אתמול (ו') פרסם "מעריב" כתבה ארוכה, שמטרתה המסתמנת היא לשנות את הוראות הפתיחה באש של חמושי צה"ל בגדה כך שכדי להגן על כבודם העצמי הם יוכלו לפגוע בפלסטינים ביתר קלות. בחינה של הכתבה הזו – שכזכור, נראית כחלק מקמפיין מתוזמר של ארגון ההונאה הפוליטית "אם תרצו" – יכולה ללמד אותנו לא מעט על המיתוסים שחמושים ציונים מספרים על עצמם, ולהסביר למי שעוד לא הבין מדוע כל מי שרוצה לשמור על שרידים של מצפון צריך לברוח משירות בצה"ל כמו ממגפה.

התפיסה המרכזית של הכתבה היא שהחמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מול פורעי חוק פלסטינים, כי הם חוששים שיצלמו אותם, מה שיוביל אחר כך להליכים משפטיים נגדם. את שתי הנקודות האלה – מי הוא פורע החוק, והאם יש אכן סכנה ממשית להליכים משפטיים נגד חמושים – נבחן בפרוטרוט אחר כך. נתחיל בשאלה של מה מוכנה כתבת "מעריב", חן קוטס-בר, לקבל כהתנהגות נורמטיבית של חמושים.

מסתבר שלקוטס-בר – ולעורכים שלה, ולמי שמתזמר את הקמפיין הזה – אין בעיה עם פשעי מלחמה בדמות שימוש במגנים אנושיים. אחד החמושים שהתראיינו לכתבה, מ' – שכמסתבר אמיץ מאד מול צעירים פלסטינים אבל אומץ להזדהות בשמו האמיתי אין לו – אומר ש"היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה. התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה. עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".

החמוש המוסרי יותר מהחמאס, מ', לא רוצה שילדים ייפגעו. בכך הוא עונה על הקריטריונים הנמוכים ביותר של המוסר האנושי. עם פגיעה בפלסטינים בגירים, עם שימוש בהם כמגנים אנושיים – זו משמעות הביטוי המכובס "נוהל שכן" – דווקא אין לו שום בעיה. מותר להניח שלמ' היתה בעיה רצינית עם שימוש ביהודים כמגנים אנושיים (נניח, מול מיידי אבנים מקרב המתנחלים, תופעה נפוצה מאד שבמקרה שלה משום מה לא מדברים על כך ש"אבן היא נשק קטלני"), כי הוא היה מזדעזע מעצם הרעיון שמישהו ישתמש בבני אדם כמגן אנושי. העובדה שלמ' – והוא לגמרי לא לבד בכך – אין שום מעצורים כאלה לגבי שימוש בבגירים פלסטינים אומרת כל מה שצריך לומר על מה שהוא חושב על מעמדם כבני אדם. כאן גם המקום להזכיר שעל פי המשפט הבינלאומי, תפקידו של צבא הוא להגן על האוכלוסיה הנכבשת ושפגיעה באוכלוסיה מוגנת היא פשע מלחמה – כך, ובלי כל הגזמה – אבל כל מה שהיה לקוטס-בר (ולעורכים שלה) לומר על הדברים של מ' הוא משפט קצר: "כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"צ." כלומר, קוטס-בר (והעורכים שלה) יודעים שמ' הוא פושע; בלי יותר מדי מחשבה, הם גם יכלו להבין שהוא פושע מלחמה; ואף על פי כן הם נותנים פתחון פה ניכר לפושע מלחמה, בלי לציין במפורש את העובדה הזו.

