החברים של ג'ורג'

נוהל קרונוס

או: מה מוכנה ישראל לעשות כדי למנוע מסגן הדר גולדין להפוך ל”הדר”

אני לא יודע אם צה”ל הרג את סגן הדר גולדין ב”נוהל חניבעל”; כלומר, אני יודע שצה”ל הפעיל את הנוהל, אבל אני לא יודע אם זו היתה סיבת מותו של גולדין. עם זאת, אני יודע שהנסיון של צה”ל למנוע את חטיפתו של גולדין הוביל למותם של עשרות, אולי אף של 120 או יותר, מתושבי רפיח שלא היו מעורבים בלחימה.

כלומר, צה”ל הרג מספר מדהים של לא-מעורבים, ולמצער סיכן את חיי החמוש שלו – הפצצת שטיח והפגזה כבדה מסכנים לא רק את השובים אלא גם את השבוי – וביצע מה שעל פניו אין לכנות אותו אלא פשע מלחמה, התקפה של מספר אמבולנסים וכלי רכב שהגיעו לבתי החולים, מבלי לבדוק אם יש בהם סכנה כלשהי. כל זאת, כחלק מנוהל שמטרתו לוודא שהאויב לא ישבה חמוש ישראלי.

נוהל חניבעל נוסד באמצע שנות השמונים. השם, בלשון המעטה, לא הוגן. המצביא הקרתגני חניבעל קימץ בחיי אנשיו ולא היה מעלה על דעתו להרוג אותם כדי שלא יישבו. שם מתאים יותר, אם צה”ל כבר בקטע של העידן הקלאסי, יהיה אולי נוהל קרונוס, על שם האל הקדמון שאוכל את בניו.

ומדוע היה צה”ל מוכן לצאת לפשע מלחמה ולהפנות את כל כוח האש שלו לכיוון רפיח? בגלל החשש, אם להיות בוטה, שסגן גולדין יחרוג מאלמוניותו ויהפוך ל”הדר.” אתם יודעים, כמו “גלעד.” ההוא שמשמש עכשיו כפרשן ספורט. כמה מכותרות אתרי החדשות כבר התחילו לבצע את המהפך, וכבר התייחסו לגולדין כאל “הדר.”

וברגע שזה היה קורה, ברגע שהתקשורת הישראלית היתה מתיישרת עם הצייטגייסט ומתחילה להתייחס לסגן אלמוני מגבעתי בשמו הפרטי, והיתה מתחילה לתאר אותו כ”ילד של כולנו,” היתה נחשפת שוב העובדה שישראל היא ענק פרוע, עיוור, פראי – ושחוזקו הוא כשל קורי עכביש.

כבר היינו בתרגיל הזה, פעם אחר פעם. היינו בו בעסקת-החרפה שאחרי מלחמת לבנון השניה, מבישה אף יותר מהמלחמה עצמה, שבה העברנו לידי החיזבאללה שבויים חיים וקיבלנו בתמורה בשר מת – אחרי שהמתווכים הכושלים שלנו לא טרחו אפילו לברר מה טיב הסחורה שאנחנו מקבלים. אני זוכר את ההלם שפקד את המדינה כשהסתבר ששני החטופים, שכל אדם שעיניו בראשו ידע שהם מתים, התבררו, ובכן, כמתים.

היינו בסיפור הזה כאשר החלפנו שבויים תמורת שלוש גוויות ועבריין אחד. היינו בו, 20 שנה קודם לכן, כאשר החלפנו שמונה חיילי נח”ל ביותר מאלף עצורים ושבויים, אחרי שהממשלה לא עמדה בלחץ שהפעילה עליה אמו של יוסף גרוף. והאשמה איננה בממשלה, לא כולה, גם לא בתקשורת, לא כולה. האשמה היא בציבור הישראלי.

הציבור הישראלי התרגל, בעשורים האחרונים, לחיות במלחמה ולגדל את ילדיו למלחמה – אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. צבא יוצא למלחמה, והוא אמור לדעת שבמלחמה יש הרוגים ויש פצועים ויש פגועי נפש ויש מי שלא יישן אחריה וכל לילותיו הם לילות סיוטים, ויש גם שבויים, ויש נעדרים.

