החברים של ג'ורג'

רב אלוף בום

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

21 תגובות על ”רב אלוף בום“

  1. Y. הגיב:

    א. ראוי גם להזכיר את עמרם מצנע, היקה הנחמד והשמאלני בראש מפלגת העבודה, שגם טרח להזכיר שבירת עצמות ערבים כדי שלא ייראה רכרוכי.
    ב. מסכים לגמרי באשר לגנץ. לבד מהמלחמתנות, הוא מזכיר לי עוד מישהו, פעם לפני הרבה שנים, שעמד להציל את השמאל–מרכז, אחד בשם אבי גבאי…

  2. נדב הגיב:

    תמיד מדהימים אותי אנשי ההצבעה הטקטית. אין לה שום משמעות בישראל (כל עוד רחוקים מספיק מאחוז החסימה) בגלל השיטה היחסית.
    ויש לך טעות קטנה – ממשלת נתניהו הבאה תהיה החמישית.

  3. Meni Zehavi הגיב:

    "אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול"

    אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מר"צ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו בעיקר להעמיד פני עציץ, כי לממשלה הן ממילא לא ייכנסו. הרשימות הערביות מסיבות מובנות — מה לעשות, בארץ בה מתנהל מאבק אלים בן מאה שנה בין היהודים לערבים ממשלה יהודית-ערבית אינה אפשרות ריאלית. ואילו מר"צ, אם תיכנס לממשלה, תיזכר לקדם את זכויות הלהט"ב, לעגן את זכויות מבקשי המקלט, להילחם נגד הדתה, או סתם להזכיר מעל בימת הכנסת שהעולם לא נברא בשישה ימים בדיוק ברגע בו אפשר, לשם שינוי, לעשות כאן איזשהו מהלך טקטי לכיוון של שלום, ותפוצץ את כל העסק.
    אז אם גנץ יהיה ראש ממשלה (תסריט דמיוני נכון לעכשיו, אבל נניח), עדיף לו לקחת את יורש נתניהו בתור שר החוץ מאשר את תמר זנדברג בתור השרה לאיכות הסביבה. בעצם, אם חושבים על זה, אילו ברק העדיף בזמנו את אריאל שרון כשר החוץ על פני יוסי שריד כשר החינוך, הרבה צרות היו נחסכות הן ממדינת ישראל, הן מהשמאל הישראלי והן מהפלסטינים.

    • שחר כ. הגיב:

      לפי מה שגנץ שחרר עד עתה לתקשורת, אין סיכוי שיציע למשותפת ולטיבי שותפות בקואליציה. למרץ אולי יציע משהו כמו שר הדואר, תפקיד שהיה קיים פעם, וזה חבל מאוד. אתה נוטה לשכוח שהערבים הם 20% מהאוכלוסייה, והסיבות לאי שיתופם בשילטון מובנות רק לאנשים כמוך. לצערי, יש הרבה כמוך. אז יאללה, נרים כוסית לחמישים השנים הבאות שיהיו בדיוק כמו החמישים שחלפו, כולל כל הצרות שהיו נחסכות מאיתנו אם אריאל שרון היה בממשלה במקום יוסי שריד. אולי הנכד של מני זהבי ג'וניור יחשוב אחרת.

      • Meni Zehavi הגיב:

        אתה באמת חושב שיכולה לקום כאן ממשלה הנשענת על מפלגות ערביות? אתה מתאר לעצמך את קווי היסוד של ממשלה כזאת? אתה יכול לשער מה היא תעשה אחרי פיגוע הטרור הפלסטיני הראשון שיקרה בימיה (והוא יקרה) או הטיל הראשון שיירו מעזה (והם יירו)?

