על פרשת דרכים
יוזמות השלום עומדות להביא להתגלמותן של הסתירות החבויות בחברה שלנו. רצון להסדר – כמובן, אבל גם שאיפות טריטוריאליות; רצון לפשרה – אבל אמונה בזכות מיוחדת ומכריעה על ארץ ישראל; רצון לנורמליות – אבל אולי אי יכולת להשלים עם הנורמליות".
– שאול פרידלנדר, "עם בוא הזכרון". הקטע הזה נכתב ב-1977. ההדגשות שלי.
הסערה בישיבת הממשלה האחרונה, בה נשא העבריין המורשע חיימון רמון, האיש ושלוש עדות השקר, את נאום הנקמה שלו במערכת המשפט, היתה חריגה. העובדה שממשלת לולמרט (כל הזכויות שמורות לעדי גינת) הקדישה לדרישתו של חיימון – האיש שלא ערער על הרשעתו – לוועדת חקירה ממשלתית יותר זמן משהקדישה לדיונים לפני מלחמת לבנון תפסה את הכותרות. כך גם העובדה שחיימון דרש בעצם להקדיש לפרשת המעשה המגונה בכפיה שלו אותם משאבים ממש שהוקדשו לחקירת המלחמה – ועדת חקירה ממשלתית.
לו אני חיימון, לא הייתי רוצה שכולם ישובו לדוש שוב בכך שבמהלך אותה ישיבה קצרצרה ביולי 2006 הייתי עסוק בעצם בעדכון מספר הטלפון של ה' בנייד שלי. אבל זה כנראה רק אני. שום ראש ממשלה חוץ מלולמרט לא היה מניח לחיימון לשאת דברים בדיון שנסב בעצם עליו, אבל כנראה כל המהלכים כשרים בנסיון להטיל אימה על מערכת המשפט, בכלל זה שכירת יועץ תקשורתי שתקיפת המערכת היא כל תפקידו.
כל ההלם והאימה האלה מנעו מן הציבור לדעת מה באמת טורף את שנתו של ראש ממשלתנו הזמני. לולמרט הציג לממשלה דו"ח מצמרר, הקובע כי 80% מיהודי רוסיה צפויים להתבולל (!) ולא להגר לישראל, ואלו מהם המהגרים מעדיפים, מסיבות לא ברורות, לצאת למדינות המערב דווקא. למה הם לא מגיעים לכאן? מי יודע, אולי הם מעדיפים מדינה שבה הציבור אשכרה שם לב כשראש הממשלה משנה את גרסתו מ"לא קיבלתי כסף במעטפות" ל"קיבלתי, אבל רק מאות דולרים".
לא היתה זו הפעם הראשונה שלולמרט מרחיק עדותו מישראל – אפשר להבין אותו, כמובן – ומעדיף לבחוש בענייניהן של מדינות אחרות: האיש שאמר לנועם שליט ש"אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי", הביע כשבועיים קודם לאותה ישיבת ממשלה דאגה עמוקה מ'התבוללות' ו'נישואי תערובת' בקרב יהודי העולם, וקרא ל"שנות את דפוס היחסים בין ישראל לתפוצות". לדברי ראש ממשלתנו, "ב-60 השנים הבאות העם היהודי צריך להיות הפרויקט של ישראל". למרבה הלעג – אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק – הוא ביקש מיד מיהדות התפוצות לממן את הפרויקט הישראלי הזה.
ראש ממשלתנו, בקצרה, סבור שישראל לא רק רשאית אלא גם צריכה להתערב במהלך חייהם של מיעוטים במדינות שנמצאות הרחק ממנה. הוא חושב שזה לא בסדר שאזרחית הרפובליקה הרוסית מחליטה להפסיק ללכת לבית הכנסת, ושזה ממש אסון שתושב מינסוטה מחליט לקשור את גורלו בגורלה של פרסביטריאנית דווקא, ואפילו מבלי לטרוח לשאול את לולמרט לפני שהוא מזמין אולם. הוא חושב שישראל צריכה להוציא כסף – את כספי אזרחיה, וגם את כספי תרומותיהם של אחרים – כדי להטיף לאותם אנשים.
איזו דרשה ישא בפניהם לולמרט? האם ינאם באזנם גבוהה גבוהה על יושרה ואמירת אמת? האם יצטט בפניהם את פסוקי הנביא (יש להניח שעל "שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד רודף שלמונים" הוא יעדיף לדלג)? מה יש ללולמרט להציע להם?
התפיסה הזו היתה פאתטית כבר אז, כשבן גוריון ביקש מ"חכמי ישראל" שבפזורה להביע דעתם על הדרך שבה צריכה ישראל לנהוג; היא היתה צורמת מאד, תקרית דיפלומטית, כשקרא אריאל שרון בתחילת העשור ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולבוא לישראל; וכשאותה קריאה נשמעת מפיו של לולמרט, נחרת בוז מלגלגת היא התשובה הראויה. אם רצה מישהו להצביע על האנומליה העיקרית בקיומה של ישראל, היא נמצאת בדברי ראש הממשלה.
הדרישה היא מגוחכת, כמובן, משום שלישראל אין שום דבר להציע ליהודי העולם, עוד פחות משיש ליהדות עצמה – שאותה הם משילים בהמוניהם מאחורי גוום.
* * * * *
זמן קצר לאחר הסופות בנגב, הפרעות של 1882, החלה נדידת עמים בביצה העמומה שהיתה מזרח אירופה: מיליוני יהודים שישבו עד אז בדוחק בבית השחי של אירופה, החלק המפגר והריאקציונרי ביותר שלה, פתחו במנוסה.
