ואתה משחיז את הסכין
ועדת החקירה לכשל מלחמת עזה השלישית כבר באופק, ובצה”ל פועלים לפי התו”ל הקבוע: נועצים סכין בגב הדרג המדיני
כפי שחזה הבלוג הזה לפני כשבועיים, לצה”ל אין כל כוונה לכבוש את רצועת עזה. אין כל תועלת בכך. אתמול, אחרי שחמאס הרג עשרה חמושי צה”ל ביום אחד, נכנסה הבהמה הירוקה להתקף והודיעה לתושבי ג’בליה – כל ה-110,000 מהם – שהם צריכים להתפנות משם. לאיפה ואיך, ואיזה נתיב יהיה בטוח לתנועה, היא לא טרחה להודיע. זה לא חשוב לה.
אבל עכשיו, כשנכנסו רשמית לשלב ה”פאק-פאק-פאק-הם-יודעים-להלחם-הבני-זונות-איי-זה-כואב-שמישהו-יעשה-משהו-העלפ” של המבצע, בצה”ל קולטים שהם בבעיה. זו הולכת להיות תבוסה, והיא תהיה רשומה על שמם.
כן, תבוסה. מצב שבו צבא חזק לא מצליח להביס כוח חלש ממנו באופן ניכר, ונאלץ לסגת כשהכוח החלש יותר מחזיק באדמתו, נחשב לתבוסה. הצבא האמריקאי הובס בוויאטנם, אף שהרג הרבה יותר חיילי אויב משאיבד. שנים אחר כך יטענו פטריוטים אמריקאים בקול רם שההתקפות של הגנרל אייברמס ב-1970-1971 ריסקו למעשה את ההתנגדות לארה”ב; זה לא משנה. הצבא האמריקאי נסוג, ושנתיים אחר כך חדלה דרום ויאטנם להתקיים. הצבא הצרפתי הביס למעשה את ההתקוממות האלג’ירית באזור 1960; לא נותרה התנגדות צבאית אפקטיבית לצבא הצרפתי. ואף על פי כן, אלג’יריה היתה תבוסה: צרפת נסוגה מאלג’יר. באינתיפאדה הראשונה, הרג צה”ל מאות פלסטינים על כל חייל שאיבד, פצע אלפים וכלא עשרות אלפים; והיא היתה תבוסה, כי בסופה נאלצה ישראל לשאת ולתת על המשך שליטתה בגדה המערבית וברצועה. מלחמת יום הכיפורים, במובן זה, היתה תבוסה: למרות נצחונות צבאיים, חלקם מבריקים, מצרים הבהירה לישראל שהמחיר שהיא תשלם על המשך השליטה בסיני יהיה בלתי נסבל מבחינתה, וישראל נסוגה.
אז אם אחרי חודש של כתישה, אחרי יותר מאלף פלסטינים הרוגים, צה”ל יקפל את הזנב ויסוג מהרצועה בלי ששיפר באיזשהו אופן את מצבה של ישראל מול חמאס, ועוד אחרי שחמאס הוכיח שא. הוא לא נשבר וב. שהוא יודע יפה-יפה לגבות אבידות מצה”ל (פי חמישה מאבידות צה”ל בעופרת יצוקה), אז זו תהיה וואחד תבוסה. צה”ל ישדרג את חמאס למדרגת חיזבאללה.
תבוסה, אם תהיה, תהיה בעיקרה תבוסה צבאית. צה”ל, אחרי הכל, לא הכריע את חמאס. לממשלה אין מי יודע מה חלק בהחלטה הזו. אם צה”ל היה רוצה לצאת להתקפה רבתי על עמדות חמאס, ספק אם מישהו היה עוצר בעדו. אבל צה”ל בחר לדשדש בעזה במשך שבוע, מתוך תקווה שחצנית שעצם זה ישבור את החמאס.
זה לא קרה, ובפעם המי יודע מה כמה, צבא האויב התנהג באופן שמפתיע את צה”ל. כן, ההתנגדות של החמאס היתה קרת דם ועלתה במחיר חיים ניכר של תושבי עזה. זה מה שהתנגדות עממית עושה תמיד. אין לה נתיב אחר לנצחון. ויאטנם שילמה ביותר משני מיליוני (!) קורבנות על עצמאותה. רוב מוחלט של הוויאטנמים יאמרו לכם היום שהיה שווה. כמובן, לא הדור הנוכחי הוא ששילם את המחיר; קל לו יותר לדבר על המחיר ששילמו אבותיו. אבל זו מטרתה של מלחמת שחרור: להבטיח גורל טוב יותר, לא בהכרח לעצמך, אלא לצאצאיך.
