עקרב מחפש צפרדע
בוקר טוב, הצרעת שלכם חזרה. תזכורת מיהו אהוד ברק
אהוד ברק עוסק בקדחתנות בשבועות האחרונים בסחיטה פוליטית ענקית. לברק יש בעיה: לרוע מזלו, דווקא במקרה שלו הזכרון הציבורי עובד. בקרב המצביע הממוצע, יש לו כריזמה של מדוזה. אין לו סיכוי של ממש לעבור את אחוז החסימה – הסקרים נותנים לו בערך 2.8% – בכוחות עצמו, אז הוא צריך צפרדע כדי לעבור על גבה את אחוז החסימה. אחר כך, כמובן, הוא יעקוץ אותה והיא תוכל להאשים רק את עצמה.
מה לעשות, אנחנו מכירים את אהוד ברק. הוא היה מאדריכלי רצועת הבטחון בלבנון. בשנת 1993 הוא עלה על הרעיון המבריק שעמד מאחורי מבצע “דין וחשבון”: משכשל צה”ל בלחימה נגד אנשי החיזבאללה, להמטיר אש ארטילרית על האוכלוסיה בדרום לבנון כדי שזו תלחץ על הממשלה בביירות, כדי שזו תלחץ על החיזבאללה. או, במילים מנומסות פחות, פשע מלחמה מובהק. ברק לא עלה על הרעיון בכוחות עצמו – כשכשל צה”ל במלחמת ההתשה מול הצבא המצרי, הוא עבר להפצצת ערי התעלה – אבל הוא הפך אותו לדוקטרינה רשמית, שאחר כך כונתה “דוקטרינת הדאחיה” ומשמשת מאז בעיקר נגד תושבי רצועת עזה. כרמטכ”ל, שיקר ברק לכנסת באשר למעורבותו באסון צאלים ב’. כסגן רמטכ”ל, הוא היה מאדריכלי התכנית לפלישה לעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, תוכנית שלמרבה המזל לא יצאה אל הפועל (היא סוכלה על ידי השר אריה דרעי, שלמרבה הצער שחק מזמן את הקרדיט שהגיע לו על בלימת הטירוף הזה.)
לאחר פרישתו מצה”ל, פנה ברק לעסקים פרטיים, ואז התפוצצה בתקשורת פרשת צאלים ב’ במלוא הכוח. ברק מיהר למצוא מחסה בממשלת רבין, שם שימש כשר פנים. הוא לא הותיר בתפקיד שום חותם, אבל הוא נמנע בהצבעה בממשלה על הסכם אוסלו ב’. בממשלת פרס קצרת היומין, הוא שימש כשר חוץ, שוב ללא הותרת כל חותם. לאחר התבוסה לנתניהו, נבחר ברק לראשות מפלגת העבודה, התמודד בנחישות ראויה להערצה עם הנסיונות של שמעון פרס לחתור תחתיו (פרס ניסה אז, כהרגלו, לזחול לממשלת נתניהו), ובבחירות 1999 ניצח את נתניהו. זה היה השיא של ברק; משם הכל התרסק.
אף שניצח את נתניהו בבחירות האישיות, ‘ישראל אחת’ של ברק גרפה רק 26 מנדטים (אובדן של 13 מנדטים לעומת בחירות 1996). הממשלה שלו היתה רעועה מראשיתה, והוא עשה כל שגיאה אפשרית, תוך שהוא מפגין זלזול ויוהרה כלפי השותפים שלו. הוא מיהר להפנות גב לאוכלוסיה הפלסטינית-הישראלית, שהצביעה לו בהמוניה. ברגע האמת מול אסד, בדיון על החזרת הגולן, ברק איבד את עשתונותיו ונסוג (מזכירת המדינה אולברייט צרחה עליו אז שהוא השפיל את נשיא ארה”ב, שתמך בתכנית). המפלגות החרדיות פרשו עקב פרשת המשחן (אל תשאלו), וברק נשאר בלי רוב. הוא הפסיד בהצבעת אי אמון, אבל האופוזיציה לא הצליחה לגייס את 61 הקולות הנדרשים להדחתו. ברגעי השפל תמכו בו רק 34 חברי כנסת.
הוא קיים הבטחת בחירות אחת, הוצאת כוחות צה”ל מלבנון, ועל כך מגיע לו בהחלט קרדיט – כשעם זאת צריך לזכור גם את חלקו בהשקעת צה”ל בבוץ שם. הוא טוען בימים האחרונים שבכך הציל את חייהם של 550 חיילי צה”ל, ולגמרי יתכן שהוא צודק. אבל הנסיגה השתבשה משום שברק, כאמור, נרתע ברגע האחרון מהסכם עם אסד, והנסיגה נכפתה על ישראל כשצד”ל החל להתפרק מכוח עצמו.