קיומם של היהודים – מאוסים ומושפלים, אבל נסבלים – היה נסבל לאורך רוב ימי הביניים והעת החדשה. מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט – העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב. הוא אמנם לא העניק להם שוויון זכויות – זה יקרה רק במאה ה-19 – אבל באותה תקופה גם מיעוטים דתיים אחרים לא נהנו ממנו. יהודים רבים ישבו בצרפת במאה ה-17 וה-18, וגרשום שלום הראה כיצד רעיונות גאולת העולם של התנועה הפרנקיסטית השפיעו על המהפכה הצרפתית – שמיהרה להעניק להם זכויות אזרח. כששחררו הליברלים האיטלקים את רומא והפכו אותה לבירתם, קריאת הקרב שלהם היתה "אדגארדו מורטארה", הילד היהודי שחטף וניצר האפיפיור פיוס התשיעי (אם כי לא נראה שהתעלל בו מינית).
חילותיו של נפוליאון נשאו עמם את בשורת השוויון בכל אשר ילכו. אבל הם לא הרחיקו לבוא אל הביצה המזרח-אירופאית. הרבנים התנגדו למהפכה ולנפוליאון בכל תוקף, אבל בכל מקום שבו נראה כידון צרפתי, קרסו חומות הגטו. המהפכה הפנימית שהחל משה מנדלסון קיבלה עתה גושפנקה ציבורית: ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם.
מזרח אירופה היתה, במאה ה-19, קדרה מבעבעת של לאומנות. כל שליש שבט ורבע אומה הצמיחו מתוכם אינטלקטואלים, שהחלו לדרוש עצמאות. אלא שבחבל המיוסר הזה מעולם לא היתה הומוגניות תרבותית או אתנית, וודאי לא רציפות כזו. שתי קבוצות – יהודים וגרמנים – ישבו בכל פינה של מזרח אירופה. זהות אוסטרית לא היתה קיימת כלל. הונגריה כללה גם נתחים מצ'כיה ומה שלימים יכונה יוגוסלביה. רוסיה ניהלה מלחמות תכופות עם טורקיה, שעם שכבר הצדיקה את הכינוי "האיש החולה שעל הבוספורוס", עדיין היתה כוח שיש להתחשב בו.
אירונית, הדגם המוצלח יותר היה הטורקי: שיטת המילטים הטורקית הקטינה חיכוך בין קבוצות אתניות ודתיות. שאיפתם של רסיסי הלאומים המזרח אירופאים למדינה 'טהורה' – בין אם מדובר בפולנים, אוקראינים, הונגרים או צ'כים – הולידה עוינות בין אתנית חריפה. כמיעוט דתי דחוי גם כך, שימשו היהודים שעיר לעזאזל יעיל למדי בידי השלטונות, שרצו להסיט את האיבה מהם והלאה. המשטר המפגר ביבשת, זה של הרומאנובים, ניהל מדיניות אנטישמית רשמית והצר שיטתית את צעדיהם של המתקדמים שבנתיניו. ב-1882, נהנו הפוגרומצ'יקים מחסות רשמית-למחצה של השלטונות, ופרפורי הגסיסה של הרומאנובים ישאירו מאחוריהם משהו ארסי עוד יותר: אותו זיוף של האוכארנה הצארית, הפרוטוקולים של זקני ציון.
אבל זה יצריך עוד 20 שנים. לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית של מזרח אירופה לא היתה כל כוונה לחכות. ב-20 השנים הללו, כשלושה מיליונים מהם יהגרו, רובם המכריע לארצות הברית, שעדיין היתה מדינת הגירה. רבים אחרים יימלטו לדרום אמריקה. מספר זעום יהגר לפלסטינה.
מי היו המהגרים?
* * * * *
בדרך כלל הם היו אנשים צעירים, בעלי יוזמה, שהתייאשו מסיכוייהם להתקדם בביצה הטובענית בה נולדו. השמרנות הטבעית של בני האדם משאירה את רובם במקום מולדתם. מהגרים הם, לעיתים קרובות מאד, חוד החנית של חברות; במיוחד, לאסונן, של חברות גוועות.
רובם של המהגרים, כאמור, באו לארצות הברית. הם חוללו פיצוץ אוכלוסין של ממש באוכלוסיה היהודית שלה. הם חיפשו – עד כמה שניתן להכליל, כשמדובר בקבוצות גדולות כל כך – את אושרם האישי, והם התאימו לארצות הברית ככפפה ליד. הם הגיעו עם תפיסת "תיקון עולם" שונה לחלוטין מזו הישנה, שהתבססה על הצורה הנכונה לקשירת שרוך נעל: הם רצו להיטיב את העולם. רבים מהם היו סוציאליסטים ואנרכיסטים, אבל גלי ההגירה העניקו תנופה עזה ליהדות הרפורמית בארה"ב, שבצעד נועז שינתה את הליטורגיקה העתיקה, והפסיקה את התפילות לבוא המשיח ובניית המקדש: כל העולם היה המקדש, השליחות לבנייתו מחדש היתה המשיחיות; תפיסת הגלות בוטלה, שכן הרפורמים קראו ליהודים לאמץ את המדינות שבהן חיו. לאלו מאיתנו שגדלו בישראל קשה להבין עד כמה נלעג נראה, לא כל כך מזמן, הרעיון שמשאת נפשם של יהודים היא לשוב ולהתיז את דמן של בהמות בבית מטבחים גדול, הניצב לא רחוק מגולגותא וגיא בן הנום.
התפיסה הרפורמית היא נזיד דליל מאד, הומניזם במסווה של אמונה דתית, למי שהורגל בתפיסה האורתודוקסית. ישנן שורה של דרכים להקים דת: המייסד יכול למצוא ספר שאיש לא הכיר קודם לכן (היי, זה עבד לשרלטנים שכתבו את ספר הזוהר וספר המורמונים), או לחלום חלום (או לומר שחלם חלום), או להסתגף ולקבל חזיון (והמסתגף, מובטח לו שיקבל חזיון). ועדה של רבנים שמחליטה מה נשאר ומה הולך היא לא אחת מהן.
התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת (כדבריו של נייבור, הנצרות האמריקנית גורסת ש"אל נטול זעם הביא אדם נטול חטא אל גן העדן, בתיווכו של ישוע נטול צלב"). אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה"ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.
הם השאירו מאחור קבוצה גדולה מאד של יהודים, אלה מהם שדבקו בדתם, שנחלקה, שוב בקווים גסים, לשתי קבוצות עיקריות: חרדים למיניהם (מתנגדים וחסידים) ובונדיסטים. "תיקון העולם" של החרדים הצטמצם לתפילות ולשריכת שרוכים. הבונדיסטים, מצד שני, טענו שהיהודים הם לאום מלאומי מזרח אירופה, ושכתנועה סוציאליסטית עליהם לפעול לצד העמים שבתוכם חיו, תוך תקווה לקבלת אוטונומיה. אם הרפורמים דיברו בשפת המקום, ותרגמו אליה את כתבי הקודש, הבונדיסטים קיבלו את האידיש, השפה המקובלת בקרב יהודי מזרח אירופה, כשפה הלאומית.
* * * * *
והיו המינים. קבוצה קטנה ופרועה של לאומנים יהודים, ששאפו את אדי הרעל של הלאומנות של האליטה שבקרבה חיו, הפנימו את ערכי האנטישמיות. תחילה הם הגדירו את היהדות כ"מת מהלך", המבעת את אירופה; אחר כך הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את היהודים מאירופה בכלל. ולא, הם לא התכוונו להביא אותם לאמריקה או כל מקום חיובי אחר (האקס-טריטוריאליסטים נבעטו במהירות מהתנועה הציונית): הם רצו להביא אותם, במיטב המסורת הרומנטית האירופית, אל מולדתם המדומיינת.
וכדי לברוא את אותה מולדת לא קיימת, הם שחררו את כל השדים שהיהדות האורתודוקסית בלמה. הם העלו באוב את הזיות המשיחיות, ושברו את השבועות שהשביעו הרבנים את מאמיניהם כדי למנוע את השואה שמשיחיות תמיד נושאת עמה. הם הטיחו עצמם לאחור, לא אל ימי המשנה והתלמוד העלובים, נעדרי הזוהר, אלא אל ימי הברבריות התנ"כית, אל המיתולוגיה של שמואל המשסף את אגג בגלגל ורצח ילדי העמלק. הם כרכרו סביב המעשייה הבעייתית מאד של מצדה, אותה גאולה באמצעות שחיטה הדדית ורצח ילדים שלרבנים היתה התבונה להעלים. הם התרפקו על "כובשי כנען בסופה". מי שכתב את
חרבי! אי חרבי, אי חרב נוקמת!
חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!
אים, משנאי? אכריעם לטבח,
השמד השמידם! אכלם, אכריתם,
אכרית, אשביתה מאנוש זכרמו….
חרב-גאוותי מדמם אשכירה,
ארחץ פעמי בדמי חלליהם…
ידע היטב ש:
שפתי מה דובבו? קרבות אחפוצה?
אן הוליכוני שולל עשתונותי?…
חרב אחזתי… כבר יבשה אזרועי!
עבדות ניצחת אין-איל שמתני,
דוכאה גם רוחי, שחותי מאדם.
עבד-עבדים כבר היות הסכנתי.
והבין שהנקמה מרעילה את נשמת הנוקם, הופכת אותו למפלצת. הוא היה מסוגל לכתוב גם את השורות הבאות, הרחוקות כל כך מישראל:
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…
אבל טשרניחובסקי הוא נטע זר כל כך, פגאני כל כך, שהוא מעולם לא נקלט; והציונים, אם שקיבלו את החזון שלו – או את אחד החזונות שלו, שכן האיש הראה גם ניצנים של לאומיות אוקראינית – השליכוהו לקרן זווית בשל דבקותו המוזרה, האנושית והכה לא יהודית, באשתו הרוסיה והנוצרית.
היהדות האורתודוקסית העמידה רק סוג אחד של גיבורים: רבנים. אפילו את דוד, הרוצח את אוריה כדי לזכות באשתו והנוקם הערמומי באויביו מן הקבר, הפכו – באמצעות אפולוגטיקה צולעת במיוחד אפילו לאורתודוקסיה – לתלמיד חכם. כך אין מייסדים אומה. הציונים הוציאו מאפילת ההיסטוריה, לשם הושלכו בצדק, את החשמונאים ואת קנאי מלחמות החורבן ומרד בר כוכבא. כמו הרומנים ובורביסטה שלהם, כמו הגרמנים המתרפקים על ארמיניוס, כהונגרים המתגאים באטילה ובמאגיארים, מצאו הציונים את הגיבורים הלאומיים העתיקים שלהם.
ועם הוצאתם מקברם, עלה עמם רפשם. החשמונאים הנהיגו מדיניות של דיכוי דתי ואילצו את האדומים להתגייר על פי חרב. האתוס של מצדה וביתר הוא אתוס התאבדותי. הציונים השביעו את רוחו של המשיח וקראו לה לבוא להלחם לצידם – זה, הרי, פשרה של הבחירה בין אוגנדה וציון: לא תכון ממלכה יהודית שאיננה בציון. והמשיח היהודי הוא משיח של השמדת עמים, משיח מגואל בדם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – אשרי מי שיאחז וינפץ את עולליך אל הסלע!
האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם. בכך הם, כמובן, יהודים אורתודוקסים ותו לא – אבל האורתודוקסיה הקפידה כל השנים, עם שהיא מסיתה את בניה כנגד האומות שבקרבן את יושבים, לנטרל את הסכנה שבמימוש הפנטזיה. הציונים חטפו את הפנטזיה והפכו אותה למציאות – ושחררו את כל השדים האורתודוקסיים, ובשלב מוקדם מאד: כבר אחד העם מתלונן על הגסות והאלימות שנוהגים ה"חלוצים" בילידים. החומות שעמדו בין הפנטזיה ובין המציאות היו "דרכי שלום": ההבנה, הידיעה, שעם כל הזעם הדחוס, התפרצות כלפי ה'גויים' רק תוביל לפוגרום. אבל הציונות, בהבשילה בעולם שלאחר מלחמות העולם – היינו, בעולם שבו השמדת עם היא ממשות, לא רק פנטזיה – מוטטה את הגדרות הללו: האורתודוקסים התחילו להזות שעת המשיח מגיעה, ושגדרות "דרכי שלום" קורסות בפני הבולדוזר של "יד ישראל תקפה". שעת הנקמה הגדולה, נקמה על מאות שנים שנזכרו בכוונת מכוון של השפלת בניו הנבחרים של אלוהים, הגיעה. שנאת אדם כמעט בת אלפיים התעוררה והנה יש בידיה נשק גרעיני.
* * * * *
ב-1882 עמדו היהודים על פרשת דרכים. הבונדיסטים ניספו בגל גדול שלא היתה להם, ולא יכלה להיות להם, כל השפעה עליו – אותו גל שמחה עמו את כל מזרח אירופה הבורגנית. כמו ליברלים וסוציאליסטים אחרים, כמו מניינה ובניינה של האינטליגנציה הפולנית כולה, הם הושמדו – תחילה על ידי צלב הקרס ואחר כך על ידי הפטיש והמגל. החרדים המשיכו בשלהם: הם מבזבזים את ימיהם באותה תפלות. הם לא תרמו דבר, ולא יתרמו דבר, למין האנושי.
נותרו שתי אופציות. האחת היא המדינה המסוכנת ביותר בעולם ליהודים, שקיומה מסכן יהודים בשאר העולם, הנמצאת דרך קבע במלחמה ואיננה יודעת מה לעשות כשאיננה במלחמה; שכל מה שמחזיק את תושביה יחדיו הוא השכנוע שכל העולם קושר נגדם ושכל מקום מסוכן יותר – ושבכל זאת הצליחה להשיל כשביעית מתושביה בשנות קיומה הקצרות, שיעור בריחה שמעלה בדמיון את אירלנד של המאה ה-19. זו מדינת קסרקטין זעופה וחשדנית, מדינה שאיננה מעלה בדעתה שהיא שייכת לאזרחיה, מדינה המשמרת את הלאומנות המעופשת של מזרח אירופה שאיננה עוד, ושמחפשת נואשות תגבורות מחו"ל שיחליפו את הנמלטים ממנה, מדינה שמתעקשת לשמור – בחוק – על המשמעות המצומצמת ביותר ושונאת האדם ביותר של היהדות, שהצליחה, כל השומע יבכה, להעמיד חוקים נגד נישואי תערובת, ושמתעסקת אובססיבית בשאלות של טוהר דם. מדינה, כפי שיעידו דברי לולמרט, מתייחסת לשאר יהודי העולם, בין אם הם רוצים בכך אם לא, כבשר תותחים עתידי.
השניה היא יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי המצליח ביותר בעולם, ככל הנראה בכל ההיסטוריה. הציבור הצעיר בקרב יהודיה הולך ומנתק את קשריו עם החלקים המזעזעים במיוחד של המסורת, ובמיוחד עם ישראל, אותה רואים רבים מהם כסרח עודף מביך, פאדיחה משפחתית שאין מדברים עליה בחברה מנומסת.
ולולמרט, קריקטורה של ראש ממשלה, התגלמות אפסותה הפוליטית של מדינת היהודים, מדינה שרוב תושביה מתעבים אותו אך אינם מצליחים להפטר ממנו, מעז למחות על 'התבוללות', על ההחלטה לנוס מהמדינה שהוא עומד בראשה, ולדרוש מיהודי העולם להקשיב לו. לו. ללולמרט, על כל משקלו המוסרי. כשא.ב. יהושע אמר זאת, זה היה מעליב; לשמוע את זה מלולמרט, זה סתם מביך. או יכול היה להיות מביך, אילו מישהו עוד טרח להקשיב לו.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
"ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם."
אני רוצה לתהות על הסייפא של המשפט הזה. כידוע ודאי לך יוסי, יהודים היו חלק מרכזי ביותר במהפכה הבולשביקית. זו רק דוגמא אחת לעובדת היותם של היהודים מיעוט מתבלט, כמעט בכל מקום שבו הם נמצאו (או נמצאים). כמעט תמיד שיעורם בין תפקידי המפתח בחברה עולה בהרבה על שיעורם באוכלוסיה.
עכשיו, אני בטוח שאתה, כמוני, מקבל בחילה למשמע הקשקוש הקבלי על כך שליהודים יש נשמה יתרה על פני הגויים, ושרק הם באמת "אדם", או באמת מחוברים לאלוהים וכו'. אז זאת לא יכולה להיות הסיבה להתבלטותם.
אני בטוח שאתה גם לא חושב שמדובר בעניין גנטי, כלומר שהיהודים הם גזע עליון. כמובן שלא, מה עוד שיהודים בלטו גם במקומות כמו עירק ומרוקו, והגנים שלהם ממילא שונים מאלו של בני-דתם האירופאים.
מה נותר? לדעתי נותר העניין התרבותי, כלומר השפעתה לטובה של המורשת התרבותית של היהודים עליהם. מה אתה אומר? הייתכן? הייתכן שאותה יהדות דכאנית ופרימיטיבית דווקא הכשירה בצורה מוזרה את בניה להצטיין כפקידים ורופאים ומשפטנים ומני מהפכנים?