        • שחר כ. הגיב:

          כן, אני באמת חושב שיכולה לקום כאן ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות, למרות שאתה משתמש ב"נשענת" כאילו הממשלה זקוקה לקביים. כנראה שכך אתה מדמיין זאת. מעיד יותר עליך מאשר על ה"מצב". אני מעדיף לומר שאנו זקוקים לממשלה ששותפות בה המפלגות הערביות. לדעתי, לא רק שיש סיכוי שיהיה כך, הכרח שיהיה כך, ותהיה נציגות ערבית בממשלה.
          אני יכול לשער בקלות רבה מה יקרה כאשר ייפגע הפיגוע וכאשר יירה הטיל: גינוי של ההתקפה מצד חברי הממשלה הערבים. ברור לך שממשלת ימין לא תשען על הערבים, נכון? וממשלת שמאל, אם תפעל לפי המנדט שאינשאללה יינתן לה בקרוב, אמורה לפעול למען שיקום היחסים ולמען הסכם שלום כולל, נכון? אז מה הבעיה בשיתופם? הבייס? ההמון של ביבי? חלקו יקבל זאת, בהינתן התקדמות לקראת מומ והסדר מדיני. נבואות הזעם שלך משרתות את מטרתך. זו הסיבה להן, הרבה יותר מאשר הפחד הממשי מהן.

          • Meni Zehavi הגיב:

            למה צריך נציגות ערבית בממשלה? (ד"א אני לא נגד; אני חושב שעמיר פרץ פספס את ההזדמנות כשלא מינה את נדיה חילו לשרה ב-2006, אבל יש הבדל בין שרים ערבים למפלגות ערביות.)
            כבר היו כאן ממשלות שפעלו למען שיקום יחסים והסכם שלום כולל; אנחנו יודעים איך זה נגמר. האלימות הפלסטינית נגד ישראל קיימת ותמשיך להתקיים, כנראה עשרות שנים אחרי שיהיה כאן הסכם שלום פורמלי, אם יהיה. אם אתה חושב שחברי ממשלה ממפלגה ערבית כלשהי יתמכו בפעולה צבאית נגד האלימות הפלסטינית — והרי יהיה צורך בפעולה צבאית, וסביר להניח שייהרגו בה גם כמה פלסטינים בלתי-מעורבים — יש לי גשר במצב טוב למכור לך. שלא לדבר על כך שהסכם שלום יצריך פינוי הנחלויות (אינשאללה כמה שפחות מהן), והחלטה על פינוי יישובים יהודיים בקולות מפלגות ערביות, או סתם מפלגות לא-יהודיות-מספיק, היא סיוט של הפוליטיקה הישראלית. שינוי, מנוחתה עדן, לא הייתה מפלגה ערבית בכלל; ועדיין, שרון בעט אותה מממשלתו כדי לקחת במקומה את יהדות התורה ולבצע את ההתנתקות. והוא צדק לגמרי.

    • ygurvitz הגיב:

      אני מבין שכרגיל, אתה מעדיף את אנשי השמאל שלך אנוסים.

      • Meni Zehavi הגיב:

        אנוסים? מישהו אונס אותם להיכנס לקואליציה?
        אם בא למר"צ להיות מפלגת מחאה, בכיף. רק אל תתפלאו שהסיכוי שתקום כאן ממשלה שאינה ימין קשה יורד משנה לשנה.

        • ygurvitz הגיב:

          מפלגה שעומדת על עקרונותיה היא מפלגת מחאה?

          • Meni Zehavi הגיב:

            מפלגה שהעמידה על עקרונותי אינה מאפשרת לה לעשות את העסקאות ההכרחיות לניהול מדיניות היא מפלגת מחאה, כן.
            נכון לעכשיו, הדיון הזה הוא ממילא תיאורטי. אם תקום כאן אי-פעם ממשלת לא-ימין — וזה כנראה לא יקרה אחרי הבחירות הקרובות — היא ממילא לא תוכל לצרף את מר"צ, כי אז זה יבוא על חשבון שותפות הכרחיות אחרות. אז תהיה למר"צ אפשרות להחליט האם היא רוצה להמשיך להיות מפלגת מחאה, או משהו יותר מזה.

  4. גלעד ב. הגיב:

    טיבי כבר אמר במפורש בפודקאסט של "הארץ" שהוא לא מוכן להיות בקואליציה, אלא לכל היותר חלק מגוש חוסם.
    אני בספק אם המשותפת מוכנים גם לשבת בקואליציה.

    • Kobi Marom הגיב:

      שום ספק, אפילו להסכם עודפים טקטי הם לא הסכימו. הרעיון שהם יסכימו לשבת בקואליציה הוא הזיה חסרת קשר למציאות.

