החברים של ג'ורג'

מי הפושע האמיתי, פירות ההפרטה הבאושים, ודוק דניקה חי במשרד הפנים: שלוש הערות על המצב

נקמת דם ילדה קטנה: בתוך כל הטררם התקשורתי היום סביב נצחונה של אילנה דיין בערעורה בפרשת סרן ר', נשכחה עובדה קריטית אחת. במדינה שפויה, אילנה דיין והפסיקה המשונה של סולברג מעולם לא היו הופכים לסיפור העיקרי. זה נשאר והיה סביב הרוצח במדים, מפקד המוצב שאני נאלץ לקרוא לו ר'.

תזכורת: בשנת 2004, כשצה"ל עוד היה ברצועת עזה, ירו חמושיו של ר' לעבר ילדה בת 13 (ועשרה חודשים) שהתקרבה אל המוצב שלהם, איימאן אל המס, אף שזו לא היוותה כל סכנה להם, ונמלטה מהם תוך שהיא משליכה את התיק שלה. זמן קצר לאחר מכן, הסתער ר' בגבורה על הילדה הפצועה, ירה בה שני כדורים כדי לוודא הריגה – או, בשפה לא צבאית, רצח ילדה פצועה – ואחר כך הוסיף עוד צרור בכיוונה.

זו לא הטענה שלי. זו המסקנה של סולברג בפסק הדין: "בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית."

ובמדינה נורמלית, זה היה הסיפור: גבר חמוש ומשוריין שיוצא מהמוצב שלו לעבר ילדה פצועה, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה לו סכנה ישירה, ואז, "ממרחק קצר" – כלומר, כשהוא רואה אותה – הוא יורה בה שני כדורים. כך נראה חייל ישראלי: בראותו ילדה פצועה, הוא לא מגיש לה סיוע. הוא יורה בה שוב. ובית משפט ישראלי מקבל את ההתנהגות הזו כנורמטיבית.

ואחר כך, כמובן, יש לו את החוצפה לטעון שהוציאו את דיבתו רעה. כאילו יש משהו שיכול לפגוע בשמו הטוב יותר מאשר המעשה הזה. הוא, כמובן, עדיין במדים ועדיין מושך משכורת ציבורית.

מילה על סולברג: בפסק דין בעייתי אחר שלו, זה של השוטר שמואל יחזקאל שירה בגבו של הפלסטיני סמיר דארי שעה שזה התרחק ממנו ואחר טען שהוא "חש סכנה." סולברג כתב ש"טעות איומה ונוראה טעה הנאשם, לחינם הרג את המנוח." ואז, כמובן, זיכה אותו. על ר' הוא אפילו אינו כותב "לחינם הרג את המנוחה."

מהי התייעלות? ידיעה ב"כלכליסט" היום מדווחת שחברת דואר ישראל נמצאת בהפסדים כבדים, ועל כן היא דורשת שהאוצר יזרים לה 350 מיליוני דולרים. כדי להוכיח שהיא רצינית, מסבירה החברה שהיא מתכוונת לפטר 500 עובדים, שהיא מתכוונת לסגור סניפי דואר שנמצאים קרוב יחסית זה לזה – בשלב ראשוני 15 מהם, אחר כך עוד עשרות – ושהיא רוצה, באותה הזדמנות, להפחית את תדירות חלוקת הדואר בישובים מרוחקים. לטענת החברה, ניתן לעשות זאת "מבלי לפגוע בצרכנים." אה, והיא רוצה להעלות את מחיר הבולים מ-1.7 ₪ לשני שקלים. לכל זה – האוצר, נמסר, שוקל את ההצעה בחיוב – קוראת החברה "התייעלות."

"התייעלות"? מה מתייעל פה? השירות לציבור ודאי נפגע. חברת הדואר – שבימים רחוקים יותר היתה רשות הדואר – מודיעה חד וחלק שמה שמעניין אותה הוא הקו התחתון שלה. וזה היה לגיטימי אם היא היתה סתם חברה. אבל דואר הוא בכל זאת עדיין שירות חיוני לציבור. הוא היה שירות חיוני, שמספקת הממשלה, בכל מדינה מסודרת, מהקיסרות הרומאית ועד ימינו. אפילו בארצות הברית עוד לא הפריטו את הדואר. למעשה, הוא היה כל כך חיוני ששירותי הדואר הפדרליים היו הדבר היחיד שעוד פעל משני צדי הקווים של מלחמת האזרחים, משהו כמו ארבעה חודשים לתוך המלחמה.