אם כן, למרות ש"חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם"; עדיין ודאי שיהדותם נתנה להם לא מעט.
תומר, אני הייתי מחפש את ההסבר הסוציולוגי – מיקומם של היהודים בחברות פוסט-נוצריות ובחברות מוסלמיות – כיצד ההגבלות והאיסורים השונים והמשונים שהשיתו על היהודים מאות בשנים קודם לכן, הביאו עם בוא האמנסיפציה את היהודים להיות מה שאתה קורא "מיעוט מתבלט".
אני חושב שהתשובה היא תרבותית במלואה וגנטית למחצה. יהודים, תמיד, העניקו לילדיהם חינוך, לכל הפחות ידיעת קרוא וכתוב ובדרך כלל הרבה יותר. בחלק גדול מהקהילות לימדו לא רק את הבנים, אלא גם את הבנות. יהודים גם דיברו לפחות שתי שפות, ובדרך כלל יותר. עד כאן באשר לחלק התרבותי.
ועכשיו החלק הגנטי: מבחנים גנטיים הראו שבארה"ב, יהודים ממוצא אשכנזי הם הקבוצה בעלת האייקיו הגבוה ביותר. איך זה קרה? כנראה מתוך ניסוי בלתי מודע בגנטיקה השבחתית, תוצאת התפיסה שהעילוי והתלמיד חכם הוא השידוך הטוב ביותר.
עכשיו, בפני עצמו הדבר הזה לא העניק כל תועלת ליהודים, כל זמן שנשארו יהודים: הבזבזו הגדול ביותר של המאות האחרונות הוא העובדה שמיטב המוחות טחנו את הבלי אביי ורבא, במקום להתעסק בדברים חשובים באמת. רק היציאה מן הגטו הפנימי איפשרה לפוטנציאל הזה להתממש.
נהדר! כך או כך, מסתבר שתרבות שמתמקדת במילה הכתובה ופרשנותה היא לא דבר שראוי לזלזל בו. ודאי שטוב מאוד שהיהודים נפתחו לדברים נוספים לבד מהתלמוד, אבל עכשיו משנפתחו, אולי ראוי להמשיך ולהנחיל ערכים מסורתיים שכאלה.
ומושא, ישנם עוד מיעוטים רבים שדוכאו, ולא התבלטו כך.
אתה טועה. מעולם לא נערכו מבחנים גנטיים שהראו שליהודים יש אייקיו גבוה יותר, ולו בגלל שאין למשפט הזה שום משמעות.
אתה ככל הנראה מתכוון ל"עקומת הפעמון" הידועה שהראתה שלאוכלוסיות מסוימות יש IQ גבוה או נמוך יותר מאשר באוכלוסיות אחרות. המחקר לא הראה (ולא יכול היה להראות כי לא היו לכותביו הכלים המתאימים) שום קשר חד-משמעי בין ממצאיו לגנטיקה.
אני כמובן לא שולל את האפשרות שיש שונות גנטית בין גזעים/לאומים/קבוצות אתניות שונות שמתבטאת ב-IQ, אבל גם אם הקשר הזה קיים יש ספק גדול אם הוא חד-חד ערכי או עד כמה הוא באמת רלוונטי בפרטים בוגרים.
"כנראה מתוך ניסוי בלתי מודע בגנטיקה השבחתית, תוצאת התפיסה שהעילוי והתלמיד חכם הוא השידוך הטוב ביותר"
אני מקווה מאוד שאתה מבין שלפי התאוריות המקובלות היום יש מספר סוגים שונים של אינטלגנציה שלא בהכרח קשורים זה בזה. אני בכלל לא בטוח שפרט שהגנים (נניח) שלו מקנים לו סיכוי טוב יותר להתגלות כעילוי יעזרו לצאצאים שלו לנסח את תורת היחסות.
הסיבה לכך שיהודים בלטו ביחס לשיעורם באוכלוסייה היא סוציולוגית בעיקרה. האיסור על יהודים להחזיק או לעבד קרקעות דן רבים מהם לחיים בעיר. החיים בעיר הם תמיד מורכבים יותר, מתוחכמים יותר, פוליטיים יותר מהחיים בכפר. החיים בעיר מגדילים את הסבירות לעסוק במשרות כמו פיננסים, מסחר, רפואה ופקידות. כל זה היה מכוון על-ידי האליטה הפאודלית בימי הביניים. בכל ממלכה התפתח הצורך באליטה ביורוקרטית ומסחרית שלא יכולה להצמיח שושלת שתאיים על זו שבשלטון. בעבר הרחוק השתמשו בסריסים. בעבר הפחות רחוק – ביהודים.
הטיעון הגנטי הוא חסר שחר וחסר ערך. אם ברצוננו להוכיח שהיתה קיימת השבחת גזע לאנשים אינטליגנטיים יותר, עלינו להוכיח שאנשים אלה התרבו יותר. גם אם האדם הנבון נחשב לשידוך יותר מוצלח, זה לא אומר שהטפשים יותר נותרו בלא שידוך. הם בדרך כלל התחתנו עם נשים פחות מיוחסות והולידו לא פחות ילדים מהחכמים.
הסיבה לעליונות אינטלקטואלית אצל יהודים היא מצבם הסוציו-אקונומי, בדיוק כמו אצל אוכלוסיות עירוניות ומודרניות אחרות בהשוואה לאוכלוסיות כפריות בתרבויות מפגרות. מה גם שמבחני המשכל הללו אינם אובייקטיביים, אלא תלויי תרבות, ולכן לא יכולים להעיד על תכונות גנטיות.