עם פצועים, הישראלים יודעים להתמודד. לא מסתכלים עליהם ומקווים שהם ייעלמו מהנוף. עם פגועי נפש, מפעילים את אותו הנוהל, רק מעורב בגועל שלפני 100 שנות בורות היה שמור לסובלים מ-shell shock: פחדנים שלא הצליחו לעמוד במעמסה שהאדם שחש את הגועל כנראה כלל לא ניסה לשאת. עם ההרוגים זה יותר כיף: אפשר להגיע להלוויה שלהם, למרות שלא שמעת עליהם יום קודם ולא תזכור אותם למחרת, לדחוק הצידה את המשפחה האבלה, ולהתמוגג מהוד האחדות הפאשיסטי, מהשילוב הנהדר של קיטש ומוות. וחמש דקות אחר כך, כמובן, לחזור לחיים שלך ולהשאיר את המשפחה עם החור שנפער בשלה.

עם שבויים ונעדרים הסיפור מסובך הרבה יותר. נעדרים מדמדמים בדרך כלל לתוך הקטיגוריה של הרוגים, אבל זה לוקח זמן, ושאלות פתוחות מעוררות מצוקה. הבעיה האמיתית היא עם השבויים. הם שם. הם שם כל הזמן. נוכחותם, והנוכחות של בני משפחתם, לא מפסיקה להזכיר, יום יום ושעה שעה, שמלחמה היא לא משחק מחשב, שיש לה מחיר. אלה לא חיים שנקטעו, שאפשר להתעטף בהם לכמה דקות, להרגיש טוב עם עצמך ולהמשיך הלאה; אלה חיים שמבזיקים שוב ושוב, מת שלא מוכן להבין שהוא מת, מת למחצה שתובע את שלו מהחיים.

השבוי מזכיר לישראלים שלבחירות שלהם יש מחיר, ומאלץ אותם להתבונן בו. והם, שכבר התרגלו כל כך שאין למלחמה מחיר, או שמשלם אותה רק הצד השני, או שהמחיר בצד שלנו מבזיק לשניה על מסך התודעה ואז נעלם אל תהומות הנשיה, לא מוכנים להתמודד עם המצב הזה. תנו להם מה שהם רוצים, רק הפסיקו את ההנכחה הבלתי פוסקת הזו של המחיר. עשו מה שצריך, ובלבד ש”הדר” לא יעלה על האקרנים שלנו; הרבה יותר נוח לנו עם סגן גולדין ז”ל.

וכך נולד נוהל קרונוס. הוא נולד מן הרצון הציבורי המשותף לא לדבר על המלחמה אלא כאקט מזכך, ומן ההבנה של הצבא שעם אסופת הילדים המפונקת הזו, כל שבוי הוא אסון אסטרטגי שממתין לגורלו. וכך הצלחנו להגיע למעוות מכל מעוות: שמדינה שלא מוכנה לראות בחיילים שלה אלא “ילדים,” מסיטה את מבטה מן הרגע שבו הצבא שלהם בוגד בהם והופך אותם למטרות מותרות בפגיעה, יורה בגבם פשוטו כמשמעו, ובלבד שלא יהפכו לנכס בידי האויב.

צה”ל טוען שהוא לא מורה לחיילים שלו לירות בשבוי; הוא מורה להם לירות “לכיוון השובים” ואם החייל נפגע כתוצאה מכך, אופס. זה פלפול תלמודי שלא צריך להצליח מחוץ לישיבות ההסדר וחטיבת גבעתי. הפלפול הזה, אגב, דומה באופן מדהים לצורה שבה צה”ל מתרץ הריגת אזרחי אויב: הוא לא מתכוון לירות בהם, הם פשוט היו בסביבה, הוא פגע בהם בטעות – או, אם לדייק, לא נמנע מירי גם כשידע שהם צפויים להפגע. הדמיון בין שני התירוצים מראה לנו כיצד יורד החייל השבוי במהירות למדרגת אזרח אויב. יתר על כן, לא נראה שדרגי השטח מבינים את הפלפול הזה: דור אחרי דור של חמושים אומר שהפקודות שהוא קיבל היו להביא למותו של השבוי.

המלחמה האחרונה בעזה העלתה שורה של חשדות למקרים של הפעלת נוהל חניבעל; זה של גולדין הוא רק המובהק שבהם. אם הישראלים לא ישאלו את הצבא שלהם שאלות קשות, צריכה כל אם עבריה לדעת שהיא מפקירה את בניה בידי מפקדים שלא יהססו לירות בגבם.