הוא דחף את ערפאת למו”מ סופי (תוך שהוא מפר התחייבויות לפלסטינים שזמנן הגיע), וכשיצא לדיונים בארה”ב הכריז שהוא הולך לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת. פה חשדתי. המשא ומתן נכשל, ביולי 2000, וברק התחיל לעבוד על אם כל הספינים בהיסטוריה הישראלית: “אין פרטנר.” המטרה היתה לחלץ את ברק מאחריות לכשלון בכל משא ומתן שנגע בו. במקביל, תחת ברק גדל מספר ההתנחלויות וזינק מספר המתנחלים, ובשטח התחזקה שיטת ההיתרים של פירוק הגדה למספר חטיבות נפרדות ושלילת חופש התנועה של הפלסטינים. ברק לא התחיל אותה, אבל הוא חיזק אותה.
אריאל שרון, שהליכוד בחר כיו”ר על תקן של מחמם המקום של נתניהו, החליט לבצע פרובוקציה ולעלות למסגדי הר הבית. השב”כ הזהיר את ברק שהמהלך יכול להוביל למהומות רחבות; ערפאת התחנן בפניו שלא יאפשר לשרון לעלות להר; אבל ברק חשש שסירוב לשרון יגרור פגיעה בתדמיתו.
את התוצאה הזו של חולשת ברק מכירים כמעט כולנו, אבל ראוי להתעכב על שתי נקודות. הקריטית בהן היא שברק איבד שליטה על הצבא. שאול מופז ובוגי יעלון יצאו למסע הרג נרחב, תוך שהם מתעלמים בבוז מההנחיות של הממשלה להנמיך את האש. למי שעוד לא ראה, “מיליון כדורים באוקטובר” הוא סרט חובה. בפועל, כפי שהעיר בשעתו דורון רוזנבלום, ישראל עברה הפיכה צבאית מרצון. ברק, מופז ובוגי סירבו להגיב לסרט. הם יודעים למה.
כל הזמן הזה, טרח ברק להטמיע את תפיסת ה”אין פרטנר”. במקביל, הוא ניסה לנהל שיחות בהולות עם האין-פרטנר בטאבה, בנסיון להפסיק את הדימום באמצעות ויתורים שלא היה מוכן לעשות קודם לכן. זה לא צלח: בני שיחו הבינו שאין לו לגיטימציה לרכישת עפיפון. ה”אין פרטנר”, האמצעי להצלת ברק בבחירות, הפך לתרומתו המכרעת לציבוריות הישראלית.
התרומה השניה שלו היתה טבח אוקטובר. בעקבות הירי הפראי של צה”ל בגדה, פרצו מהומות גם בישובים הפלסטיניים בישראל. בשידורי הרדיו שלו, הסית ברק את המשטרה ל”שמור על הצירים פתוחים” בכל מחיר, כביכול יש צבא פולש שמגיע. התוצאה היתה משטרה ששה אלי הדק ו-13 הרוגים שלא היה שום צורך בהם. באחד הראיונות הללו, ציינה ועדת אור, אמר ברק ביחס למשטרת ישראל ש”אגב מגיעות לה מחמאות גדולות מאד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתדרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה.” ועדת אור קבעה, בין השאר, “בהיותו ראש ממשלת ישראל […] הנחה ברק את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי ערה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או צריך היה להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר לבין הצורך להמנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים.”
ברק לא שילם שום מחיר על אחריותו למותם הלא הכרחי של 13 אזרחים, ודו”ח אור (שהתריע, כבר אז, על תרבות השקר של המשטרה) נעלם אל תהומות הנשיה. ברק נמרח לעיסה בבחירות שנערכו לאחר מכן, כאשר שני שליש מהמצביעים העדיפו את שרון. ברק ניסה לזחול לממשלת שרון, נכשל, פרש ופנה לעסקים פרטיים. הציבור לא שמע ממנו במשך שש השנים שלאחר מכן.