"הייתכן שאותה יהדות דכאנית ופרימיטיבית דווקא הכשירה בצורה מוזרה את בניה להצטיין כפקידים ורופאים ומשפטנים ומני מהפכנים?"
ייתכן שהיא הכשירה אותם באותה מידה שבה העבדות הכשירה את ספרטקוס להיות מצביא.
לדחיפה שהיהדות הדכאונית נתנה למיטב בניה יש גם צד אפל מאוד – מספיק להיכנס למאה שערים כדי לראות מה קרה לאותם יהודים שלא השכילו או הצליחו להשתחרר מלפיתת החנק שלה, או אתה יכול להגיע לחברון ולהתבונן באלו שעדיין חיים את היהדות הפרימיטיבית.
מבחינתי, לא כדאי לתחזק דת שמקימה התנחלויות ומסתגרת בגטאות רק כדי להכניס שופטים יהודים ל-SCOTUS.
אגב, זאת דעתי לגבי כל דת ודת, כאשר רק לדתות ה"רפורמיסטיות" – דתות לייט – יש זכות כלשהי להתקיים.
הערה היסטורית קטנה לפוסט איכותי:
אמנם 'באנגליה של הפוריטנים… קרא הפרלמנט ליהודים לשוב', אבל הוא יכול היה לעשות זאת רק משום שאותם אנגלים בדיוק גירשו את היהודים כמה מאות לפני כן.
אם כבר הערות היסטוריות קטנות, זה לא *בדיוק* אותם אנגלים…
“אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי“
שיבואו היסטוריוני העתיד לחקור את תהליך שקיעתה של הרפובליקה הישראלית למשפט המצמרר/המכעיס/המבזה הזה יהיה מקום נכבד ויוקדשו לו פרקים נבחרים. תקליקו על הלינק שיוסי קישר לרשימה של רינו צרור. כדאי.
צ"ל: כשיבואו היסטוריוני העתיד וכו'
החצי הראשון של הפוסט הרבה יותר טוב מהחצי השני, שהוא הרבה יותר מדי "זנדי" לטעמי. בין אם רוב היהודים מתייחסים למי שהיו יהודים בתקופת החורבן אם לאו, יהודים תמיד היו והם תמיד – אבל תמיד – ערגו לחזור לארץ ישראל. לא מומצא פה שום דבר. זה לא ששטפו לאנשים את המוח עם משהו בנוסח פול באניון ("גיבור עם" אמריקאי שהומצא על ידי סוכנות פרסום). עובדה שאוגנדה לא עבר.
תרצה לומא שהיהודים שטפו לעצמם את המוח לאורך הדורות? סבבה, אבל זה לאורך הדורות. לא משהו שהומצא לצורך התנועה הלאומית היהודית במאה ה-19.
"בין אם רוב היהודים מתייחסים למי שהיו יהודים בתקופת החורבן אם לאו" שאלה שכלל לא נגעתי בה, אבל תסכים איתי שגם אם כל יהודי אירופה במאה ה-19 היו ממוצא פלסטיני טהור, פלסטינה לא היתה בשום פנים ואופן מולדתם?
"יהודים תמיד היו והם תמיד – אבל תמיד – ערגו לחזור לארץ ישראל. לא מומצא פה שום דבר" לא עולה מהראיות. העובדה שמישהו מתפלל למשהו לא אומר שבאמת יש לו קשר אליו. העובדה היא שהיו קהילות גדולות בסוריה והיו קהילות גדולות במצרים אחרי הכיבוש הערבי, אבל דווקא באמצע כמעט לא היה כלום. העובדה היא שמטיילים יהודים בימי הביניים *עקפו* דרך קבע את פלסטינה, ושאחנו יודעים על העליה של יהודה הלוי, הרמב"ן, יהודה החסיד, הגר"א וכו' משום שהן היו חריגות כל כך.
"אבל זה לאורך הדורות. לא משהו שהומצא לצורך התנועה הלאומית היהודית במאה ה-19." לאורך הדורות הצטוו יהודים לא להגר לפלסטינה, והתלמוד והרבנים העלימו כל זכר למיתוסי מלחמות השחרור. אפילו את חנוכה הם הפכו לחג דתי של נס גרידא. החפירה של המיתוסים הללו – אם אינני טועה, יוספוס תורגם לעברית רק במאה ה-19 – פועלת במובהק בדגם של הלאומנות של המאה ה-19.
"יהודים תמיד היו והם תמיד – אבל תמיד – ערגו לחזור לארץ ישראל"
לא יודע, לא יודע. מהכרותי המוגבלת עם יהודי חבר המדינות (עד לאחרונה אחת מאוכלוסיות היהודים הגדולות ביותר), אני יכול להגיד שרבים מאוד מהם רואים בעצמם קודם כל אירופאיים מתורבתים ורק אחר כך יהודים – בשבילם ישראל היא קרש קפיצה לבנטני אל הארץ המובטחת – ארה"ב, או לכל הפחות קנדה ואוסטרליה.
שים לב שחלק גדול מאוד מה"יורדים" הם "עולים" לשעבר.
מסקרנות – האם תוכל להסביר, בבקשה, איך ישראל מהווה "קרש קפיצה" (בהשוואה לרוסיה)?
כן – כי רוסיה היא מדינה עלובה ומגעילה וישראל פחות. מספק אותך?
מה לא היה ברור בשאלה שלי?
אחזור שוב – איך ישראל מהווה קרש קפיצה טוב יותר להגירה למערב מאשר רוסיה?
