הרבה רעש על (כמעט) מאומה
הערות על בחירות 2019
א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.
יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.
אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.
נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.
ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.
האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)
מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.
הולך להיות כיף.
ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.
יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.
רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.
ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.
המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.
קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.
ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.
יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.
מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.
יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
בל"ד תומכת בדמוקרטיה בערך כמו ליברמן.
ולא, אפילו האתר של חד"ש מדבר רק על להיות חלק מגוש חוסם(ומביא כדוגמה את התמיכה מבחוץ בממשלת רבין), לא חלק מקואליציה, וטיבי אמר במפורש שלא יהיה חלק בשום קואליציה.
מהסיבה הזאת בדיוק אין דבר כזה "גוש שמאל-ערבים". יש, אולי, גוש שמורכב מרשימת מרכז אנטי-ביבי תורנית, העבודה ומר"צ, אבל הגוש הזה מצומק מכדי להרכיב ממשלה. לא תהיה כאן ממשלת שמאל בעתיד הנראה לעין. נשאר לראות האם ממשלת ימין תהיה מסוגלת להיפרד מהפלסטינים ביו"ש בתנאים כלשהם (על סמך עסקת טראמפ, למשל).
הניחוש שלי הוא שביבי ראה את המפות של טראמפ ושהן גם ככה מדברות על סיפוח רוב שטחי C. לכן הוא שלף את עניין הסיפוח בישורת האחרונה של הקמפיין. הוא הולך להיות המנהיג הראשון בישראל שמנהל קו יוני בלחץ אמריקאי בעוד שהוא מצטייר כימין קשה.
גם אני שמח שבנט ושקד לא נכנסו לכנסת, והייתי שמח לא פחות אילו רע"ם-בל"ד לא נכנסו (בפועל, יש להם סה"כ 4000 קולות מעל אחוז החסימה). אני לא חושב שלאומנים ודתיים ערבים טובים יותר במשהו מאלה היהודים.
ובמה שנוגע ספציפית לבנט ושקד, אני לא חושב שהבעיה העיקרית שלהם הייתה קמפיין גרוע. הוא דווקא היה סביר (כן, כולל הסרטון עם היונה). הבעיה העיקרית שלהם הייתה זניחת מסגרת בעלת בסיס מוצק (הציונות הדתית) במרדף אחרי חלום שאלוהים יודע האם הוא יכול להתגשם. הנזק שבטיפוח ציפיות מופרזות, דוגמא 4385.
הקורבן הראשי של הגנציה היה ממפלגת העבודה. האשם העיקרי כאן הוא גבאי, ולא גנץ שבסך הכל ניצל הזדמנות יפה. מפלגת העבודה ניסתה לעשות משהו בסגנון כחול לבן ולרוץ כמין מפלגת אנטי-ביבי נטולת מצע ממשי. אבל בבחירה בין מפלגת כלום נוצצת מהעטיפה למפלגת כלום מהוהה עם משברים פנימיים וסכינים בגב, הבחירה קלה.
גבאי ניסה כמה דברים: להיות הרוח החדשה עם הרבה הבטחות; להיות מזרחי; להיות בוז׳י ולהתחנף לימין; לפצל את המפלגה ולגרש את הצ׳ילבה שמעצבנת אותו; להתחנף קצת לשמאל, כשנראה שנתניהו נופל; להתחנף קצת ל“מרכז“, כשנראה שגנץ נוסק. מה שנשאר מהעבודה בסוף נכנס בקלות למעלית קטנה אחת. אוי למפלגה שזה בראשה.
מר"צ, לעומת זאת, רצה על אג'נדה פרוגרסיבית, כולל מאבק בכיבוש, וקיבלה פחות מנדטים מהעבודה. נכון, היא התכווצה פחות, אבל הבסיס שלה מלכתחילה היה קטן יותר. מה לעשות, אין בישראל יותר מדי ביקוש לפוליטיקה פרוגרסיבית.
על מה אתה מקשקש? מה עניין מרצ לכאן?
העבודה היא קרבן של ניהול כושל. היא איבדה 75% מהמנדטים שלה, ולא מפני שנהיתה שמאלנית מדי.