מהם העסקים שבהם עסק ברק? לא ידוע, כי הוא לא אוהב לתת לציבור דין וחשבון. אנחנו יודעים, עם זאת, שבין 2001 ו-2019 תפח הונו משמעותית והוא מוערך כעת בכ-120 מיליוני שקלים. זה לא כסף שמרוויחים בעבודה ציבורית – אלא בהיוון המעמד והקשרים שיש לך כשר בטחון וראש ממשלה לשעבר. אנחנו יודעים שברק קיבל שבעה מיליוני שקלים במצטבר עבור “מחקר” שאף אחד לא ראה עבור קרן וקסנר, שנוהלה בפועל על ידי הפדופיל ג’פרי אפשטיין, ושברק נכנס ויצא בבתיו של אפשטיין במשך שנים; אנחנו יודעים שברק משך השקעות מאפשטיין גם לאחר 2008, כשהאחרון הורשע בשידול לזנות של קטינה; ואנחנו יודעים על כל מיני פוילע שטיקים אחרים, ביניהם חברת טאורוס שנועדה במפורש לסחור בקשריו של ברק. ברק עצמו אמר לאחרונה שהוא לא מתכוון להתייחס לנושא כדי שלא “לפגוע בכושר ההשתכרות שלו.” שזו עמדה סבירה לחלוטין לאיש עסקים מפוקפקים, אבל לא ממש לדמות ציבורית. ההתנהלות של ברק בתחום הזה מזכירה באופן חשוד את התנהלותו של אביגדור ליברמן, כולל העברת חברות לבנותיו של ברק, אבל ברק הוא מבשרו של הממסד, ובהתאם הוא לא מקבל את היחס שליברמן מקבל.
בשנת 2007, ביום רע מזל מהרגיל בהיסטוריה של ישראל, שב ברק לחיים הפוליטיים. הוא הדיח בקלות יחסית את עמיר פרץ, שהיה למעשה שר בטחון לא רע בכלל אבל המערכת הבטחונית תדרכה נגדו (והיתה גם תמונת המשקפת ההיא), הפך לשר בטחון בממשלת אולמרט והבטיח שאם דו”ח וינוגרד יקבע שיש לאולמרט אחריות לכשלון במלחמת לבנון השניה, הוא ידרוש את התפטרותו. דו”ח וינוגרד אמר בדיוק את זה, אבל ברק פשוט התעלם מהבטחתו. מילה שלו היא מילה רק מול אוליגרכים מפוקפקים.
לפני בחירות 2009, היה מבצע עופרת יצוקה. ברק הפעיל בו שוב את האסטרטגיה שהגה בדין וחשבון: הרג מסיבי של אזרחים באש מרחוק כדי להפעיל לחץ על הנהגת האויב. צה”ל איבד עשרה חיילים בטבח ההוא – ארבעה מהם כתוצאה מאש דו צדדית, לפחות אחד מהם כתוצאה מנוהל קרונוס. 926 אזרחים נהרגו על ידי צה”ל, לעומת 236 לוחמי אויב; מעמדם של כ-250 שוטרים שנהרגו מהאוויר ללא התרעה שנוי במחלוקת. הטבח בעזתים אירע סמוך לבחירות 2009, וברק ניסה למנף את העובדה שהציבור מתעב אותו לטובתו, עם הסיסמה “לא סחבק, מנהיג.” הוא הצליח להוביל את מפלגת העבודה לתוצאה הגרועה ביותר שלה עד אז, 13 מנדטים.
עם הבחירות הכריז ברק שהוא ישמש כאופוזיציה לנתניהו, אבל – מאחר ומילה שלו היא מילה, כזכור, רק מול אוליגרכים מפוקפקים – מיהר להוביל את מפלגתו לממשלת נתניהו. אחרי הכל, מה יעשה אדם כמו ברק באופוזיציה? יגיש שאילתות? ישתתף בפיליבסטרים? יעלה הצעות חוק? כמו כן, יש לציין את העובדה המצערת שקשה לשווק את עצמך לאנשי הון מפוקפקים אם אתה בסך הכל חבר כנסת. אז הוא מכר את המצביעים ונהיה שר בטחון. עסקה משתלמת בשבילו, משתלמת גם עבור נתניהו – ברק העניק לו לגיטימציה של “מתינות” שהוא נזקק לה מאד בקדנציה השניה שלו – ואם היא לא השתלמה לבוחרים מי יודע מה, נו, אפשר לסמוך על זה שהם ישכחו.
במהלך הקדנציה הזו עשה ברק כמיטב יכולתו כדי להוביל את ישראל למלחמה עם איראן. למזלנו, יש קבינט והקבינט לא קנה את רעיון העוועים הזה. ב-2012, אחרי סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו למפלגה, פרש ברק ממפלגת העבודה והקים את סיעת עצמאות, שהוא עצמו כינה אותה בציניות “איסתקלל.” הוא הבין שהסיכוי שלו בבחירות 2013 נמוך מים המלח, ופרש.
ברק דפק את השמאל והמצביעים שלו בכל הזדמנות. הוא גרם לשמאל נזק בלתי הפיך עם סיסמת ה”אין פרטנר”, הוא גרם לישראל נזק עצום בכך שהוכיח שוב שאין לה בעיה לירות באזרחיה הפלסטינים, הוא איבד שליטה על הצבא בתחילת האינתיפאדה השניה ובכך הוא נושא באחריות לגרירתה של ישראל למאבק דמים נורא, והוא היה שותף מלא להעמקת הכיבוש. מדובר במתחרה רציני על תפקיד הפוליטיקאי הכושל בישראל; גולדה, מאחוריך.