הפרטת הדואר, הבטיח לנו האוצר, תייעל את השירות לאזרח. את הרעיון האווילי הזה הוא שאב מתפיסת השוק החופשי הרעילה. בפועל, השירות הפך לגרוע יותר והמחיר שלו רק עלה. בול עלה לא כל כך מזמן רק שקל ועשרה. צריך להזכיר, באותה הזדמנות, שהאוצר עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיל את החברה החדשה: ב-2008, הוא סירב לבקשת חברת הדואר להוריד את המחירים שלה. הנימוק שלו היה "רצון שלא לפגוע בתחרותיות." אתם הבנתם את זה? חברה ציבורית רוצה להוריד מחירים כדי לשרת את הציבור, והאוצר לא נותן לה. שוק חופשי? רק לאלה שזוכים לחסדו של האוצר.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לחברת הדואר עדיין יש עובדים מאוגדים. ב-2008, החברה חששה שהיא תצטרך לפטר חלק מהם. פיטורים מסיביים היו שוברים את כוחו של הוועד. ב-2008, החברה עדיין היתה מספיק חזקה כדי לפטר עובדים. עכשיו, ב-2012, היא כבר על ברכיה, אחרי שנים של הפסדים. הוועד כבר לא יכול להגן על העובדים – לך תגן עליהם כשהחברה על סף פשיטת רגל – ועכשיו האוצר מוכן להתחיל לדבר על פיטורים, צמצום שירותים, והעלאת המחירים. התייעלות, הם קוראים לזה.

וצריך להזכיר: הפרטת הדואר והפגיעה בו פוגעת בעיקר בחלשים יותר בחברה – קשישים שלא מספיקים להתמודד עם מהפכת המידע, ועניים שחסרים את הכלים להתמודד איתה. הם יצטרכו עכשיו לכתת רגליים לסניפים מרוחקים יותר, עמוסים יותר (זו המשמעות של פיטורי עובדים, אחרי הכל), שמספקים שירותים יקרים יותר.

אבל השירות הציבורי הוא רע, וההפרטה היא טובה, כן? זכרו את זה.

מלכוד 22, גרסת משרד הפנים: דוק דניקה הסביר, כידוע, את מלכוד 22 ליאסוריאן כך: כל מי שטס יותר מ-25 משימות, כפי שדורש הקולונל, הוא מטורף, משום שהוא איננו מפחד. כל שעליו לעשות כדי להפסיק לטוס, הוא להתייצב בפני רופא ולהכריז שהוא מטורף. אבל ברגע שיעשה זאת, הוא יוכיח שהוא מפחד, כלומר שהוא שפוי, כלומר שעליו להמשיך לטוס.

אלי ישי לא מסוגל להגיע לרמת האבסורדיות הצבאית, אבל אי אפשר לטעון שהוא לא מנסה. משרד הפנים מסרב לקבל בפקס יפויי כוח של תושבי עזה לעורכי דין ישראלים. יפויי הכוח האלה מיועדים כדי שעורכי הדין יוכלו לטפל בבקשותיהם של התושבים הללו להכנס לישראל. במשרד הפנים מתעקשים שכדי שיפויי הכוח יהיו בתוקף, התושבים ייפגשו עם עורכי דינם. לישראלים, כזכור, אסור להכנס לרצועת עזה. כלומר, כדי שהעזתים יוכלו להגיש בקשה להכנס לישראל, הם צריכים להכנס לישראל.

ארגון "גישה" פנה לישי בבקשה לטפל בנושא כבר בספטמבר, ועד כה לא זכה לתשובה עניינית. עכשיו מצטרפת לבקשה גם בכירה בלשכת עוכרי הדין. אולי אליה, וללחץ תקשורתי, ישי דווקא יתייחס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עד כמה שולטת ישראל ברצועה?

המיתוס הישראלי המקובל, מימי שרון והלאה, הוא שישראל עזבה את רצועת עזה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם. דו"ח של עמותת גישה שיצא השבוע (זהירות, PDF) מעמת את התפיסה הזו, שחביבה כל כך על היבבנות הישראלית ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו") עם המציאות הבעייתית הרבה יותר.

לעזתים, כולם יודעים, אין שליטה על התחום האווירי שלהם. ישראל השמידה את שדה התעופה הקטן שהיה שם בתחילת העשור הקודם, ומאז הוא לא נבנה מחדש. אי אפשר לצאת או להכנס לרצועה בדרך האוויר, וכלי טיס ישראלים נמצאים בתחום האווירי ללא הרף – תושבי הרצועה מתלוננים דרך קבע על רעש הטרטור של המל"טים.