נתחיל בשאלה המרכזית: שוב ושוב מתייחסים בכתבה לפלסטינים שמנהלים מאבק נגד החמושים כאל "מפירי סדר" ולאירועים עצמם כ"הפרות סדר." כל אדם מצפוני צריך לטעון שמי שמפר את הסדר הם החמושים של צה"ל. בגדה יש שתי מערכות חוקים: אחת לאוכלוסיה שישראל העבירה לשם, והיא מערכת החוק הישראלית; והשניה היא מערכת חוק צבאית, שנכפתה על התושבים בכוח כידונים, שהיא אחת הדראקוניות ביותר בעולם, שמשתמשת בתקנות שעת חירום שמנחם בגין כבר הגדיר כגרועות מהתקנות הנאציות, ושכמובן לפלסטינים לא היתה דריסת רגל בחקיקתם. כל הרעיון של לגיטימיות של חוק נובע מהסכמת הכפופים לו, או במישרין או כמקובל יותר, באמצעות נציגיהם. לחוק שנכפה בכוח הזרוע על אוכלוסיה שלא קיבלה את הלגיטימיות שלו אין כל תוקף, לא מוסרי ולא חוקי. ניתן להצדיק חוק צבאי, בדוחק, בתנאי שמשך השימוש בו מוגבל לתקופות קצרות וכשמטרתו היא מניעת אנרכיה במשך הזמן שבין הכיבוש ובין החזרת השלטון האזרחי התקין. בעוד כשלושה שבועות, נציין 46 שנים למשך הזמן שבו ישראל מפעילה את החוק הצבאי על אוכלוסיה שלא מכירה בו. יתר על כן, רק מי שמתעקש לא להתבונן במציאות יכול עוד לטעון שיש איזושהי סיבה לשהותם של החמושים בשטח כבוש שאיננה סיפוח זוחל שלו. המסקנה המתבקשת היא שמי שמפר את הסדר הטבעי אינם המתקוממים, אלא הכובשים שלהם. החמוש, לא המתקומם, הוא הפושע.

נקודה מרכזית שניה: החמושים מדברים שוב ושוב על הפחד שלהם מכך שהם יועמדו לדין בשל חריגה מן הפקודות. זו טענה שעל פניה היא משונה: כל מה שמבדיל צבא מכנופיה הוא שצבא פועל על פי פקודות כחוק, שיש בו משמעת ושמי שעובר על הפקודות – ודאי אם בכך הוא פוגע באוכלוסיה מוגנת – מועמד לדין. במציאות המעוותת שקיימת במוחם של החמושים ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה ששלח אותם – פלח האוכלוסיה שאליו פונים קוטס-בר (והעורכים שלה) – עצם הרעיון שחמוש עשוי לעמוד לדין על פעולה אלימה הוא חריגה מסדרי הטבע.

אבל האם למיתוס שחמושי צה"ל צפויים להעמדה לדין על ימין ועל שמאל יש בכלל בסיס? קצין בכיר שמרואיין בכתבה אומר ש"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין – אין להם על מה להתבסס." מי שעקב אחרי שורה של מקרי הרג שביצעו החמושים בגדה – הריגתו של מוצטפא תמימי, על ידי חמוש שירה בו מתוך ג'יפ ממוגן; מחמוד מוחמד דראגמה, שנורה משום שהחזיק בקבוק שתיה; "פיגוע הקלשון" שהפך ל"פיגוע מזרק" ושגבה את חייהם של שני בני 18; עומאר אל קוואסמה, שהעובדה שהתיישב במיטתו שבביתו הספיקה לחמושים להרוג אותו (ולתקשורת הישראלית לדווח שהחמושים "השיבו אש"), ויש עוד לא מעט – לא יכול שלא להסכים עם המסקנה הזו. כל זמן שחמוש ישראלי מסוגל לספק איזשהו סוג של תירוץ סביר למחצה, הסיכוי שהוא יועמד לדין הוא אפסי.

בדיקה אמפירית של הנתונים, שביצע ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ כותב עבורו כפרילאנסר בלוג בתשלום – מעלה (זהירות, מסמך) – שאף שבשנת 2012 הוגשו כ-240 תלונות למצ"ח כנגד חמושי צה"ל, ואף שבמצ"ח פתחו ב-103 חקירות (ביניהן 25 חקירות על תלונות שהתקבלו עוד ב-2011, מה שמראה על מידת הרצינות של חקירות מצ"ח), שיעור ההעמדה לדין של חמושים בשנת 2012 עומד על אפס (0%). ב-2011, השיעור עמד על אחוז אחד; ב-2010, על שלושה אחוזים; וכך גם ב-2009. ב-2008 היה השיעור גבוה ביחס, שישה אחוזים, אבל בשנה הקודמת הוא היה שלושה אחוזים. אלה, צריך להדגיש, כתבי האישום שהוגשו בעקבות חקירות מצ"ח – כאשר זו האחרונה עושה מאמצים ניכרים לא לקבל תלונות של פלסטינים (כאמצעי מנע, אין לה בסיס בגדה המערבית, נקודה שעליה עמד גם דו"ח טירקל האחרון), וכאשר יותר ויותר פלסטינים כבר מבינים שאין טעם בכלל להגיש תלונות. מצ"ח, יש לציין, מסתפקת לעתים קרובות בגביית עדותם של החמושים המעורבים או חמושים אחרים, ועושה כמיטב יכולתה כדי שלא לגבות עדויות מפלסטינים או מתנדבים ישראלים או בינלאומיים.