בימים האחרונים טוען ברק שהוא יביא לחוקה תוך שנתיים ולנישואים אזרחים תוך שנה. אני מניח שהוא מתכוון לעשות את זה באמצעות מכירת חדי קרן. לי האשליות האלה מזכירות את אחת האפיזודות היותר דוחות מתקופת שלטונו של ברק: הסוף שבוע ההוא, כשכבר לא היתה לו קואליציה, שבו הבטיח ביום שישי להביא “מהפכה חילונית” לאישור הממשלה ביום ראשון, במוצאי שבת שינמך אותה ל”מהפכה אזרחית”, וביום ראשון הוריד אותה מסדר היום.
זה האיש, זו דרכו. מעט מאד אנשים יכולים להשתנות בגיל 76, ולא ראינו שום סיבה לחשוב שדווקא ברק ישתנה. כרגע הוא מבצע פיגוע מיקוח: הוא מחזיק רימון תלוש נצרה ומאיים שאם מרצ לא תתאחד איתו, הוא יתפוצץ יחד איתה. הוא זקוק למרצ, כי לא נשארה לו צפרדע אחרת לחצות איתה את אחוז החסימה.
אני קורא ליו”ר מרצ הטרי, ניצן הורוביץ: אל תרא ואל תחת, לא מברק ולא מחבר חנפיו בתקשורת. עשה את המעשה הנכון ושלח את ברק למקומו הראוי, ערימת האשפה של ההיסטוריה. שימצא צפרדע אחרת לרכב עליה.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
תודה רבה, יוסי. אני ממש לא מבין איך כל כך הרבה עיתונאים ואפילו פוליטיקאים חושבים שמפלגת השמאל היחידה שנשארה זקוקה לימני מושחת כדי להעלות את קרנה.
מאוחר מידיי.
מחנ"ד in
מחנ"צ out
כמס' 10 ברשימה, ברק לא ייכנס לכנסת. טהרני מר"צ יכולים לשיון בשקט. סתיו שפיר, לעומת זאת, החליטה להיות זנדברג שנייה. חשבתי שעקומת הלמידה שלה טובה יותר.
לעניות דעתי, הוא עוד לא סיפק לציבור דיו אמתלות והסברים משכנעים שהוא לא מעורב בפרשיות הפדופיליה של אפשטיין. מדובר בסקנדל רציני, בלשון מעטה, ואם יש לו יד או חצי-יד בדבר עדיף שיתאדה מהחיים הציבוריים ASAP שכן זה מגמד את הפרשיות של נתניהו בעשרות מונים.
שפיר פוליטיקאית טובה, אידיאולוגית חזקה, תמיד חיבבתי אותה, אין לי משהו רע להגיד עליה. הצבעתי לה פעמיים בעבר, אבל כנראה שלא אחזור על זה.
אפשר לספק הסברים משכנעים שאדם *אינו* מעורב במשהו שמישהו אחר עשה (לפי החשד)? עד איזו רמה אפשר לרדת עם guilt by association? אני, לצורך העניין, אתקשה לספק הסברים שלא הייתי מעורב ברצח רבין. אחרי הכל, היו לי כמה מכרים מימין קיצוני בתקופה ההיא.
מה ששפיר עשתה במקרה הזה הוא חוסר קולגיאליות משווע. לא הייתה לה שום סיבה אקוטית לעשות את זה; מקומה בצמרת העבודה מובטח, ועם חילופי הדורות הבלתי-נמנעים היה לה סיכוי טוב לזכות בבהנהגת המפלגה. אם כבר, הטהרנות של מר"צ תחסל אותה הרבה יותר מהר, כפי שחיסלה את זנדברג.
יש פה יותר מידיי דברים שמעלים חשד. הוא קיבל 2.3 מיליון מקרן וקסנר, כאשר אפשטיין היה התורם היחידי. שמו רשום ב"פנקס השחור" הידוע לשמצה של אפשטיין. אחת המתלוננות העידה שבפרשה מעורב "ראש ממשלה מפורסם" מן העולם. האם הכוונה דווקא אליו או דווקא למישהו אחר? שני ראשי הממשלה האחרים שרשומים בפנקס הם אהוד אולמרט שלנו וטוני בלייר של הבריטים. הוא מצולם מסתודד בקרבת הדירה של אפשטיין מספר פעמים כאשר פניו מכוסות. הוא מתרץ זאת בכך שהיה קר. ייתכן וזה נכון. יש טענה שגם בחורות נכנסו לדירה באותה העת, אבל אני לא בטוח שאפשר לאמת זאת.
בשורה התחתונה, יש פה המון שאלות פתוחות ולא יותר מידיי תשובות ..
מה זה הפנקס השחור ומי מופיע שם חוץ מברק?
