חדר ע'דנאן נכנס ליום שביתת הרעב ה-65 שלו, והיום הודיע בג"צ כי הוא ידון בעתירה הדחופה שהגישו עורכי דינו בעניינו – עתירה הדורשת כי ישוחרר או לחילופין יועמד לדין – רק ביום חמישי הקרוב. ביום הזה יהיה ע'דנאן ביום ה-69 לשביתת הרעב, ואין שום ערובה שהשופטים יואילו בטובם להגיע להחלטה באותו היום. זה יום חמישי, אתם יודעים. הסופ"ש בפתח. וזה רק פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי. ובטח לא עצרו אותו סתם. הגסיסה שאין ממנה חזרה מתחילה ביום ה-70.

כשצריך, בג"צ יודע לערוך דיונים מהירים. ערב פינוי המאחז עמונה, נערך בבג"צ דיון מרתוני עד שעות הבוקר המוקדמות, לפני שהתקבלה החלטה סופית. אבל זה היה מאחז בלתי חוקי על אדמה פרטית פלסטינית, הדיון היה על משהו חשוב כמו זכויות הגזילה של מתנחלים. לא על משהו פעוט כמו זכויותיו הבסיסיות ביותר של לא-יהודי.

אומרים לי: ע'דנאן יכול להפסיק את שביתת הרעב מתי שירצה. הרשות נתונה. זה נכון. הוא גם יכול בכלל לפתור לעצמו את כל הצרות ולחתום על מה שהחוקרים רוצים שיחתום. הוא רק צריך לעשות שקר בנפשו. מי שמעלה את הטענה הזו, אין לו מושג מהו כבוד האדם, זכותו הבסיסית שלא לחיות עם מגף על צווארו. או שהוא סבור שלפלסטינים אין צלם אנוש.

למעצרו של ע'דנאן אין כל תועלת מעשית. הוא לא נחקר כשהוא שוכב, כבול, בבית החולים. וגם אם ישוחרר עכשיו, לא יוכל להוות סכנה למישהו בעתיד הנראה לעין. הוא כבר סבל נזק בריאותי ניכר. אין עוד סיבה להחזיק אותו במעצר, להוציא אחת: שחרורו יביך את מערכת הבטחון. הוא יעיד על כך שלא היתה כל סיבה להחזיק אותו במעצר מלכתחילה. הוא ישים סימן שאלה גדול על כל מערכת המעצרים המנהליים.

אז עכשיו יש לנו תחרות השתנה בין מנגנון אופל, החזק ביותר בישראל ואולי גם במזרח התיכון כולו, ובין אדם חולה, גוסס, שכבול למיטה תחת משמר, שכל מה שיש לו הוא אמונתו. בג"צ היה אמור לעמוד בין האדם החלש ובין המנגנון ולהגן עליו. זו, אחרי הכל, האגדה שמספרים לנו על בג"צ: שופטים חכמים, יודעי כל, עומדים בלי חת להגנה על משמר זכויות האדם מול השלטון. הקו הדק של הגלימות השחורות.

בג"צ שיחק יפה מאד על האגדה הזו. הוא ניצל אותה לצרכיו במאבקים הפוליטיים של שנות התשעים והאלפיים. ולחלק קטן מתושבי ישראל הוא אפילו סייע. אבל הוא אף פעם לא הגן על הפלסטינים. לכל פלסטיני היתה אפשרות לעתור לבג"צ כנגד הריסת ביתו; בג"צ מעולם לא מנע הריסה כזו, שהיא ענישה קולקטיבית לכל דבר ועניין. בג"צ אישר מעצר מנהלי אחרי מעצר מנהלי, אף שהוא מחזיר אותנו לתקופה שלפני המאגנה כארטה. אפילו כשהחליטה מערכת הבטחון להגלות 400 חשודים בהשתייכות לחמאס ללבנון, בג"צ לא התערב (אם כי ניהל דיון מהיר בעתירה הדחופה.)

שופטי בג"צ יודעים היטב איפה הם יושבים. אם ידונו בעתירתו של ע'דנאן, הם גם יצטרכו להחליט. אם יחליטו לדחות את העתירה, דמו בראשם – במיוחד עכשיו, כשהאיחוד האירופי מתעורר. דחיה תהפוך את הביקורים התכופים של השופטים באירופה למאד לא נעימים. אם יקבלו אותה, מצד שני, הם ימצאו את עצמם מול זעפו של האספסוף הישראלי, שלא מבין מה כל הרעש על איזה ערבוש. אז הם דוחים את הדיון. אולי הכלב ימות בינתיים, אולי הפריץ – מערכת הבטחון – ימות בינתיים. אולי מישהו אחר יפתור להם את הבעיה.

וזו פחדנות מרושעת. וגם אותה צריך יהיה לזכור, בבוא משפטי השופטים.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד מסתמן יותר ויותר כילד שלא מבין לאיפה בדיוק הוא נקלע. איתמר שאלתיאל שאל אותו, בשם עמותת גישה, מה עמדתו בקשר לכך שצה"ל מונע מעבר של סטודנטיות מהרצועה לגדה. התשובה של לפיד גרמה לשמיטת לסתות כללית: "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון. צה"ל איננו 'מנגנון חושך' אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו." לפיד כנראה שכח שהוא מתמודד על תפקיד פוליטי, ושפוליטיקאים הם אלה שמפקחים על מערכת הבטחון. אם הוא "יתמוך תמיד" בעמדת מערכת הבטחון, כולל – יש להניח – בעמדתה התקציבית, אז בשביל מה בעצם אנחנו אמורים לשלם לו משכורת? נעביר את המושכות סופית למטכ"ל ונסגור עניין. זה חוסר רצינות שצריך להטריד גם את חסידיו השוטים של לפיד.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יעמוד אי פעם בין מערכת הבטחון ומערכת המשפט.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד נשא אתמול (ה') נאום פוליטי ריק למדי, שבו ניסה להסביר – בין ענני קלישאות – מה הוא רוצה מהחיים שלנו. ההצלחה היתה חלקית, ולו משום שאם זה מה שלפיד רוצה, כבר עדיף ללכת אל המקור: אביגדור ליברמן.

נתחיל מההתחלה. לפיד שואל "למי שייכת המדינה הזו." התשובה, לכל מי שעשה בגרות באזרחות (קבוצה שכמסתבר לא כוללת את לפיד) פשוטה למדי: היא שייכת לאזרחי המדינה. זו משמעותה של אזרחות.

לא אצל לפיד. מבחינתו, המדינה שייכת למעמד הביניים, אליו הוא בטעות או במרמה משייך את עצמו, וצריך לעמוד על כך. השכר הממוצע במשק – נתון מוטה מאד, שהקשר שלו למציאות בעייתי – עמד בנובמבר (הנתון האחרון שפורסם) על 8,571 ₪. השכר החציוני נמוך הרבה יותר, והוא נע סביב ה-5,500 ₪ – תלוי את מי שואלים. כמגיש בערוץ 2, שכרו של יאיר לפיד עמד על כ-150,000 ₪ בחודש; כלומר, לפיד הרוויח קצת פחות מפי 20 ממקבל שכר ממוצע וקצת פחות מפי 30 ממקבל שכר חציוני.

הרעיון שאדם עם שכר כזה, שמתחכך באליטה הכלכלית והפוליטית של המדינה, יכול באופן כלשהו לייצג את מעמד הביניים הישראלי הנשחק הוא נלעג, אם לא מעליב. לפיד הוא נציג מובהק של המאיון העליון; אחת הדרכים המובהקות של בני המעמד הזה לארגן לעצמם תמיכה בקרב הבוחרים היא לתאר את עצמם כטריבונים עממיים. בדרך כלל, הם מכרו את מצביעיהם לקבוצת ההתייחסות האמיתית שלהם; אחזור לכך בהמשך. לפיד, חשוב גם לציין, הוא בשר מבשרה של האוליגרכיה: הוא בנו של עיתונאי צמרת שהפך לפוליטיקאי מוביל, הוא שהשתייך לקבוצה הנכונה מלידתו ומי שעבר בכל התחנות הנכונות.