אלא שצה”ל לא יכול להרשות לעצמו להודות בתבוסה. פעם אחר פעם, כשצה”ל ניגף בשדה הקרב, הוא עשה שתי פעולות: קודם כל, הוא הגביר את הפגיעה באזרחי האויב; ואחר כך, הוא זרק את התיק על הדרג המדיני. זה קרה אחרי מלחמת יוה”כ, שהיתה כשלון צבאי פר אקסלנס; אחרי מלחמת לבנון הראשונה; אחרי הדשדוש ברצועת הבטחון; אחרי לבנון השניה. במילים מנומסות פחות, צה”ל מפעיל עכשיו את נוהל סכין בגב הקבוע שלו.
הבוקר, תקף צה”ל את הדרג המדיני בשלוש נקודות. ל”הארץ” אמר “קצין בכיר” ש”המודיעין ידע ערב המבצע על 38 מנהרות, וכי ביוני 2013 הועבר דו”ח מפורט בעניין לראש הממשלה.” שימו לב לתאריך: מה שצה”ל אומר כאן הוא שראש הממשלה, שהודיע לכולנו לאחרונה עד כמה הוא מזועזע, מזועזע, מכך שיש מנהרות של חמאס, שיקר לנו בגסות. הוא ידע על המנהרות – הוא ידע עליהן שנה מראש. הרמז כאן גס למדי: אם תפתח עלינו את הפה, מר נתניהו, נדע בדיוק אילו מסמכים לשלוח לוועדת החקירה. צוואר יפה יש לך, לא חראם?
“קצין בכיר” דיבר עם כתב טמקא, ו”סתר את הטענות שנשמעו לאחרונה במערכת הפוליטית, ולפיהן הדרד המדיני לא קיבל בזמן אמת את המידע המודיעיני שיסביר את עוצמת איום המנהרות. ‘אין סקירה מודיעינית בשנתיים האחרונות שלא כללה הסברים מפורשים,’ אמר, ‘הנתונים הונחו על כל השולחנות – של ראש הממשלה, שר הבטחון ושרי הקבינט.” וזה כבר מבדר, כי מה שקורה פה הוא שהנחש בנעליים שמשמש כשר הבטחון, שרגיל לתקוע סכינים בגב הממונים עליו, מגלה כעת שהצבא עושה לו בדיוק את מה שהוא עשה לממונים עליו.
תדרוך אחר שהעביר צה”ל לסוכן ההשפעה שלו בטמק… אה, סליחה, לכתב הצבאי של טמקא היה חריף אפילו יותר, ופה הסכין כבר מבצבצת מחוץ לנדן:
“לקצינים בשטח נדמה כי נתניהו ויעלון לא ממש יודעים מה המטרה שלהם, ובעיקר איך הם רוצים לפעול […] חוסר היכולת של הדרג המדיני להחליט על הכיוון להמשך בין הפסקת אש להרחבת המבצע פוגע בצה"ל וכפי שראינו אתמול עולה בחיי אדם. […] אחד הקצינים הבכירים אמר אתמול שאם הלחץ על ראש הממשלה כבד מדי ובמכלול השיקולים הוא חייב הפסקת אש אז אולי שיסיג את הכוחות, ואם לא – אז שישחרר את הקפיץ וייתן לצה"ל להילחם ולנצח.”
אתם מבינים? זה לא אנחנו שהפלגנו בשחצנותנו, שזלזלנו בחמאס, שהפעלנו כוח אש בלי מחשבה שקולה וחיסלנו את התמיכה הדיפלומטית במבצע; זה לא אנחנו ששלחנו פנימה חיילים עם נגמ”שים מזמן בר כוכבא ורק אחרי שאחד מהם נפגע הבאנו בבהילות נגמ”שים חדישים לזירה; זה לא אנחנו ששיקרנו לציבור שהחמאס נכנע בהמוניו ובכך יצרנו ציפיה לסיום מהיר; זו הממשלה אשמה. אם היא רק היתה נותנת לנו להלחם כמו שאנחנו רוצים… או, במילים אחרות, האנשים בחליפות תקעו לנו סכין בגב. אנחנו רצינו, אנחנו היינו מסוגלים, אבל כבלו את ידינו.
התלונה הקבועה של צבא מובס.