מרצ היא מפלגה ותיקה, לא היו בה חידושים, והיא נשארה איפה שהיתה. בדיוק כמו יהדות התורה, להבדיל. בדיוק כמו הליכוד.
הליכוד דווקא צמח לא רע, מ-30 מנדטים ל-36.
זה לא שגבאי לא עשה טעויות, אבל גורלה של העבודה כמפלגה מובילה בשמאל נגזר כאשר גנץ חטף לה את אג'נדת אנטי-ביבי (ודאי כשגנץ התאחד עם לפיד). ויש לומר שחלק גדול מהסקרים חזו שהעבודה תהיה המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, עד ערב הבחירות. לצערי זה לא קרה, אבל האשמה אוטומטית של גבאי היא מטופשת, חלק מהמסורת העכורה של מפלגה אוכלת ראשיה שכדאי להיגמל ממנה.
העבודה נסקה בסקרים כשגבאי ניצח, צללה לאט במשך כל החדשים שבהם הוא ניסה להחליט מה הן עמדותיו, וצללה לתחתית מיד אחרי הפיצול. זה היה לפני הגנציאדה. הם אפילו השתפרו קצת בבחירות מעל לסקרים של חודש קודם.
סקרים זה המון מידע, לדבר על כך לפי התרשמות כללית מהזיכרון זה לא דבר חכם. הנה, קח:
https://en.wikipedia.org/wiki/Opinion_polling_for_the_2019_Israeli_legislative_election
גנץ נכנס לפוליטיקה ב-27 לדצמבר, גבאי פירק את השותפות עם לבני ב-1 לינואר, וכמעט כל הסקרים בסוף מרץ ובתחילת אפריל נתנו לעבודה את המקום השלישי בין המפלגות, בין 8 ל-11 מנדטים. זה שהסקרים טעו זה ברור, וסביר להניח שהעבודה נפלה קורבן למגמת "אנטי-ביבי", כשם שמפלגות הימין נפלו קורבן למגמת "רק ביבי". ככה זה כשכל הפוליטיקה שלנו מסתובבת סביב איש אחד.
אותי מעניין מדוע דף הויקיפדיה הזה קיים באנגלית בלבד ולא בעברית ..
הבעיה היא עצם אימוץ אג'נדת אנטי-ביבי על ידי מי שבכל מקרה לא היה מרכיב קואליציה. מפלגת העבודה היא מפלגה עם סדר יום, סתיו שפיר, שמולי, שלי, כל אלה הם אנשים שבאו לעשות משהו בכנסת. לנסות למתג את המפלגה כמסמן שלילי, כמו גנץ ולפיד, זה מטופש ולוקה בחוסר הבנה של היתרון היחסי של המפלגה.
אנטי-ביבי זו מלכודת שהשמאל הישראלי טמן לעצמו ונופל לתוכה פעם אחר פעם, מאז שנות ה-90. אבל מה שהיה, היה. העבודה הוכתה אומנם, אבל מכאן יש לה בעיקר לאן לעלות. אלא שבשביל זה צריך כנראה לנקוט כמה צעדים, חלקם לא טריוויאליים.
א) לא להתאחד עם מרצ, לפחות לא כעת. שיחפשו את החברים שלהם בחד"ש-תע"ל.
ב) להימנע מלתקוף אישית את ביבי (זה קשה, אני יודע, אבל ראה לעיל). את התפקיד הזה כדאי להשאיר לכחול-לבן, על זה הם נבחרו.
ג) לגבש חבילת הצעות בתחום חברתי-כלכלי ולהדגיש אותן בכל הזדמנות: המשך המדיניות שבלמה את עליית מחירי הדיור, הרחבת חוק חינוך חינם לגילאי 3-0, העלאת שכר המינימום (7000 ש"ח לחודש זו פנטזיה, אבל יש דרכים אחרות, לאו דווקא עם מספר נקוב), אולי גם הורדת המע"מ (הגבוה באופן שערורייתי).