ועוד דבר אחד: היה כתוב היום בעיתון שהשחקן שמשחק את שר החוץ, אחד אביגדור ליברמן, רוצה כעת להעביר את רצועת עזה לידי האו”ם. וואלה. הייתי בטוח שלפני קצת יותר מחודש, אותו ליברמן רצה לגרש את שליחו של מזכ”ל האו”ם, אחרי שהאחרון ניסה לתווך בהעברת כספי משכורות לרצועה.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

48 תגובות על ”נוהל קרונוס“

  1. ירושלמי הגיב:

    במיטבך.

  2. אריק הגיב:

    אני לא יודע מי אלה הדורות שאומרים שניתנה להם פקודה להרוג את השבוי, הפקודות כתובות וברורות וגם נאמרות בתדריכים – אם אתה מזהה מחבלים אוחזים בחייל ומתרחקים, תירה במחבלים, גם במחיר פגיעה בחייל. כל דבר אחר לוקה באי סבירות קיצונית, כי אם אני צלף (בתפקיד או בתכונה) ומסוגל טכנית לפגוע במחבל בלבד, למה שאהרוג חייל? למה שצה"ל ירצה שאהרוג חייל?

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      אז זהו, שהנוהל לא חל רק על צלפים אלא גם על חייל חמוש בנ"ט.

  3. יונתן הגיב:

    אצל תומאס אקווינס היה שם לסוג הזה של תירוצים – הדוקטרינה של האפקט הכפול: http://en.wikipedia.org/wiki/Principle_of_double_effect. חבל רק שאנחנו עדיין פועלים לפי עקרונות מפוקפקים כ"כ מימי הביניים.

  4. משהמשה הגיב:

    עקרונית, אם החמאס מנסה לחטוף חיילים כיוון שהוא יודע שיש לזה משמעות אסטרטגית, אז גם הצבא מגיב תגובה אסטרטגית (קטלנית ובהיקף גדול) כדי למנוע את זה. אם ישראל הייתה מגיבה ככה לגניבת תשמישי קדושה למשל, אז היינו רואים את החמאס משקיע את מיטב מאמציו לגניבת תפילין מחיילים שנפלו ואת צהל מגיב בהפצצות שטיח מופרכות על כל מקרה כזה. זה נכון שצהל רוקד את הטנגו הזה אבל כמאמר הקלישאה צריך שניים לטנגו.

  5. LDR הגיב:

    אפשר רק לשער מה גורביץ׳ היה כותב אילו רבנים מהימין היו מתייחסים אל הפלסטינים שנהרגו ברצועת עזה במהלך המבצע כ״בשר מת״.
    לפעמים נחשפות הפנים האמיתיות של גורביץ׳ ״ההומניסט״ והמראה לא נעים לצפיה.
    דינו של החייל שנחטף בעת שחבריו מנסים לעצור את מהלך החטיפה באמצעות ירי אל עבר החוטפים (ירי שמסכן באופן טבעי גם את חברם החטוף) כדינם של חיילים שמקבלים פקודת הסתערות לנוכח אש האויב או כדינו של חובש שרץ תחת אש להציל פצוע – אי אפשר להבטיח שהם יישארו בחיים בסיום אירוע הלחימה שבו הם משתתפים ולמרות זאת ועל אף הסיכון כל אחד מבצע את תפקידו.
    אני מנתק את הדברים שכתבתי מאירועי רפיח שדורשים חקירה מקיפה אודות מה שהתרחש בשטח.

    • ygurvitz הגיב:

      הדרישה הראשונה מהומניסט היא לא לבלבל בין קדושתו של אדם חי ובין בשר מת, בלבול שישראל נוקטת בו לעתים קרובות. צריך לסכן הרבה מאד עבור אנשים חיים; עבור בשר אין לסכן ולו ציפורן.

      • ליברטריאן הגיב:

        אז לפי הגישה הזו, לגיטימי לשחרר 1000 אסירים ("לסכן הרבה מאוד") עבור חטוף חי אחד.

        אם אתה חושב שאין לשחרר אפילו אסיר אחד תמורת חטוף, אז אין משמעות ל-"לסכן הרבה מאוד". ואם אתה חושב שצריך לסכן יותר מאחד אבל פחות מ-1000, אז השאלה היא רק המידה ולא העיקרון.

        בקשר לבלבול מין חי למת, הוא לא מוגבל רק לישראל (יכול להיות שהוא מועצם כאן, אין לי מושג). אם בתי קברות הם מקומות בעלי משמעות, וקבורה היא תהליך ריגשי מעבר לפרידה, כפי שהם באמת בכל העולם המערבי, אז יש משמעות למתים, ואם יש משמעות אז שוב נשאר לנו לדבר רק על מידתיות.