מי הם בעלי המדינה, על פי לפיד? מי שמשלמים מסים ומי שהולכים למילואים. כלומר, התפיסה של לפיד על אזרחות מחזירה אותנו לימי אתונה, שם זכות ההצבעה היתה שמורה לנושאי הנשק ומשלמי המסים – שהיוו בערך עשרה אחוזים מהאוכלוסיה. במקרה הטוב, לפיד מחזיר אותנו לבריטניה שקודם לרפורמות זכויות ההצבעה שלה. ראוי לציין שמאחר ורוב הנשים בישראל אינן משרתות במילואים, ומאחר וחלק ניכר מהנשים (עקרות בית) אינן משלמות מסים, התפיסה של לפיד מחזירה אותנו לתקופה שבה טרם היתה להן זכות הצבעה. אין לי ספק שלפיד יאמר שזה לא מה שהוא התכוון לומר; בוקר טוב, אתה פוליטיקאי עכשיו. לכל מילה שלך יש משמעות.

אז מה התוכניות של לפיד? ובכן, הוא רוצה לשנות את מערכת ההפעלה של המדינה. רק חבל שזו המועדפת עליו היא חלונות ויסטה. על פי השיטה החדשה של לפיד, רק רוב של 66% מחברי הכנסת יוכלו להדיח ראש ממשלה, ואחוז החסימה יעלה לשישה אחוזים.

זה המצב שבו אתה רוצה לתלוש את השערות. המשמעות של העלאת אחוז החסימה היא מחיקתן של מפלגות קטנות ואילוצם של מצביעים לערוך פשרות בנפשם. ההצעה מיועדת בעליל לבלום את כוחם הפרלמנטרי של החרדים – אבל היא גרועה באופן ניכר מהמצב הנוכחי. אנשים שיצטרכו לבחור בין הדבר של הליכוד לחולירע של קדימה עשויים להעדיף את הטיפוס של המנעות מהצבעה. לפיד חולם על ארה"ב – אבל מבנה שתי המפלגות שלה הוא אחת הסיבות לאדישות הניכרת מצד הבוחרים שם. מי שצריך לעשות יותר מדי פשרות, מעדיף שלא להגיע לקלפי. החרדים לא ייעלמו, אם "יהדות התורה" לא תעבור את אחוז החסימה; הם פשוט יהפכו למנוכרים יותר. שזה אולי תואם את חזונו של לפיד, שרואה מדינה שנשלטת על ידי מילואימניקים (אגב, לפיד עשה מילואים?), אבל זה יהיה רע לכל מי שחושב שלכל אחד מגיע קול.

ההצעה למנוע את הפלת ראש הממשלה אלא ברוב של 81 ח"כים – זו המשמעות של 66% – גרועה אפילו יותר. היא אומרת שאם לראש הממשלה יש 40 ח"כים שתומכים בו, הוא נשאר בתפקידו. היא פתח מובהק לממשלות מיעוט – ומי שזוכר את התסכול הנורא שהיה מנת חלקנו בימי אולמרט (לגמרי לא במקרה, המנטור הפוליטי של לפיד) יודע עד כמה היא מכרסמת בתפיסת האחריות הפוליטית. אם השלטון ממילא נתון בידי אליטה שכבלה את עצמה לקרנות המזבח, אם הוא נתון בידיו של אדם שרוב העם מתעב אבל אין שום דרך לשלוח אותו הביתה, מה הטעם בפעילות פוליטית?

יתר על כן, ההצעה הזו מכרסמת עוד יותר בכוחה של הכנסת, ומחזקת מאד את כוחה של הממשלה. אין לאנשים המתנגדים למדיניותה של הממשלה שום כוח, וכל מה שנותר להם הוא לחרוק שיניים ולחכות לבחירות – שיקרו כאשר הממשלה תרצה בהן. אבל המשטר שלנו הוא פרלמנטרי, לא נשיאותי: הכנסת היא לב השיטה. לפיד רוצה לעקור את לבה, כנראה משום שגם הוא לא מבין למה צריך אותה בעצם. אנחנו צריכים רק ממשלה, לא? מין חבר מנהלים הדוק כזה, בלי רעש מבעלי המניות?

לפיד מיילל על מספר השרים הגדול בממשלת נתניהו, שהיא אכן מהמופרכות בממשלות. הוא רוצה חוק שיאסור על הגדלת מספר השרים, שזה נחמד מצידו. אם היתה לו השכלה חוקתית מינימלית – משהו שרצוי שיהיה למועמד פוליטי, גם אם הוא בן של אבא והתרגל שמקצרים הליכים עבורו, במיוחד בתחום ההשכלה – הוא היה יודע שכבר היינו בסיפור הזה. אחת הפעולות הראשונות של אהוד ברק היתה לשנות את החוק הקיים ולשנות את מספר השרים המקסימלי, שקודם לבחירתו לראשות הממשלה עמד על 18. זה מה שקורה כשיש לך ראש ממשלה חזק מדי, שאי אפשר להדיח (וכאן המקום להזכיר שממשלת ברק שרדה בשלב מסוים עם תמיכה של 30 ומשהו ח"כים בלבד, והיתה ממשיכה לשרוד אלמלא החליט ברק על בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.)

ההצעות האלה של לפיד מזכירות מאד את ההצעות לשינוי שיטת הממשל של אביגדור ליברמן: השיטה שלו כללה רוב של 80 חברי כנסת כדי להדיח ראש ממשלה ואחוז חסימה של עשרה אחוזים. הקרבה הזו, התפיסה המופרכת כאילו מה שישראל צריכה הוא ראש ממשלה חזק יותר – ראש הממשלה הישראלי הוא אחד החזקים בעולם המערבי – צריכה לומר לנו כל מה שצריך לומר על התפיסה הפוליטית של לפיד: סמכותנות. במקרה שלו, סמכותנות שמעורבת בסלידה לכל מי ששונה ממנו, ויוצרת תרכובת דוחה במיוחד של מרכז רדיקלי.

לפיד גם מוכר לנו צ'יזבט על כך שאם נצמצם את הכלכלה השחורה של ישראל – מטרה ראויה, אכן – יהיה לנו תקציב הרבה יותר גדול. ועל זה נאמר: פחחחחחח. תגיד לי, חבר, אתה קורא עיתונים או רק כותב בהם? אם לאוצר יהיה הרבה יותר תקציב, הוא עדיין יעדיף שלא להרחיב את השירותים הציבוריים, משום שזה מנוגד לאידיאולוגיית השוק החופשי של נערי האוצר. הכסף הזה, אם יהיה, פשוט ישמש כעוד תירוץ להורדת מסי חברות ואת המסים על העשירים. לגמרי במקרה, לפיד לא מתייחס לבעיה הבוערת של שיטת הממשל הישראלית, שליטתו בפועל של האוצר על כלל פעולות הממשלה. הוא כנראה לא מבין מה הבעיה.

וכמובן, ישנה החטוטרת האיומה של הכיבוש, שמחסלת את ישראל במהירות. זה נושא שנוי במחלוקת מאין כמוהו, אז לפיד פשוט לא אומר עליו כלום, למרות שהכיבוש הוא רוב מה שהמילואימניקים שלו עסוקים בו. ללפיד גם אין מה לומר על תקציב הבטחון המפלצתי של ישראל. הוא רוצה גיוס לכולם – מה שאומר שתקציב הבטחון רק יגדל. בשם האיזון הקדוש, לפיד מערבב בעקביות בין ערבים וחרדים: שניהם מאיימים עליו. העובדה שבניגוד לחרדים הליטאים הערבים הישראלים דווקא עובדים, ושהם סובלים מאפליה גזענית – כפי שהעיד, למשל, ה-OECD – לא מוזכרת אצל לפיד. רק זה חסר לו עכשיו, להזכיר לישראלים הנהדרים שלו, האנשים הטובים ביותר בעולם (כל זמן שהם לבנים ועשירים), שהם גם גזענים עד למאד. למה לקלקל?