אסף,
בישראל קל יותר לקבל Green Card, פשוט יותר לשלוח בקשות הגירה לשגרירויות מדינות המערב (אל תשכח שרוסיה כרגע מנהלת מלחמה קרה נגד בריטניה וכל מזרח אירופה), פשוט יותר לבנות קשרים עסקיים ואישיים בארצות המערב, פשוט יותר להשיג השכלה (רוסיה היא כ"כ מושחתת שללא שוחד גם איינשטיין יתקשה להתקבל או לסיים אונברסיטה), כאן יותר בטוח (ברוסיה הפשע משתולל ובאזורים מרוחקים עדיין ברוני הסמים שולטים בכל וגיוס החובה ברוסיה הוא כמעט גזר דין) ויש יותר אפשרויות להתקדם בחיים (ברוסיה עדיין מונהג דרכון פנימי – אם לא נולדת במוסקבה, הסיכוי שלך לעבוד ולהתגורר שם באופן חוקי הוא נמוך מאוד).
בקיצור, מה שאמר אורי – כאן פחות מגעיל.
תודה על התשובה.
אלכס,
אני נוטה להסכים אתך שלא מעט עולים מחבר המדינות רואים את עצמם בעיקר כאירופאים תרבותיים ולא ממש "מתחברים" לאווירה התרבותית של ישראל. זאת אני אומר על-סמך התרשמותי בלבד; לא נראה לי שיש מאגר נתונים מוכן בו ניתן להשתמש כדי לאמת או להפריך התרשמות זו
אבל לעניין השימוש בישראל כ"קרש קפיצה" להגירה למדינות המערב, יש מן הסתם נתונים סטטיסטיים בדוקים. כמה אחוזים מבין עולי חבר המדינות (נניח, מ-1990 ועד היום) היגרו מישראל לארצות המערב (כולל אוסטרליה, לצורך העניין)?
מני,
מתוך מסמך שהוצג בכנסת בשנת 2006:
* בתקופה שנבדקה ירדו מהארץ כ-72,000 (7.6%) מתוך כ-939,000 עולים, 9,100 מהם היגרו לרפובליקה הרוסית ו-5,250 היגרו לאוקראינה.
* שיעורי הירידה בקרב העולים מחבר המדינות גדלו במשך השנים: 3.8% מכלל מי שעלו לישראל בשנת 1990 ירדו בתוך החמש השנים הראשונות לשהייתם בארץ; 6.7% מכלל מי שעלו לישראל בשנת 1997 ירדו בתוך חמש השנים הראשונות לשהותם בארץ.
* שיעור הירידה בקרב העולים הלא-יהודים מחבר המדינות הוא יותר מכפול משיעורם בקרב העולים היהודים.
המסמך המלא כאן:
http://www.knesset.gov.il/MMM/doc.asp?doc=m01591&type=doc
תודה אסף
אבל לא נראה לי ש-7.6 אחוזים מכלל העולים הם "רבים מאוד"
יוסי: "תסכים איתי שגם אם כל יהודי אירופה במאה ה-19 היו ממוצא פלסטיני טהור, פלסטינה לא היתה בשום פנים ואופן מולדתם"
לא יודע. מולדת היא מונח מופשט, במידה רבה. מהי, למשל, מולדתו של מיודענו אביגדור ליברמן: בריה"מ, מולדובה או רומניה? אני די בטוח שאם נשאל אותו, הוא בכלל יגיד שמולדתו היא ישראל, וכוונתו באומרו מילה זו תהיה קצת שונה ממה שאני או אתה רואים בה (ליברמן יטען, מן הסתם, שתקוע, בה הוא גר, היא חלק מישראל; אני חושב אחרת).
או שאלה מעניינת יותר: האם עבור תושבי אנטוליה בני הדת היוונית-אורתודוקסית ב-1923, ממלכת יוון (כפי שקראו לה אז) יכלה להיחשב למולדתם? אני לא יודע מה היינו עונים היום על השאלה הזאת, אבל בעיני הקהילה הבינלאומית דאז היא נחשבה ועוד איך. שלא לדבר על כך שכל התנועה הלאומית היוונית המודרנית נוסדה במידה רבה בעיר אודסה (כפי שהתנועה הלאומית היהודית המודרנית נוסדה במידה רבה בעיר באזל)
יוסי: "לא עולה מהראיות. העובדה שמישהו מתפלל למשהו לא אומר שבאמת יש לו קשר אליו. העובדה היא שהיו קהילות גדולות בסוריה והיו קהילות גדולות במצרים אחרי הכיבוש הערבי, אבל דווקא באמצע כמעט לא היה כלום. העובדה היא שמטיילים יהודים בימי הביניים *עקפו* דרך קבע את פלסטינה"
עובדה היא שאחרי הכיבוש הערבי, המרכזים היהודיים בארץ-ישראל (אתה יכול לקרוא לה פלסטינה אם אתה רוצה) המשיכו להתקיים ולהשפיע על העולם היהודי. שתיים מתוך שלוש השיטות המרכזיות של רישום קריאת הטקסט המקראי (המסורה) נוצרו כאן, וחכמי בבל היו צריכים להשקיע הרבה מאמץ על-מנת לשכנע את קהילות הפזורה היהודית בעליונות סמכותם ההלכתית על-פני זו של רבני ארץ-ישראל. מי שהחריב את יהדות ארץ-ישראל לא היו הערבים (ובטח שלא קיסרי ביזנטיון); אלה היו הצלבנים.
אני לא בטוח אם אתה צודק לגבי הנוסעים היהודיים של ימי הביניים (בנימין מטודלה, למשל, ביקר בירושלים, ואשתורי הפרחי בכלל התיישב בבית שאן). אבל בכל מקרה, מדובר בתקופה שאחרי 1099, והיא שונה בהרבה ממה שהיה כאן לפני השנה הזאת.
יוסי: "לאורך הדורות הצטוו יהודים לא להגר לפלסטינה"
והרבנים שאותם הזכרת, אשר עלו לארץ (לעתים עם תלמידיהם) או שלחו את תלמידיהם לכאן, לא ידעו על הציווי הדתי הזה, נכון?