      • שחר כ. הגיב:

        להזכיר לך כמה פעמים אמרו פוליטיקאים 'לעולם לא' ואחר כך התברר שאפשר גם אפשר? אם הרעיון שהמפלגות הערביות יסכימו לשבת בקואליציה הוא הזייה חסרת קשר למציאות, כפי שאתה פוסק בהחלטתיות חסרת תקדים ובסיס, איך זה שאנחנו מדברים עליו? אולי אינו כל כך חסר בסיס.

        • Kobi Marom הגיב:

          אנשים מדברים על הרבה מאוד דברים שחסרי קשר למציאות. האם יתכן שבעתיד תהיה מפלגה ערבית שתסכים לשבת בקואליציה? כמובן. אבל הסיכוי שתהיה הסכמה עם המפלגות הערביות כיום הוא בערך כמו הסיכוי שהבית היהודי יסכים לפינוי יהודה ושומרון.

          • ygurvitz הגיב:

            המשותפת נמצאת תחת לחץ כבד מהציבור שלה להביא תוצאות, בכלל זה נוכחות של שרים ערבים בממשלה. היא קשובה לציבור שלה לא פחות משהמפלגות היהודיות קשובות לשלהן. אם תהיה קונסטלציה שבה הדבר הזה אפשרי, יהיה לחץ כבד על המשותפת להצטרף לקואליציה.

            • Meni Zehavi הגיב:

              חצי מהציבור של המשותפת עומד כנראה להצביע לרשימה של טיבי, שאין לה דבר מלבד לאומנות ערבית. בהנחה שהמצביעים הערבים אינם אימבצילים, הם צריכים להבין שרשימה כזאת לא תיכנס לקואליציה (וכפי שכתבו לעיל, טיבי גם אמר את זה במפורש).
              מה לעשות, במדינת לאום פוליטיקה לאומית שמביאה תוצאות חיוביות היא פריווילגיה של אוכלוסיית הרוב. בשביל זה היא מדינת לאום.

            • גלעד ב. הגיב:

              הנימוק שטיבי נתן לאי הצטרפות היה שהוא לא יכול לשאת באחריות הקולקטיבית למעשי הממשלה נגד הפלסטינים.
              למה שבמשותפת זה יהיה שונה? ינסו להביא השגים על ידי הבטחת גוש חוסם תמורת תקציבים.

              • Meni Zehavi הגיב:

                גוש חוסם הוא פנטזיה. גם אם ביבי ו"שותפיו הטבעיים" יקבלו פחות מ-61 מנדטים, סביר להניח שגנץ, לפיד, אורלי לוי, ואפילו אבי גבאי יצטרפו לממשלה בתנאים מסוימים. נכון שאצל שמאלנים מסוימים הצטרפות לממשלת נתניהו משולה לכריתת ברית עם השטן, אבל התיאולוגיה הזאת לא ממש מחזיקה מים. ביבי הוא פוליטיקאי ימני מצוי, אם כי מתוחכם בכמה רמות מעל האחרים. לא מציאה גדולה, לא אסון גדול.
                וטיבי? ביום בו מפלגתו, או כל מפלגה ערבית אחרת, תתייחס לפגיעה בזכויות הערבים ביו"ש ועזה כמו היא מתייחסת לפגיעה בזכויות הערבים בסהרה המערבית (ספוילר: גם שם יש כיבוש שחוקיותו מוטלת בספק), יש סיכוי שתוכל להצטרף לקואליציה, לגוש חוסם, או למשהו דומה. לא יום אחד לפני.

                • אישרגיל הגיב:

                  אתה די אופטימי. הזהות הלאומית שלהם כבר גובשה והם רואים עצמם בתור עם אחד. לפחות רבים מהם. מה שצריך לעשות זה לחזק אצלהם את הזיקה למדינת ישראל ואולי ככה אפשר יהיה להחליש את הקשר הרגשי שלהם לערביי הגדההרצועה. לפי דעתי ניתן ליצור את החיזוק הזה ואין זו אגדה.

  5. Y. הגיב:

    זה רק פרט זניח, אבל מסתבר שמחנה גנץ סחב את תסריטי האימה המלחמתית מיוצריהם העזתים (שסכנו את חייהם להסריט אותם), בלי לציין את מקורם, בלי לקבל רשות להפיץ אותם, ובלי לשלם (ּבניגוד לסוכנויות חדשות אחרות).

    https://www.facebook.com/mediatownps/posts/2148380091886795

    https://mekomit.co.il/%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%94/