החברים של ג'ורג'

בנימין נתניהו חזר אמש (ה') שוב על התרגיל הקבוע של הקדנציה שלו: פירוק מפלגה. בפעם הראשונה הוא פירק את העבודה והוציא ממנה את סיעת העצמאות. המהלך הזה התפוצץ לו בפרצוף: העבודה, משנפלט מתוכה הגוף הזר של אהוד ברק, בנתה את עצמה במהירות כאלטרנטיבה שלטונית. בפעם השניה פירק נתניהו את מפלגת קדימה; תחילה השקיע מאמצים אדירים בהעברת "חוק מופז", ששינה את סדרי החיים במערכת הפוליטית כך שיתאפשר לשבעה ח"כים לערוק ממפלגה, ואחר כך גרם למופז להשמיד את עצמו, בלוקחו איתו את קדימה, בכך שצירף אותו לממשלתו.

קצת מוקדם להעריך מה יקרה בפירוק המפלגה השלישי של נתניהו. הפעם, עם זאת, הוא מפרק את מפלגתו-שלו; הוא מחדיר אליה אלמנט פאשיסטי במובהק, שידחוק לאחור את רגליהם של חברי הכנסת של המפלגה.

בהחלט לא בטוח שהתרגיל המבריק הזה יביא תוצאות בקלפי. לליכוד ולליברמן יש יחדיו, כעת, כ-42 מנדטים. ספק אם המפלגה המאוחדת תגיע להישג כזה בבחירות הקרובות. סביר הרבה יותר שהיא תקבל בין 35 ל-40 מנדטים.

נתניהו מנסה כעת להעביר במהירות את המחטף שלו. ועידת הליכוד צפויה להתכנס ביום שני ולהצביע על האיחוד עם ברה"מ ביתנו. יש לקוות, אבל לא לתלות בכך יותר מדי תקוות, שהוועידה תדחה את ההצעה: השר מיקי איתן כבר מנסה לשכנע את אנשי הליכוד לדרוש הצבעה חשאית על קבלת ההסכם, מה שיאפשר לבאי הוועידה להצביע נגד מבלי שיפול עליהם מוראו של נתניהו ומבטו המאיים של המיני-פוטין.

אז למה הלכו נתניהו וליברמן למהלך הזה? סביר מאד ששניהם יודעים שהסקרים הכלליים מעניקים להם יותר כוח משהם יקבלו באמת ביום הבחירות. לליברמן אין מה להראות לקהל שלו, והצעירים בקרב יוצאי ברית המועצות הופכים במהירות לישראלים, וכבר אין להם צורך במפלגה סקטוריאלית. נתניהו יודע שלרוב הישראלים אין סיבה להצביע עבורו לעוד קדנציה. הרבה בוחרי ליכוד חשים על בשרם את מחיר המדיניות הכלכלית של נתניהו. רבים מהם ודאי יתקשו להצביע לעבודה, אבל אין שום דבר שיכריח אותם להגיע לקלפי ולהצביע עבור מי שדפק אותם עד העצם ושהמדיניות שלו מכרה את עתידם הכלכלי של ילדיהם.

אז מה הטעם במהלך? להרוג את הבחירות. אל תצאו מהבתים, אומרים ליברמן ונתניהו למתלבטים. אין לכם סיכוי. אנחנו נהווה את הסיעה הגדולה ביותר בכל מקרה, הממשלה שלנו תמשיך בכל מקרה. שינוי לא יהיה פה. אז אל תנסו בכלל. נתניהו מנסה לשכנע אותנו שהבחירות כבר גמורות, שידוע מי ירכיב את הממשלה.

כדי להרוג את התשוקה לשינוי, נתניהו מוכן לגרום נזק מדיני ניכר לישראל. לאורך כל הקדנציה שלו, הוא העמיד פנים שהוא רוצה שלום אבל הפלסטינים הארורים לא מוכנים. לאורך כל הקדנציה, בכל פעם שליברמן פצח בריקוד סוער על תקוותיהם של ישראלים ופלסטינים, נתניהו הודיע ששר החוץ שלו לא מייצג את הממשלה.

המשחק הזה נגמר. האיש ששיווק את עצמו כמתון מזמין כעת את שר החוץ הלא מייצג לא סתם לממשלתו, אלא ללב מפלגתו. הוא יציג את הליליפוטינים שלו – דוד רותם, פאינה קירשנבאום, אלכס מילר; כנראה שאנחנו נפרדים לשלום מאנסטסיה מיכאלי וסטס מיסז'ניקוב – במקומות קדמיים בליכוד. לדני דנון ומירי רגב תהיה עכשיו הרבה תחרות מבית על תואר הגזען הקולני ביותר. האגף הליברלי של הליכוד, שדנון כבר מנסה לחסל, כנראה מת.

זה יציב את המפלגה הגדולה ביותר בישראל הרבה יותר ימינה מכפי שהיא נראתה עד כה. כמובן, היא היתה שם כל הזמן, אבל עכשיו אי אפשר יהיה להסתיר את זה יותר. אפילו שמעון פרס לא יצליח הפעם. שילובה של ברה"מ ביתנו בליכוד יקרב את ישראל עוד יותר למעמד של מדינה מצורעת, רק כזו שמתגאה בצרעת שלה.

וכמובן, אחרי הבחירות יהיה צורך להעביר תקציב. הרי זו סיבת הבחירות: חוסר יכולתו של נתניהו להעביר תקציב. ואנחנו יודעים איזה סוג תקציב יעבירו נתניהו וליברמן. נתניהו וליברמן חזרו אתמול שוב ושוב על המילה "איום" בהטיות שונות. ככה הם אוהבים אותנו, מאוימים: אם נחשוב על האיום האיראני או דחליל אחר, כנראה שלא נחשוב על כך שמחירי המזון שוב עומדים לזנק, שיוקר המחיה עולה, שמשפחה במעמד התחתון הישראלי מוציאה כל חודש 777 שקלים יותר משיש לה ושהבנקים הופכים אותה למקבילה של אותו כורה שאיננו יכול להגיע לגן העדן כי משכן את נשמתו לחנות החברה, שמשפחה ממה שמכונה כאן מעמד בינוני מסוגלת בקושי לסגור את החודש.

אבל, כמובן, העובדה שמפלגה היא המפלגה הגדולה ביותר לא אומרת שהיא מרכיבה את הממשלה. נתניהו יודע זאת היטב: הממשלה שלו הוקמה למרות שקדימה בהנהגת לבני קיבלה יותר מנדטים. המשחק הזה לא נגמר עד שהערפד הזקן בבית הנשיא לא ישיר, והנסיון של נתניהו וליברמן לשכנע את הישראלים לא ללכת לקלפיות בהחלט עשוי להתפוצץ להם בפרצוף, לגרום לישראלים להבין שמנסים להוציא אותם מהמשחק. ואנשים לא אוהבים את זה. לא אוהבים את זה מספיק עד כדי כך שהם עשויים להתעצבן, כלומר לעשות את ההיפך ממה שליברמן ונתניהו רצו. בכלל לא בטוח שהמהלך של נתניהו, שעשוי בהחלט להגדיל את מספר המנדטים של הליכוד, גם יסייע לגוש שלו. להיפך. אבל נתניהו לא רוצה שנחשוב, הוא רוצה שנפחד. בינתיים, הוא אילץ את שלי יחימוביץ' לעשות את מה שהתחמקה ממנו חודשים: היא הודיעה אתמול שלא תשב בממשלת נתניהו-ליברמן. עכשיו אין לה ברירה אלא להיות מחויבת ולשחק על כל הקופה (הליצן שעדיין מנסה להרכיב את רשימת "יש עתיד", בינתיים, תקף בעיקר את יחימוביץ'. אנחנו יודעים איפה הוא יהיה אחרי הבחירות.)

השינוי העיקרי שהשיג נתניהו במהלך האיחוד שלו נוגע לאפשרות של תבוסה: מה יקרה אם אחרי שיסיימו לספור את קולות הימאים, שלי יחימוביץ' היא זו שתתבקש על ידי פרס להקים ממשלה. במצב כזה, הסכינים בליכוד יישלפו במהירות – ויש סיכוי יותר מסביר שליברמן, עם גוש מלוכד במפלגה, גם יצליח להשתלט עליה. המהלך של נתניהו מקרב את החקיין של פוטין לתפקיד הנהגת הליכוד.

במדינה נורמלית היו קוראים לזה חוסר אחריות לאומי. עוד סיבה לצאת ולהצביע – ועוד סיבה לשכנע כמה שיותר אנשים שלא לבזבז קולות על סייעני ליברמן-נתניהו כמו יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)

כמה שבועות אחרי מלחמת לבנון השניה, הצטרפתי להפגנת המילואימניקים שקראה להפלת ממשלת אולמרט. המחאה היתה מוצדקת: אולמרט, כתב ספי רכלבסקי, הוא כנראה המנהיג הראשון שיצא למלחמה יזומה ללא כל היערכות אליה. התוצאה היתה מאות נפגעים בצד הישראלי ואלפי נפגעים בצד הלבנוני, ללא כל הכרעה או הישג. חשבתי אז ואני חושב גם היום שעיקר האחריות נפלה על הדרג הצבאי, שלא היה מסוגל לתכנן תכנית נצחון ברורה, לא היה מסוגל לשאת באבידות, ומשנכשל בשני אלה, לא היה מסוגל לומר לממשלה שהוא לא יכול להביא לה הישג.