        • עדו הגיב:

          למרות שבעקרון אני בעד שחרור 'הרבה' מחבלים עבור חייל שלנו אני חושב שבהחלט יש עניין של מידה. אחרת אולמרט היה יכול להיות זה שיזכה להחזיר הביתה את שליט ולא נתניהו.
          הנקודה שגורביץ מעלה היא לא העקרון או המידה אלא העובדה שישראל הפכה למדינה של אנשים מפונקים שלא יכולים לדחות סיפוקים, לא יכולים לעמוד בלחץ ולא מבינים את הקשר בין מעשה לתוצאה.
          אם היית יודע שיש סיכוי מסוים שבגלל ההצבעה שלך למפלגה X אתה עלול להיות האבא שהבן שלו לא חוזר מהשבי היית חושב פעמיים לפני שהיית מצביע למפלגה הזאת. מכיוון שברור לך שבמקרה כזה ישלמו כל מחיר ולו המופרך ביותר עבור החזרת הבן שלך אתה מצביע בקלות יתרה.

          • נתן הגיב:

            "אנשים מפונקים שלא יכולים לדחות סיפוקים, לא יכולים לעמוד בלחץ ולא מבינים את הקשר בין מעשה לתוצאה"

            נפתלי בנט לא היה מנסח טוב יותר…

            • נטליה הגיב:

              אבל נפתלי בנט היה מדבר על סיפוקים אחרים, והיה טועה. הוא מדבר על סיפוקים אחרים, והוא צודק.

          • ליברטריאן הגיב:

            כן, אני לא אמרתי שמידתיות זו שיחה מגונה. במיוחד לגבי אסירים פלשתינאים שרובם גם ככה לא צריכים להיות כלואים בישראל. אז אם הורגים שני ציפורים במכה אחת (משחררים אסירים משני הצדדים), אז לא תשמע אותי מתלונן. פשוט הרושם שקיבלתי מהכותב הוא שיש לשלם מחיר קטן מאוד עבור החזרת חייל חיים (אם בכלל), וזה קצת עומד בסתירה ל-"צריך לסכן הרבה" תמורת החיים. יכול להיות שאני טועה.

            "אם היית יודע שיש סיכוי מסוים שבגלל ההצבעה שלך"

            אין קשר. מי שמצביע לימין חושב שהמאבק הוא אין-ברירה. והדרך היחידה היא לסתום את האף ולהלחם. את האחריות לאבידות מגלגלים לצד השני.

            אני חושב שהמלחמה הנוכחית הוכיחה את הנקודה הזו יפה מאוד, כאשר תרום הפלישה הקרקעית (0 אבידות לצה"ל) הדעה הגורפת מימין היתה שיש להעצים את הלחימה.
            א. הסיכון היה ברור (כולל הרוגים וחטיפות)
            ב. ימניים לא משרתים פחות ולא מסכנים פחות את החיים שלהם.

            כלומר די ברור לאנשים שלבחור למפלגה ימנית גורר אבדות. הם פשוט חושבים שלבחור שמאל יגרור ליותר אבידות.

            ואגב, בהצבעה של שליט, המפלגות שהתנגדו היו מימין (בסוף שלושת השרים היחידים שהצביעו נגד היו ליברמן, לנדאו ועוד אחד). כלומר למצביעי המפלגות האלו ברור שהנציגים שלהם לא תומכים בהחזרת חיילים חטופים.

  6. נתן הגיב:

    ועל זה נאמר בא לקלל ויצא מברך.

    אכן החברה בישראל מוכנה להחזיר מחבלים חיים תמורת גופות והיא מוכנה להחזיר אלפי מחבלים תמורת פידיון של שבוי חי והיא אכן מתייחסת לכל חייל כמו "הילד של כולנו" והיא באמת מתקשה לשלם את המחיר של המלחמה וממשלת ישראל באמת מתקשה לעמוד בלחץ של אמא של שבוי.

    מעניין שיוסי בהיפוך תפקידים מעניין נשמע כמו טוקבקיסט ימני מצוי (או לחילופין דובר החמאס )ומציג את זה כבכינות ותבוסתנות וחולשה ,עמדה שכאילו נלקחה מהספר "עקרונות הבסיס לפשיסט המתחיל".

    • ליברטריאן הגיב:

      אני מסכים.

      הבעיה היא לא איך שמתייחסים לחיילים שבויים. הבעיה היא איך שמתייחסים לאזרחים וחיילים תרום המלחמה.