מעבר לכך, הודיע הצבא היום (ראו הקישור הראשון לטמקא) ש”בשום שלב לא ניתן יהיה להצהיר כי אין יותר מנהרות,” בתזמון מושלם לאמירה של הליצן של הקבינט, שר האוצר, ש”אנחנו לא נעצור, עד המנהרה האחרונה”; וכרמלה מנשה דיווחה הערב ברשת ב’, בשם הקצונה הבכירה, ש”היעדים שהוגדרו הושלמו ועכשיו על הממשלה להחליט הלאה.” כאן המקום להזכיר, כפי שעשה אורי משגב, שלמבצע “פאלוס זקוף” לא הוגדרו יעדים, אלא במושגים ערטילאיים: “החזרת השקט והבטחון לישובי הדרום לטווח ארוך” (גרסת נתניהו), או “החזרת השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט” (”גורם צבאי בכיר”.) העמדת יעדים היא צעד תבוני, אם הקטע שלך הוא הגשמת יעודים; הוא הרבה יותר מעיק אם אפשר למדוד את חוסר ההתקדמות שלך. נו, צה”ל: החזרתם את השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט? לא, אה?
אופס.
שתי הערות לסיום. קודם כל, לצה”ל אין שום הישגים רציניים מול החמאס. כן, הוא השמיד מנהרות. הן תיכרנה מחדש. זו רק שאלה של זמן. הן הוכיחו את עצמן, ולכן החמאס ישקיע בהן. מלאי הרקטות של חמאס דולל, כן, אבל לא יהיה מסובך לחדש אותו – רובן ממילא מתוצרת עצמית. כנ”ל לגבי הפצמ”רים, הגורם הקטלני באמת במערך הארטילריה הרעוע של חמאס. כן, צה”ל כנראה הרג 100-200 אנשי חמאס מהזרוע הצבאית – אבל בחמאס יוכלו להתנחם בכך שאם יש משהו שאין בו מחסור ברצועת עזה, הרי שזה בני טיפש עשרה חמומי מוח ושטופי לאומנות; ושסוכן הגיוס העיקרי של הארגון, המוכר כצבא הגנה לישראל, שוב עשה עבודה יוצאת דופן בעידוד המוטיבציה להתנגדות אלימה. חמאס ימלא את השורות, ומהר.
שנית, בפעם המי יודע כמה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התגלו כל החוליים הללו ועוד: צה”ל הוא החוליה החלשה. הוא הגורם שמסכן, בפשלונריות שלו, את שרידותה של ישראל; בדרישות התקציב המופרכות שלו, את הכלכלה הישראלית; ובכך שהוא הפרה הקדושה שלנו – את הדמוקרטיה הישראלית. אם יש מוסד שצריך לקחת אליו פטיש כבד ולנתץ אותו, בהנחה שישראל חפצת חיים, הרי זה צה”ל.
אלא שההנחה הזו שנויה במחלוקת. במדינה נורמלית, תבוסה צבאית היתה גוררת קריאות לרפורמה צבאית. בישראל, תבוסה צבאית תוביל לעוד התקרבנות, לקריאה לתת לצבא עוד תקציבים, לעוד קריאה לרדוף את ה”בוגדים” שהעזו לדבר נגדו, עוד קריאות להפוך את הצבא ל”יהודי יותר.” אם על ישראל לחיות, על צה”ל לעבור מן העולם – למות ולהבנות מחדש, כצבא שמתאים לגודלה של ישראל ולצרכיה; אבל מאחר וישראל עוצבה, מראשיתה ובמכוון, כמדינה שאין בה מוסד שזוכה להערצה פרט לצבא, רוב הישראלים יעדיפו להקריב את המדינה שלהם מאשר להכריח את הצבא שלהם להשתנות.
ככה זה.
ועוד דבר אחד: יש איזה רב ניו יורקי בעל מעמד, דיוויד סת’-קירשנר, שהצהיר קוממויות שאם הצבעת עבור חמאס, לישראל מותר להרוג אותך. מעבר לחוסר ההומניות המובנה – מדובר ברב, אחרי הכל – יש לי מבזק לחבר סת’-קירשנר: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 17 ומשהו. הבחירות שבהן ניצח חמאס היו ב-2006. אני מודע לכך שרבנים לא צריכים לעבור בחינות במקצועות ליבה, אז לנוחותו אציין שזה אומר שהן היו לפני (יותר מ)שמונה שנים. המשמעות היא שרוב אוכלוסיית עזה לא הצביעה עבור חמאס. תודה ששיחקת.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