ואם זה לא היה הספיק, אז אחרי שלפיד יקבל את הקולות של השבט הלבן המבוהל, יש סיכוי סביר מאד שהוא ימכור אותם לנתניהו, מי שבמו ידיו הרחיב את הפערים החברתיים בישראל (בסיוע נלהב של אביו של לפיד, אבל עזבו עכשיו). בן כספית, שברכילות פוליטית הוא דווקא טוב, כותב שיש ערוצי תקשורת בין לפיד ובין נתניהו, ושלפיד סבור שאי אפשר בינתיים להחליף את נתניהו. זה יכול להסביר למה לפיד תוקף את קדימה ואת העבודה, אבל אין לו מילה אחת לומר על נתניהו. ייזהר הקונה; השק הזה מכיל חתול בגודל יגואר.

ראוי לשאול מה ישראלי בעיני. ישראל, אם לשאול את מילותיו של באשיר ג'ומאייל, איננה נורבגיה. היא מדינה הטרוגנית מאד, שמכילה ילידים ומספר גדול במיוחד של צאצאי מהגרים מכל רחבי העולם. אפשר להבין את געגועיו של לפיד לתקופה שבה המדינה התנהלה על ידי שבט אחד, שבט הציונים יוצאי מזרח אירופה שלגמרי במקרה היה השבט שלו, וכל השאר – ערבים, מזרחים, חרדים, במידה רבה נשים – התבקשו לסתום את הפה ולהגיד תודה שבכלל נותנים להם להתקיים. בשנות השמונים, התחלנו להשתחרר מהתפיסה הזו, והשחרור הזה עדיין מבעית הרבה מאד אנשים, בעיקר מהמילייה של לפיד. הוא רוצה להחזיר אותנו, בשם הנוסטלגיה, שלושים שנה אחורה, למה שהוא סבור בטעות שהיתה ישראל טובה יותר. לרוב הישראלים היא היתה רעה יותר. אסור לנו לחזור לשם. אסור לבחור ביאיר לפיד.

גילוי נאות: היום שלחתי טופס התפקדות למרצ. על הסיבות לכך אני מקווה לכתוב בקרוב. זה לא ישנה את צורת הכתיבה שלי – ביקרתי בחריפות את מרצ בעבר ובהתחשב בנסיון העבר אבקר אותה גם בעתיד – אבל אני חושב שאתם צריכים לדעת את זה.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה טובה מזו שרוצה יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)

בבית משפט הצבאי בעופר התחילה אתמול (ד') פרשת ההגנה במשפטו של מוחמד עמירה, פעיל פלסטיני בלתי אלים מניעלין. ב-15 ביוני השתתף עמירה בהפגנה שנערכה בכפר סמוך, דיר קדיס, בנסיון למנוע את סלילתם של דרכים על אדמות של שני הכפרים, בסמוך להתנחלות נילי. אף שאין מחלוקת על כך שעמירה לא השתתף באלימות, ולמעשה הוא קרא להמנעות מאלימות (כפי שאפשר לראות בסרטון למטה, מדקה 0:45-0:50), ולמרות שהוא הפעיל התנגדות בלתי אלימה בלבד (ישיבה על כף של דחפור), הוא נעצר תוך הפעלת אלימות (רואים, בסביבות 0:49-0:50, השלכה של רימון הלם מטווח אפס על המפגינים). יתר על כן, כתב האישום נגדו מייחס לו עבירות של הפרעה לחייל, משום שהוא סירב להתפנות כשהורו לו לעשות כן – והסתה.

למה הסתה? כי הוא עבר על צו 101 מ-1967, שאוסר על כל סוג של התנגדות פלסטינית לא אלימה. הצו קובע כי מי שהשתתפו באסיפה (שמוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה", ואחת היא אם היא בפומבי או בבית פרטי), אפשר להאשימם בהסתה. התביעה הצבאית טוענת כי עמירה הוא שהנהיג את ההתנגדות הלא חוקית לפעולה חוקית של סלילת כביש.

התובע הצבאי נאלץ – אני נשען כאן על מסמכי המשפט כפי שנמסרו לי מבצלם; לצערי הם לא זמינים ברשת – להודות, בעת הבקשה השניה להארכת מעצרו של עמירה, ש"לשאלת בית המשפט, לא. אבל נזרקו אבנים לאחר שנעצר. אם לא היה שם, ייתכן ולא היה החיכוך הזה." כלומר, התובע הצבאי מאשים את עמירה בכך שבעצם מעצרו ("החיכוך הזה"), הוא גרם לכך שיושלכו אבנים על כוחות צה"ל. הנאשם אשם בכך שעצרו אותו, ושמעצרו גרר תגובה. מה היה קורה אם חמושי צה"ל לא היו עוצרים אותו?

כאן חשוב לציין שהסיבה שבכלל נערך משפט היא שבית המשפט הצבאי לא קנה את הטענה המשונה הזו של התובע הצבאי, וסירב להאריך את מעצרו של עמירה עד תום ההליכים, כפי שדרש התובע. בית המשפט הסתפק בהרחקתו של עמירה מדיר קדיס ובערבות של 3,000 ₪. אילו היה עמירה נעצר עד תום ההליכים, היה מופעל עליו לחץ עז להודות במה שלא עשה, כדי לקבל עסקת טיעון טובה יותר. כפי שציין דו"ח של בצלם בעבר, משפט יכול להמשך שנתיים; העונש על עבירת הסתה בדרך כלל נמוך הרבה יותר. מעצר עד תום ההליכים, שבתי המשפט הצבאיים משיתים לעתים קרובות מדי, הוא תמריץ להודאה באשמה ללא אשמה.

אבל רגע, הדרך הזו שעל סלילתה מחה עמירה ושבשלה הוא נעצר – האם היא בכלל היתה חוקית? לא, לא ממש. סא"ל צביקה (כך הוא מכונה בפרוטוקול) כהן, ראש תחום תשתית במנהל האזרחי בגדה המערבית, הודה בחקירה נגדית אתמול שהסלילה לא בוצעה על ידי המנהל האזרחי אלא על ידי המועצה המקומית בנימין. בעתירה שהוגשה אתרי התקרית, קבע בג"צ באוקטובר האחרון (בג"צ 5098/11) כי הכבישים נסללו שלא על פי הנהלים, עובדה שמערכת הבטחון ומועצת בנימין לא ניסו לערער עליה. בנסיון לשמור על השלל שכבר חטפו, דרשו המועצה והצבא להכיר בכבישים שכבר נסללו כ"כבישי בטחון", והבטיחו שהאוגדונר יוציא פקודה שאוסרת להשתמש בכבישים הללו אלא במקרי חירום, ורק על ידי כוחות הצבא או "אנשי הבטחון של הישוב נילי." כלומר, קודם לפסיקה הזו, כל אחד יכול היה לנסוע בהם. בג"צ, כהרגלו, הכשיר את הגזילה, וקיבל את הצעת המתנחלים ומערכת הבטחון.

אז מה היה לנו פה: מועצה מקומית של מתנחלים פורצת דרך בין שני כפרים פלסטינים ללא סמכות; חמושי צה"ל מגינים על הפעולה הלא חוקית של המועצה; הם מפזרים באלימות פלסטינים שבאים למחות על הפעולה הלא חוקית; הם עוצרים פעיל שידוע בהתנגדותו לאלימות (ולא עוצרים אף מפגין אלים, למרות שלטענת החמושים היה ידוי אבנים במקום); הצבא מנסה לעצור אותו עד תום ההליכים ולמעשה לכפות עליו הודאה בפשע שלא ביצע; משנכשל, הוא מנסה להאשים אותו בהסתה; ובינתיים, המועצה המקומית ומערכת הבטחון מוכרים לבג"צ את הלוקש הרגיל של "צורך בטחוני"; בג"צ, שהנשיא שלו לשעבר ברק כבר אמר שמערכת הבטחון "סיבנה אותו" לא פעם ולא פעמיים, מקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה ומלבין את העבירות, מבלי לדרוש שהאחראים להן – האחראים האמיתיים לתקרית בדיר קדיס – ייענשו בדרך כלשהי.

