למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)