המחאה סחפה עשרות אלפים. היו להם סיבות טובות, כאמור, להגיע לשם. אבל היו אלמנטים פוטשיסטיים במחאת המילואימניקים, והיום אנחנו יודעים שהיא מומנה והוכוונה על ידי לשכת בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה. בכיר בליכוד אמר ל"ידיעות אחרונות" ש"למשל, ב-2007, אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים. המטרה היתה ברורה: להפיל את ראש הממשלה [אהוד אולמרט – יצ"ג]. השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים." לשכת נתניהו לא הכחישה, היא רק קשקשה משהו על כך שמדובר ב"מאבק לא פוליטי."

לפני מספר ימים חשף אלדד יניב, שלאחרונה נוקט בטקטיקה מרעננת מאד של הטרלת בנימין נתניהו והתגרות בו כדי שיגיש תביעת דיבה, עוד כמה טפחים ממה שקרה שם. לדבריו, האחראי מבחינת נתניהו לניהול ההפגנות הללו ×”×™×” יואב הורוביץ, בכיר בליכוד. יניב אומר שהוא שמע כיצד נתניהו מעביר להורוביץ "חבילה", 70 אלף ליש"ט. העברת הכספים הזו, כמו גם התשלום של בנימין נתניהו לנפתלי בנט ואיילת שקד, התבצע על פניו "בשחור", בלי רישום ובלי תלושי משכורת או חשבוניות. זו לא ידיעה חדשה: היא בת ארבע שנים. יועץ משפטי ישנוני פחות ×”×™×” פותח בחקירה, ולו כדי לטהר את ראש הממשלה מהחשד שהוא מבצע עבירות מס. כמובן, עם הקונסיליירי שמשמש כעת כיועמ"ש, שגם לו תלויה קופת שרצים מאחוריו – הוא העדיף לתלות אותה מצווארה של אשתו – ×–×” לא קרה.

הורוביץ? אם השם הזה נשמע לכם מוכר, הוא האיש שמינה נתניהו לרשות השידור ("אין ארוחות חינם", אומר יניב, וגם עוזי דיין קיבל את שלו על חלקו במבצע המילואימניקים), והוא האיש שהעביר בשנת 2008 ל"אם תרצו" כמעט 75,000 ₪. מאחר והורוביץ תרם בשמו, ב"אם תרצו" הסתירו את הנתון הזה במשך שנתיים, עד שרשם העמותות איים עליהם בסגירה אם לא ימסרו את המידע. "אם תרצו", נזכיר, נבראת בעצם במאבק המילואימניקים; שובל ותדמור, מנהיגי הארגון, מבססים את הקרדיט שלהם על מה שעשו במאבק המילואימניקים.

מותר לתהות אם חלק מ-70 אלף הליש"ט שאליבא דיניב הועברו מתורם עלום של נתניהו לנתניהו וממנו להורוביץ הגיע גם ל"אם תרצו." על כל פנים, אין כל חדש בכך שמועמד פוליטי משתמש בארגון חזית בזמן שהוא באופוזיציה; מה שמטריד הוא השימוש שעשה נתניהו ב-GONGO "אם תרצו" אחרי בחירתו.

פתאום, אנשי "אם תרצו" מוזמנים לכל וועדה חשובה של הכנסת. פתאום, הם כותבים "דו"חות" נלעגים שפעם אחר פעם מסמנים את המטרות שממשלת נתניהו תוקפת מיד לאחר מכן. זה בולט במיוחד בתחום החינוך, שם "אם תרצו" היא חיל הסער של הקומישר. פוסט ציונות באקדמיה? "אם תרצו" היו שם קודם. המחלקה בבן גוריון? סומנה מזמן על ידי תדהר ושובל. המאבק נגד ארגוני זכויות האדם? תדמורר ושובל סללו את הדרך, יצרו את הלגיטימציה הציבורית, הפכו את דני דנון והשאר למי שבסך הכל חוזרים על אמת מוכרת.

פעם אחת זה נכשל, בגדול: כש"אם תרצו" וארגון הקש של אנשי נתניהו לשעבר בנט ושקד, "ישראל שלי", ניסו לסמן את המחאה של קיץ 2011 כ"שמאלנית", הם הצליחו להביא פחות מ-200 איש להפגנה שלהם, והם נופנפו הצידה במהירות.

זו דרכו של נתניהו, זו דרכם של משרתיו: הם מוליכים שולל את המאזינים להם. "אם תרצו", שמומנה על ידי בכירי נתניהו והוקמה על ידי קבוצה של מתנחלים, ניסתה במשך שנים להעמיד פנים פני תנועת מרכז. היא אף איימה בתביעת דיבה על מי שיכתוב אחרת, בזמן שהמנהיג שלה מחזיק בתפיסות פולקיסטיות – או, על כל פנים, משווק אותן לציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו יודעים יותר. אנחנו יודעים, למשל, שבן כספית ×”×™×” אידיוט מועיל של לשכת נתניהו, כשקידם את "אם תרצו" פעם אחר פעם. ואנחנו יודעים שלראש ממשלה שמשתמש בשיטות כאלה כדי להונות את הציבור, ראש ממשלה שניסה לנצל את כאבם האמיתי של חיילים ששבו מן המלחמה כדי להדיח את יריבו הפוליטי, הוא אדם שלא יבחל בדבר, ושאסור לתת לו להמשיך ולהחזיק בעמדה של כוח. אשר לשועלים הקטנים, שבמשך ארבע שנים הסיחו את דעתנו ממעשי ממשלת נתניהו בשלל צ'יזבטים על הקרן החדשה לישראל ועל מימון זר (כשהם מסתירים את מקורות המימון שלהם עצמם, שגם רבים מהם מגיעים מחו"ל) – ובכן, הדבר הנדיב ביותר לומר עליהם הוא שההיסטוריה אולי תטה איתם חסד ותשכח אותם.

אבל לנו אין את הפריבילגיה הזו. לנו אסור לשכוח. ב-22 בינואר, נלך לקלפי ונעיף את נתניהו ואת הקרקס המעופף שלו לאופוזיציה. ואחד הדברים הראשונים שקואליציית שמאל-מרכז צריכה לעשות עם עלייתה לשלטון הוא הקמת ועדת חקירה שתברר איך בדיוק התבצע הקשר הזה נגד הדמוקרטיה הישראלית, איך הולעט הציבור במידע שקרי במימון של בוחשים זרים, כדי לערער את מערכת החיסון של הדמוקרטיה. ועל הדרך, צריך יהיה לברר אם נתניהו אכן עבר על חוקי המס של ישראל. עם קצת מזל, יהיה גם יועץ משפטי שהוא לא היועץ המשפחתי, שגם יעשה משהו בנידון.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע השבוע שהוא מצרף למפלגתו את יעקב פרי, והלז מיהר להודיע שזה נכון שהוא קיבל כ-100 מיליוני שקלים בכמה שנים האחרונות – לא ברור עבור מה, יש להודות – אבל הוא עדיין איש מעמד הביניים. אם זה לא גרם לבוחרים של לפיד לדפוק את הראש בקיר הקרוב, צריך להזכיר את מה שכתבה מבקרת המדינה מרים בן פורת על ראש השב"כ פרי: "פרי ועמיתיו, קבעה בן-פורת, "נכשלו קשות בתפקידם לקיים את פעולת השב"כ במסגרת החוק. חריגות קשות ושיטתיות בוצעו ביודעין. לא נעקרה תופעה של אמירת שקר במתן עדות בפני ערכאות שיפוטיות, רשויות חקירה ובדיווחים בתוך השב"כ עצמו. הטענה שבתוך השב"כ היתה הקפדה נוקשה ביותר על אמירת אמת, בבחינת ייהרג ובל יעבור, נבדקה ונמצאה חסרת בסיס במציאות. את המסר מנחילים הבכירים לא רק במלים, שהן חשובות בפני עצמן, אלא בעיקר בהתנהגות בחיי היום-יום ובאירועים מיוחדים. נהג מסר כפול, לפעול על פי מסר אחד ולהתהדר בשני. חרגו ושיקרו ולא מוצה הדין. זלזול בחוק. דיווח חסר או כוזב. דיווח שקר הוא אם כל חטאת ועליו להיעקר סופית". ועל משקל אלון מזרחי, שהודיע שהוא רוצה לשחק בספרד או באירופה, הודיע לפיד אתמול שאין מפה של ישראל שאיננה כוללת את אריאל. למעשה, אין אף מפה של ישראל שכוללת אותה. אם זה ימשיך כך, הוא יעשה עבורנו את העבודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו הצהיר, בתקופה שבה החל לשזור את שובו לחיים הפוליטיים שלנו, שכשהוא יחזור כראש ממשלה, "תהיה לו מדיה." כידוע, יש לו. מיליארדר זר, קריקטורה אנטישמית, מעמיד לרשותו מתנת בחירות יקרה מאד בדמות חינמון, "ישראל היום", שבזכות העובדה שהוא לא כפוף לשיקולים כלכליים מרסק את שוק התקשורת הישראלי. "ישראל היום" מופץ בחינם, ואם זה לא היה מספיק, הוא גם שובר את שוק הפרסומות ומוכר אותן במחיר נמוך בהרבה מהמקובל, כזה שמקשה על עיתונים אחרים להתמודד איתו. כתוצאה מכך, כמעט שלא נותרה בישראל עיתונות שאיננה כפופה, במידה זו או אחרת, לנתניהו: על רשות השידור הוא השתלט באמצעות מקורביו ואופוזיציה כמעט שלא נשארה שם, "מעריב" גוסס (ועל כל פנים, הוא מנוהל על ידי בכיר בלשכת נתניהו לשעבר, ניר חפץ), "הארץ" לא יודע כמה ישרוד, וגם "ידיעות" כבר מרגיש את הלחץ.

