(קצת באיחור, כן.)

לא הגעתי להפגנה השנה של האחד במאי. בשנה שעברה חרגתי ממנהגי והלכתי, והתוצאה היתה שנתקלתי במטושטשת כלשהי עם כובע קומיסרים, וזה הספיק לי כדי להסתובב וללכת (ולחטוף האשמות בסקסיזם בשל עצם פרסום התמונה, שלא לדבר על האשמות ב"חוסר סולידריות".)

מהבחינה הספציפית הזו, אני כנראה לא יצוגי במיוחד, כי מזה עשרים שנים בערך שאני בולע ברעבתנות ספר אחרי ספר על הרודנות הקומוניסטית, ועם כל ספר חדש (המוצלח ביותר בשנה האחרונה הוא Iron Curtain: The Crushing of Eastern Europe, 1944-1958 של Anne Applebaum) הסובלנות שלי כלפי אפולוגטיקה זולה כלפי המשטרים הללו מתפוגגת עוד קצת. אני יודע כנראה יותר ממה שבריא לי על טיהורים, משטרות חשאיות, ריסוקן של חברות לחלקים האטומיים שלהן, וכמובן – ההכחשה העיקשת של כל זה, שמתחילה מיד עם הקמת הגולאגים, בשנות העשרים. אני מכיר את היסטוריית האקורדיון של המפלגות הקומוניסטיות המערביות, שמנהלות ריקודי זיגזג בהתאם לקו המפלגה של מוסקווה, לא רע; וכל זה מפעיל אוטומטית את החישנים שלי כשהגרסה המקומית של המשת"פים הללו פוצחת במה שנראה כמו ריקוד משלה.

אבל מעבר להיסטוריה האישית שלי, יש היסטוריה אחרת. אני מגיע מבית רוויזיוניסטי. סבי נלחם בשורות האצ"ל. האנשים האלה הודחו רשמית מהשתתפות בחיים הקיבוציים בישראל, כשמפא"י ניסתה ליצור גרסה של מדינה שכפופה למפלגה, תחת השם האורווליאני "ממלכתיות." אני מכיר את הסיפורים על האנשים שלא הצליחו להתפרנס – במשק שחלקו הניכר מופעל על ידי הממשלה, כלומר על ידי המפלגה – משום שלא החזיקו בכרטיס הנכון, אנשים שנדחו ממשרה אחרי משרה בגלל העמדות שלהם. אבי, כקבלן חשמל צעיר, עמד באירוע של ההסתדרות ב-1977, וכשהמזכיר המקומי קרא בהתרגשות לעובדים להתגייס לקראת הבחירות, וצעק ש"האויב בשער," הוא זוכר איך רכן לעברו אחד העובדים, ולחש "בוא אויב, בוא."

האחד במאי היה הסמל הגדול של המדכא; לא במקרה, יטיח בגין מעל בימת הכנסת – ב-1981, כמדומני – בפרס ש"רק שלושה משטרים הפכו את האחד במאי לחג רשמי: הנאצים בגרמניה, הקומוניסטים, ואתם." תחת מפא"י, הופעל לחץ כבד על כל המעסיקים להעניק יום חופש באחד במאי לעובדיהם, כדי שאלה יוכלו להשתתף בעצרות – שכמובן, היו עצרות גיוס של מפלגת השלטון. לחלק ניכר מן המעסיקים, ולחלק ניכר מן העובדים, היתה בעיה עם זה, אבל רבים לא העזו לדבר על כך. לא לגמרי בלתי מוצדק, כשזוכרים שעד ימי לוי אשכול, ישב איסר הראל כאחראי על השב"כ בישיבות מפא"י, ושרק לוי אשכול הורה על השמדת הארכיון הענקי של השב"כ שאסף מידע על מתנגדים פוליטיים. כיום, כמובן, פרס מכחיש שמפלגת העבודה היתה סוציאליסטית אי פעם; אבל בשנות השמונים הליכוד נהנה להציג אותו צועד בראש מצעדי האחד במאי, בסרטונים בהילוך איטי, שהדגישו את הנלעגות.

והרוויזיוניסטים וצאצאיהם – והם לא מעטים – לגמרי לא לבד בתפיסה של האחד במאי. ליוצאי ברית המועצות יש, בצדק, נוגדנים ניכרים ליום הזה. האוכלוסיה שהגיעה מארצות האיסלם מעולם לא התחברה אליו ובשל היחס של מפא"י כלפיה, היא אימצה פחות או יותר את העמדה הרוויזיוניסטית כלפיו.

