החברים של ג'ורג'

חיל האוויר הישראלי יתקוף את איראן. זו ההנחה. היא מהדהדת מעשרות מאמרים, טורי דעה, פרשנויות. ישראל נחושה לתקוף. גם התאריך ידוע, פחות או יותר: בין החמישי בנובמבר, יום לאחר הבחירות בארה"ב, וה-20 בינואר 2009, יום השבעתו של הנשיא החדש. והנימוק ברור: ישראל, אומר אפרים הלוי, לא רוצה לקלקל למק'קיין את הקמפיין.

 

הלוי מעריך שמכת-הנגד האיראנית לא תגרום נזק מסיבי לישראל. לא ברור על מה הוא מסתמך. מערכת החץ עדיין איננה מבצעית, ובניסויים שנערכו עד כה ניסה הטיל – לא תמיד בהצלחה – לירט טיל אחר. אחד על אחד. חוששני שהאיראנים לא יעשו הנחות אביריות כאלו לישראל, ויירו לעברה מטחים של מאות טילים. רובם יפגעו. אם האיראנים באמת יהיו מתוחכמים – ואני רק אסטרטג-כורסא, שמגיע לעסוק בנושא הזה בסוף יום העבודה; להם יש אסטרטגים במשרה מלאה – הם יבקשו מהחיזבאללה לירות עוד כמה אלפי טילים משלו, ואז סביר שהמכ"מים של החץ יקרסו. בסיבוב הקודם הקדים חיל האוויר – על פי תביעת שר הבטחון ובניגוד לדעת הקצונה; לא בטוח שזה מה שיקרה גם הפעם -  והשמיד את רוב הטילים לטווח בינוני וארוך של החיזבאללה. בהתחשב בכך שרוב חיל האוויר יהיה עסוק במטרה בלב אסיה, הסיכוי לכך הפעם הוא קלוש.

 

(יצוין שחסרון זה של מערכת החץ הוא הסיבה הנדרשת לביטולו. אם יהיו לאיראנים שני מתקנים גרעיניים, והם ישוגרו כחלק ממטח של 100 טילים, ונצא מנקודת הנחה אופטימית למדי שהחץ יירט עשרה טילים מתוך המאה, הסיכוי שהוא יירט דווקא את שתי פצצות האטום הוא זניח).

 

אפילו אם נניח לנזק שתגרור תקיפה כזו – הלוי לא דיבר על הנזק הדיפלומטי, ובמאמר משונה מאד בניו רפבליק, מניח שמואל רוזנר כי תקיפה על איראן תחזק את מעמדה הדיפלומטי של ישראל – כלל לא בטוח שהיא מעשית. "בכירים בצה"ל" כבר החלו מכינים את האליבי ליום ועדת החקירה: אכלו לנו, שתו לנו, הם בוכים בזוכרם את אגם הדולרים ע"ש שקדי שכבר התאדה, ולא השאיר מאחוריו דבר. צה"ל, בהנהגת חיל האוויר, מפמפם את האיום האיראני כבר 20 שנה; מי ימנה מספרן של כיתות הלימוד, של מיטות בתי החולים, של ארוחות הקשישים, שנעלמו באגם הפאטה מורגאנה של תקיפת איראן? וגם הקורבן העצום הזה – קורבן ממש, בהתחשב בתנאי בתי החולים – מסתבר כקורבן שווא. השוקת של הבהמה הירוקה שבורה תמיד.

 

בצה"ל התחילו לילל לאחרונה שהאיראנים שוברים את הכלים ומציבים… טילי × "מ. טייסינו האמיצים חוששים שזה עשוי, אפעס, להפוך את המשימה למשימה של ממש ולא לעוד אחד מהטיולים האווירים בשמי ×¢×–×” אליהם התרגלו. כל כך חמור האיום האיראני להגן על מולדתם מפני התקפה ישראלית – והרי איש לא יחלוק על כך שטילי × "מ הם נשק הגנתי – שישראל הכריזה על עצם הצבת הטילים ×›"חציית קו אדום" המחייבת התקפה. דר' סטריינג'לאב לא ×”×™×” אומר את ×–×” יותר טוב.