      עמדה הומנית צריכה להיות שיש להכליל את היחס (לכל החיים: חיילים, אזרחים, חפים מפשע, שבויים, אסירים משני הצדדים), ולא לבטל אותו או להציג אותו כחולשה.

    • An Cat Dubh הגיב:

      זה לא ענין של תבוסתנות, זה ענין של חוסר אחריות בנוסף לתאוה לדם.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      יוסי פשוט מערב מין בשאינו מינו. הוא מתייחס לצה"ל כאילו היה צבע מקצועי, או למצער צבא שפועל לפי נורמות מקצועיות שמקדשות את היעדים המבצעיים והטקטיים מעל הכל. לפי מנטליות כזו יש הפרדה ברורה בין חיילים לאזרחים, והראשונים אמורים לעשות הכל כדי להגן על האחרונים, גם במחיר נפילה בשבי וגורל מר מכל. הבעיה היא שזה לא איך שצה"ל נתפס על ידי רוב הישראלים, מאלף ואחת סיבות.

  7. אין לי שם הגיב:

    יפה מאוד.
    פוסט מרשים, נכון ומשכנע.

  8. צחי הגיב:

    חניבעל המצביא התאבד בשתיית רעל כדי לא ליפול בשבי הרומאים, נראה לי שזה מקור השם.
    חוץ מזה, פוסט מצויין

  9. אלעדי הגיב:

    הערה קטנה, לפני שהפך מנעדר לנפטר וחלקי גופתו הופיעו יש מאין, הדר גולדין היה סגן משנה, סג״ם, לא סגן. כך גם היה נשאר אם היה הופך לשבוי. כפי שרב״ט גלעד שליט הפך לרב סמל גלעד שליט.

  10. רמנ הגיב:

    "היתה נחשפת שוב העובדה שישראל היא ענק פרוע, עיוור, פראי – ושחוזקו הוא כשל קורי עכביש."

    לא הבנתי את כוונתך; קורי עכביש הם כנראה החומר הכי חזק בטבע.

  11. יהושע ארנבים הגיב:

    יוסי,

    הינה עוד שתי הערות:

    (1) מייד אחרי הקרב שבו נהרגו שניים ועוד אחד, ״הדר״, נשבה-כביכול, נתניהו האשים את החמאס בהפרת הפסקת אש של 72 שעות. אובמה קרא ל״הפרה״ הזאת ״ברברית״ ובאן קי מון אמר שהחמאס חייב להחזיר את ״הדר״. אחר כך למדנו שהסיפור קצת שונה: החמושים של סיירת גבעתי ״סיירו״ בתוך עזה במהלך הפסקת האש ונתקלו בכוח של החמאס. החמאס הגיב – והשאר היסטוריה. בקיצור, בפעם הבאה שנתניהו מספר בגאווה שבחורינו האמיצים ממשיכים להרוס מנהרות גם בזמן הפסקת האש, צריך לשים לב שהאיש משתין מהמקפצה: מפר את הפסקת האש ועוד מודיע על כך במסיבת עיתונאים.

    (2) רגע, הדר גולדין נחטף? הוא לא נקבר אתמול בכפר סבא? כאילו, באן קי מון הולך שולל אחרי נתניהו ושקרני הצבא הישראלי? אובמה מצטט את דף המסרים של לשכת ראש הממשלה? מכל הסיפור, יוצא שהחמאס היה היחידי שדיבר אמת: הודה שאין לו מושג מה קרה שם כי הוא איבד קשר עם אנשיו באזור, ושבכל מקרה אין שום שבוי בידיו.

    חוץ מזה הטור שלך מצויין.

  12. אריק הגיב:

    דבר ראשון הנוהל הזה שנקרא חניבל הוא נוהל שכתוב בו שאסור לפגוע בשבוי אלא רק בשובים ואים יש ספק שזה יפגע בחייל אז אסור לירות…

    ערך החייל החי הוא ערך עליון.

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    1. המילה "חטוף" מתחילה בחי"ת, לכן לא יכול להיות נוהל כרונוס, ויכול להיות נוהל חניבעל.

    2. הנוהל נכתב ב 1986, ולכן אינו קשור ל"גלעד". הוא קשור לחיילים אחרים שנחטפו, הרבה קודם.

    3. הנוהל ותיק כל כך, עד שרוב החיילים היום נולדו אחרי שהוא נוסח והושגר. לפיכך, אפשר בוודאי לראות את התגייסותם כהסכמה לביצועו.