על חופש התנועה הימי של תושבי הרצועה מיותר, בעקבות המרמרה והמשטים האחרים, להרחיב את הדיבור. מה שמעניין בכל זאת היא העובדה שהמצור הימי הנוכחי דומה באופן חשוד לזה שכבר היה על הרצועה קודם לנסיגה הישראלית ממנה (עמ' 12), שאז תורץ ב"תפיסה לוחמתית."

ישראל שולטת על המעברים הקרקעיים לרצועה, ומונעת קשר בינה ובין הגדה המערבית. על מניעת העברת הסחורות לרצועה, מהכוסברה המפורסמת עבור בקיווי וכלה בשוקולד, נכתב המון. מה שלא מקבל תשומת לב ראויה הוא העובדה שישראל מונעת את היצוא העזתי – וכאשר היא מחליטה אילו סחורות יצאו מעזה (ובעיקר לאיחוד האירופי וישראל, לא לשוק הטבעי של הרצועה, הגדה) היא בעצם קובעת אילו סחורות יש טעם לייצר בעזה. העובדה שההחלטה הזו יכולה להשתנות שרירותית גם היא מהווה שיקול, מבחינת היזם העזתי המתחיל: האם היית נכנס לחובות כדי להקים מפעל, כשיש סיכון של ממש שבהחלטה חד צדדית של עמוס גלעד כל ההשקעה יורדת לטמיון?

תאמרו, שיעבירו סחורות מהצד המצרי. לא מעשי, מכמה סיבות. קודם כל, השוק בסיני קטן מלהכיל את התוצרת העזתית, שבשל השליטה הישראלית מאז 1967 היא בעיקרה חקלאית. יתר על כן, לישראל יש שליטה מוחלטת במאגר האוכלוסין הפלסטיני: פלסטיני לא יכול לקבל תעודת לידה, או אישור נישואין, אלא אם ישראל הסכימה לכך. וחלק מהסכם המעברים שעליו חתמה ישראל עם מצרים, קובע שאיש אינו יכול לעבור מהרצועה לשטח המצרי אלא אם הוא מצויד בדרכון – ודרכון הוא יכול לקבל רק בהסכמה ישראלית. הסכם המעברים גם אוסר בפועל על יצוא סחורה מהרצועה למצרים (עמ' 14) ועל יבוא ממצרים לרצועה. אם המצרים יפרו את ההסכם, ישראל – בצדק – תתלונן על כך שהיא מפירה אותם; אבל כנגד הפלסטינים, היא מנסה לנופף באלה המילולית הזו: לכו למצרים, ולא משנה שאסרנו על זה.

ישראל שולטת גם על החשמל לרצועה, כחלק ממדיניותה רבת השנים – מאז 1967, פחות או יותר, מדיניות שהופעלה גם בגדה – למנוע תיעוש של השטח הכבוש, כדי שלא יוכל להתחרות בישראל. לשליטה הישראלית על אספקת חשמל (שמתבטאת גם בהפצצת מתקן יצור החשמל היחיד ברצועה) יש השלכה ניכרת גם על טיהור השפכים ברצועה; המתקנים הללו זקוקים לחשמל, ויש סיבות להניח שהם לא מקבלים מספיק (עמ' 18-19). ישראל שולטת גם על התקשורת העזתית (כמו גם על זו של הגדה), משום שהתקשורת שם עוברת דרך הרשת הישראלית בכבל התת מימי (עמ' 20). ישראל שולטת גם על התדרים שמקבלות חברות סלולר פלסטיניות.