אתמול (ה') הצליח נתניהו להכריע יריב ותיק, ערוץ 10. זה חשף בשעתו את הסיפורים שמאחורי מסעות התענוגות של בני הזוג נתניהו על חשבון תורמים זרים. כתוצאה מכך הגיש נתניהו תביעת דיבה, שאתמול הסתיימה בפשרה חשודה: נתניהו הודיע שהוא מושך את התביעה, בעוד ערוץ 10, מצידו, "ימסור התחייבות עתידית" לגבי הסיקור של ראש הממשלה.

כלומר, בכל מה שקשור ללשכת ראש הממשלה ולראש הממשלה שגורר אחריו פרשיות כרימון – מי שלעג לסיפור הגרביים של אלדד יניב, מתבקש להזכר שהתפטרותם של נפתלי בנט ואיילת שקד הגיעה אחרי שנתניהו שילם להם מכספו הפרטי, ללא חשבוניות, והגברת נתניהו דרשה את הכסף חזרה – ערוץ 10 יצטרך לסתום את הפה. אם יהיו כתבים אמיצים ועורכים נחושים שירצו לחשוף פרשיה חדשה שלו, הם ימצאו את עצמם מול בעלי האתר ומול עובדים אחרים שיזכירו להם שכתיבה כזו עשויה לחסל את מקור הפרנסה של כולם.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לערוץ 10: הוא אולץ להתנצל באופן משפיל על כתבה שפרסם על הקריקטורה האנטישמית, כאשר הלחץ הגיע, על פי פרסומים שלא גררו תביעת דיבה, מאחד מבעלי ההון שמתפעלים את האתר – רון לאודר, טייקון המקורב לנתניהו ותורם כבד שלו, שבשנות התשעים אף שימש כמתווך של נתניהו בשיחות עם סוריה.

אז עוד ערוץ חדשות סורס, והפסיק לסכן את מי שמנסה לשבור את הדמוקרטיה הישראלית בכל דרך אפשרית. ואם זה לא היה מספיק, הבוקר דיווח נחום ברנע על האופן שבו משתמשת לשכת נתניהו בכלי התקשורת שבהם היא כבר שולטת: על פי הדיווח שלו, נתן אשל – האיש והמצלמה הסלולרית – הדליף השמצות שקריות על ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, לעיתון הכווייתי אל ג'רידה. את ההדלפות הוא ביצע דרך יוני בן מנחם, מנכ"ל רשות השידור – מינוי של נתניהו שאשל דחף. אשל טען באזני ברנע שהוא לא פגש בבן מנחם במשך עשרה חודשים. ברנע מצא תמונה של אשל ובן מנחם מחובקים – לפני ארבעה חודשים. הוא פנה לבן מנחם בשאלה האם הוא מועסק על ידי כלי תקשורת ערביים והאם הדליף מידע לאל ג'רידה. בן מנחם טען שהוא לא עובד עבור כלי תקשורת ערביים, אבל נמנע מלהכחיש העברת מידע לאל ג'דידה.

ככה זה עובד. לא חסרות סיבות להמנע מלהצביע לאדם שריסק את החברה הישראלית, אבל ביניהן, במקום של כבוד, צריכה לעמוד העובדה שהוא עושה לתקשורת הישראלית מה שכבר עשה בהצלחה לא מבוטלת למעמד הביניים ולמעמד הנמוך: מרסק אותם לפרודות.

הערה מנהלתית: מאז כתיבת הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(עדכון: עקב תלונות של קוראים, שמצאתי בהן צדק, שיניתי את הכותרת. – יצ”ג)

במסגרת החידושים וההמצאות של מפלגת "יש דיווידנד" של יאיר לפיד, דיווחנו כבר על כך שלפיד מבטיח תשואה של 4% שנתיים למשקיעים במפלגה שלו, והיום נתקלתי אישית בכך שהמפלגה מצפה שאנשים ישלמו כדי להשתתף בכנסי הבחירות שלה: הוזמנתי לאירוע של המפלגה בשבת בתל אביב, הסכמתי – אני מודה ומתוודה שהמטרה היתה לשאול את לפיד שאלות קשות, כיוון שהעיתונאים הממוסדים לא עושים את זה – והיום קיבלתי מייל שמבקש ממני לתאם את הגעתי עם קופת אתר האירוע. בבדיקה טלפונית, התברר שאני אמור להשליש להם 60 ₪ כדי לזכות בעונג לשמוע את יאיר לפיד מסביר לי למה אני צריך להצביע עבורו ולפעול למענו, כדי שיוכל להחזיר למשקיעים את כספם. ויתרתי על התענוג.

אבל זה בוטנים לעומת הידיעה הקצרה של "ידיעות" הבוקר. לידיעה אין אישור, אבל היא מריחה כמו הדלפה: היא מתארת את רשימת המועמדים של לפיד, זו שטרם נחשפה אבל צפויה להיחשף בקרוב (ניחוש: לפיד ינצל לשם כך את הטור האחרון שלו ב"7 ימים," ביום שישי הבא.)

ברשימה בלט מיד שמה של האתון הרשמית של צה"ל, האלוף במיל' אלעזר שטרן. על פניו, זה לא צריך להפתיע: תכנית גיוס החרדים של לפיד מבוססת במישרין על זו של שטרן, והקשקשת של שטרן על "ערכים" ועל כך ש"כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כאילו יצא מאושוויץ" מתאימות ללפיד כמו גנב אמל"ח להנהגת "אם תרצו."

יש רק בעיה אחת: כבר הוכח משפטית שלפיד ×”×™×” שותפו של שטרן לדבר עבירה בהוצאת מסמכים מצה"ל כדי להכפיש חייל. כזכור, לאחר שהחייל חננאל דיין סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ בעקבות ההתנתקות, הדליף שטרן – אז ראש אכ"א – ללפיד פרטים מתיקו האישי של דיין. לפיד כתב טור רווי השמצות אישיות ולגלוגים על שמו של דיין, שתבע אותו תביעת דיבה. לפיד התגלה כעיתונאי קטן מאד ומיהר לחשוף את המקור שלו. בתגובה, דיין תבע גם את שטרן. ×–×” נגמר בכך שהמדינה שילמה עבור שטרן פיצויים לדיין.

אף אחד לא יצא טוב מהסיפור ההוא: לפיד נחשף כזרזיר עט שכותב טורים עבור בכירים בצה"ל עם עתיד פוליטי, כמי שמשתף פעולה בקשר של אלוף נגד חוגר, וכמי שאין לו את האומץ לעמוד בתביעת דיבה שהרוויח ביושר ולהגן על מקורותיו. שטרן, שרוממות ה"ערכים" תמיד בפיו, בגד בכל ערך צה"לי, עבר לכאורה על החוק והפר את חובת האמונים שלו כלפי חננאל דין – הכל למען רווח יח"צ פעוט וקצר ימים. למותר לציין שכל זה לא הוזכר ולו בשמץ בעיתון של לפיד.

אז עכשיו שטרן, שהדליף ללפיד מסמכים פנימיים שעל חשאיותם הופקד, ושציפה – בצדק, כפי שהסתבר – שהציבור הוא זה שישלם את הקנס על הפשע שהוא ביצע, הופך לחבר ברשימה של לפיד. מותר להעריך ששטרן, שיודע שהוא שרף את עצמו בציבור חובשי הכיפות בשל תמיכתו בהתנתקות, משתמש בלפיד כדי להכנס לכנסת מטעם תנועה חילונית לכאורה; מותר להעריך שלפיד, שמדבר הרבה מאד על השירות הצבאי בתור ג'ובניק, משתמש בשטרן כדי שזה יאציל הילה צבאית על הרשימה של "יש דיווידנד." כלומר, הם מתנהלים בדיוק כמו בימים הטובים ההם.