יוסי: " אם אינני טועה, יוספוס תורגם לעברית רק במאה ה-19"
תרגום מלא ומדויק כנראה כן; אבל עיבוד בצורת "ספר יוסיפון נכתב אי-שם בסוף המאה ה-10, אם אינני טועה. זה שמבחינה מדעית "ספר יוסיפון" הוא שיבוש יותר מאשר תרגום, אינו אומר מאומה לגבי חשיבותו בעיני היהודים של ימי הביניים
העליות היו חריגות ואנשים עקפו מפני שזה היה מסוכן, כי היה פה אזור מלחמה.
נכון, הצטוו לאורך הדורות – ולמה היה צריך לצוות? כי רצו. 🙂
וכן, זה שאתה מתפלל לשנה הבאה בירושלים הבנויה כל החיים שלך כן אומר משהו אפילו הרבה משהו, בהנחה שאתה בנאדם מה מאמין באמונות שלו 🙂 סבא שלי וכל אבותיו לפניו בהחלט התכוונו לכל מלה. אין לי צל צלו של ספק.
ושוב: האש שכבה כבויה כמעט כליל, אבל קיימת כל הזמן. ברגע שהיה ניצוץ – כמו למשל שבתאי צבי – זה נדלק באופן חוצה יבשות ביותר.
אסף – כי פה חייבים לקבל אותם, ואפשר לעבוד בשקט על הוויזה.
אלכס – יהודי חבר המדינות הם מקרה חריג. הקומוניזם עשה את שלו. חלק קטן שמר על קשר, הרוב איבד את רוב הקשר.
בכל מקרה, אני מדבר על יהודים היסטורית, במאה ה-19 ולפניה. גם יהודים שעזבו את העולם היהודי ונעשו חילונים לא בהכרח כמהו לארץ ישראל, אפילו אם נשארו יהודים בזהותם.
אבל העם היהודי לאורך הדורות, זה שהיה חופף לדת היהודית, זה שאם עזבת את הדת עזבת גם את העם – העם הזה תמיד ערג לארץ ישראל. זה בליטורגיה, לא משהו אופציונלי. 🙂
ומה אתה הולך לעשות לגבי זה???
לולמרט מתחיל להתפשט
http://www.hyperorg.com/blogger/2008/07/13/can-lolkatz-be-far-behind/
לולמרט זה שלי עוד ממאי:
http://nimrodavissar.com/blogica/archives/84
ולגבי הפוסט עצמו: "האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם"
כן? כמו, למשל, מקורבי הצאר הרוסי, קיסר גרמניה והממשלה הבריטית, אותם ניסה הרצל לרתום למימוש תוכניותיו? או ממשלה בריטית מאוחרת יותר, ממנה הוציא וייצמן את הצהרת בלפור? או הממסד הצרפתי, אתו שיתף בן-גוריון פעולה באופן הדוק ביותר מאמצע שנות ה-40 עד אמצע שנות ה-60? או כל הממשלים האמריקאיים מימי טרומן ואילך, שישראל הפכה לעושי דברם (למעט יוצאים בודדים מהכלל) זמן-מה לפני שהלובי היהודי בארה"ב הגיע לעוצמתו הנוכחית?
לציונים היו די והותר אויבים — קודם כל, כמובן, ערביי פלשתינה (לא לחינם השתמשתי כאן בכתיב המנדטורי), אבל גם רוב המשטרים הערביים והמוסלמיים האחרים. לא היה להם שום צורך לחפש אויבים נוספים; להפך, הם ניסו לרכוש בעלי-ברית בכל מקום שאפשר. אם כבר מדברים על שנאת הגויים הלטנטית, שאכן קיימת למכביר בתודעה הקיבוצית היהודית, הציונים הפכו אותה לרציונלית יותר, בהפנותם אותה רק לעבר אותם גויים שהפריעו להגשמת חזונם. גם המצב הזה, כמובן, אינו אידיאלי, אבל אני מוכן לראות בו התפתחות חיובית
ביקורת אינטלקטואלית על דרכן של תנועות לאומיות היא, בדרך כלל, לוקסוס שיכולים להרשות לעצמם מי שנהנים מהצלחתן של אותן תנועות (למי שהובסו על-ידן ולא הצליחו להשיב להן כגמולן בשלב כלשהו יש בדרך-כלל דאגות דחופות יותר מביקורת אינטלקטואלית). זה לא הופך את הביקורת לפסולה, חלילה. זה רק אומר שכדאי לנסח ביקורת כזאת עם כמה שפחות פאתוס
"מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט – העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב."
יהודים גורשו, עד סוף ימי הביניים, מספרד, פורטוגל, צרפת, אנגליה ומחלק מערי גרמניה ואיטליה ונסיכויותיהן. בערים וארצות רבות אחרות נאסר עליהם להתיישב משך שנים רבות. (למשל וינה). חריג בולט? משונה במיוחד שבהמשך אותו משפט מספק הכותב חריג בולט נוסף – אנגליה, הרי לא יכלו להחזיר את היהודים לולא גירשו אותם קודם.
"התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת… אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה“ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.
"
שוב סתירה פנימית. אותם יהודים שהתנצרו או סתם נשרו מן היהדות לא יצרו שום קהילה יהודית. חלק מהם או צאצאיהם זכו להצלחה באופן אישי, אבל את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת יצרו אנשים בעלי זיקה חזקה, ויותר מכך, למורשת היהודית ולעם היהודי – תוך נכונות לשנות אותה ולהתאים אותה לזמנים חדשים ולצרכים חדשים, תהליך שבשום אופן אינו חסר-תקדים בהיסטוריה היהודית.
הרצאה שנותנת פרספקטיבה:
http://emuna.info/Prodetile.asp?id=332&CategoryID=1&SubID=1