והנה לכם, בסיפור קטן אחד, כל הכיבוש כולו, מן המעוול (המתנחלים), עבור בסייען (מערכת הבטחון), וכלה במכשיר את השרץ ביושבו כבג"צ. אלה גם אלה יצטרכו לתת בסופו של דבר את הדין, ובהחלט אפשר לטעון שחלקם של השופטים גרוע יותר. מהם, אחרי הכל, מצפים ליותר.

ועוד דבר אחד: לוחם החופש הפלסטיני חדר ע'דנאן נכנס ליום ה-62 לשביתת הרעב שלו. בספרות העולמית קוראים למצב שבו אדם מוחזק מבלי שאף יידע במה הוא חשוד "קפקאיות"; בישראל קוראים לו "מעצר מנהלי." עמותת רופאים לזכויות אדם הגישה אתמול (ד') עתירה דחופה לבג"צ בדרישה לשחרורו מן המעצר המנהלי. אם יפסוק בג"צ, תפארת המשפט הישראלי, על פי התקדימים, הוא צפוי למצוא שאין אי סבירות בהחלטת המפקד הצבאי – או, במילים אחרות, לקדש את מצבו של האזרח ק'.

על פי ההודעה של רופאים לזכויות אדם, ע'דנאן צפוי למוות. הרופא המלווה אותו מטעם רל"א כתב כך: "על סמך הספרות הרפואית ועל סמך יעוץ מומחים… נמצא בסכנת מוות מיידית. צום מוחלט מעל 50 יום גורם לפירוק השריר כולל שריר הלב ושריר הקיבה, ויצירת רעלים בגוף. המוות יכול להיות פתאומי עקב דום לב, או כתוצאה מזיהום בעקבות התמוטטות המערכת החיסונית. יתכן דמום בדרכי העיכול, איספיקת כליות או כבד. ניתן לצפות התדרדרות מצב ההכרה כתוצאה מחוסר ויטאמינים ומדימום תוך מוחי. צום מעל 70 יום אינו מאפשר חיים. עירוי נוזלים, תיקון המלחים, תוספת גלוקוז ווטיאמין אין בהם למנוע את המוות הבטוח עקב צום כל כך ארוך." ההדגשות במקור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יזדקקו לחסדיה של מערכת המשפט הישראלית.

(יוסי גורביץ)

לרוע מזלה של מדינת ישראל, סרן צעיר בשם מתן וילנאי הנהיג פעם בהצלחה מבצע קומנדו נועז. זה היה בסוף 1969, הימים היו ימי מלחמת ההתשה – עוד אחת מהמלחמות שצה"ל מעדיף שנשכח. 367 חיילים ישראלים נהרגו ו-999 מהם נפצעו במה שהיה ההקדמה למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שקודשה על זכותה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה בסיני. על כל פנים, וילנאי – הוא היה אז בן 25 – הוביל מבצע נועז לגניבת מכ"מ מצרי. המבצע, כאמור, הצליח, ואנחנו נתקענו עם וילנאי.

זה היה לפני 42 שנים. אנחנו עדיין משלמים לסרן לשעבר וילנאי משכורת ציבורית. כן, הוא התקדם בסולם הדרגות, הגיע עד אלוף, ואז גילה שהוא לא יהיה רמטכ"ל, פרש לאזרחות ונפלט כלווייתן מת אל מפלגת העבודה ב-1999. ספק אם יש שני אנשים בארץ שיכולים לומר מה, בעצם, עשה וילנאי באותם 42 השנים האלה. אבל איכשהו, הוא תמיד היה שם. המלחמה ההיא נגמרה ונשכחה, גולדה וסאדאת, נאצר ואשכול כבר לא איתנו, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה; ומתן וילנאי, חייל שחור מכה חייל לבן, עוד מתקיים על פרשת הרדאר הנשכח ההוא. כמובן, היה יכול גרוע יותר: וילנאי לפחות הוביל את חייליו להצלחה. עמירם לוין, שכקצין זוטר בסיירת מטכ"ל הוכיח שאיננו יודע לספור עד שתיים ותקף את הקומה הלא-נכונה במעלות, מה שהעניק למחבלים זמן יקר לטבוח בתלמידים, הצליח למרות הפאשלה הקולוסאלית הזו להגיע עד לדרגת אלוף וסגן ראש המוסד.

וילנאי היה חלק מהקליקה של אהוד ברק שפרשה ממפלגת העבודה והקימה את תנועת הקיקיון "עצמאות", או כפי שברק עצמו מכנה אותה בלעג, "איסתקלל." עד לאחרונה הוא החזיק בתפקיד המיותר לחלוטין של השר להגנה על העורף. השבוע אישרה הממשלה את מינויו לשגריר בסין.

ספק אם בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית היה אדם ציני יותר מאהוד ברק. אחרי מלחמת לבנון השניה, מצא סקר אחד שהאהדה לאולמרט עומדת על שני אחוזים, ואפילו נסראללה קיבל יותר (ארבעה אחוזים). בדיחה שרצה אז אמרה שבהנתן שטעות הדגימה היתה שלושה אחוזים, יתכן שאולמרט נהנה מתמיכה שלילית. לברק אין אפילו שני אחוזי תמיכה. כל הסקרים מראים בעקביות שהוא נהנה מתמיכה של אפס אחוזים מהציבור.

אבל עדיין הוא שם, נאחז בקרנות המזבח. והוא מסדר ג'ובים לאנשי שלומו. וילנאי, שהחזיק בתפקיד שנוצר לראשונה של שר להגנת העורף, היה למעשה שר שני במשרד הבטחון, ובפועל ענה על מכתבים ושאילתות שלברק לא היה כוח לענות עליהן. התפקיד הזה, נזכיר, נתפר בימים שבהם צה"ל מתלונן – הוא משקר, כמובן – שמקצצים לו את התקציב, עד כדי כך שאוכל חינם אחר, תא"ל חליווה, אמר לאחרונה שאין לצבא כסף לטילים כי היתה מחאה חברתית. אז לצבא אין כסף לטילים, וכל יום הוא מאיים על פרויקט חיוני לכאורה אחר, אבל למשרד הבטחון יש, כמסתבר, כסף לעוד שר מיותר.

ועכשיו הוא בבייג'ינג, שגריר. הוא גנרל בדימוס שלא הותיר כל חותם, שמעולם לא שימש בתפקיד דיפלומטי, שאיננו דובר או קורא סינית ואם יש לו הבנה בתרבות או ההיסטוריה הסינית, זה יפתיע את כולם. סין היא מעצמה שיש לה זכות וטו במועצת הבטחון, והיא המדינה השניה בעוצמתה בעולם, שעתידה לפניה. היא בעיצומה של מהפכה תעשייתית נחושה וחסרת מעצורים, שצפויה להזניק אותה קדימה. כבר עכשיו, יש לה את מספר התושבים המחוברים הגבוה בעולם, והיא נחשבת למפעל שלו. לא צריך להיות אוהד של משטר הגולגלות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הרצחני ביותר בהיסטוריה הידועה, כדי להכיר בעובדות האלה. מדובר כנראה בתפקיד השלישי בחשיבותו במערך הדיפלומטי של ישראל, אחרי השגרירות בארה"ב והשגרירות באו"ם. ואנחנו שולחים לשם את מתן וילנאי, האיש ללא תכונות. מה לא עושים כדי לסדר לחבר בג'מעה של אהוד ברק ג'וב. אחרת, שומו שמיים, הוא יצטרך לחיות על הפנסיה הנדיבה למדי שלו, פנסיה של אלוף ושר, אבל בלי כל גינוני הכבוד.