יש שם להתנהלות כזו. ולא, הוא לא "פוליטיקה חדשה."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ב"שלום עכשיו" יוצאים עכשיו ביוזמה שמטרתה לשכנע אנשים שעדיין אפשר לפנות התנחלויות. הם מספקים מפה שמראה שרובם של המתנחלים חיים ב"גושים", ושרוב ההתנחלויות שפזורות בגדה כמסמרים בלי ראש – מה שהן בדיוק נועדו להיות, מוקשים חיים כדי למנוע הסדר מדיני – מכילות מספר זעום של מתנחלים. הם צודקים. הבעיה היא שזה לא משנה.

רוח רפאים מבעתת את הציבוריות הישראלית: זו של מלחמת האזרחים שהמתנחלים מאיימים בה כבר שני דורות, תמיד במחסה של "אין לנו שליטה על המשוגעים" – אותם משוגעים שהם מקפידים לממן, לחבק וכפי שראינו לאחרונה, גם לקבל כשליחי ציבור.

השאלה של פינוי המתנחלים איננה רק שאלה לוגיסטית, אם כי גם זו מטלה שכלל לא ברור שצה"ל יהיה מסוגל לעמוד בה. ההתנתקות דרשה את פינויים של 8,000 מתנחלים בלבד, משטח רצוף יחסית. היא הצריכה הפעלת חלק עצום מהסד"כ של צה"ל; הפעם אנחנו מדברים על מספרים גדולים משמעותית, והפעם המטרה היא לפנות את הפסיכים שבפסיכים. אז ריחפה מעל לכל שאלת המרד הצבאי: זה לא התרחש בסופו של דבר, אבל צריך לזכור את החרדה בצה"ל ואת הדרישות שמי שיעסוק בפינוי עצמו לא יהיה הצבא, אלא המשטרה. המצב בגדה לא דומה, המתנחלים מפוזרים הרבה יותר, והם הוכיחו כבר את נכונותם לאלימות, ודאי מול פינוי מ"שטחי אבות." אם לצטט את הפרשנים שלנו בעת המהפכה המצרית, עפרה לא תהיה נווה דקלים.

המתנחלים יעשו כמיטב יכולתם להצית מלחמת אזרחים, כי הם לוחצים בעקביות על כל הכפתורים של הטראומה של הציבור היהודי. מי שזוכר איך הם אילצו ילדים לחקות את הילד שמרים ידיים מול הנאצים, או ניסו לשחזר את מסע הנצחון של טיטוס כשכמה מהם סוחבים העתק של מנורת שבעת הקנים, יודע שלא תהיה להם יותר מדי בעיה ללחוץ על הכפתור האדום הזה. ההצדקות התיאולוגיות כבר נזעקות במשך שנים מכל עלון ומכל אתר: ערב רב, מרד ביהוה.

ואז אנחנו מגיעים אל היהודי ישראלי הממוצע, בהנחה שיש דבר ×›×–×”. הוא לא מי יודע מה אוהד מתנחלים, אבל ממש לא מפריע לו כשמתעללים בערבים או מנשלים אותם – כל זמן שזה לא פוגע בציפור הלאומית, ההסברה. המתנחלים לוחשים לו מסר פשוט מאד: אתה צריך לבחור בין אי-פינוי ומלחמה עם הפלסטינים, שממילא מתנהלת – כך אומרים לו כל הזמן – בעצימות נמוכה, ובין פינוי ומלחמת אזרחים.

ואם זו הבחירה שבפני היהודי הישראלי הממוצע, אז הוא יעדיף להלחם בפלסטינים על פני מלחמה במתנחלים. הפלסטינים, מבחינתו, הם האויב הטבעי; מלחמה איתם היא המצב הטבעי. מלחמת אזרחים היא טרגדיה איומה, שאליה הוא לא מוכן להכנס – ודאי לא על סמך מילה של מנהיג פלסטיני כלשהו.

המתנחלים יודעים את זה. גם חלק ניכר מהפוליטיקאים יודעים את זה. לא במקרה רק אריאל שרון, הברוטלי והערמומי שבמנהיגים הישראלים, היה מסוגל לבצע את ההתנתקות ולאלץ את המתנחלים לקבל את עסקת עזה-תמורת-הגדה שלו. הם ידעו שהוא יהיה מסוגל, בלי למצמץ, למעוך את המרד שלהם, יישפך כמה דם שיישפך. שרון הפחיד אותם. אין אף מנהיג ישראלי אחר שמפחיד אותם, והם משתלטים על הצבא יחידה אחרי יחידה. הם לא מפחדים. הדבר היחיד שיעמוד בפני מלחמת אזרחים היא נחישות ממלכתית: תגובת פלדה על כל פרובוקציה של המתנחלים. שימוש בכל הכלים של המפקד הצבאי נגד התנחלויות. עוצר, סגר, הריסת בתים – הכל. וזה לא יקרה, כי לאף אחד בהנהגה, לא האזרחית ועל אחת כמה וכמה לא הצבאית – אם חשבתם שהפוליטיקאים שלנו חסרי עמוד שדרה, עוד לא ראיתם את הקולונלים והגנרלים – אין את אומץ הלב האזרחי הנדרש.

ועל כן נצא, במידה של ודאות, לעוד מלחמה עם הפלסטינים. לא היום, אולי גם לא מחרתיים, אבל נצא. ואם בדרך תצא האש מן האטד ותאכל את ישראל כולה, שרידי המתנחלים יסבירו אחר כך, למי שיישאר כדי להקשיב, שזה משום שלא היינו יהודים טובים מספיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איך התנדפו להם עשרה מיליארדים

אלא אם נתניהו מטורף יותר משנהוג לחשוב, ישראל לא תתקוף את איראן בעתיד הקרוב. עד לאחרונה, טען נתניהו בעקשנות שישראל חייבת לתקוף את איראן קודם לבחירות בארה"ב. זה היה נסיון מחושב להפעיל לחץ על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ולקדם את המועמד הרפובליקני, מיט רומני. המתקפה הפסיכולוגית הזו נכשלה: אובמה, קר כקרח, לא מצמץ; הוא הגדיר את דבריו של נתניהו כ"רעש רקע," סירב בעקשנות לשנות את עמדתו, ולנתניהו לא היתה ברירה אלא ללכת לקנוסה שלו, עצרת האו"ם ולשאת שם נאום נסיגה. הקשקוש על הפצצה עם הפתיל ("זו פצצה, וזה הפתיל" – אולי רגע השפל של ראשי הממשלה הישראלים לדורותיהם. זה יורשו של בן גוריון ובגין?), שמשך את תשומת הלב של כולם, הסתיר עובדה חשובה אחת: נתניהו הודיע שהוא דוחה את האיום בהתקפה על איראן לאביב או לקיץ. עד אז, מפלצת הספגטי המעופפת גדולה, וכנראה שנהיה כבר אחרי בחירות.

אז מתקפת העצבים של נתניהו נכשלה. צריך לשאול כמה היא עלתה לנו. יש, כמובן, כמה נתונים שאי אפשר לכמת: כמה נזק ייגרם לישראל מכך שנשיא אמריקאי שבחירתו מחדש נראית כעת בטוחה למדי ישים אותה, ואת ראש הממשלה, בתחתית סולם העדיפויות שלו; כמה נזק ייגרם לישראל בציבור הליברלי האמריקאי, כמו גם בציבור הכללי, כאשר יתחילו להבין שם שישראל היא לא בעל ברית אלא במקרה הטוב משקולת על ארה"ב ועל יחסיה במזרח התיכון. מזכיר ההגנה לשעבר של ארה"ב, רוברט גייטס, אמר בקיץ האחרון לאובמה שישראל היא "בעל ברית כפוי טובה." במסגרת מלחמת הצללים בין ממשל אובמה לנתניהו וברק, הודלף המידע הזה. גייטס אמר לאחרונה בנוסף שלא לישראל ולא לארה"ב יש את היכולת הצבאית לעצור את תכנית הגרעין של איראן, ויתר על כן שהתקפה כזו רק תחיש את בניית הפצצה האיראנית. החלק הראשון לא חדש – האמריקאים חשפו את ערוותה של ישראל כבר לפני חודשיים. בכך הוא, במקרה הטוב, מסמן טריטוריה עבור פלג בממשל שיתנגד להתקפה עתידית על איראן, ובמקרה הרע – מבחינתו של נתניהו; אני מתנגד למלחמה באיראן בלי התקפה איראנית גלויה על ישראל או ארה"ב – מתווה דרך לנשיא אובמה לסגת מהרעיון של תקיפה שם.

שנים אמרו לנו שנתניהו הוא מומחה לאמריקה, אבל שנים הוא נכשל בהבנת ארה"ב. טוב, נו, גם אמרו לנו שהוא היה שגריר מבריק באו"ם. אז אמרו לנו. מסתבר שהוא לא יכול לנאום שם בלי לנופף בשרטוט של פצצת קומיקס או של אושוויץ (קיטש ומוות, מישהו?), לכו תדעו מה הלך שם לפני 25 שנים, כשהוא היה השגריר. אף אחד לא שם לב. יש מצב שאנחנו צריכים לנשום אנחת רווחה על כך.

