונת קפיצת הדרך שמעבירה אותו לכל הפגנה חשובה. מי שלא שכח מאיפה הוא בא ולאן הוא אמור ללכת.

מיכל רוזין: לוחמת גדולה למען זכויות מבקשי המקלט, נשים וקבוצות מותקפות אחרות, עם רקורד חקיקה מרשים. לדעתי שום רשימה לא תהיה מושלמת בלעדיה.

ניר אבישי כהן: הצעיר שבחבורה. עוזר פרלמנטרי לשעבר של ח”כ עיסאווי פריג’, ואחד האנשים המרשימים שפגשתי במפלגה. במקום שבו חלאות כמו איציק שמולי תוקפים את שוברים שתיקה עבור כמה שברירי קולות, כהן התגאה בכך שמסר עדות לשוברים שתיקה וחזר שוב ושוב על כך שאין דבר כזה, כיבוש נאור או מוסרי. הוא גם מקדם את הפורום היהודי-ערבי במרצ. נקווה שהוא יהיה עתיד המפלגה.

ומה על הדגל החברתי, תשאלו אותי? אין לי ספק שכל אחד מהמועמדים האלה יצביע נכון גם בסוגיות החברתיות (לרז ולרוזין יש רקורד מוכח בנושא). אני משוכנע פחות ביחס למחויבות של הפלג האדום במפלגה למאבק בכיבוש.

(ויש לי פריחה משירת האינטרנציונל.)

שינצחו הטובים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רב אלוף בום

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הדרכים שעדיין פתוחות

על חשיבותה של היסטוריה אלטרנטיבית, ועל הצורך לתת דחיפה לקשת ההיסטוריה. או: הצביעו לי

אני קורא הרבה היסטוריה שחורה לאחרונה, והרבה היסטוריה של מלחמת האזרחים הכי מלחמת אזרחים. והאירועים הם כה גדולים, עד שפה ושם היסטוריונים נעצרים לשאול: מה היה קורה אם זה היה אחרת.

היסטוריונים רציניים רגילים ללעוג לשאלה הזו. אין להיסטוריון אלא מה שהקורפוס מציב בפניו. היסטוריון רציני לא שוגה במה עשוי היה לקרות, אלא במה שקרה. לכן הוא היסטוריון ולא כותב בדיון.

ואף על פי כן. ההיסטוריה של מלחמת האזרחים מזמנת שורה של שאלות “מה היה אילו.” רובן נובעות לקרב גטיסברג, הקרב המכריע של המלחמה. פוקנר כתב משהו ראוי לציטוט (התרגום שלי):

“בפני כל נער דרומי בגיל 14, לא פעם אחת אלא מתי שיעלה הרצון לפניו, צץ הרגע שבו עדיין לא שתיים בצהרים באותו אחר צהרים של יולי 1863, החטיבות ערוכות מאחורי הגדר, התותחים ערוכים ביער, והדגלים כבר משוחררים מתורניהם, ופיקט עצמו, על תלתליו הארוכים והמשומנים, כשכובעו כנראה ביד אחת וחרבו באחרת מביט במעלה הגבעה, מחכה ללונגסטריט שייתן את הפקודה, והכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל, לא נגד אותה העמדה ולא באותן הנסיבות…”

פוקנר מתייחס כאן לאירוע המכונה Pickett’s Charge, הסתערות בלתי אפשרית על סמינארי רידג’, שגיאה איומה שכל יוצא מלחמת העולם הראשונה היה מזהה מיד:

(אלא שמלחמת העולם הראשונה עוד לא התרחשה.)

חי”ר שמסתער דרך שטח פתוח לעבר עמדות מבוצרות, עמוסות בחי”ר מחופר ותותחים, שממטיר אש צולבת על המסתערים. האוגדה של פיקט נשחטה ואיתה נשבר הצבא הדרומי הראשי, שלא היה מסוגל יותר לקחת את היוזמה בשדה הקרב.