    4. כאזרח, חיי הם מה שהחיילים אמורים להגן עליו. כחייל, הנזק המטורף שייגרם לישראל בעקבות חטיפה הוא בהיקף השווה בוודאי הקרבת חייל אחד. לפיכך, נוהל חניבעל מקובל על חיילים: הוא נכתב על ידי חיילים, מתורגל ומועבר ומבוצע על ידי חיילים. אצל הפחות קרביים העניין ידוע פחות: המונח "חיילים" לא התייחס ללא-קרביים; בישראל, זו כמעט גלקסיה נפרדת.

    6. מה שנוהל חניבעל "חושף" הוא מצב מוזר למדי. החברה הישראלית התברכה בצבא המוכן להקרבה, ובציבוריות אזרחית שנחרדת מהקרבה כזו. זאת, למרות שיש זיקה די גדולה בין שתי הקבוצות הללו. לפיכך, החיילים פיתחו את נוהל חניבעל, על מנת לצמצם את הנזק לאזרחים. הנזק הזה מקורו בחולשת הדעת של האזרחים, כלומר של אותם חיילים עצמם בצאתם מהצבא. קאנט כתב פעם על הספירות הפרטיות והציבוריות, אבל נדמה לי שהוא לא שיער כלל את עומק הפערים שיתכן ביניהן.

    7. בלי קשר, נוהל חניבעל הוא דבר אידיוטי. הוא דרך לשפר במעט מצב עניינים שלא צריך להתקיים מלכתחילה. אין פודים יתר על דמיהם.

    • סמולן הגיב:

      התגובה שלי

    • Mobius Dumpling הגיב:

      "3. הנוהל ותיק כל כך, עד שרוב החיילים היום נולדו אחרי שהוא נוסח והושגר. לפיכך, אפשר בוודאי לראות את התגייסותם כהסכמה לביצועו. "

      ??

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      4. כאזרח, אתה חייל במצטבר כמה שנים טובות מהחיים שלך. זו הסיבה בגללה ישראל משלמת כל מחיר עבור השבת נעדרים. אם אנחנו מוכנים ללכת את הקילומטר הנוסף ולשחרר הרבה יותר אסירים ממה שמגיע לכל חייל חטוף, הדבר הברור מאליו הוא לא להרוג את החייל הזה על ידי אש כוחותינו. זה דיסוננס קוגניטיבי.

  14. מגיב הגיב:

    נראה לי שהבעייה העקרונית עם נוהל חניבעל היא שהצבא מחליט בסוגייה שהיא חברתית ופוליטית. השאלה האם לשחרר אסירים וכמה כמורת חטוף היא שאלה מוסרית קשה. זו שאלה שצריכה להיות במוקד של דיון ציבורי ופוליטי. זה לא תפקידו של צה״ל לפתור את הסוגייה הזו על-ידי חיסול השבוי. במילים אחרות, חיסול השבוי לא משיג מטרה צבאית (כיבוש יעד או משהו כזה) אלא מטרה פוליטית – הוא מונע ממה שהצבא רואה כרכיכות לבלבל לו את המח.

  15. An Cat Dubh הגיב:

    קראתי פעם פוסט בבלוג של חיל קרבי שטען שחילים קרביים נכנסים לקרב כשהם מודעים לסיכון שאם הם נחטפים אמורים לירות בהם. זה נשמע נוראי, אבל אם הם נכנסים לזה בתור אנשים בוגרים קשה לי לראות איך אפשר לדון את צה"ל לכף חובה בנושא הזה.
    במקרה של נוהל חניבעל, זה אירוני, כי צה"ל ומדינת ישראל קצת מזכירים את ההתנהגות של חניבעל אחר, שרוצח ואוכל אנשים כי הם "חצופים", ואז הוא לרצוח כדי להציל את עצמו. רק שלביבי חסר השארם של הופקינס ומיקלסן.

    • אלכס ז. הגיב:

      אפשר היה לראות בזה משהו חיובי אם החיילים היו מתנדבים ולא מגויסים בכפיה ואם הם היו יודעים על הנוהל לפני הגיוס ולא אחריו. במצב הנוכחי מדובר בקהל שבוי.

      אגב, שכחת את בריאן קוקס – החניבעל הקולנועי הראשון שהופיע בסרט Manhanter (שהיה מוצלח פי כמה מ"דרקון אדום"). סרט שלגמרי במקרה יצא ב-1986, אותה שנה שבה קיבל הנוהל את שמו.