אז את הנזקים שגרם לנו נתניהו בציבור האמריקאי ובעולם קשה לכמת, אבל יש חישוב פחות מסובך: כמה עלתה לנו מתקפת העצבים שלו. עד כה, כתב עמוס הראל ב"הארץ," ישראל השקיעה בהכנות לתקיפת איראן – זה היה צריך להיראות אמיתי – עשרה מיליארדי שקלים. נחום ברנע, ב"מוסף לשבת" של שלשום (ו'), נוקב בסכום דומה: הוא כותב שנתניהו וברק השקיעו בהכנות למתקפה כ-11 מיליארדי שקלים, שהם כשלושה מיליארדי דולרים. הוא מקנח ב"אילו הייתי נשיא אמריקאי, הייתי מסיק שיש אירוניה מסוימת במדינה שמקבלת מאמריקה סיוע צבאי נדיב ומשקיעה אותו בהפעלת לחץ על אמריקה. מישהו עשוי להסיק שישראל נושכת את היד שמאכילה אותה."

אז ישראל הוציאה בין עשרה ל-11 מיליארדי שקלים על מתקפת העצבים. מאיפה הגיע הנתון? לא הראל ולא ברנע כותבים מה המקור שלהם, אבל אני אסתכן בניחוש זהיר ואומר שמדובר ב"מקבל ההחלטות" הידוע, אהוד ברק, שכהרגלו העקרבי עקץ את הצפרדע שנושאת אותו ועכשיו צריך לצאת למתקפת נגד בתקשורת.

כלומר, הוצאנו לפחות עשרה מיליארדי שקלים על כלום. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות , לחינוך, לתשתיות, נעלם כמו אדי דלק. תחת מעטה חשאיות שכנראה לעולם לא יוסר, כי אנחנו לא נדרוש בזעם שיסירו אותו, שיחקו בגורל שלנו בקזינו – משחק המלחמה של נתניהו וברק עשוי היה בקלות לצאת משליטה – והפסידו שם סכומים בל ייאמנו. ואף אחד לא יתן את הדין; מעט מאד אנשים בגלל ידרשו שיינתן דין, כי כשזה מגיע לבטחון, אנחנו נותנים לנבחרים שלנו צ'ק פתוח. צריך גם לומר שעשרת המיליארדים האלה הם אמנם כסף גדול, אבל קטן יחסית בהשוואה לסכומים שצה"ל דרש ב-20 השנים האחרונות כדי להתכונן למתקפה באיראן. גם מי שבזבז את הכספים האלה לא ייענש, וכנראה ייהנה מפנסיה שמנה על חשבוננו. כשהשרים רוצים להוציא כמה מיליונים עלובים על מכוניות פאר, המדינה רועשת. כשעשרה מיליארדים מתפוגגים וכל מה שנשאר מהם הוא נזק מדיני וחיזוק תדמיתה של ישראל ככלב שוטה, אף אחד לא דורש הסברים.

וכמובן, זה לא כל הכסף שהלך. שטייניץ חילק השבוע תופינים לחברות הענק: ועדת הכספים אישרה לפני כשבוע וחצי את הפטור ממס בסך 27 מיליארדי דולרים (ה"רווחים הכלואים") שדרש שר האוצר. כשזה מגיע להוצאות חינוך, בריאות ותשתית הניאו-ליברלים ששולטים בנו דורשים קיצוצים בלתי פוסקים – אבל כשזה מגיע לקופות של האוליגרכים, הם פתאום רחבי לב.

ההתנהלות הזו לא מוגבלת לפוליטיקאים: השופטת ורדה אלשיך, שרק לאחרונה עמדה על סף הדחה וניצלה באופן מפתיע בשל התערבות חריגה של שר המשפטים יעקב נאמן – שותף באחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים והמקושרים ביותר בישראל – אישרה לאוליגרך יצחק תשובה למחוק חוב לציבור של 1.4 מיליארדים. על התנהלותו של תשובה כתבה אלשיך ש"בעל השליטה, שנטען כלפיו כי הבטיח בעבר לתמוך בחברות בשליטתו, לא רק מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת. עוד עולות נגדו טענות קשות ביותר, של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת, כמעט בבחינת 'הפרדת הפרה החולה מן העדר.'" גבירתי השופטת, אנחנו לא מצפים ממך להיות פרשנית. את הג'וב הזה תשאירי לנו. לך יש סמכות ביצועית. אם השתכנעת שתשובה "מסתתר מאחורי עקרון הישות המשפטית הנפרדת," בעודו מחזיק – בין השאר – את עתודות הגז של ישראל, למה לעזאזל אישרת את העסקה? למה לא דרשת לבצע הליך של הרמת מסך? כן, הציגו לך הסכם – אבל אם הוא לא היה ראוי, למה אישרת אותו?

קשה שלא להסכים עם יגאל סרנה, שכתב היטב ש"לכן בכל פעם שיצעקו לכם: איראן! תצעקו בחזרה: ביזה. תזכרו כי צעקת 'איראן' של ביבי אינה למען הצל נפשכם או נפש ילדיכם, אלא להגנה על זכות הביזה. איראן היא רק קמפיין הסחת דעת שמתבצע בשיתוף פעולה מלא בין מר אחמניגא'ד למר נתניהו, שני פוליטיקאים פטפטנים- מסיתים- רבי- אנטרסים שלאחד יש זכייני משמרות המהפכה שהפכו עשירים כקורח, ולאחר, משמרות טייקונים וחברי מרכז. בשני הצדדים נגרף הון רב בחסות הסחת הדעת הלאומנית." ועל הסחת הדעת הזו אנחנו שילמנו. היא עלתה לנו עשרה מיליארדים.

והנה הנושא שצריך לעמוד במרכז מערכת הבחירות הקרובה: כמה עולה לנו ההפחדה שלך, נתניהו?

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד, דיווח אתמול (ב') ערוץ 2, מתכוון לגייס 13 מיליוני שקלים להוצאות קמפיין הבחירות הקרוב שלו. חוק מימון מפלגות מעניק ללפיד, תמורת ערבויות, מקדמה של 6.8 מיליוני שקלים, אבל ללפיד זה לא מספיק.

כמי שמשוכנע שהוא מייצג את הציבור הרחב, לפיד יכול היה לפנות אליו ולבקש ממנו לתרום למפלגתו. אלה לא חייבים להיות סכומים גדולים: ברק אובמה נבחר ב-2008 הרבה בזכות העובדה שהוא ביקש מאנשים סכומים קטנים מאד – לעיתים 20 דולרים – ואחר כך יכול היה לבקש מהם תרומה חוזרת. הקמפיין של אובמה נשען במידה ניכרת על הרשת; הקמפיין של לפיד הוא פייסבוקי בעיקרו. ואף על פי כן, לפיד לא פנה למסלול הזה. לך תדע מה זה היה אומר על מספר האנשים שמוכנים לא רק להקליק עבורו "לייק" אלא אשכרה לתרום לו מכספם. הונו של לפיד מוערך בכ-22 מיליוני שקלים; הוא יכול היה לעשות כמעשה מיט רומני ולתרום לקמפיין הבחירות שלו 13 מיליונים, אבל כנראה שהוא לא מספיק בטוח בעצמו כדי ללכת על ההימור הזה. הוא יכול היה להשתמש בהון הזה כערבון לקבלת הלוואה מבנק כלשהו לצרכי הבחירות, אבל – שוב – הוא כנראה לא רוצה לסכן את ההון שלו בהימור לא בטוח.

אבל אל יאוש. ללפיד יש לא מעט חברים עשירים, וכ-100 מהם, על פי הדיווח של ערוץ 2 – לפיד מאשר, פחות או יותר – יעניקו כל אחד ללפיד השקעה של 136 אלף ₪. המטרה של לפיד היא לעבור את קו עשרת המנדטים; אז הוא יוכל, במאמץ (המימון המפלגתי עבור כל מנדט הוא 1.36 מיליוני שקלים) להחזיר להם את הכסף. כדי לתמרץ את המשקיעים שלו, לפיד התחייב לשלם להם תשואה שנתית של 4% אם הוא עובר את קו עשרת המנדטים. אם מפלגת "יש דיווידנד" לא תעבור את קו עשרת המנדטים, המשקיעים יאלצו לעבור תספורת. ככה זה בסטראט-אפים: לפעמים אתה מרוויח, לפעמים אתה מפסיד.

חשוב לציין שאם לפיד יזכה בדיוק בעשרה מנדטים, הוא יהיה חנוק. הוא יוכל להחזיר את הכסף, אבל לא יישאר לו כסף לשאר מימון המפלגה. חשוב עוד יותר לציין שלפיד לא חושף את זהותם של המשקיעים שלו; הם חשופים למבקר המדינה, אבל לא לציבור.

