הממשלה החליטה היום (א'), בניגוד להמלצות ועדת טרכטנברג, שלא להגדיל את מספר פקחי היחידה לאכיפת חוקי העבודה במשרד התמ"ת. וזה כל הסיפור של ממשלת נתניהו על רגל אחת.

מספר הפקחים ששומרים על זכויות העובדים הוא חרפה. הוא זעום, נאמד בעשרות, והאוצר מסרב שנה אחרי שנה להגדיל את מספרם. כשהשר שלהם הוא דתי, אז הם נאלצים לכפות את דעותיו על אנשיו שאיתרע מזלם להיחשב ליהודים ושבכל זאת רוצים לעבוד בשבתות. היכולת שלהם לשמור על זכויות העובדים היא אפסית.

ויש על מה לשמור. כשאלי ישי – אירונית, זה היה אלי ישי – ערך את מבצע כללי גדול לאכיפת חוקי העבודה (המשרד עורך מבצעים עונתיים לאכיפה בענפים שונים), הוא הכשיר זמנית 300 פקחים. הם מצאו ש-92% (!) מהמעבידים בישראל פוגעים בזכויותיהם של עובדיהם – ברוב המקרים, על ידי אי תשלום שכר מינימום, אי תשלום שעות נוספות, ואי הקפדה על שעות העבודה והמנוחה. זה היה בסוף 2006.

שוק עבודה במצב כזה מצריך אכיפה הדוקה. אבל האוצר, ונתניהו, לא רוצים אכיפה כזו. הם לא רוצים לשמור על זכויות העובדים. הם מעדיפים אותם רמוסים. נתניהו מתנגד בתוקף להעלאת שכר המינימום – אבל הוא מעדיף שגם האכיפה של שכר המינימום הקיים תהיה רופסת. אין לו יותר מדי בעיות עם זה שהחוקים האלה לא ייאכפו.

האמת, בגלגולו הקודם גם מנואל טרכטנברג היה איתו: הוא קבע, כשהיה יו"ר המועצה הכלכלית-חברתית, שהממשלה לא צריכה לאכוף את חוקי העבודה. 60% מהחמישון התחתון לא מגיעים לשכר מינימום, למרות שהם עובדים במשרה מלאה, אבל, נו, האנשים האלה – הם לא באמת חשובים. הם סתם עובדים. הם לא מנכ"לים או בכירים המשק. בזכויות של אלה אף אחד לא יפגע. הם יכולים להגן על עצמם. אבל העובדים החלשים, אלה שלא מסוגלים לעמוד בכוחות עצמם מול צילו המאיים של "צבא המילואים של האבטלה", כפי שכינה אותו מרקס – את אלה צריכה הממשלה לזנוח לאנחות.

וממשלת נתניהו עושה את זה. וה"רפורמה" המפורסמת שלה במסים בעקבות דו"ח טרכטנברג מוודאת שאם אתה משתכר עד 8,000 שקל בחודש, לא תקבל שנקל, ואם אתה מרוויח 10,000 ₪ ברוטו תזכה ל-27 ₪ תוספת, שיהיה לך לחצי מנה שווארמה ושתיה; אבל אם אתה מקבל 80,000 בחודש, הממשלה תתן לך תוספת של 2,831 ₪. שזה אמנם לא הרבה, יחסית למה שאתה מרוויח, אבל זה בכל זאת יותר משני שליש ממשכורת מינימום. שממשלת נתניהו תוודא שאם אתה לא מסודר, ובישראל זה אומר יותר ויותר לידה למעמד הנכון, לא תוכל לקבל יותר ממנה. כי לא יהיו מספיק פקחים לאכוף את החוקים. וכשאין אכיפה, מי שגם כך יש לו יותר כוח – המעסיקים – יכול לכופף בקלות את ידיהם של העובדים.

ככה זה. ככה נתניהו, שטייניץ, לפיד והאוצר אוהבים את זה. עד שנקום ונהפוך את השולחן.

ועוד דבר אחד: פעם, בימי מרגרט תאצ'ר, שביתת רעב של אסירים איריים – שממשלת בריטניה הגדירה אותם כטרוריסטים – זעזעה את בריטניה עד היסוד. בכלא ישראלי יושב עכשיו עציר מנהלי, ח'דר עדנאן, שנעצר ב-17 בדצמבר. הוא שובת רעב כבר 43 ימים. מטבע הדברים, במעצר מנהלי העציר איננו יכול לדעת מה הן הראיות נגדו ואיננו יכול להתגונן – כל המטרה של מעצר מנהלי היא המנעות מהליך חוקי, שבו הרשויות נדרשות להסביר מדוע האדם מוחזק. בניגוד לבריטניה, שם אף היה מדובר באסירים שהורשעו, במדינת ישראל לא ממש אכפת מאסיר שובת רעב, גם – למעשה, במיוחד – אם מדובר בעציר מנהלי. ארגון רופאים לזכויות אדם פנה לשב"ס בבקשה לאפשר כניסת רופא מטעמו, שיבדוק את עדנאן. בפניית הארגון נאמר ש"חשיבותה של בדיקה רפואית עצמאית במהלך שביתת רעב של אסיר היא ביצירת יחסי האמון הנדרשים בין הרופא והמטופל השובת. בסיטואציה הנוכחית, קיים עימות בין הנהלת בית הכלא ורופאיו לבין מר עדנאן, בעיקר בשל איומים בהאכלה בכפייה. מר עדנאן סובל מחוסר האמון מוחלט ברופאים העובדים בשב"ס ורואה אותם כמי שמשרתים בראש ובראשונה את מערכת הכליאה." בישראל הוחזקו בסוף דצמבר 2011, על פי נתוני השב"ס, 283 עצירים מנהליים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון והתמיכה. אני רוצה להודות להם ולאחל לכך שהם לא יזדקקו לסיועה של ממשלת נתניהו.

(יוסי גורביץ)