      • An Cat Dubh הגיב:

        חילים לא יכולים לסרב לשרת בקרבי?
        Manhunter היה סרט סבבה, ואני מעדיף את ויל גרהאם שלו על זה של דרקון אדום (עוד לא החלטתי אם הוא עדיף על יו דאנסי או לא), אבל מפה ועד לומר שהוא יותר טוב פי כמה is a bit of a stretch. חוץ מזה, ב־Manhunter לקטר (או "לקטור") רצח סטודנטיות בקולג', לא אכל אנשים. אם כי איך שהוא שסה את דולארהייד בויל במסר מקודד מזכיר קצת את שריקות הכלב של הימין הקיצוני.
        בניגוד לכל הפניבאלים פחות או יותר, אני רואה בחניבעל לקטר בעקר את התגלמות הפריוילגיה ולא הומוסקסואל מיוסר ושרמנטי (קצת כמו שהיהודים רואים בעצמם קרבן ו"עם נבחר" ופה בארץ הם בעלי הפריוילגיות האלימים). תכל'ס, אני מניח שאפשר להכנס לאינטרפרטציה ולכל מיני הקבלות במשך עמודים על עמודים.

      • אין לי שם הגיב:

        ועוד משהו: החיילים הם לא ממש "אנשים בוגרים".
        הם ילדים בני 18, שהרעילו אותם על קונספט ה"חוויה הקרבית" מבלי שהיו להם את הכלים לבחון את ההשלכות של המעשים שלהם.

  16. ענת, אלטנוילנד הגיב:

    מדויק.
    אין לי דבר לגרוע או להוסיף.

    אז רק בקטנות, השימוש במינוח "בשר מת" אכן היה יכול להיות "גופות". אנחנו (הסמול) צריכים להיות זהירים שבעתיים עם ההתבטאויות שלנו אל מול ההתבהמות ואובדן צלם של אנשים מהימין.
    שמנסים למצוא אמירות לא ראויות מהסמול כדי להשוות אותם, בהשוואה מופרכת כמובן, לדברי השטנה וההסתה שלהם.

    שנית, כל פעם שמשתמשים בביטוי "חזק כקורי עכביש" (הקרדיט כמובן לח. נסראללא) נוצר אצליבלבול. שהרי קורי עכביש נחשבים לחומר החזק בעולם.
    נכון שלפרק מבנה של קורים זה קל מאד, אבל החומר ממנו את עשויים הוא חזק. אז מטבע הלשון הזה הוא אוקסימורון בעיני.

    תודה שכתבת את הדברים. ובצורה כל כך מדויקת.

  17. ענת, אלטנוילנד הגיב:

    לאריק 12 ולשאר שטועים כמוהו.
    הנובל הוא אכן ותיק, אבל אחרי חטיפת גלעד שליט הוא הוחמר וזו ההוראה שניתנת היום – לירות בחייל אם הוא נשבה. במטרה להרוג.

  18. ג'ו כלום הגיב:

    חתיכת מטומטם בור ועם הארץ.

    אם אני נשבה ויש לי מידע על תנועת הכוחות שלנו, מיקומי מוצבים ושטחי כינוס, תוכניות וכו', אז כל עוד אני חי אפשר להוציא ממני את המידע הזה ואני מסכן את כל החיילים האחרים שנשענים על המידע הזה כדי להצליח במשימוה – ואני מצפה מהם, בלית ברירה, לירות בי כדי לוודא שהמערכה לא כושלת. משם נוהל חניבעל.

    אם אני נכנס לקרב או נקרא למלחמה, אז אני מוכן לסכן את חיי במלא דרכים שונות כדי להשיג את המטרה שהיא להגן על המערכת – בין השאר, אני לחלוטין מקבל ותומך בנוהל חניבעל, גם אם וכשהוא יופנה נגדי.

    • ygurvitz הגיב:

      "מטומטם, בור ועפ הארץ" – את אלה שמור בבקשה למראה.

      אם אני נשבה ויש לי מידע על תנועת הכוחות שלנו, מיקומי מוצבים ושטחי כינוס, תוכניות וכו', אז כל עוד אני חי אפשר להוציא ממני את המידע הזה ואני מסכן את כל החיילים האחרים שנשענים על המידע הזה כדי להצליח במשימוה – ואני מצפה מהם, בלית ברירה, לירות בי כדי לוודא שהמערכה לא כושלת.