(אבל מה היה קורה אם לי היה מקשיב ללונגסטריט, ולא מסתער חזיתית על מרכז קו האויב אלא מאגף מימין?)

לצד הצפוני יש, כמובן, את הכמיהה להיסטוריה אלטרנטיבית משלו: אילו מיד לא היסס, אחרי שהצבא הדרומי התרסק; אילו לא חיכה ימים עד שהמים ירדו והדרומיים חמקו שוב מעבר לנהר; אילו היכה בהם כשהם לכודים, שבורים וללא תחמושת – אז אפשר היה לסיים את המלחמה ביולי 1863, בלי האבידות הנוראיות של 1864.

אילו.

(ומה היה קורה אם סטונוול ג’קסון לא היה מת בירי של זקיף מצדו-שלו בצ’נסלורוויל, והיה בגטיסבורג כיד ימינו של לי?)

מה היה קורה אם הנשיא גראנט היה מחשל את הצפון, עשור אחרי גטיסברג, ומבהיר להם שההתקוממות הדרומית שהתבטאה ברצח שחורים היא מלחמת גרילה שמטרתה לגנוב את הנצחון במלחמת האזרחים? אם הוא היה משביע את האומה לא לתת לכמה גזענים עם סוסים לגנוב את הנצחון שנקנה בדם יקר כל כך, לא להניח ללידה השניה בחירות של לינקולן לגווע? מה היה קורה אם היה מגייס כוחות, מביס את ההתקוממות? האם מאה שנים של שעבוד היו נמנעות? האם הלבנים בדרום היו נאלצים להכיר בכך שהובסו? האם אתוס של צדק חברתי היה מצליח לגבור על האתוס של “בואו נאחה את הפצעים על חשבון העבדים המשוחררים”?

(האם לאתוס הצדק היה סיכוי, כשלא היו לו דוברים בעלי מעמד? מה היה קורה אילו גראנט של 1873 היה ג’ונסון של 1964?)

(האם יכול היה להיות ג’ונסון של 1964 בלי מאה השנים של הבחירה הגורלית להכנע לבעלי העבדים?)

ומה היה קורה אילו הרס”ן הגרמני שאמור היה לאמוד את המצב בקרב על המארן באוגוסט 1914 לא היה מוכה אימה ממספר ההרוגים והפצועים שראה, היה מבין שבפועל הגרמנים ניצחו, ולא מדווח למפקדה שצריך לסגת אלא שצריך לתקוף? איך היתה נראית ההיסטוריה של המאה ה-20 אם פאריס היתה נופלת בספטמבר 1914?

מה היה קורה אילו סטאלין היה מאזין למודיעין שלו במאי-יוני 1941, ולא שוקל להוציא להורג את ראש המחלקה הראשונה של הנ.ק.וו.ד?

מה היה קורה אילו המפענחים האמריקאים בוושינגטון בסביבות נובמבר 1941 היו מקבלים תגבורת של עוד שלושה-ארבעה (אולי אחד?) קוראי יפנית, והיה להם זמן לעבור גם על התשדורות של הצי היפני, לא רק על אלה של הדיפלומטים?

מה היה קורה אם השגרירה האמריקאית בעיראק ב-1990, אפריל גלאספי, היתה מבהירה לסדאם חוסיין שאם הוא יפלוש לכוויית, הוא יחטוף את אם כל מלחמות הראווה?

מה היה קורה אם ערפאת לא היה קופץ על העגלה של סדאם ב-1990?

וכמובן, מה היה קורה אם בראש אמ”ן ב-1973 היה עומד מישהו שהראש שלו פחות תקוע בעכוזו-שלו?

אילו. לכאורה, עשן פורח.

* * *

כך, בוודאי בעיני ההיסטוריון המקצועי. כך, ולא יכול להיות אחרת. אבל.