הנקודה הגרועה מכל היא העובדה שישראל עדיין שולטת, פיזית, על חלק ניכר משטח הרצועה: היא הקימה "אזור חיץ", ברוחב של 300 עד 1.5 קילומטרים אל תוך תחום הרצועה, שכל הנכנס אליו מתחייב בנפשו. בין ינואר 2009 לאוגוסט 2010, הרגו חמושים ישראלים 22 עזתים ופצעו 146 מהם בשל כניסה ל"אזור החיץ" הזה (עמ' 16). מי שחושב שכל מעשי ההרג האלה מוצדקים, מוזמן להתבונן בתקרית הירי אתמול בבוקר, בה צדו חמושי צה"ל מתנחל מפני ש, אה, היה נדמה להם שהוא עשוי היה להוות להם סכנה, וזאת מבלי שטרחו להעמיד מחסום כמו שצריך. כשזה קורה לישראלים, קמה זעקה – וכשזה קורה לפלסטינים, דובר צה"ל מוציא הודעה שהם "פרצו מחסום" והנושא יורד מהתקשורת. יש יסוד טוב להניח שההרוגים ב"אזור החיץ" הם חקלאים בחלקם הניכר – משום שהוא תופס 17% משטח הרצועה, ובכלל זה שליש מהשטח החקלאי שלה (עמ' 16). נאמר זאת שוב: ישראל הקפידה לוודא שרצועת עזה תשאר כמעט ללא תעשיה וכמעט רק עם חקלאות – והיא הפכה את הכניסה לשליש משטחי החקלאות ברצועה לעבירה שעונשה מוות. לא שזה צריך להפתיע מישהו: לישראל יש היסטוריה ארוכה של ירי על חקלאים שמנסים לשוב לאדמה שהיא החליטה שהיא כבר לא שלהם. פעם היא קראה להם "מסתננים", היום היא מנסה לשכנע אותנו שמדובר במחבלים.

אז כן, אין מבני שלטון ישראלים במרכז רצועת עזה, ואין – בדרך כלל, אלא אם עולה הרצון בפני צה"ל – כוחות ישראליים ברצועה, אבל לטעון ששליטה ברמה כזו כזו היא "סוף הכיבוש", זה ישראבלוף במיטבו.

(יוסי גורביץ)

תראו מי הפך לאביר שלטון החוק (קצר)

הנוכל הפוליטי רונן שובל, מתנחל שמוקם ברשימת הבית היהודי ועדיין הצליח לשכנע כותבים בעיתון כמו בן כספית שהוא ותנועתו, אם תרצו, ממוקמים ב"מרכז", קצת הגזים הפעם.

במאמר מבולבל מהרגיל ב"הארץ" אתמול (א'), טען שובל שהסיבה לתג מחיר היא… השמאל האנטי ציוני. שובל קונן על כך שחלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא מתייחס ברצינות לשלטון החוק, וכרגיל גם את התיק הזה הוא הפיל על השמאל. אם רק היה כאן שלטון חוק, הוא אומר, הכל היה טוב יותר. הכו באליטות והצילו את שלטון החוק.

נניח עכשיו לעובדה שהמתנחלים היו פורעי חוק, מההתנחלות בחברון ב-1968 והלאה, הרבה לפני שהיו פה פוסט ציונים. ב-2008, כששובל היה מועמד לכנסת מטעם הבית היהודי, הוא אמר לערוץ 7 – לא בדיוק כלי תקשורת שהחוק הוא נר לרגליו, כידוע – שהוא מתנגד "לעקירת מאחזים", ושהוא גם היה בהתפרעות הגדולה בעמונה. הוא מוסיף שהוא "אני ממש נגד אלימות אבל זה כבר סיפור אחר."

עמונה, נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי – כמו כל המאחזים, ששובל מתנגד לפינוים – שבג"צ הורה על פינויו. קבוצה של מתנחלים אלימים התכנסה שם, שובל יחד איתם, כדי למנוע את פינויו, והתנגשה עם המשטרה. אחר כך היא פיתחה תיאולוגיה של התקרבנות. שובל מציין בראיון את השתתפותו בעמונה כדי להוכיח את נאמנותו האידיאולוגית. בקרב החוגים שבהם חי שובל, פריעת חוק היא אורח חיים. לזה התרגלנו. יבבות על אי שמירת החוק תוך תקווה שאף אחד לא יזכור שהצהרת בפומבי שגם אתה פורע חוק, זה בכל זאת קצת חריג, אפילו בקנה המידה של עיקום האמת שכבר הורגלנו בו משובל.

ישנה כמובן השאלה למה "הארץ" פרסם את המאמר הזה מלכתחילה, אבל, אם לצטט את שובל, זה כבר סיפור אחר.

ועוד דבר אחד: חשבתם שהסגר על רצועת עזה נובע מסיבות בטחוניות? פחחחחח. לאחרונה, עקב מחסור בלולבים לקראת חג הסוכות, שקלו במשרד הבטחון לייבא לולבים מעזה. פתאום, כשזה מגיע לצרכי דת, הסכנות הבטחוניות מתפוגגות. בעמותת גישה אומרים בצדק שמדובר ב(עוד) הוכחה לכך שהמצור הוא פוליטי, לא בטחוני.

(יוסי גורביץ)