המצב הזה, שבו פוליטיקאי מפריט את עצמו במודע ובמכוון, חדש בישראל. אני לא מכיר מודל דומה בשום מדינה מודרנית. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהיה דומה הוא הפוליטיקה של רומא הרפובליקנית בימי שקיעתה. הפוליטיקאי היה לווה אז סכומים גדולים, ומחזיר אותם מביזת כספי הציבור – או סתם ביזה, ומכאן חרחור מלחמות בלתי פוסק – לאחר בחירתו. לפיד מתכוון לשלם למשקיעים שלו את התשואה מכספי הציבור כפי שהם מתבטאים בכספי מימון מפלגות. המסים שלכם ירפדו את הכיסים של אנשי עסקים שאתם אפילו לא תדעו את שמותיהם. הכסף הזה, חשוב לציין, ישמש קודם כל להפצצת תעמולה בלתי פוסקת שתשכנע אתכם להצביע למפלגתו של לפיד – כדי שאנשי העסקים יקבלו את הרווח שלהם. איפה הכסף של קמפיין הבחירות של לפיד? הוא ייצא מהכיסים שלכם. פוליטיקה חדשה? לפיד מחזיר אותנו 2,100 שנים אחורה.

ואנחנו לא עוצרים כאן. שוב, בהנחה שלפיד יצליח לקושש עשרה מנדטים או 11 מהם, לא ישאר לו הרבה כסף לנשום, כי הוא יצטרך להחזיר את כולו + 4% ריבית מדי שנה. בהנחה – הקלושה, אמנם – שהמפלגה שלו תשרוד את הקדנציה הראשונה ותגיע לעוד מערכת בחירות, הוא שוב יצטרך לקושש כספים ממשקיעים. איך הוא יעשה את זה?

התשובה, שלפיד כמובן לא מדבר עליה, היא שהוא יהיה המייצג של המשקיעים שלו בכנסת. לפיד יכול להתחייב – עד כה הוא לא עשה את זה – שהמפלגה שלו תמנע מהצבעה על כל נושא שקשור ל-100 המממנים האלמוניים שלו. לא במקרה הוא לא עשה את זה: העולם העסקי הישראלי כל כך קטן, ומספר האנשים שבו שיכולים לשלוף בקלילות 136 אלף ₪ למיזם בעייתי כל כך מצומצם, שלמפלגה לא תהיה דרך מעשית לעמוד בהתחייבות הזו אלא אם היא תמנע מהצבעה כמעט בכל נושא כלכלי. מותר גם לנחש שגם אם לפיד יתחייב לכך, המשקיעים שלו לא יקחו את ההתחייבות ברצינות. הם לא השקיעו 136 אלף ₪ בנציג בכנסת כדי שהוא לא יעשה דבר עבורם. כמובן, העמדות של לפיד – הן ניאו-ליברליות לא פחות מאלה של נתניהו – כבר מבטיחות שהוא יעשה עבורם לא מעט. מסי החברות לא יעלו, וההפרטה של נכסי הציבור – זה שעליו לפיד לא רוצה להסתמך על תרומות – תזכה לתמיכה מלאה מצד "יש דיווידנד."

יאיר לפיד התחיל את הקמפיין שלו בהבטחה ל"פוליטיקה חדשה" והתיימר להיות מייצג של מעמד הביניים. אני לא מכיר הרבה אנשים במעמד הביניים שיכולים לכנס 100 תורמים בסדר גודל כזה. על ה"פוליטיקה החדשה" מיותר להרחיב את הדיבור: זו פוליטיקה ישנה מאד. שמעתי על אנשי עסקים שתרמו לפוליטיקאי כדי שיקדם את מטרותיהם; החידוש האמיתי, ועד כה היחיד, של לפיד הוא פוליטיקאי שגם משלם להם ריבית עבור כך. ואיך לומר, עם כאלה חידושים אני מעדיף שמרנות.

יש פוליטיקאים שידועים בקשרי הון-שלטון שלהם; לפיד קעקע את המושג על מצחו. המטרה שלנו, כציבור, היא לוודא שהמשקיעים שלו יחטפו לא תספורת אלא קרקוף, כדי שהשטיק המגונה ×”×–×” – תרומתו היחידה, עד ×›×”, של לפיד לפוליטיקה הישראלית – לא יחזור על עצמו בעתיד.

ועוד דבר אחד: בזמן שישראל ננעלת לקראת יום הכיפורים- הטיסות ממנה ואליה הופסקו כבר לפני כשעה – מן הראוי להזכיר שהדמון יהוה מעולם לא ×”×™×” טוב. החבר הדמיוני ×”×–×” ×”×™×” לכל היותר חזק.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו נוהג להתלונן על "בעיית המשילות" של ישראל, כביכול אין לראש הממשלה הישראלי – אחד החזקים שבין ראשי הממשלה הפרלמנטריים בעולם – די סמכויות. לאחרונה הוא העביר בממשלה החלטה שמשמעה ריכוז כוח חזק עוד יותר בידיו, עד כדי ריסוק המוסד של ממשלת קבינט.

אבל לנתניהו יש בעיית ברז'נייב. ליאוניד איליץ' שלט בברית המועצות אחרי הדחת חרושצ'ב, והוא צבר עוד ועוד תארים וסמכויות. רשמית, הוא החזיק ביותר סמכויות משהחזיק סטאלין אי פעם, אבל בפועל היה מנהיג חלש הרבה יותר, שכמעט ולא עשה דבר, משום שנשען על קואליציה של אוליגרכיה שמרנית מבוהלת.

נתניהו מחזיק ביותר סמכויות, טכנית, משהיו לבן גוריון. בניגוד לבן גוריון, גם אין לו אופוזיציה ראויה לשמה. לזמן מסוים הוא החזיק בקואליציה של 94 חברי כנסת, וכשאילץ את קדימה לפרוש, הוא גם פירק אותה בפועל. ובהחלט יתכן שזו היתה כוונתו: נתניהו הוא תחבולן פוליטי ממולח. זוכרים את התרגיל של פרישת אהוד ברק ופליטיו מהעבודה?

אבל במובנים רבים, נתניהו הוא ראש הממשלה החלש ביותר בתולדות ישראל מאז, ככל הנראה, משה שרת. הבעיה היא לא בסמכויות, הבעיה היא ביכולת קבלת ההחלטות. כל החלטה שעשויה לפגוע בקואליציה שלו פשוט לא מתרחשת.

הדוגמא הקלאסית היא אביגדור ליברמן. הלז, שטכנית משמש כשר החוץ, עושה כמיטב יכולתו להקריב את האינטרסים הישראלים למען האינטרסים האלקטורליים שלו. אם נשתמש בלשונו של ליברמן עצמו, שם התואר הראוי לו הוא בוגד. הפעם מדובר בשני מהלכים: בראשון, שלח ליברמן מכתב לקוורטט ובו הוא קורא להדיח את אבו מאזן, נשיא הרשות (היום, ברדיו, הוא טען שאבו מאזן מקדם "טרור דיפלומטי" נגד ישראל); המדיניות הזו מנוגדת למדיניותה הרשמית של הממשלה, כל כך מנוגדת שנתניהו מיהר להבהיר ששר החוץ לא מייצג את הממשלה. המהלך השני הוא תקיפה פומבית של מצרים, שהכניסה כוחות לסיני ללא תיאום עם ישראל. אפשר להבין ואפילו להזדהות עם החשש מכך – כתבתי כאן בשעתו על כך שיש בעיה חמורה בכך שמשרד הבטחון עוקף את הכנסת, שאישרה את הסכם השלום, ומגיע להבנות שקטות עם גנרלים מצרים. אבל נראה שאביגדור "אסואן-טהראן" חיפש, כהרגלו, הזדמנות להלהיט את המצב ויצא בהצהרות תוקפניות – בלי שהממשלה תחליט בנושא.

הפטנט הזה – הצהרה ששר לא מייצג את עמדת הממשלה – הוא ייחודי לממשלת נתניהו. כל הרעיון של ממשלת קבינט הוא ששר מייצג את עמדת הממשלה. זה לא המקרה הראשון: נתניהו אמר שליברמן "מייצג את דעותיו האישיות" גם אחרי שליברמן תקף אותו אישית בעצרת האו"ם. אנחנו מדברים על שר חוץ שהודיע רשמית שהתכנית שלו לטיפול ביחסים עם טורקיה היא לחמש את ארגון הטרור פ.ק.ק. ישראל, במסגרת מדיניות הפריפריה שלה – שגרסה שיש לנצל את העובדה שהעולם הערבי והמוסלמי איננו הומוגני כדי לעודד מיעוטים להתקומם כנגד השלטון המרכזי, שלרוב היה עוין לישראל – סייעה ללא מעט מיליציות וארגוני טרור (הגבול בין השניים נזיל מאד) לאורך ההיסטוריה שלה. היא אף פעם לא הודיעה על כך רשמית; במסגרת הכללים של מלחמות הצללים, זה נחשב למקבילה של השתנה מהמקפצה.