אבל אנחנו איננו היסטוריונים מקצועיים. לנו נתונה המלאכה הבעייתית והמפוקפקת של הבנה איפה אנחנו נמצאים בסבך ההיסטורי. ההיסטוריה, מבחינתנו, עוד לא נעשתה. היא לא עבר, היא הווה. היא בידינו.

(המרקסיסטים בקהל, שמנפנפים עכשיו וצועקים שלבני אדם אין השפעה על ההיסטוריה מתבקשים לצאת מן החדר, יחד עם המשיחיים שנשבעים שההיסטוריה תמיד נעה בכיוון ידוע מראש. כלומר, בהנחה שיש הבדל מהותי בין שתי הקבוצות.)

(המרקסיסטים מתבקשים בנוסף להרהר בשאלה איך היתה נראית ההיסטוריה אילו מרקס מת ממחלת ילדות.)

היא בידינו. הצירים עוד לא הסתובבו. המאורעות, חלקם על כל פנים, עוד לא התרחשו. האם אנחנו עומדים להסתער על סמינארי רידג’? זו תהיה ההחלטה שלנו. האם אנחנו יכולים להציל את מסלולה של המולדת המעונה שלנו?

אנחנו נמצאים כעת בלב סערת פטאליזם חסרת תקדים. ראש הממשלה הכריז על בחירות, ויש הסכמה כללית שמה שהיה הוא שיהיה. נמשיך ללכת באותו הקוראלס, עד שפיכות דמים גדולה או רצח עם. האשליין שאמר לנו שלא יהיה כלום כי לא היה כלום נמצא פה כל כך הרבה זמן, שאנחנו מתפתים להאמין לו.

ובכך אנחנו מניחים לעצמנו להפוך מאזרחים לנתינים. בניגוד למה שנהוג לחשוב פה, במיוחד מאז שנתניהו והקופים המעופפים שלו עלו לשלטון, תפקידו של אזרח איננו מתמצה במילוי חובות תשלום המסים ואולי השירות הצבאי שלו. מי שמשלם מסים ויורק בכיוונה הכללי של הממשלה משום שאיננו חושב שהוא יכול להשפיע עליה, איננו אזרח. הוא נתין. אזרחים הם בעלי הבית של המדינה. הם שבוחרים את כיוונה – עד כמה שאפשר לנווט ספינה לתוך רוחות לא ידועות. ועדיין, מול הסופה ההיסטורית, עדיף לנו הגאי שמחזיק בהגה, גם אם הניחוש שלו לא בטוח, מול הגה שמשתולל בפראות.

אני לא נאיבי. אני מודע היטב לכוחות העצומים שפועלים עלינו: מגפת הבידור בכל מחיר, הכוחות הכלכליים שדורשים שנהיה צרכנים ולא אזרחים, הרשתות החברתיות – אנחנו הדור הראשון שצריך להתמודד עם המכה הספציפית הזו – שמטרתן להסיח את דעתנו פעם אחר פעם. מי שקורא יותר מכמה דקות ברצף, יפסיד פרסומת. הנה, נוטיפיקציה! הסח את דעתך! תראה, אורן חזן הוריד את המכנסיים בכנסת!

אל תקרא על מעשי העוול שמתבצעים כל רגע בשמך. אל תברר מה מצב מערכת הבריאות שאליה תזרק עוד כמה עשרות שנים. ולמען השם, אל תחשוב בכלל על מצב הפנסיה שלך. כל אלה נושאים כבדים, מעיקים, מדכאים; התבשם בעננת אופוריה, ראה עוד סרטון חתולים (*), בדר את עצמך. שקע באיטיות מן האזרחות דרך הצרכנות אל הנתינות.