בכל מקרה, אפשטיין עשה עוד כמה דברים מלבד סקס עם נערות צעירות. עד שלא תהיינה ראיות שקושרות את ברק ספציפית לעבירה כלשהי על החוק, אין כאן על מה לדבר. שייהנה מהכסף.
יש פה מידע על זה :
https://www.themarker.com/wallstreet/1.2548021
"דונלד טראמפ, קורטני לאב, ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק ועורך הדין הנודע אלן דרשוביץ זוהו כעדי מפתח בתביעה נגד המיליארדר ג'פרי אפסטין החשוד בפדופיליה, כך דיווח אתר גוקר. שמותיהם של האנשים הנ"ל מופיעים בפנקס השחור הקטן של אפסטין שאותו השיג אתר החדשות.
בפנקס הכתובות מופיעים שמותיהם של שחקנים הוליוודיים, כמו אלק בולדווין ורייף פיינס, פוליטיקאים כטד קנדי וביל קלינטון, המיליארדר התעשיין דיוויד קוך, "ושאר אנשים שהייתם מצפים ממיליארדר להכיר". הפנקס נמצא על ידי מנהל משק הבית של אפסטין, שניסה למכור אותו ב-2009, כך עולה ממסמכי בית המשפט.
לפי תצהיר של FBI, הפנקס היה "הגביע הקדוש" שיכול להפליל את אפסטין בחקירה שבחנה רשת של פדופילים. מנהל משק הבית, אלפרד רודריגז, ניסה למכור את הפנקס ב-50 אלף דולר לאחד מעורכי הדין שתבעו את אפסטין בשם קורבנותיו. מתוך כל השמות בפנקס, הקיף רודריגז בעיגול שמות של 50 אנשים, קצתם ידועים כמו טראמפ, לאב, ברק ודרשוביץ, וקצתם קורבנותיו לכאורה של אפסטין. רודריגז מת בדצמבר."
אה, זה.
קודם כל, אמינות האתר גוקר כמקור מידע מוטלת בספק. ושנית, כל עוד טראמפ, קלינטון, בולדווין ודרשוביץ נקיים מחשד, כך גם ברק. אין שום סיבה להכשיר או לפסול אדם על סמך שמועות.
אכן. קשה לדעת בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות מה היא האמת ומה הם השקרים. בכל מקרה יש הרבה מידע שמסתובב על הפרשה הזו ברשת. האנטישמים ממש חוגגים על זה למען האמת. הפרשה הזו נופלת לידיהם כפרי בשל.
מוזר מאוד. לא הייתי מתאר שברק יסכים למקום עשירי. מרץ ועוד טיפת ברק. אולי ורטר או מישהו יסביר מה הלך.
מחנ"ד = המחנה הנייד
היה כבר?
נו טוב, ברק ימני… יש לך את זה ביותר מהותנות אינפנטילית?
חמישים שנה טוחנים לנו את השכל על כך שהתפיסה המהותנית, כאילו בבני אדם טבועה איזו זהות עמוקה שאינה משתנה, היא תיאור גרוע של המציאות. מילא זהויות לאומיות, דתיות או מעמדיות – בשנים האחרונות התחילו לכרסם אפילו בזהות המינית, ששורשיה טמונים אי-שם בעומק עשרות מיליוני שנות אבולוציה, ולהעלות על נס חריגים ונזילויות למיניהם. אבל כשהמפה הפוליטית משתנה וצריך איכשהו להתאים את עצמנו אליה, פתאום הדעה הפוליטית – אחד הדברים הנזילים ביותר שקיימים בחברה האנושית, ודאי בחברה דמוקרטית – הופכת לאיזו זהות מוצקה שאינה ניתנת לשינוי.
ובכן, קריאה מהמציאות: ברק בנה את מעמדו הפוליטי כמנהיג מהשמאל. הוא עשה את המסלול הקלאסי של מנהיגי השמאל בישראל: טיפוס לצמרת מערכת הביטחון, מעבר להנהגה של מפלגת השמאל העיקרית, ומשם לראשות הממשלה. כמו לכל דבר אחר בחיים, למסלול הזה היו יתרונות וחסרונות, אבל טרם נמצאה לו חלופה שתעבוד במציאות הישראלית. ברק ניסה ליישם מדיניות שהשמאל הטיף לה במשך שנים: הפסקת המלחמה בלבנון וסיום הכיבוש בשטחי יש"ע. מלבנון הוא יצא, לא בלי נזק (בניגוד לדעה הרווחת בשמאל כיום), ובכל הנוגע ביחסים עם הפלסטינים ספג כישלון צורב, לאו דווקא באשמתו. אבל אין בכך כדי לסתור את זה שמדיניותו כרה"מ הייתה מדיניות שמאל מובהקת. ב-2007 הוא חזר לראשות מפלגת השמאל העיקרית של ישראל. הצטרפותו לממשלת נתניהו הייתה אולי צעד שגוי טקטית, אבל ספק אם היא שינתה משהו ברמה האסטרטגית (מצד אחד, ממשלת נתניהו הייתה כנראה מתנהלת באותו אופן, פחות או יותר, עם יעלון כשר ביטחון; מצד שני, לא ברור האם ההיסטוריה של מפלגת העבודה הייתה נראית היום שונה ללא ההשתתפות בממשלה ההיא). ודרך אגב, הרקורד של ברק כפוליטיקאי שמאלי אינו שולל את האפשרות שכאדם פרטי הוא יתעשר תוך היוון קשריו. ככה מתעשרים בדרך כלל, מי שמצליח, וכאדם פרטי ברק אינו אחראי על שמירת אמות המוסר הציבורי (עד כמה שישנן כאלה).