כלומר, אפשר להניח שרוב אוכלוסיית ישראל חשה רגשות שנעים בין אדישות במקרה הטוב לעוינות לוהטת במקרה הרע כלפי האחד במאי. היחידים שמרגישים משהו חיובי כלפיו הם אנשי שמאל ותיקים וצאצאיהם, כלומר מי שגדלו עם רגשות חיוביים כלפי היום. אפשר לומר דבר חיובי אחד על המפלגה הקומוניסטית: היא יבלית עיקשת מאד, שהמשיכה לפעול כפי שהיא תחת משטרים עוינים. מצד שני, בשום מדינה בעולם היא לא זכתה אף פעם לתמיכת רוב האוכלוסיה. במקום שבו היא הגיעה לשלטון, היא עשתה זאת בכוח הנשק – כמעט תמיד כתוצאה מסיוע פעיל מאד של ברית המועצות.

אנשי שמאל ותיקים נוטים לשכוח את העובדות האלה, ואת העובדה שברית המועצות היתה ונשארה אחד המשטרים השנואים בהיסטוריה. הם, אחרי הכל, גדלו על מסורת של התכחשות לפשעים הקומוניסטיים.

הנסיון, אם כן, להפוך את האחד במאי ליום של סולידריות של עובדים כנגד המשטר האוליגרכי לוקה בבעיות קטלניות מתחילתו. אי אפשר לדבר על האחד במאי בלי לדבר על ברית המועצות. זה לא יקרה. האימוץ בין השניים חזק מדי. הדרישה לא לדבר על המלחמה של ברית המועצות כנגד האוכלוסיה שלה, הדרישה להעלים עין מהפשעים שבוצעו תחת הסמל הזה, היא דרישה לטיהור של ההיסטוריה; זו דרישה לא מפתיעה, בהתחשב באנשים שמשמיעים אותה, אבל זו דרישה חסרת סיכוי. יתר על כן, מהיותה חסרת סיכוי, היא מעמידה מעל כל המאמץ לבניית סולידריות חברתית עננה של שקר – ושקר מטומטם במיוחד. היא מעניקה כלי נשק בידי מתנגדי התנועה הסולידרית, שיכולים מעתה לצבוע את כל המפגינים באדום של הנ.ק.וו.ד.

אז אם אנחנו צריכים סמלים, וניתן לטעון שתנועות צריכות סמלים, ראשית כדאי להפטר קודם כל מסמל שהוא אזיק ושלשלת על הרגל שלנו. ואחר כך, אם אנחנו חייבים יום, הגיע הזמן שנבחר אחד משלנו. הבחירה המתבקשת היא ה-14 ביולי, היום שבו החלה המחאה החברתית הרצינית נגד משטר הקפיטליזם החזירי בארץ. ה-14 ביולי, כידוע, נושא עמו מטענים מהפכניים כבר יותר מ-200 שנה. הם לא נטולים בעיות, אבל עם "חירות, שוויון, אחווה" והפלת הבסטיליה אפשר לעבוד הרבה יותר מאשר עם היום שנוכס טוטאלית על ידי הבולשביקים. יתר על כן, ההחלטה המודעת לאמץ יום סולידריות חדש תהיה שבירה פומבית של הקשר עם הממסד הקומוניסטי הישן ועם כל מה שהוא מייצג, שבירה שהיא הכרחית אם אנחנו רוצים שמסרים סוציאליסטיים ומסרים של שוויון יצליחו לחדור אל מעבר למעגל ההולך ומצטמצם של אנשי שמאל ותיקים וכאלה שבאו מבתים ותיקים, אם אנחנו רוצים להשתחרר מלפיתת המוות של לנין וסטאלין.

קשה לראות את זה קורה, כי סמלים מחזיקים בבני אדם לא פחות משבני אדם מחזיקים בסמלים, ושמאלנים מהזן הישן יתקוממו על עצם הרעיון להעביר את האחד במאי ליום אחר בדיוק באותה המידה שחרדים יתקוממו על הרעיון שאפשר להיות יהודי טוב גם בלי להתלבש כמו אציל פולני מהמאה ה-18. אבל הנה ההצעה לפניכם. עשו בה כטוב בעיניכם.

(יוסי גורביץ)