ד) לחכות לעסקת טראמפ. אם ביבי יקבל אותה ויסתבך עם איחוד הימין, העבודה תוכל לתמוך בו, ואף להצטרף לממשלתו, תוך קבלת תמורה מצומצמת בהרבה מזו שתידרש לכחול-לבן. אם ביבי לא יקבל את עסקת טראמפ, העבודה תוכל בכיף לתקוף אותו על זה, תוך הדגשה שמדובר בעסקה הטובה ביותר שישראל תוכל לקבל בעתיד הנראה לעין. (העניין הוא לא לתקוף את ביבי אישית; לתקוף את המדיניות שלו – בכיף.)
במוקדם או במאוחר תקום ממשלת אחדות, כנראה עם פורשי כחול-לבן מן האגף של גנץ ואולי גם בוגי. נתניהו לא יכול להעביר את "עסקת המאה" של טראמפ עם איחוד הימין והקואליציה הצרה שלו תלוייה בהם (5 מנדטים מתוך 65 פוטנציאלים).
ממשלה שבה הסיעה הגדולה היא בת 36 ח"כים והשניה בת 15 ח"כים היא לא ממשלת אחדות, היא סתם קואליציה.
הממ .. צודק.
בכל מקרה, טראמפ הביא לא מעט מתנות לישראל :
– הכרה בירושלים כבירה והעברת השגרירות (באופן חלקי האמנם)
– הכרה בגולן
– פרישה מן הסכם הגרעין באיראן
– השאיר את הכוחות האמריקאיים בסוריה
– הכרה במשמרות המהפכה האיראניים כארגון טרור
– הצהרה שיגן על ישראלים מפני בית הדין הבינלאומי
כשהוא יניח את תוכניתו על השולחן, הוא ירצה שהממשלה בישראל לא תעשה יותר מידיי בעיות. כנראה שהוא לא סתם אמר לפני זמן מה שגם ביבי וגם גנץ הם "אנשים טובים".
אלה מתנות לא לישראל, אלא לימין, אבל ניחא.
אני מניח ש“תכנית השלום“ תהיה משהו שהפלסטינאים לא יוכלו לגעת בו מחמת מיאוס. כלומר, לא תהיה עסקה. אז למה לנתניהו להסכים איתה ולהתפשר על עמדותיו? הוא לא יסכן את עצמו סתם למען מתנה פוליטית לטראמפ, וערכה הפוליטי לא יהיה משהו.
אני חושב שהשאלה של ירושלים כבירת ישראל, הגולן כשטח ישראלי, והתנגדות לאיום האיראני הם עניינים חוצי-מחנות בישראל, כך שזה כולל גם את הימין וגם את השמאל – להוציא את הרדיקלים. הרי גם מר"צ לא דורשת לסגת מן השכונות היהודיות בירושלים, לא עושה יותר מידיי רעש על הגולן, ולא מראה איזשהו פן סלחני לאיראנים. נקודת השבר האמיתית בקונצזוס הישראלי היא ההתייחסות להתנחלויות בגדה מחוץ לגושים ולשם טראמפ עוד לא הגיע (בינתיים?).
קשה לדבר על התוכנית כי היא עוד לא הוצגה, אבל מכל הפרסומים נראה שכוחה האמיתי הוא שילוב של גורמים אזוריים כמו הסעודים, הירדנים, המצרים, ולא מדובר במשהו שיקיף אך ורק את ישראל והפלסטינים. כך שזה נראה כמו תוכנית כללית לעיצוב גאו-פוליטי חדש של המזה"ת. לטראמפ יש אינטרס להעביר אותה כי זה יביא לו יוקרה שיכולה לעזור לו לזכות בקדנציה שנייה. ביבי יעזור לטראמפ כי בסופו של דבר טראמפ העניק את כל מה שציינתי מעלה וידרוש תמורה.
ייתכן אמנם גם, שבסוף לא יהיה כלום ושום דבר.
כוונתי היתה, מה שיועיל לישראל. הכרה בירושלים כבירה במקרה הטוב לא תועיל לישראל, ובמקרה הרע תזיק לה, כי היא תשכנע את הפלסטינאים שאין אם מי לדבר. הסכם הגרעין, לדעת כל הגורמים שאינם ימניים, מועילה כנגד האיום האיראני.