האם כל הנ"ל אומר שראוי להצביע עכשיו לברק או שכדאי למר"צ להתאחד אתו? לא בטוח. אלה שאלות אחרות ושונות זו מזו. אבל אפשר להתנגד לברק בלי לשנוא אותו. בסופו של דבר, בפוליטיקה עושים את מה שאפשר, לא מגשימים אידיאלים מוסריים נשגבים. לכן, השאלה היא מה אפשר לעשות עם ברק, לא האם הוא, רחמנא ליצלן, ימני או לא.
זו לא שאלה של זהות, זו שאלה של מעשים. לפרטים, אני ממליץ על טור באינטרנט בשם “עקרב מחפש צפרדע“, מאת יוסי גורביץ.
אם אדם שעמד פעמיים בראש מפלגת השמאל העיקרית בישראל וניסה ליישם מדיניות שמאלית מובהקת כמו הפסקת הלחימה בלבנון וסיום השליטה הצבאית בגדה המערבית ובעזה הוא בעיניך ימני, אז מי לא ימני? האגף הרדיקלי בחד"ש?
לו תקום מחדש הרשימה המשותפת (המשתפת 12 חברי כנסת ערביים ועופר כסיף אחד) חברינו הרדיקליים יאלצו לתת את הצבעתם למפלגה הכוללת את בל"ד הלאומנית ורע"ם האיסלמיסטית. האם זה יגרום להם בסופו של דבר להצביע לברק הציוני?
מי זה "הם"? אני מניח שבסופו של דבר כל אחד יעשה את השיקולים שלו. יוסי יכול כמובן לעשות סתיו שפיר ולנטוש את מפלגתו לטובת איזו אוטופיה זוהרת אם החלטה שיקבלו מוסדות המפלגה לא תהיה לרוחו. לפחות הוא לא מספיק חשוב כדי לגרום בכך נזק ממשי.
דרך אגב, אני ממש מתפלא על שפיר. היא הרי צריכה להבין שאין סיכוי שהמחנה הנייד שלה ייכנס לממשלה, כי לפי כל התחזיות, הממשלה הבאה תהיה סוג של ממשלת ליכוד — עם שאר הימין והחרדים או עם כחול-לבן וליברמן. אין אפשרות אחרת. ולכנסת שפיר הייתה נבחרת בכל מקרה. אז לשם מה לפגוע במפלגה בה היא הייתה בצמרת ולהוציא את עצמה אשכנזייה מתנשאת סטייל שמעון פרס?
לא נראה לי שהיא מחפשת להכנס לממשלה, היא בונה על היותה אופוזיציה לוחמנית.
אופוזיציה לוחמנית זה בסדר גמור. לפני עריקתה של שפיר, הסקרים נתנו לרשימת העבודה-גשר 8-7 מנדטים, מה שאומר שלכנסת היו נכנסים שני אנשים של לוי-אבקסיס (כולל אותה עצמה) ו-6-5 אנשי העבודה. בתוך הסיעה הזאת, התנגדות של 4-3 ח"כים לכניסה לממשלת הליכוד הייתה מספיקה כדי לסכל כניסה כזאת. הח"כים האלה יכלו להיות שפיר, שמולי, מרב מיכאלי ועמר בר-לב. בעריקתה למחנ"ד שפיר חיסלה את האפשרות הזאת ודחפה את העבודה עוד קצת לכיוון ממשלת נתניהו.