      זה נכון לכל שבוי בכל מצב. המסקנה שלך היא שעדיף חייל מת על שבוי. אם ככה, למה בכלל להתיר להם להשבות? צייד את כולם בכדורי ציאניד שהם צריכים לבלוע במקרה של שבי, תוך שאתה מבהיר שמשפחות של שבויים יזכו לקלון.

      לא, אה? מה קרה, מזכיר יותר מדי תקופות אפלות (TM) במרכז אירופה בשנות השלושים?

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        למעשה זה נכון בעיקר לקצינים. כמה ידע גלעד שליט, טוראי (או שמא רב"ט, מתעצל לבדוק) בשריון בלי פז"מ? סביר שלא כל כך הרבה. אגב לפי ההגיון הזה גם אזרח חטוף שמשרת במילואים לפעמים יכול לדעת "מידע רגיש", וגם סתם מהנדס ברפא"ל. לירות בכולם?

      • אלעד דקר הגיב:

        כדורי ציאניד זה לא מספיק טוב, אפשר לקחת אותם מהשבוי לפני שהוא יספיק לבלוע.
        צריך קפסולה ממתכת שתוצמד לשיניים באופן מוסתר ושתישבר בלחץ חזק מאוד של השיניים (אם מישהו ישבור אותה בנשיכה בטעות, זבש"ו).

      • ג'ו כלום הגיב:

        כי אי אפשר לסמוך עלי שאני אקח אותה, בעיקר. אני מניח שזה גם קצת מורבידי יותר וקשה לתרגול מאשר חניבעל.

        אני מבין שאתה רך לבב ופחדן, אבל כשאתה יוצא למלחמה אתה מקבל את המוות שלך מההתחלה, וזה מה שיש.

        ונכון, זה נכון לכל שבוי, בכל מצב, ולכן תמיד עדיף חלל על שבוי. חלל הוא אדם מת אחד, שבוי הוא אלפי אנשים מתים בפוטנציה. אני מבין שהלוגיקה הזאת לא נעימה ולא כייפית, אבל זאת הסיבה שאנחנו רוצים שיהיה שלום ולא עוד מלחמות. מלחמות ואלימות הן זוועות, ובתוכן לפעמים צריך לבצע זוועות; כולל לירות לכיוון אנשים שלך שנשבו, ולהרוג אותם במידת הצורך. מחורבן, אבל זה מה שיש.

  19. שימי הגיב:

    הנוהל מקובל גם בצבא האמריקאי

  20. An Cat Dubh הגיב:

    אתמול הייתי בת"א וראיתי שם לחרדתי פוסטרים, חלקם עם דגל ישראל, עם הכיתוב: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". אני חרד לגורל המדינה הזו (יותר נכון לאזרחיה) יותר מאי־פעם.

  21. אח קטן הגיב:

    כששירתתי בטנקיסט בלבנון בגזרה המערבית, נוהל חניבעל הועבר לנו באופן הכי לא מפולפל שיש, אלא נאמר לנו ישירות שאם חוטפים חייל והמכונית של החוטפים מתרחקת במהירות על הציר צפונה לכיוון לבנון – ויש לנו אפשרות לירות פגז על המכונית כדי להרוג את החטוף – עלינו לעשות זאת

  22. Gideon הגיב:

    גיבוב של הבלים התחכמוית התיפיפות תמימות
    חוסר יכולת להבחין בין מוסר ובין התחסדות והרבה הרבה דיסאינפורמציה והשערות מכפישות חבאות שחר

  23. בלוגה הגיב:

    "אם היו יהודים כמגן אנושי של חמאס, צה"ל לא היה מפגיז את הבית"
    הנה הוא מפגיז. הלכה התיאוריה.

  24. רמי הגיב:

    דומה שההתנהגות השלטונית בעניין שבויים נעוצה בתחושה של אי בטחון גבי צדקת הדרך. ישראל (ממשלות שונות, וכי מה ההבדל בין גולדה לביבי למשל) תמיד היתה מוכנה לשלם מחיר עצום לפדיון שבויים וזה מפני שבעומק ליבם ידעו מקבלי ההחלטות שהצדק לא אתנו. וכך גם בהמנעות מהטלת עונשי מיתה על מחבלים מסויימים. זכורני בשנות השבעים את אוקמוטו מרסס בנתב"ג והורג על ימין ועל שמאל. הוא לא נשפט למוות כראוי וכעבור שנים שוחרר באחת העסקות. מדינה שאינה מבצעת פסק דין מוות על מנוול כזה היא (א) חוטאת לקרבנות וכן (ב) מבינה שיש לה חלק גדול באשמה.