כמו שאמרתי, אפילו אם טראמפ יציג משהו למען הסכם אזורי, אני לא משוכנע שיהיה לזה הרבה ערך ביחס לסיכויי בחירתו מחדש. כמובן, אם הוא ינצח על שלום בר קיימא במזה“ת זה סיפור שונה, וכנ“ל אם הוא יגלה תרופה לסרטן.
הסכם הגרעין מזכיר לי את הבדיחה על האיש שהיה לו בלגן ומהומה בבית והלך להתייעץ בנושא עם רב. הרב ייעץ לו להכניס עז הבייתה, שרק הגבירה את הבלגן. לאחר מכן אמר הרב להוציא את העז מן הבית, והאיש היה מבסוט.
הסכם הגרעין הוא קצת כמו "להוציא את העז". גם עם ההסכם הזה איראן היא אותה מדינה השואפת להשתלט על המזה"ת, רוצה להשמיד את ישראל ומעורבת בכל מלחמות האיזור. ההסכם הזה מכשיר את איראן, מוריד ממנה סנקציות ומאפשר עסקים וסחר איתה, כאילו מדובר במדינה מתוקנת. האירופאים נהרו לאחר ההסכם לאיראן כאילו עתה הכל כשורה וכאילו הכספים שהם יזרימו לא יומרו להיות כלי נשק נגד ישראל. באופן אישי אני מוצא את זה, צבוע.
בקשר לירושלים, קראתי לא ממזמן שבכיר פלסטיני אמר ש40 מדינות רצו להעביר את השגרירות לירושלים ושהפלסטינים סיכלו זאת. זה מראה שישראל כבר אינה לבד בעמדה שירושלים צריכה להיות בריתה, ובצדק. אין שום בעיה ששגרירות תהייה ממוקמת במערב העיר מבחינת החוק הבינלאומי.
בקשר לתוכנית, מוקדם לדבר עליה. הפלסטינים כנראה ידחו אותה, אבל אולי תחת לחץ של ארה"ב ומדינות ערב הם בסוף יסכימו לבלוע את הצפרדע. אולי בסופו של דבר, דווקא זה יהיה פיתרון לסכסוך שכבר כמאה שנה איש לא הצליח לפתור.
איך לעזאזל הפלסטינים סיכלו מהלך דיפלומטי של 40(!) מדינות? נשמע שהמקור קצת עף על עצמו.
טעות שלי, לא הפלסטינים, אלא הליגה הערבית.
https://www.middleeastmonitor.com/20190402-arab-league-stopped-40-embassies-moving-to-jerusalem/
הסכם הגרעין נועד למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני, על ידי שהיא תסכים לביקורת בינלאומית על הכורים שברשותה. בלי הסכם הם יוכלו לפתח נשק גרעיני כאוות נפשם.
נכון שהסכם הגרעין לא נוגע בפיתוח טילים או תמיכה בטרור, אבל אם מבטלים את ההסכם אז הם יכולים גם להמשיך בפעילויות האלה וגם לפתח נשק גרעיני. אז מה יוצא לנו מזה?
“הפלסטינים סיכלו זאת“ איך? איזה כוח יש להם?
מבחינת החוק הבינלאומי אפשר לבנות שגרירות במערב ירושלים, אבל חוץ מארה“ב וישראל אין הרבה מדינות שרוצות לתת סטירה לפלסטינאים סתם ככה. מבחינתן, אם לפלסטינאים מפריע שתהיה שגרירות בירושלים, אז לא צריך.
בחדשות אומרים שהתכנית לא תכלול מדינה פלסטינאית. נחכה ונראה.
באופן משונה, המצב הנוכחי טוב לישראל. איראן שומרת על ההסכם מול האירופאים, אבל בו זמנית חוטפת סנקציות מארה"ב. זה מין win-win כזה עבור ישראל.
טעות שלי, לא הפלסטינים, אלא הליגה הערבית, ראה התשובה שלי מעלה.