על רשימת השטיקים הללו אפשר להוסיף את התרגיל האחרון של הסגן של ליברמן, דני איילון, האיש והכסא הקטן. הלז הודיע היום (ה') ש"לצערנו מסתבר שהשינוי שחל בדרום אפריקה במהלך השנים לא הביא לשינוי בסיסי במדינה והיא נשארה מדינת אפרטהייד. כרגע מופנה האפרטהייד של דרום אפריקה כלפי ישראל ונגד כורים בדרום אפריקה עצמה. במקום לקבל החלטה על סימון מוצרים ישראליים, רצוי היה שממשלת דרום אפריקה תקבל החלטות אמיצות בנוגע ל-34 כורים חפים מפשע שבסך הכל ביקשו שיפור בתנאי עבודתם." מעבר לחוצפה הבסיסית, צריך לזכור – התרגלנו לאיילון ולליברמן, אז שכחנו – שתפקידו של משרד החוץ הוא לא להיות הטוקבק הבכיר במדינה, אלא לשפר את יחסי החוץ של ישראל. ליברמן ואיילון אפילו לא מעמידים פנים שזה מה שהם מנסים לעשות: הם מנצלים את תפקידם כדי לעשות לאספסוף היהודי הגאה נעים בגב. זה ידפוק את מדינת ישראל, אבל זה יביא להם קולות בקלפי. בגידה כבר אמרנו?

ראשי ממשלה אחרים לא היו עוברים על התנהלות כזו לסדר היום. שרון לא מצמץ לפני שפיטר את ליברמן על הרבה, הרבה פחות מזה (ראוי לציין שההתנהלות של שרון, שפיטר את ליברמן כדי להבטיח רוב בממשלה להצעת ההתנתקות, היתה בעייתית בלשון המעטה). שרון גם פיטר את שרי ש"ס, מה שהיה אולי המהלך הפופולרי שלו. פרס לא היסס לדרוש את העברתו של מודעי מתפקידו אחרי שזה כינה אותו "ראש ממשלה מעופף"; הוא גם היה קרוב מאד להביא לפיטוריו של שרון – שני המהלכים הללו היו בתקופת ממשלת האחדות של 1984-1988.

לנתניהו אין האומץ להביא לפיטוריהם של מי שדופקים את יחסי החוץ של ישראל על בסיס קבוע; הוא רק מסתפק בהבהרות רפות שהם לא מייצגים את הממשלה. ובכן, הם מייצגים. כך עובדת השיטה. אבל נתניהו מעדיף לכרסם בשיטת המשטר שלנו, ובלבד שלא יצטרך להתמודד עם משבר קואליציוני. חוסר נכונותו של נתניהו להחליט, וחוסר נכונותו להתעמת, הוכח גם בפרשה שבה אילצה אותו מערכת הבטחון למנוע דיון בנושא – המצור על עזה – שבו ביקש מן המל"ל לכתוב דו"ח מיוחד; אחר כך כל זה התדרדר לפרשת המשט.

אז מה יש לנו פה? ראש ממשלה סמרטוט, שצובר יותר ויותר סמכויות על הנייר בעודו שוחק את המוסכמות של שיטת המשטר ושם אותן ללעג. הסמכויות האלה, אגב, לא ייעלמו עם נתניהו: הן יעברו לראש הממשלה הבא, ויימצא מי שיהיה בו די עוז לעשות בהן שימוש לרעה. ככה זה עובד; שימוש לרעה בסמכות הופך לתקדים. זו לא תובנה חדשה; ימיה כימי העימות בין יוליוס קיסר וקיקרו סביב הוצאתם להורג של בעלי בריתו של קטילינה.

וזה האיש שרוצה שנסמוך עליו בהחלטה גורלית כמו יציאה למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: ערוץ 10 עומד שוב על סף סגירה. אפשר לא לאהוב את ערוץ 10 – לעבדכם הנאמן כלל אין טלוויזיה – אבל במצב שבו ראש הממשלה שולט בכל כך הרבה ערוצי תקשורת, לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו. מעניין לציין שקולו של שר התקשורת, משה כחלון, לא נשמע בפרשה. למה לו להסתבך עם נתניהו, שגם כך חושד בו שהוא מנסה לרשת אותו? כחלון יודע להופיע בתקשורת; כשהיו קופונים לגזור, כמו כששבר את קרטל הסלולר – ועל כך בהחלט מגיעה לו תודה – הוא ידע לעשות זאת היטב. אבל כחלון יודע גם ממה להתרחק: הוא גם שר הרווחה, מה שוודאי יפתיע חלק מהקוראים. זה תפקיד שעליו הוא מעדיף לא לדבר. כן, נחמה: בממשלת נתניהו יש "שר להגנת העורף", אבל אין שר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה. זה אומר הרבה על סדר היום שלה – וגם על זה של משה כחלון.

(יוסי גורביץ)

כמו כמעט כמו כל דבר רע בישראל, הבעיה מתחילה בשמעון פרס. ב-1985, כשישראל החלה להתאושש מהסחרור האינפלציוני שהביאה עמה ממשלת הליכוד הקודמת, הגישו פרס ושר האוצר מודעי את חוק ההסדרים. החוק הזה הפקיע למעשה מידי הכנסת את השליטה בתקציב, והעביר אותה בפועל לפקידי האוצר; הוא הפך את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר של הפרלמנט – העברת תקציב; האחרים הם דיון בשאלות של מלחמה ושלום ופיקוח על פעילות הממשלה – לבלתי ניתן לביצוע. חוק ההסדרים נכתב, במכוון, באופן בלתי מובן למי שאיננו פקיד אוצר. (זה לא שטיק חדש במיוחד: קאטו הצעיר קנה לעצמו תהילה מוקדמת כשאילץ את פקידי האוצר של רומא להפסיק את המנהג הנפסד הזה ולכתוב בשפה שבני הרפובליקה יכלו להבין). מאוחר יותר, על ידי שתילת פקידים משלו במשרדי הממשלה השונים – החשבים – ייקח האוצר לעצמו חלק ניכר מסמכויות השרים.

הכנסת מאבדת בעקביות מכוחותיה לטובת הממשלה, מבלי שהיא משקיעה מאמץ ניכר במאבק לכך. הממשלות הגדולות של 13 השנים האחרונות, מאז שריסק אהוד ברק את חוק יסוד: הממשלה וניפח את ממשלתו כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד (כמו כל חישוביו, זה היה חישוב סרק; הוא היה קצר הימים שבראשי הממשלה שלנו), טשטשו עוד יותר את ההבדל שבין הכנסת ובין הממשלה. כשרבע מהכנסת גם בממשלה, הכנסת נראית כמין ספח שמטרתו לשרת את הממשלה – ולא כגוף שאמור לפקח על פעולותיה.

בשנים האחרונות, משתמשת הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה ככלי ניגוח להעברת ההצעות שלה. מה שעובר בוועדת השרים לחקיקה, עובר – כמעט בלי יוצא מן הכלל – את הכנסת, ומה שמופל בה, נופל גם בכנסת. במידה רבה, הכנסת הפכה לחותמת גומי של וועדת השרים לענייני חקיקה.

היום העביר ראש הממשלה נתניהו – שבגלל גודלה של ממשלתו הקים גוף חסר סמכויות חוקיות בשם "השמיניה" שבכל זאת מקבל החלטות גורליות – שורה של שינויים בצורת העבודה של הממשלה. השינויים הללו מעבירים לראש הממשלה סמכויות רחבות הרבה יותר מכפי שהיו לו עד כה.

בפועל, ראש הממשלה מקבל שליטה בסדר היום של הממשלה (ראו כאן – זהירות, מסמך – עמ' 6). הוא יכול להחליט על מה הממשלה תצביע ועל מה לא. הוא גם יחליט (עמ' 8, סעיף שמיני) אם השרים יהיו מוכנים לישיבה: השרים אמורים לקבל מידע על הנושאים עליהם הם אמורים להצביע 48 שעות מראש – אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת "בגלל סודיות המסמכים או בגלל דחיפות העניין." במסגרת צמצום סמכויות הכנסת, סעיף 9 להצעת התנהלות הממשלה החדשה קובע שניתן להסתיר אמנות בינלאומיות מהכנסת "מטעמי דחיפות או סודיות." דיפלומטיה חשאית נוסח ערב מלחמת העולם הראשונה, חזרנו אליך שנית. כל נושא סדר היום בישיבת הממשלה מתומצת בסעיף 10 הנפלא, "ראש הממשלה רשאי להרשות, לפי הצורך, חריגה מהוראות פרק ×–×”, כולן או מקצתן." כלומר, העברנו תקנה, אבל ראש הממשלה רשאי לגלגל ולעשן אותה כשבא לו.

ההחלטות החדשות מאפשרות לראש הממשלה לשבור את כוחם של שריו: סעיף 13 (ג') מאפשר לו למנוע הגעת מומחה למרות בקשת שר; אם שר ביקש לדחות דיון בנושא מסוים, ראש הממשלה יכול (15ב') להתעלם מהבקשה; ראש הממשלה יכול להחליט להעביר החלטה – אם הגיע למסקנה שההסתייגויות נגדה כבר הוסרו – גם בלי הצבעה (17ב'); הוא יכול להחליט למנוע משרים נעדרים שלא מינו לעצמם מראש ממלא מקום להצביע (17ג') – בניגוד למסורת של שנים, שבה השר היה משאיר פתק מראש עם הצבעתו. כלומר, ראש הממשלה מקבל סמכות מניפולציה מרשימה מאד על החלטות הממשלה. ברצותו, קולות ייספרו; ברצותו, יושתקו.