קל למדי להפיל את הבזיון הזה על ברק. האיש הוא חור שחור של בושה: היא נבלעת ולא נודע כי באה אל קרבו. אבל זה לא מינוי של ברק, זה מינוי של הממשלה. של ממשלה שבראשה עומד אדם שהעז לדבר פעם על "האיש השמן," המגזר הציבורי, ש"רוכב על האיש הרזה," המגזר הפרטי. כשהוא אמר את זה, אגב, היה לצידו "שר במשרד האוצר" נוסף, מאיר שטרית. הממשלה שלו היא הגדולה והבזבזנית בהיסטוריה של ישראל. המינוי הזה נעשה בהסכמתו, או לפחות שלא בהתנגדותו, של שר החוץ. כנראה שיום אחד עוד נגלה איזה דיל נרקח כאן כדי שליברמן לא יטרפד את המינוי.

על האוליגרכיה השוקעת של רומא הרפובליקנית כתב סאלוסטיוס שהיא "העבירה את משרות השלטון מיד ליד." זה בדיוק מה שעושה האוליגרכיה השלטונית שלנו, כשהיא משוכנעת שיום הדין לא יגיע, שהיא יכולה להתעלם ממחאות עממיות ולהמשיך לנהוג בכספי הציבור ובמשרותיו כבשלה, כשהיא חותרת תחת יסודות אמון הציבור בה ובמשטר. אלה האנשים שמצפים מאיתנו שנאמין להם שהם יפעלו בכל כובד הראש הנדרש בשאלות מלחמה ושלום, שהם אומרים שיהיו לפתחנו בתוך זמן קצר.

את החונטה הזו, הצבאית-כלכלית, צריך להחליף, ולפני שתספק לנו עוד סיבות לבכי.

ועוד דבר אחד: העציר המנהלי ח'דר עדנאן נכנס מחר ליום ה-60 לשביתת הרעב שלו. השופט הצבאי אל"מ משה תירוש אישר את המשך המעצר המנהלי, כמקובל, תוך שהוא מוסיף מעשה נבלה קטן: הוא דחה את הדיון בעתירתו של עדנאן פעמיים. נשיא האגודה לזכויות האזרח, סמי מיכאל, פנה היום בבקשה דחופה לשר הבטחון ברק לשחרורו של עדנאן. על המעצר המנהלי העיר עופר רון, שכותב כאן מדי פעם, שהוא מחזיר אותנו לימים שלפני המאגנה כארטה, שהבטיחה את זכות ההבאס קורפוס, כלומר את חובתה של הממשלה להסביר מדוע היא מחזיקה אדם, לכל עצור. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל קורא לציבור להגיע להפגנת מחאה שתיערך הערב, בשעה 19:00, ברח' קפלן מול הקריה. הפגנות מקבילות תיערכנה בלונדון ובגלזגו , וייערכו הפגנות גם ברמאללה ועזה. על פי נתוני רופאים לזכויות אדם, לאחר היום ה-55 לשביתת רעב, השובת מתחיל בגסיסתו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היום מגישה ההגנה את תצהיריה במשפט תביעת הדיבה שהגישה "אם תרצו" נגד שורה של פעילי שמאל, שהקימו בשעתו את קבוצת הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית." רונן שובל, השרלטן הפוליטי שאיים בשעתו בתביעת דיבה על וויקיפדיה העברית אם תעז לכתוב שמדובר בתנועת ימין, מיהר לשלוח לרועי ילין את מכתב האיום הבא:

שלום רוי [שגיאה במקור – יצ"ג]

מעיון בדף הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית", עולה כי אתה יצרת אותו.

תנועת "אם תרצו" איננה תנועה פאשיסטית, ולא תסבול הוצאת דיבה אודותיה.

ברצוני להודיעך כי באם לא תמחק את קבוצת הפייסבוק הזו, תוך 72 שעות, בכוונתו לפנות ביום ראשון הקרוב למשרד עו"ד ולתבוע אותך אישית על הוצאת דיבה ולשון הרע.

למען הבהרה: העברת עמוד הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית" לידי אדם אחר, לא תשנה את אחריותך האישית לעניין זה.

אבקשך לשקול את העניין בכובד ראש, בטרם נאלץ לפנות להליכים משפטיים,

בברכה,

רונן שובל – יו"ר אם תרצו

ילין לא התקפל, והתוצאה היא המשפט. "אם תרצו" תובעת 2.6 מיליוני שקלים מקבוצת האדמיניסטרטורים של קבוצת הפייסבוק ההיא – רועי ילין, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב וארי רמז; כאן המקום לציין שאני מכיר את חלקם אישית – בטענה שהוציאו לה שם רע.

הבריונות הזו היא חלק משיטת הפעולה שכבר הורגלנו בה מצד "אם תרצו." מופיעה כאן הצביעות הימנית הקבועה: מצד אחד יללה על סתימת פיות, מצד שני סתימת פיות. מאלפת תגובתו של עוכר הדין של "אם תרצו", נדב העצני: "מדובר בניסיון של קבוצת אנשי שמאל קיצוני לחסל ציבורית את 'אם תרצו', שהיא תנועה ציונית ודמוקרטית, ברוח משנתו של זאב בנימין הרצל. הניסיון להוציא את 'אם תרצו' אל מחוץ לגדר, תוך שימוש בלשון הרע, הינו בלתי חוקי ולכן פנינו לבית המשפט."

אתם הבנתם את זה? לא תביעת דיבה של 2.6 מיליונים היא "נסיון להוציא אל מחוץ לגדר", אלא עצם ציון העובדה ש"אם תרצו" היא ארגון פאשיסטי. "אם תרצו", שנתמכת בכספי הימין האמריקאי – בהתחשב בכך שלא היתה לה בעיה לקבל כספים מג'ון הייגי, אפשר לומר שהיא נתמכת בכספי הימין הפשיסטי האמריקאי – מעתיקה אלינו את שיטת סתימת הפיות המקובלת שם: תביעת SLAPP, כלומר תביעת דיבה שמיועדת להפחדה ולסתימת פיות.

כדי שהטקטיקה הזו תצליח, הצד השני צריך להיות מפוחד, ורצוי שתהיה מערכת משפט כושלת. מערכת המשפט הישראלית עונה על הקריטריון: הדיונים בה אורכים שנים, וכפי שיודע כל מי שנאלץ לשכור עורכי דין בסכומים גבוהים, גם אם אתה מנצח, ההוצאות שפוסק בית המשפט הן מגוחכות ביחס לסכום שהוצאת. אם אולצת להגיע לבית המשפט, כבר הפסדת – גם אם ניצחת. כמה נוח לעמותות שיש להן גב של תורמים נסתרים מעבר לים, כמה רע לסתם פעילים פוליטיים שמעיזים לומר אמיתות לא נוחות.

האם "אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית? לדעתי כן. גם המומחה העולמי לפאשיזם, זאב שטרנהל, סבור שהיא מזכירה תנועה פאשיסטית. לשם שעשוע, מומלץ לבחון את התופעה באמצעות מסמך "14 הנקודות של הפאשיזם" הידוע. הוא מודד משטרים, לא תנועות, אבל חלק ניכר מהנקודות רלוונטי.

ויש משהו מטריד יותר. תומר פרסיקו, שכבר חטף פעם תביעת SLAPP מנביא השקר שטוען שהוא הבודהה מאוריון, הגיש גם הוא תצהיר לבית המשפט מטעם ההגנה. פרסיקו שוחח לפני כמה חודשים עם רונן שובל, שיחה שהוקלטה – כחלק מראיון משולש ל"מקור ראשון" – והוא ציין את המקורות הרומנטיים-גרמניים של חשיבתו של שובל, וזה האחרון הפתיע אותו בכך שמיהר להסכים. שובל אמר שבתזה שלו "התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובג'ורג' סורל." זה האחרון (ז'ורז', קוראים לו בדרך כלל) נחשב לאחד מאבות הפאשיזם האיטלקי, והיתה לו משיכה לאלימות פוליטית: הוא שיבח את אקסיון פרנסז, התנועה הלאומנית שהובילה להקמת הפאשיזם הצרפתי, ואת מוסליני – כמו גם את לנין. סורל היה אנטישמי שבין השאר הפיץ את עלילות הדם. איך לומר, לא בדיוק מישהו שהיית מצפה מאבי תנועת התחיה הניאו-ציונית להתלהב ממנו. פרסיקו מציין שהוא נדהם מכך. (במאמר מוסגר, שווה לקרוא שוב את הפוסט של פרסיקו על "מוסר יהודי" ומקורותיו; הוא מתעמת עם שובל ומנסה לומר לו מה מקורותיו של ה"מוסר היהודי" שלו; שובל מתחמק.)