מקיוואלי (קראתי הרבה ספרים השנה) הסביר את ההיסטוריה כך: המצב ההיסטורי משתנה בעקביות ואיננו יציב. לכן רודנים בהכרח יפלו: הם רגילים לסוג מסוים של משבר, הם למדו איך להתמודד איתו; וכשהוא משתנה, הכלים שלהם אינם מתאימים יותר, והם נטרפים בסופה. רפובליקה, כתב, טובה יותר בהתמודדות עם הגלים של פורטונה, משום שלרפובליקה יש את היכולת הלא סנטימנטלית להדיח את העומדים בראשה, משמתחוור שאינם עומדים במשבר, ולתת את ההזדמנות לאדם אחר.

אבל כדי לשוב אל האזרחות, צריך לשוב ולאחוז במידות הטובות האזרחיות; בראשן, ההבנה שאנחנו לא אטומים מבודרים אלא חלק מחברה. ושיש לנו אחריות לחברה הזו. ושאנחנו צריכים להעיר אחרים לחובתם זו.

(*) הכותב בעד סרטוני חתולים.

* * *

הקשת ההיסטורית, אמר מרטין לותר קינג בתחילת שנות ה-60, נוטה לעבר הצדק. בסוף ימיו הוא היה ספקני יותר: הוא הכיר באיטיות המייסרת שלה. הוא מת אדם פסימי יותר.

אין לנו זמן לחכות לקשת ההיסטורית שתנטה אל הצדק. אנחנו חיים רק פעם אחת, והחובה המוסרית שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר. המולדת שלנו, מתוך יאוש, קורסת לעבר מלחמה, שעבוד או השמדה.

אני שמאלני. ברור שאני שמאלני. אני שמאלני, כי להיות שמאלני משמעו לפעול למען הרוב והחברה, בעוד שהימין תמיד התמקד בטובת האוליגרכים. אני שמאלני, כי יש לי אחריות. אני שמאלני, כי אני יודע שמי שדורש שתעמוד בשירת ההמנון, כנראה ינסה לכייס אותך כשדעתך תהיה מוסחת. אני שמאלני, כי אני רוצה צדק, ושוויון, וחירות. וכן, אני יודע שיש מתח בין חירות ושוויון; נתמודד איתו ונריב עליו. לא נרים ידיים.

או, כמו שאמרה לי בשעתו פרופסור נטע פטריק: אין לנו את הפריווילגיה להתייאש.

אני לא מתכוון להתנצל על אמונותי, ואני יודע שאסור לנו לצאת לגלות פנימית. כי כשאנחנו יוצאים לגלות, בנימין נתניהו בוזז את קופת הפנסיה שלנו ונפתלי בנט מתכנן להיות ג’ינג’יס חאן.

לא בשמי. לא, אני מקווה, בשמכם.

בקרוב ייערכו פריימריז במפלגת מרצ. טרם החלטתי האם להתמודד, אבל אני שוקל את זה ברצינות; נראה שאצטרך לקבל את ההחלטה בשבוע הקרוב. אני זקוק לקולכם. אם אתם חושבים שאני יכול לייצג אתכם, אנא התפקדו למרצ. תוכלו לעשות זאת כאן (אתם לא חברי ועידה, למזלכם, אז שלמו את ה-80 ש”ח). ההתפקדות פתוחה עד ה-12 בינואר.  אנא ציינו בתגובות שהתפקדתם, כדי שיהיה לי מושג מה מידת התמיכה בי.

בשנות ה-80 וה-90 רווח בשמאל הוויכוח בשאלת הדגל האחד או שני הדגלים: האם להתמקד בשאלת הכיבוש ובפתרונו, או בשאלות חברתיות. ההנחה הרווחת היתה אז שלא ניתן להניף יותר מדגל אחד. אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי להניף את שניהם. ועידת מרצ אכזבה השבוע רבים מאד מחברי המפלגה ומתומכיה; אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי שלא לאכזב אתכם.

לא להתנצל, לא להכנע, להלחם בכל הכוח ובלי נימוסים מיותרים. דמיינו שעכשיו שתיים בצהרים בצהרי יולי: הכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל.

(יוסי גורביץ)