היללות של חמושי צה"ל, הטענות ש"כל חייל צריך ללכת עם עורך דין," ותיקות מאד: אני זוכר אותן עוד מהאינתיפאדה הראשונה. הן לא פסקו מאז, ולפני חצי שנה התלוננו חמושי צה"ל שהמצלמות הן "הקריפטונייט שלנו." אבל בדרך כלל התלונות האלה מגיעות כתוצאה ממה שהחמושים טוענים הוא כבילת ידיים מבצעית, מניעת הפעלת כוח מופרז לצרכים מבצעיים וסיכון חיים מוגזם של החמושים עצמם. כפי שראינו במקרה של החמוש מ', החמושים לא מסכנים את חייהם ומעדיפים לסכן את חייהם של בלתי מעורבים. אבל מה שבולט בכתבה של קוטס-בר הוא שהחמושים מתלוננים שוב ושוב לא על סכנה, אלא על פגיעה בכבודם. הפלסטינים, ימח שמם, לא נותנים לחמושי צה"ל את הכבוד שאלה סבורים משום מה שמגיע להם.

אומר אחד מהם, קצין שריון אמיץ שמסתתר מאחורי האות ל', ש"אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית." וזו אחת הבעיות: ל' חושב שהוא חייל. הוא לא. הוא קלגס שתפקידו לדכא אוכלוסיה כבושה. הוא חושב שכאשר הוא מגיע כדי לפזר הפגנה של תושבים שמוחים על הנוכחות שלו, הוא "מגן על עצמו." אם הוא היה רוצה להגן על עצמו, הוא היה יכול להשאר בבסיסו: הוא לא בא לשם כדי להגן על עצמו, הוא בא כדי לדכא התקוממות. אל האמת הזו החמוש האמיץ ל' לא מוכן להישיר מבט.

אחרים מדברים על כך שבגלל שהם לא יכולים לפצפץ את גולגלות הנערים שמולם, הם "מתביישים ללבוש מדים", הם טוענים שהם "מושפלים." שוב ושוב חוזרים דימויי הגבריות הפגועה: החמושים מרגישים "אימפוטנטים" או "מסורסים." בקיצור, מישהו דרך על הכבוד הגברי שלהם ועכשיו חייהם אינם חיים עד שמישהו ישלם על זה.

מכל הסיפור הזה יש כמה מסקנות. קודם כל, תפיסת המוסר המקובלת של החמושים היא זו של חברי כנופיה. כשפוגעים בכבוד שלהם צריך להגיב, והאויב הגדול הוא שרידי שלטון החוק. שנית, שצריך לתהות כמה מהנפגעים בקרב הפלסטינים לא נפגעו – כפי שטענו החמושים לאחר מעשה – משום שהם היוו סכנה כלשהי, אלא משום שהאגו השברירי של חברי הכנופיה בירוק נפגע; כמה מהם מנצלים את חוסר האכיפה כלפיהם כדי לפרוק את תסכוליהם על אנשים שלמרבה זעמם אינם מוכנים לכוף מולם את ראשם.

שלישית, כפי שכתב דימי ריידר, "מזל שכנראה גם צה"ל מבין שאש חיה נגד זורקי אבנים תחזור לחיילים כבומרנג. אחרת אני נחרד לחשוב כמה דם היה על ידיה של כתבת מעריב חן קוטס-בר." אחד הסוגים של פשע מלחמה הוא הסתה לביצוע פשעי מלחמה. אם, כתוצאה מהקמפיין שקוטס-בר מפמפמת, מספר הנפגעים הפלסטינים יעלה, בהחלט יתכן שקוטס-בר תכנס לקטגוריה הזו – ואני רוצה להבטיח לה שאם היא חושבת שחלקה בהתרת הדם הזו יישכח, היא טועה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)