 

ואם בהגיון של Mutually Assured Destruction עסקינן, ראוי לבחינה מיוחדת מאמרו התמוה, בלשון המעטה, של דר' בני מוריס בניו יורק טיימס לפני כשבוע. מוריס, שנחשב למרכזי שב"היסטוריונים החדשים", הוא אחד השמאלנים המתפכחים הידועים ביותר מאז האינתיפאדה. הוא תמיד הגדיר את עצמו כאיש שמאל ציוני; הלך השמאל, נשאר הציוני – עד כדי שמוריס הביע צער על חלק מתגליותיו, שכן שימשו את תעמולת האויב. אמירה אומללה עד מאד להיסטוריון.

 

הנחות היסוד של מוריס ברורות: אין ברירה פרט לברירה הצבאית, ומופז הוא נביאה; מאחר וארה"ב לא מוכנה לעשות זאת, ישראל תתקוף, ככל הנראה באותו "חלון הזדמנויות" שבין הבחירות להשבעה; אבל, מאחר וכנראה אין לו שום אשליות באשר לבהמה הירוקה, הוא אומר את דברי המינות: שקיים סיכוי סביר מאד שהמתקפה תכשל. ראוי לצטט את דבריו: "הבעיה היא שהיכולות הצבאיות של ישראל קטנות הרבה יותר מאלו של ארה"ב; ובהתחשב במרחקים המדוברים; בעובדה שהאתרים האיראניים מפוזרים על שטח רחב ומתחת לאדמה; ובמודיעין הבלתי מספק שבידי ישראל, אין ×–×” סביר שכוחות קונבנציונליים ישראליים  – אפילו אם יותר להם להשתמש במרחב האווירי הירדני והעיראקי (ואולי, בתלוי בהסכמה אמריקנית, גם במסלולי המראה עיראקיים) – יוכלו להרוס, או אף לעכב באורח ניכר, את הפרויקט הגרעיני האיראני".

 

יפה. שמישהו יתן לאיש הזה פרס על גילוי נדיר של שכל ישר. מוריס מכיר היטב את נפש בהמותיו, וממשיך: "ואף על פי כן, ישראל, בהאמינה שעצם קיומה מוטל על הכף – וזו תחושה שחולקים רוב הישראלים, לרוחב הספקטרום הפוליטי – בהחלט תנסה".

 

התוצאה הסבירה, הוא מציין בצדק, התקפה איראנית, כנראה בגיבוי של החיזבאללה, על ישראל. כשלון ההתקפה הישראלית יאלץ את ישראל לבחור בין הכרה באיראן כחברה במועדון הגרעיני – או ביציאה להתקפה נוספת על איראן, הפעם בכלי הנשק היחיד שיבטיח השמדה מוחלטת של המטרה: פצצות גרעין. התקפה גרעינית ישראלית על איראן, הוא אומר, היא אפשרות סבירה.

 

והוא תומך בה. הוא לא קורא לישראל לגלות שיקול דעת. הוא לא נרתע מהחזון המפלצתי של שימוש בנשק להשמדה המונית על אוכלוסיה אזרחית חסרת ישע. בשם החשש שפעם, אולי, יהיה לאיראן נשק גרעיני, ושפעם, אולי, מנהיגיה יחליטו להשתמש בו כנגד ישראל – הוא קורא למנהיגי איראן לבלוע את המתקפה הישראלית הראשונה כנגדם, "משום שהאלטרנטיבה היא איראן שהפכה לשממה גרעינית. אפשר שיש איראנים שמאמינים כי זהו הימור ראוי, אם הפרס הוא השמדת ישראל; אבל רוב האיראנים, ככל הנראה, אינם מסכימים."

 

פעם העמדה הישראלית היתה ש"ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". עכשיו, מתקבל הרושם, התפיסה שישראל תשמיד בנשק גרעיני כל מדינה שעשויה לנסות לעשות זאת, ושיש לה זכות לעשות זאת ושהעולם צריך לקבל זאת, הפכה למשהו כה ממסדי עד שהוא מתפרסם בניו יורק טיימס. מדהים. מעבר למדהים: מייאש.

 

ובתוך כל זה, נעלמה עובדה פשוטה אך חריגה: לפני כשבוע, אמר סגן הנשיא האיראני, אספנדיאר רחים-משעי, כי "איראן איננה רוצה במלחמה עם אף מדינה, והיא ידידתן של ארצות הברית ואפילו של ישראל". הוא ציין עוד כי אפילו במלחמת איראן-עיראק, הסתפקה איראן בהגנה (טוב, פה הוא הגזים קצת). רוב הישראלים, סביר להניח, לא מכירים את האמירה הזו. מעניין למה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)