שובל טען שפרסיקו, בביקורת על ספרו, לא עשה עמו צדק משום שכאשר הוא מביא את הרעיונות של הרדר ופיכטה על האורגניות של "העם", מדובר במטאפורה. לטענת שובל, הוא לא הציג זאת כך בספר תכלית הספר היא "להציג בצורה פשטנית – ואני אומר את זה – בצורה פשטנית רעיונות שהם מאד עמוקים… להנהיר להמון… את המשמעות של מה אומרת היום המילה 'ציונות'." פרסיקו טען שפשטנות כזו מסוכנת ושהיא מאפיינת גם את פעולתה של "אם תרצו"; שובל השיב ש"זה עניין של אסטרטגיות שיווק."

כלומר, בשם "אסטרטגיות שיווק", רונן שובל מזריק לעם הישראלי תפיסות פוליקיסטיות, שבמקורן – אותו לדבריו הוא מכיר היטב – הסבו נזק בל יתואר הן לעמים שאליהם הן הוזרקו, הן למיעוטים החיים בקרבם, הן לעמים שסביבם. רונן שובל הוא שרלטן פוליטי, שיודע היטב מה המקורות שמהם הוא יונק, יודע היטב מה המטרות שלו, אבל לא מוכן שישימו עליהן את התווית הנכונה – פאשיזם פולקיסטי – בגלל "אסטרטגיות שיווק." את כל זה הוא והתנועה שלו עושים תוך שהם מקבלים סכומי כסף גדולים מחו"ל, אותם הם משתדלים להסוות ככל שמאפשר להם החוק. וכשמישהו מצביע על מה שהם עושים, כלומר קורא להם תנועה פאשיסטית, הם תובעים אותו ב-2.6 מיליונים. זה עובד: פרסיקו, שכבר נכווה כאמור בתביעת SLAPP (הוא ניצח, מהר יחסית, וזה עדיין היה סיוט), החליט לא לפרסם את השיחה שהקליט עם שובל, רק כדי לא להסתכן בעוד תביעה. עכשיו השיחה הזו היא חלק מתצהיר שהוגש לבית משפט, וככזו מוגנת.

אז אם אתם חושבים שצריך לעמוד לצד קבוצה קטנה של פעילים צעירים שנלחמת על חופש הביטוי בישראל ועל היכולת לומר אמת גם מול קבוצות פאשיסטיות עם הרבה כסף שמקורו לא ידוע, אם אתם חושבים שגם אנשים שאבא שלהם לא מולטי-מיליונר צריכים להיות מסוגלים להגן על עצמם משפטית, הכנסו לאתר הזה ותרמו להגנתם. אני כבר תרמתי. מידע נוסף על המשפט אפשר למצוא כאן.

ועוד דבר אחד: תת אלוף אהרן חליווה, בעוונותינו מפקד עוצבת מילואים, שכח כנראה אצל מי הוא עובד. מילואימניקים נדהמו לשמוע אותו מאשים אותם בכך שאין לו טילים לירות באימונים – משום שלדבריו בעקבות הפגנות הצדק החברתי קוצץ תקציב הבטחון. דובר צה"ל נמנע מלהכחיש. חליווה עצמו נראה בשבוע שעבר במסעדה תל אביבית שמחיר ארוחה ממוצעת בה הוא כ-300 ₪. אם תהיתם לאיפה הלך הכסף של הטילים, הוא הלך למשכורות של אוכלי חינם שיורקים לבאר ממנה הם שותים נוסח תא"ל (במהרה בימינו במיל') חילווה.

הערה מנהלתית: רוב מוחלט של המגיבים מגלים שכל ישר ומתנגדים לתגובות באמצעות פייסבוק, אבל מצד שני תומכים בפגישה בפאב. נעדכן כשנחליט על מקום וזמן.

(יוסי גורביץ)

נקמת דם ילדה קטנה: בתוך כל הטררם התקשורתי היום סביב נצחונה של אילנה דיין בערעורה בפרשת סרן ר', נשכחה עובדה קריטית אחת. במדינה שפויה, אילנה דיין והפסיקה המשונה של סולברג מעולם לא היו הופכים לסיפור העיקרי. זה נשאר והיה סביב הרוצח במדים, מפקד המוצב שאני נאלץ לקרוא לו ר'.

תזכורת: בשנת 2004, כשצה"ל עוד היה ברצועת עזה, ירו חמושיו של ר' לעבר ילדה בת 13 (ועשרה חודשים) שהתקרבה אל המוצב שלהם, איימאן אל המס, אף שזו לא היוותה כל סכנה להם, ונמלטה מהם תוך שהיא משליכה את התיק שלה. זמן קצר לאחר מכן, הסתער ר' בגבורה על הילדה הפצועה, ירה בה שני כדורים כדי לוודא הריגה – או, בשפה לא צבאית, רצח ילדה פצועה – ואחר כך הוסיף עוד צרור בכיוונה.

זו לא הטענה שלי. זו המסקנה של סולברג בפסק הדין: "בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית."

ובמדינה נורמלית, זה היה הסיפור: גבר חמוש ומשוריין שיוצא מהמוצב שלו לעבר ילדה פצועה, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה לו סכנה ישירה, ואז, "ממרחק קצר" – כלומר, כשהוא רואה אותה – הוא יורה בה שני כדורים. כך נראה חייל ישראלי: בראותו ילדה פצועה, הוא לא מגיש לה סיוע. הוא יורה בה שוב. ובית משפט ישראלי מקבל את ההתנהגות הזו כנורמטיבית.

ואחר כך, כמובן, יש לו את החוצפה לטעון שהוציאו את דיבתו רעה. כאילו יש משהו שיכול לפגוע בשמו הטוב יותר מאשר המעשה הזה. הוא, כמובן, עדיין במדים ועדיין מושך משכורת ציבורית.

מילה על סולברג: בפסק דין בעייתי אחר שלו, זה של השוטר שמואל יחזקאל שירה בגבו של הפלסטיני סמיר דארי שעה שזה התרחק ממנו ואחר טען שהוא "חש סכנה." סולברג כתב ש"טעות איומה ונוראה טעה הנאשם, לחינם הרג את המנוח." ואז, כמובן, זיכה אותו. על ר' הוא אפילו אינו כותב "לחינם הרג את המנוחה."

מהי התייעלות? ידיעה ב"כלכליסט" היום מדווחת שחברת דואר ישראל נמצאת בהפסדים כבדים, ועל כן היא דורשת שהאוצר יזרים לה 350 מיליוני דולרים. כדי להוכיח שהיא רצינית, מסבירה החברה שהיא מתכוונת לפטר 500 עובדים, שהיא מתכוונת לסגור סניפי דואר שנמצאים קרוב יחסית זה לזה – בשלב ראשוני 15 מהם, אחר כך עוד עשרות – ושהיא רוצה, באותה הזדמנות, להפחית את תדירות חלוקת הדואר בישובים מרוחקים. לטענת החברה, ניתן לעשות זאת "מבלי לפגוע בצרכנים." אה, והיא רוצה להעלות את מחיר הבולים מ-1.7 ₪ לשני שקלים. לכל זה – האוצר, נמסר, שוקל את ההצעה בחיוב – קוראת החברה "התייעלות."