לראש הממשלה מוקנות הרבה סמכויות חדשות. הוא יכול להורות ליו"ר ועדת שרים לא לדון בנושא מסוים או לדחות את הדיון בו (26ב'); הוא יכול (30) להפוך ליו"ר של כל ועדת שרים ככל העולה על רצונו, או סתם להשתתף בדיון ולהצביע בו – ולהטות בכך את ההצבעה; הוא יקבע את סדר היום של ועדת השרים לבטחון לאומי (47); הפרוטוקול של הוועדה יהיה סודי, אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת (50ג') – סמכות נהדרת לבצע הדלפות חוקיות; שרים שירצו לדעת על מה לעזאזל דנה הוועדה הזו, יצטרכו לשכנע את ראש הממשלה לתת להם לעיין בפרוטוקול (50ב').

אולי הבעייתיות הגדולה ביותר גלומה בסעיף 18, "החלטה שלא כישיבת ממשלה." היא מאפשרת לראש הממשלה לעשות משאל טלפוני בפרק זמן שתלוי לגמרי בהחלטתו בנושא "דחוף." אם אחד השרים דורש לדון בנושא בישיבת ממשלה רגילה, ראש הממשלה יכול פשוט להתעלם מהדרישה. אם הוא הצליח לקושש רוב – שוב, הוא מוסמך להאריך או לקצר את משך המשאל הטלפוני כרצונו – הדבר ייחשב להחלטת ממשלה.

הסעיף הזה מנטרל את כל הרעיון של ישיבת ממשלה, שמטרתה קבלת החלטה קולקטיבית. השרים לא יכולים בפועל להתדיין זה עם זה; הם יכולים, במאמץ, להרים טלפונים דחופים אלה עם אלה, אבל למעשה הם צריכים להשיב לשאלת כן-או-לא של ראש הממשלה בלי יכולת ההיוועצות של ממשלה. הממשלה הישראלית בנויה על התפיסה של החלטה קולקטיבית, שכל השרים אחראים לה; יש בכך תפיסה של כובד ראש, של שרים שלא יתנו לראש הממשלה לגרור אותם להחלטה מסוכנת ואימפולסיבית משום שגם הם, ולא רק הוא, אחראים לה. לפעמים המערכת הזו עובדת (אריה דרעי בלם, כמעט לבד, את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, והתייצב מול ראש הממשלה ושר הבטחון), ולפעמים, עם דעיכת ערכה של הממשלה כגוף קולקטיבי, לא (ההצבעה המחפירה ערב היציאה למלחמת לבנון השניה; זכורים לרע חיימון "השפתיים" רמון ושמעון פרס, שהתנגד למלחמה אבל הצביע בעד כי אי אפשר לפגוע בראש הממשלה).

במערכת הישנה, ראש הממשלה היה primus inter pares, ראשון בין שווים; המערכת הנוכחית, שנתפרה למידותיו של נתניהו, מאפשרת לנתניהו לעקוף את ביטול חוק הבחירה הישירה ולהפוך אותו לנשיא-דמיקולו, מה שתמיד רצה להיות.

שינוי כזה בסדרי פעולה של ממשלה צריך לבוא בחקיקה ראשית, בשינוי של חוקי יסוד. יכול להיות שעם הכנסת הנוכחית, שמשמשת את נתניהו כחותמת גומי (כפי שקודמותיה שימשו את אולמרט ושרון, ורק את ברק הנבעך לא) השינוי הזה היה עובר, אבל נתניהו לא ניסה. למה לעורר דיון ציבורי, כשאפשר להעביר החלטת בזק בממשלה, שמרוקנת את חוק יסוד הממשלה מהרבה מאד ממשמעותו?

עכשיו תחשבו על התרחיש הבא: השעה שלוש לפנות בוקר. אתם שר. הטלפון מצרצר. על הקו ראש הממשלה. הוא מודיע לך שישראל חייבת לתקוף בתוך שלוש שעות באיראן ושלשם כך הוא צריך ממך החלטה תוך חצי שעה. שר הבטחון תומך בהתקפה, הוא אומר. לא, הוא לא יכול לומר למה, אין זמן ובכל מקרה הנושא חסוי. כן או לא? יש לך חצי שעה.

הדבר ההגון לעשות במצב כזה הוא להתפטר. אין טעם לשמש כקישוט להחלטה שאין לך שום יכולת מעשית להשפיע עליה. ראש הממשלה ממילא לא חייב לספור את הצבעת הנגד שלך; הוא רק צריך לקושש מספיק שרים כדי לקבל רוב. חובתך הראשונה – שבועתך – היא לציבור, לא לראש הממשלה. מספיק התפטרויות, וראש הממשלה יבין שהלגיטימציה שלו לצאת למלחמה מחוררת פטאלית. אבל ספק אם יהיו די שרים שיעזו לעשות את המעשה הנכון ולחסל את הקריירה שלהם.

הכל תקין, הכל יש להניח גם חוקי, ועדיין מדובר כאן בפוטש שקט, בסוג – עם כל ההסתייגויות – של "חוק הסמכה". אין אפילו צורך לשרוף את הרייכסטאג; זה שלנו מתקפל בענווה ומגיש את אוזנו לרציעה.

הערה מנהלתית: שבוע התלאות של מעבר הדירה הסתיים, אם כי הפעם הוא היה מכביד מהרגיל, והבלוג שב לפעולה. אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו לפסטיבל הקומיקס ואמרו לי שהם מעריכים את הכתיבה בבלוג. זה אחד הדברים שמחזקים אותי. וכמובן, מי שקורע את בגדיו ושם אפר על ראשו משום שעדיין אין לו עותק של "איך נפלו גיבורים," יוכל למצוא פרטים על רכישתו כאן.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר, תקפו כמה מחמושי חטיבת כפיר – חטיבת הכיבוש הייעודית של צה"ל – חמוש אחר מבני פלוגתם. הסיבה לכך, על פי עדותו של המותקף, היא שהוא נגע ב"מקל הפז"ם" שלהם. התקיפה אירעה על רקע מתיחות בין חמושים "צעירים" לחמושים "ותיקים", והחמוש המותקף עצמו אמר שאין לו יותר מדי טענות: הוא ידע שיחטוף מכות, וזה מקובל עליו, אבל "הם הגזימו."

החמוש המותקף אימץ את האתוס של תוקפיו: שיש לחמושים ותיקים זכויות יתר, כולל את הזכות המתיילדת לטוטם משלהם המכונה "מקל פז"ם." אחרי הכל, מכוחו של האתוס הזה – שמכונה "מסורת צה"לית" – יום אחד גם הוא יהיה "ותיק" וגם הוא יזכה להתעלל ב"צעירים."

סביר להניח שלא היינו שומעים על המנהג המשובב הזה אלמלא "הגזימו" התוקפים ואלמלא הגיע המותקף לבית החולים; זה משהו שמאד קשה לטייח. הקצינים הרלוונטיים מיהרו לומר שהם לא ידעו, לא שמעו, לא ראו שום דבר מכל זה ושהכל ייחקר. שמענו את המזמורים האלה כמה וכמה פעמים בעבר.

קשה להאשים את החמושים עצמם. הם עובדי כפיה שכל מה שהם רוצים הוא לא להיות שם, ועל כן הם יוצרים טקסי מעבר, כמו הזכות לגעת בסמל פאלי. גם קבלת ההגיון של המשך האלימות לאורך הדורות לא צריכה להפתיע אף אחד: זה אותו ההגיון עצמו שאנחנו מכירים מהתפיסה שגורסת "גיוס לכולם", אבל בשום פנים ואופן לא "פטור לכולם": דפקו אותי, ועל כן גם האחרים צריכים להדפק.

האחריות שייכת למי שמתיימר לה: הקצינים. כאן פועל הגיון מאד פשוט, שאומר שאם המ"פ לא יודע מה קורה בפלוגה שלו, אז הוא לא צריך להשאר בתפקידו; ואם הוא יודע מה קורה ומעלים עין, על אחת כמה וכמה שהוא לא צריך להשאר בתפקידו. האפשרות השניה היא הסבירה יותר: בצה"ל קצינים צומחים, בדרגות הנמוכות על כל פנים, מתוך היחידה. תדע כל אם עבריה, אם לא שמה לב עד עכשיו, שגורל ילדיה נתון בידי ליצנים שאינם ראויים לכך.

ומעל כל זה מרחפת שאלה אחת: אם כך מתנהגים חמושי כפיר אלה כלפי אלה, כשהם מחפים זה על זה כחברי כנופיה ותיקים – איך הם מתנהגים כלפי הפלסטינים, שדיכוים הוא המשימה הייעודית של החטיבה שלהם?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, עקב מעבר דירה הסבירות שיהיו עוד פוסטים השבוע נמוכה. ולא, לא במובן של אמ"ן.

(יוסי גורביץ)