אבל מעבר לעיסוק בנתניהו, שהפך לאובססיבי עד כדי טירוף, יש עוד שיקולים חשובים. המהלך של פרץ לאיחוד עם לוי-אבקסיס נועד להביא לעבודה קולות מהפריפריה של ישראל (מציבור שאינו בהכרח מזרחי אבל רובו הגדול כן). שפיר, על תקן הצעירה האשכנזייה של המפלגה — כך עפ"י הדימוי הציבורי שלה, מוצאה בפועל לא מעניין אף אחד — יכלה לתת גיבוי חשוב למהלך הזה ולאיחוי השסע העדתי ההורס כאן כל חלקה טובה. במקום זה היא העדיפה לברוח והצטרף לרשימה העושה רושם שלחבריה חשוב יותר מה יאמרו עליהם בחוגים מסוימים בפריז, לונדון וניו יורק מאשר בבאר שבע, דרום ת"א או עפולה. גרייט סאקסס.
אני תוהה לעצמי כמה מנדטים שפיר מעבירה מהעבודה למחנ"ד. לפי דעתי 1-2. כך שהעבודה מתקרבת לגרד את אחוז החסימה מלמטה ופרץ מודע לזה. נראה לי שהוא יתגמש בעניין חיבור נוסף.
למה מתנשאת? כי היא מתחברת למפלגה שברובה אשכנזית?
(לא שגבאי או לוי הביאו כל כך הרבה קולות מזרחים, ולפי הסקרים נראה שפרץ פלוס לוי גם לא.)
עת אחת טיילתי ברחובותיה של הבירה ירושלים ולפתע עיניי פוגשות בשלט "מזרחי מצביע רק למזרחי !" בחיי שזה נראה לי תמוה.
מעולם לא הבנתי הצבעות על בסיס עדה. מנגד, אני בן כלאיים ספרדי-אשכנזי. מעולם לא הזדהתי עם עדה מסוימת, אז כנראה שלא אבין זאת לעולם.
העניין העדתי הוא מורכב ותלוי במוצא הביולוגי רק באופן חלקי. בישראל זה גם עניין של המרכז (הגיאוגרפי והכלכלי, "מדינת תל אביב" וספיחיה) לעומת הפריפריה, ויש עוד כל מיני גורמים שמשפיעים. בגלל זה ללכת על הכרטיס העדתי באופן גלוי זה גם לא הדבר הכי חכם. אבל לא להתחשב בגורם העדתי בכלל זה חכם עוד פחות. השילוב של פרץ ולוי-אבקסיס עם שפיר ושמולי בהנהגת העבודה יכול היה לתת קריאת כיוון מועילה: איחוד המרכז והפריפריה, גישור על הפער העדתי והמעמדי, וכו'. שפיר בעריקתה המטופשת הרסה את זה, וחבל.
עכשיו, המהלך של פרץ היה אמור להביא מבחינה טקטית מנדטים נוספים כבר בבחירות הבאות, אבל יש לו משמעות אסטרטגית ארוכה יותר. השמאל צריך לבחור האם הוא הולך עם אג'נדה מקומית, של חיזוק הפריפריה והשכבות החלשות, או עם אג'נדה גלובליסטית של דאגה לזכויות של זרים למיניהם. ולא, הדברים האלה אינם יכולים ללכת ביחד, לפחות לא בישראל. (גם באירופה ובצפון אמריקה הם לא בדיוק הולכים ביחד, אבל זו בעיה של מישהו אחר.)
שוב, מה זה “אשכנזייה מתנשאת סטייל שמעון פרס“? היא עברה מפלגות. זהו.
עברה מפלגות אחרי שמנהיג מזרחי (כלומר, מזוהה בציבור כמזרחי) נבחר לראשות העבודה. זה מה ששמעון פרס עשה ב-2006. לפחות לשפיר אין אח שיהגג על פנלגות מצפון אפריקה שהשתלטו לו על המפלגה.
עברה מפלגות אחרי שהמנהיג המזרחי *השני* נבחר לראשות העבודה. היא תמכה בגבאי המזרחי. אין שום עניין של התנשאות.
מי זוכר שהיא תמכה בגבאי? מצביעים מן השורה אינם בקיאים בד"כ בפרטים האלה.
דרך אגב, עד כמה גברי עצמו נתפס כמזרחי זו שאלה מעניינת. (שוב, זה לא רק עניין של מוצא, ולמולטי-מיליונר תל-אביבי קשה יותר לשחק את הקלף המזרחי.) מה שבטוח, גבאי לא הביא קולות מהפריפריה שפרץ הביא ב-2006. ומה שדי בטוח גם הוא ששפיר לא הועילה לעצמה או למחנה השמאל במעבר שלה.