אכן, הדיווחים היא על אוטונומיה כלשהי. מדובר במין מעבר רעיוני מחזון פוליטי לחזון כלכלי. ראיתי דיווחים על כך שירדן ומצרים יקבלו מיליארדים על גבי מיליארדים במסגרת התוכנית עבור ויתורים שהם יבצעו. מצרים תציע אזרחות לתושבי עזה (לא יודע אם לכולם) וירדן תעניק לישראל את מובלעת צופר ואת נהריים. אין לי מושג אם כל זה נכון, אבל מכל הדיווחים נראה שזו תוכנית ממש גדולה ומקיפה שתשליך על כל האזור.
התכנית הזו כנראה הולכת להיות הדבר הכי טוב שהפלסטינים הולכים לראות, אלא אם אילהן עומאר תזכה בנשיאות ארה"ב איכשהו. גם לטמטום פוליטי היסטורי יש גבול.
העליתי פה נושא לפני שנים לא ממש היתה התיחסות עכשיו אני שמח שלפחות במדיה הארצית, גם עלו על סיבות העומק ב- 2 כתבות/מאמרים לגבי כשלון השמאל. אורי משגב בשורות האחרונות של המאמר, ציין את הנושא הדמוגרפי, הימנים עושים יותר ילדים כבר דורות, שמאלנים עוזבים את הארץ. בכתבה אחרת נדון הנושא של העליות משנות התשעים ואילך, מרוסיה צרפת וארה"ב מעל חצי מיליון היגרו לישראל, רובם מצביעים לימין. כמובן שיש גורמים נוספים רבי עוצמה כמו שטיפת המוח המתמדת של הימין במדיה ובבתי הספר, וההתכווצות והפחדנות של פוליטיקאים מהמרכז והבריחה מזיהוי כשמאל.
ניחוש מלומד: ה"שמאלנים" שעוזבים את הארץ הם ברובם הגדול הקהל של גנץ, ולא הקהל של מרצ-חד"ש.
הטיעונים האחרים נשמעים לי קצת גזענים או לפחות מאוד סטריאוטיפיים. שלא לדבר על זה שהעולים מברה"מ כבר דור שני כאן והילדים בד"כ גדלים כישראלים לכל דבר (למרות שהם לא עושים כ"כ הרבה ילדים אז לא יודע איך משגב משקלל את זה).
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7085334 דמוגרפית, המצב האלקטורלי הורע משמעותית מאז ימי רבין וברק. החרדים והמתנחלים ממלאים באדיקות את מצוות פרו ורבו, בעוד שהשמאלנים החילונים עושים פחות ילדים והוריהם המפא"יניקים מתים לאטם ונגרעים מספר הבוחרים. התוצאות הלילה מפריכות גם את המיתוס שאת הימין אפשר לנצח רק עם גנרל ביטחוניסט. הנה הוכח שזה אולי תנאי סף, אבל לא תנאי מספק. בכחול-לבן היו שלושה רמטכ"לים ותמונת הגושים כמעט לא השתנתה מ-2015. רבין וברק אולי היו גנרלים ביטחוניסטים, אבל הצליחו לסחוף גם את הערבים לצאת להצביע בהמוניהם. זה כל הסיפור.
נו, אז? מי אמר שדתי זה ימני? ש"ס ישבה בממשלת רבין השניה והמפד"ל ישבה כמעט בכל ממשלה עד 1977.
זו הדמוגרפיה, כן, אבל לא רק. הבט על תוצאות הבחירות לכנסת משנת 2006. כל גוש הימין היה 32 מנדטים, פחות משיש היום לליכוד בלבד. גוש המרכז-שמאל היה 67 מנדטים. השינוי הגדול הזה לא נובע רק מדמוגרפיה. מה שקרה מאז 2006 זה מלחמת לבנון השנייה ועוד שלל מבצעים בעזה. האוכלוסיה הישראלית למדה שאם תיסוג ממקום כלשהו, אתה כנראה תקבל רקטות ובהתאם דעת הקהל זזה ימינה ונגד נסיגות וויתורים.