"התייעלות"? מה מתייעל פה? השירות לציבור ודאי נפגע. חברת הדואר – שבימים רחוקים יותר היתה רשות הדואר – מודיעה חד וחלק שמה שמעניין אותה הוא הקו התחתון שלה. וזה היה לגיטימי אם היא היתה סתם חברה. אבל דואר הוא בכל זאת עדיין שירות חיוני לציבור. הוא היה שירות חיוני, שמספקת הממשלה, בכל מדינה מסודרת, מהקיסרות הרומאית ועד ימינו. אפילו בארצות הברית עוד לא הפריטו את הדואר. למעשה, הוא היה כל כך חיוני ששירותי הדואר הפדרליים היו הדבר היחיד שעוד פעל משני צדי הקווים של מלחמת האזרחים, משהו כמו ארבעה חודשים לתוך המלחמה.

הפרטת הדואר, הבטיח לנו האוצר, תייעל את השירות לאזרח. את הרעיון האווילי הזה הוא שאב מתפיסת השוק החופשי הרעילה. בפועל, השירות הפך לגרוע יותר והמחיר שלו רק עלה. בול עלה לא כל כך מזמן רק שקל ועשרה. צריך להזכיר, באותה הזדמנות, שהאוצר עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיל את החברה החדשה: ב-2008, הוא סירב לבקשת חברת הדואר להוריד את המחירים שלה. הנימוק שלו היה "רצון שלא לפגוע בתחרותיות." אתם הבנתם את זה? חברה ציבורית רוצה להוריד מחירים כדי לשרת את הציבור, והאוצר לא נותן לה. שוק חופשי? רק לאלה שזוכים לחסדו של האוצר.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לחברת הדואר עדיין יש עובדים מאוגדים. ב-2008, החברה חששה שהיא תצטרך לפטר חלק מהם. פיטורים מסיביים היו שוברים את כוחו של הוועד. ב-2008, החברה עדיין היתה מספיק חזקה כדי לפטר עובדים. עכשיו, ב-2012, היא כבר על ברכיה, אחרי שנים של הפסדים. הוועד כבר לא יכול להגן על העובדים – לך תגן עליהם כשהחברה על סף פשיטת רגל – ועכשיו האוצר מוכן להתחיל לדבר על פיטורים, צמצום שירותים, והעלאת המחירים. התייעלות, הם קוראים לזה.

וצריך להזכיר: הפרטת הדואר והפגיעה בו פוגעת בעיקר בחלשים יותר בחברה – קשישים שלא מספיקים להתמודד עם מהפכת המידע, ועניים שחסרים את הכלים להתמודד איתה. הם יצטרכו עכשיו לכתת רגליים לסניפים מרוחקים יותר, עמוסים יותר (זו המשמעות של פיטורי עובדים, אחרי הכל), שמספקים שירותים יקרים יותר.

אבל השירות הציבורי הוא רע, וההפרטה היא טובה, כן? זכרו את זה.

מלכוד 22, גרסת משרד הפנים: דוק דניקה הסביר, כידוע, את מלכוד 22 ליאסוריאן כך: כל מי שטס יותר מ-25 משימות, כפי שדורש הקולונל, הוא מטורף, משום שהוא איננו מפחד. כל שעליו לעשות כדי להפסיק לטוס, הוא להתייצב בפני רופא ולהכריז שהוא מטורף. אבל ברגע שיעשה זאת, הוא יוכיח שהוא מפחד, כלומר שהוא שפוי, כלומר שעליו להמשיך לטוס.

אלי ישי לא מסוגל להגיע לרמת האבסורדיות הצבאית, אבל אי אפשר לטעון שהוא לא מנסה. משרד הפנים מסרב לקבל בפקס יפויי כוח של תושבי עזה לעורכי דין ישראלים. יפויי הכוח האלה מיועדים כדי שעורכי הדין יוכלו לטפל בבקשותיהם של התושבים הללו להכנס לישראל. במשרד הפנים מתעקשים שכדי שיפויי הכוח יהיו בתוקף, התושבים ייפגשו עם עורכי דינם. לישראלים, כזכור, אסור להכנס לרצועת עזה. כלומר, כדי שהעזתים יוכלו להגיש בקשה להכנס לישראל, הם צריכים להכנס לישראל.

ארגון "גישה" פנה לישי בבקשה לטפל בנושא כבר בספטמבר, ועד כה לא זכה לתשובה עניינית. עכשיו מצטרפת לבקשה גם בכירה בלשכת עוכרי הדין. אולי אליה, וללחץ תקשורתי, ישי דווקא יתייחס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נחשפתי, באדיבותו של דרור פויר, לטקסט הזה (זהירות, מסמך ארוך ומייגע) של אלי סדן, רב המכינה הצבאית בעלי. סדן מנסה נואשות להתמודד עם גל ההקצנה הדתית בקרב הנוער שלו, ומהטקסט עולה שההצלחה צפויה להיות מוגבלת מאד. ניחא; הבעיה שבטקסט היא ההדגמה עד כמה רחוק אפילו המחנה המכונה "ממלכתי" ממגע עם המציאות המודרנית, ועד כמה היא לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים דמוקרטיים.

נתחיל מבעיית הבסיס: סדן רואה במדינת ישראל משהו שבקדושה: "כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל היא קיום מצוות עשה של תורה […] וממילא יש בה קדושה." (עמ' 5). המצווה הזו, כך סדן, חלה על כל האזרחים היהודים של המדינה. על צה"ל הוא אומר (עמ' 17) שהוא "גוף פלאי." סדן מתנגד לאלימות "קשה" נגד שוטרים, אבל "בוודאי כאשר מדובר על הצבא – איננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בו." (עמ' 25) תפיסה שמאצילה על המדינה – שאמורה להיות מכשיר להשגת צרכיהם של תושביה – גם קדושה, מתקרבת באופן מסוכן לתפיסה פאשיסטית.

סדן מנסה למצוא צידוק הלכתי לדמוקרטיה הישראלית, ולא כל כך מצליח. הוא נאלץ להודות (עמ' 9-12) בשפל רוח שאין שום אזכור הלכתי לדמוקרטיה, וששיטת המשטר ההלכתית היא תיאוקרטיה מלוכנית. הוא מתפלפל מעט בשאלת מי הגוף שאמור לבחור את המלך, ומגיע בסך הכל לתובנה שאי אפשר למנות מלך ללא הסכמת העם, שאם לא כן יש סכנה של מלחמת אזרחים (נו שיט, שרלוק). אבל סדן רוצה את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם אין לה צידוק הלכתי, משום שהוא חושב שהיא הכרחית לקיומה של מדינה יהודית, ובסופו של דבר הוא נאלץ לומר ש"מי שאינו אוהב את המילה דמוקרטיה, רשאי להשתתף במילה שותפות" (עמ' 11). השותפות הזו, כמובן, מיועדת רק ליהודים אחרים: "יש לנו שותפות היסטורית, שהסכמנו וקיבלנו על עצמנו, יחד עם מיליוני יהודים נוספים, להיות אחראים לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל."

אבל, כשחושבים על זה טיפה יותר לעומק, סדן לא מעריך במיוחד את השותפים הלא-דתיים לפרויקט. עליהם הוא אומר (עמ' 45) שהם נמצאים תחת "קליפת דעות נוכריות, ש[תחתן] יש נפש יהודי ההומה לציון, המחפשת את הטוב והישר, את הצודק והמוסרי, הוא יודע שבאמת מצד עומק הנפש – אנחנו רוצים אותו דבר, כי מה שהם מבקשים בעומק נפשם זו האמת של התורה, האמת של קדושת ארץ ישראל, האמת של גאון האומה ושליחותה האוניברסלית להפיץ אור אמונה בעולם." כלומר, תפיסת התינוקות שנשבו הישנה והרעה – שהפעם היא מנוסחת בלשון הקליפות הקבלית. החילונים אולי לא יודעים את זה, אבל הם בעצם עובדים את סמאל, אבל זה בסדר: סדן משוכנע שאם רק יקחו אותם לעשות איזו שבת באיזו התנחלות, הם יראו את האור, כי בסופו של דבר גם הם רוצים להיות באמת כמוהו: אנשים שמאמינים ב"אמת של גאון האומה" (שום תיאולוג פשיסטי לא היה כותב את זה טוב יותר". הם רוצים להיות כאלה, הם רק לא יודעים שהם רוצים. קצת שכנוע, קצת "אהבת חינם", והקליפות ששם עליהם השטן יתמוססו, והם ישובו להיות יהודים טהורים.