א-פרו-פו ההבדל בין האג'נדה המקומית והגלובליסטית, שימו לב לפרשת האונס בקפריסין. מבחינה עקרונית, לעניין כולו יש ערך חדשותי בארץ רק בגלל מעצר המוני יחסית של ישראלים. וכן, כישראלים, הם ראויים למידה מסוימת של אמפתיה (לא גדולה מדי, כי מדובר בהליך פלילי במדינה שמכבדת את זכויות החשודים ויש בה הליכים משפטיים תקינים). אבל חלק ניכר מהפרוגרסיבים כאן העלו קצף על השפתיים והמקלדות בניסיון לחבר את הפרשייה הפלילית הזאת לגל הפמיניסטי החדש, מיטו ומי לא. עכשיו חלק מהחשודים שוחררו, השאר עומדים להשתחרר, הנאנסת-לכאורה נעצרה, והפרוגרסיבים נתפסו שוב עם מכנסיים למטה (תודה לאל, רק באופן מטאפורי).
הזעם הציבורי בישראל היה מוצדק, הרי היה גם מקרה של אונס קבוצתי פה בארץ לא ממזמן של ילדה בת 11. מה שחרה שלי ששוב, באופן טיפוסי, גורמים אנטישמיים לקחו את הפרשה הזו להפצת אג'נדת השנאה שלהם (וראיתי כבר ברשת התעסקות בזה בידי גורמים אנטישמיים. הנה היהודים שלא אכפת להם מכלום חוץ מעצמם אנסו עוד גויה, כמובן שקישרו את זה גם למקרה של אפשטיין).
היה זעם ציבורי? מה שאני ראיתי בתקשורת הממוסדת הוא דיווח ענייני בסה"כ: אלה החשדות, זה המקום (שמשמש באופן כללי לבילויים מפוקפקים), החשודים נעצרו, יש להם עורך דין, הביאו להם אוכל, ההורים הגיעו, נקווה לטוב. וזה, יש לומר, סוג של דיווח מוצדק לגמרי בנסיבות מעין זה (להוציא כמה הערות סקסיסטיות מיותרות — היוש, רוני דניאל).
הזעם היה בעיקר במגזר הפרוגרסיבי/פמיניסטי של רשתות חברתיות, שכדרכן, פועלות כתיבת תהודה. מה שאפשר להסיק מהמקרה הזה, וגם ממקרה מוחמד קטוסה (מישהו עוד זוכר?), הוא שאי-אפשר להכריע בתיקים פליליים, ודאי בתיקים של חשד לאונס, במהירות של העלאת ציוץ לטוויטר. עדיף להתאזר בסבלנות.
פייסבוק זה מקום טוב לקלוט תהודה ציבורית והייתה כזו. אבל אני דווקא הייתי מסתכל על המקרה של הנער ההומוסקסואל הערבי שנדקר בידי אחיו בת"א. אם הנער היה יהודי הסיפור לא היה יורד כל כך מהר מהכותרות. נראה שהתקשורת לא רוצה לדבר על אלימות בתוך המגזר.
פייסבוק? תלוי מה נמצא בפיד שלך. דרך אגב, ראיתי כמה פרוגרסיבים שבשיא הרצינות מאשימים את השיח ההומופובי של הדתיים והחרדים בדקירת הנער.
האלימות בחברה הערבית היא בעיה רצינית. אני עדיין מחכה לפוליטיקאי, לא חשוב מאיזו מפלגה, שידבר על התופעה הזאת שלא על מנת לנגח את החברה הערבית או את הממסד הישראלי.
גם סתיו שפיר לא טמנה ידה בצלחת
https://twitter.com/StavShaffir/status/1155532597822464000
אוי. מקווה שלפחות שמולי לא כתב שטויות כאלה.
הוא, לשם שינוי, בא מהקהילה, יודע מי נגד מי בסיפור הזה, ובאופן ראוי לשבח אינו מגלה נטייה לקפוץ על עגלות מזדמנות כדי לעשות לעצמו יח"צ.
תוהה לעצמי מה נותר מן מפלגת העבודה. עמיר פרץ. איציק שמולי. מירב מיכאלי. כל השאר די אלמונים.
גם ללוי-אבקסיס יש נוכחות ציבורית שמביאה אתה מנדט או שניים. ארבעה ח"כים מפורסמים יחסית בסיעה שתקבל 8 מנדטים במקרה הטוב זה לא מעט.
כמבון, באופן עקרוני כדאי לעבודה לפנות גם לקהלים נוספים: דתיים מתונים, עולי בריה"מ לשעבר, הדרוזים והערבים. מישהו ניסה לפנות לעדינה בר-שלום, קסניה סבטלובה או רפיק חלבי?
אם מדברים על פניה לקהלים נוספים, ניסיתי לברר מה עלה בגורלה של דימה תאיה, אותה ערביה בעלת דעות ציוניות שרצה בפריימריז לליכוד. גוגל מספק רק כתבות מלפני כמה חודשים. קראתי איפשהו שהיא קיבלה את המקום ה-43 בליכוד והתאכזבה קשות. אני מקווה שזה לא ייאש אותה. איזה פספוס. הגיע לה שריון אבל נתניהו היה בשלו.
לא. זה לא.