מאדם עם תפיסת עולם כזו קשה לצפות לפתיחות או הבנה, ואכן סדן – שיש יותר מדי אנשים שמהללים אותו כסוג של דתי שאיתו חילונים יכולים לגנוב סוסים – מסתמן לא רק כשמרן שלא הצליח לצאת מהחשיבה של שנות השמונים, אלא בתחומים מסוימים כרדיקל אמוני.

הנקודה הבולטת היא ביחסו של סדן לרבנות הצבאית. זו, אולי הסרח המדולדל ביותר של הרבנות הרשמית בישראל – זו שעליה נאמר שהיא הרבנות של החילונים, כי לדתיים, לחרד"לים ולחרדים יש רבנים משלהם – הופכת אצל סדן (עמ' 12) למרא דאתרא, כלומר הסמכות הדתית המקומית, של צה"ל. בזה יש הגיון: אם הרבנות הצבאית היא המרא דאתרא, נפתרת הבעיה של חיילים שמחפשים לעצמם סמכות רבנית עצמאית. לא לגמרי: סדן סותר את עצמו כמעט מיד, כשהוא מודה שהרב הצבאי הראשי מתייעץ עם רבנים אחרים, ביניהם רבותיהם של תלמידי ישיבות ההסדר. נו.

אבל הבעיה האמיתית בתפיסה של סדן של הרבצ"ר כמרא דאתרא היא שהוא רואה ברבצ"ר סמכות שהיא מעל לזו של מפקד הצבא: "כך שלצבא יש רק סמכות אחת והיא המפקד, אלא שמפקד זה, כמו הכנסת, אחראי לכך שפקודותיו יהיו תואמות לדעת התורה, על פי המרא דאתרא, כלומר על פי הרבנות הצבאית." (עמ' 12) הופה! פתאום, מפקד הצבא חייב להקפיד על ציות להלכה, לפחות זו שנקבעת על ידי הרבנות הראשית. אני מניח שהתפיסה הזו תהיה חדשה לרוב החיילים, ושחלק ניכר מהם גם יוטרדו ממנה.

סדן, כמובן, ממהר לטעון שלא יכולה להיות מחלוקת בין ההלכה ובין הדמוקרטיה, ובהתאם גם בין ההלכה ובין שירות צבאי, כי במדינה דמוקרטית אסור לכפות על אדם לעשות דברים מנוגדים לדתו. זו טענה משונה: לצבא מותר, כמסתבר, לכפות על אנשים להפוך לעבדי המדינה למשך שלוש שנים, לשלם להם שכר רעב, לכלוא אותם למעשה בניגוד לרצונם במחנות צבא, לשלוט בכל פרט מחייהם, לשלול מהם כל יכולת של התבטאות אישית – אבל אסור לו לפגוע כמלוא הנימה ברגשותיהם של חיילים דתיים.

דא עקא, שהתנגשות כזו דווקא קיימת, ואף נמצאת הרבה בכותרות: פרשת הדרת הנשים בצה"ל. פה מוצא הרב את עצמו בין סקילה וכריבדיס (לא הייתם סולחים לי אם הייתי כותב "בין הפטיש לסדן", אני מניח): מצד אחד, הוא צריך להרגיע את הפסיכים של המחנה שלו, אז הוא דורש מהם שיעשו מה שעשו הדורות הקודמים של הרבנים: שיסתכלו הצידה. הוא מפציר בהם לא לכפות את מידת החסידות שלהם על הציבור. זו השחתת מילים לריק: כבר ראינו שהמטרה של הדרת נשים איננה מניעת שירתן, אלא מניעת נוכחותן. לשם כך צריך סדן לטעון (עמ' 32) שאין הדרת נשים, יש רק הדרת דתיים. ועל זה כבר אמרו רבותינו: פחחחחחחח.

מצד שני, סדן, עם כל הרצון שלו להרגיע את הבחורים חמומי המוח של המגזר שלו – הוא נכנס באנשי תג מחיר בלי שום מעצורים – לא יכול להכיר בנשים כשוות לו בדיוק כפי שהוא לא יכול להכיר בחילונים ככאלה. הוא רב אורתודוקסי, אחרי הכל. הוא רוצה ש"נשאל את עצמנו שאלות אמיתיות: האם הבעיה האמיתית של החברה בישראל היא הדרתן של הנשים במרחב הציבורי והפרעה לשירתן, או שהבעיה היותר גדולה היא החולשה של התא המשפחתי […] כן, אנחנו מאד מכבדים את האשה, ויודעים שיש לנשים הרבה דברים טובים להעניק לחברה, אבל אסור שזה יפגע בצניעות, בטהרה ובקדושה של חיי המשפחה […] אדרבה, לחזקן [את הנשים – יצ"ג] ולעודדן שימלאו את תפקידם המיוחד, כפי שחננן הבורא, והכל מתוך רצון חופשי ובחירה אישית!" (עמ' 35)

כלומר, מתוך "רצון חופשי ובחירה אישית", דורש סדן מהנשים שיוותרו על רצונן החופשי ובחירתן החופשית, וישובו להיות אחד מעמודי התווך – כמובן, זה החיוור, השותק והפסיבי, זה שבשל חולשת דעתו נאסר עליו להעיד – של המשפחה. תפקידן של הנשים צריך להצטמצם, בפרפרזה על האמרה השמרנית הגרמנית, למטבח, לגידול הילדים, ולעזרת הנשים. שני עמודים מוקדם יותר (עמ' 33), מדבר סדן על כך שיחסה של היהדות לנשים הוא "יחס נפלא, של כבוד, אמון ושמירה על תכונותיהן העדינות והחשובות כל כך לחברה שלנו." הוא ממהר לומר שכמובן, כאשר יש התנגשות בין רצונה של האשה ובין ערכי ה"צניעות" – קרי: פטריארכליות – היא צריכה לוותר, שכן (עמ' 34) "זהו כבודה ותפארתה, להזהר בכל מה שפוגע בצניעות!" וכדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות, הוא מצטט את צבי יהודה קוק, שנהג לצטט את הגמרא שאמרה ש"אין שולחים דרישת שלום לאשה אפילו על ידי בעלה."

וואלה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שיגידו לכם שיש רבנים אורתודוקסים אחרים. אין אורתודוקסיה עם פני אדם; לכל היותר, יש רבנים נוסח סדן ורבני צהר, שפושטים את טלפיהם ואומרים ראו, כשר אני, כשר אני. ואם סדן חושב שגלגול העיניים שלו יועיל לו יותר מדי בקרב רדיקלים צעירים, ובכן – לזכותם ייאמר שהם מזהים במהירות זיוף כשלו ובזים לו.

ועוד דבר אחד: הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה היום (זהירות, מסמך) ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לחקור את דורון זהבי, כדי לנסות ולהבין מה הוא יודע על מנהגי העינויים של כוחותינו המזוינים. בין השאר נאמר בפניה "אין אנו מתעלמים מההקשר שבו ניתן הראיון, ומרצונו של "קפטן ג'ורג'" לנקום במערכת שהענישה אותו. ואולם דווקא במקרים כאלו, כאשר מופר קשר השתיקה שלאדם אין יותר עניין בו, נוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר מעשים חמורים ביותר שבדרך כלל מושתקים ומוסתרים תוך שיתוף פעולה של כל המעורבים בדבר. הזדמנות מסוג זה מחייבת את רשויות החקירה למלא את תפקידן כדין." נקווה שייצא מזה משהו, אבל אני לא עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)