כמו כמעט כמו כל דבר רע בישראל, הבעיה מתחילה בשמעון פרס. ב-1985, כשישראל החלה להתאושש מהסחרור האינפלציוני שהביאה עמה ממשלת הליכוד הקודמת, הגישו פרס ושר האוצר מודעי את חוק ההסדרים. החוק הזה הפקיע למעשה מידי הכנסת את השליטה בתקציב, והעביר אותה בפועל לפקידי האוצר; הוא הפך את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר של הפרלמנט – העברת תקציב; האחרים הם דיון בשאלות של מלחמה ושלום ופיקוח על פעילות הממשלה – לבלתי ניתן לביצוע. חוק ההסדרים נכתב, במכוון, באופן בלתי מובן למי שאיננו פקיד אוצר. (זה לא שטיק חדש במיוחד: קאטו הצעיר קנה לעצמו תהילה מוקדמת כשאילץ את פקידי האוצר של רומא להפסיק את המנהג הנפסד הזה ולכתוב בשפה שבני הרפובליקה יכלו להבין). מאוחר יותר, על ידי שתילת פקידים משלו במשרדי הממשלה השונים – החשבים – ייקח האוצר לעצמו חלק ניכר מסמכויות השרים.

הכנסת מאבדת בעקביות מכוחותיה לטובת הממשלה, מבלי שהיא משקיעה מאמץ ניכר במאבק לכך. הממשלות הגדולות של 13 השנים האחרונות, מאז שריסק אהוד ברק את חוק יסוד: הממשלה וניפח את ממשלתו כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד (כמו כל חישוביו, זה היה חישוב סרק; הוא היה קצר הימים שבראשי הממשלה שלנו), טשטשו עוד יותר את ההבדל שבין הכנסת ובין הממשלה. כשרבע מהכנסת גם בממשלה, הכנסת נראית כמין ספח שמטרתו לשרת את הממשלה – ולא כגוף שאמור לפקח על פעולותיה.

בשנים האחרונות, משתמשת הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה ככלי ניגוח להעברת ההצעות שלה. מה שעובר בוועדת השרים לחקיקה, עובר – כמעט בלי יוצא מן הכלל – את הכנסת, ומה שמופל בה, נופל גם בכנסת. במידה רבה, הכנסת הפכה לחותמת גומי של וועדת השרים לענייני חקיקה.

היום העביר ראש הממשלה נתניהו – שבגלל גודלה של ממשלתו הקים גוף חסר סמכויות חוקיות בשם "השמיניה" שבכל זאת מקבל החלטות גורליות – שורה של שינויים בצורת העבודה של הממשלה. השינויים הללו מעבירים לראש הממשלה סמכויות רחבות הרבה יותר מכפי שהיו לו עד כה.

בפועל, ראש הממשלה מקבל שליטה בסדר היום של הממשלה (ראו כאן – זהירות, מסמך – עמ' 6). הוא יכול להחליט על מה הממשלה תצביע ועל מה לא. הוא גם יחליט (עמ' 8, סעיף שמיני) אם השרים יהיו מוכנים לישיבה: השרים אמורים לקבל מידע על הנושאים עליהם הם אמורים להצביע 48 שעות מראש – אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת "בגלל סודיות המסמכים או בגלל דחיפות העניין." במסגרת צמצום סמכויות הכנסת, סעיף 9 להצעת התנהלות הממשלה החדשה קובע שניתן להסתיר אמנות בינלאומיות מהכנסת "מטעמי דחיפות או סודיות." דיפלומטיה חשאית נוסח ערב מלחמת העולם הראשונה, חזרנו אליך שנית. כל נושא סדר היום בישיבת הממשלה מתומצת בסעיף 10 הנפלא, "ראש הממשלה רשאי להרשות, לפי הצורך, חריגה מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן." כלומר, העברנו תקנה, אבל ראש הממשלה רשאי לגלגל ולעשן אותה כשבא לו.

ההחלטות החדשות מאפשרות לראש הממשלה לשבור את כוחם של שריו: סעיף 13 (ג') מאפשר לו למנוע הגעת מומחה למרות בקשת שר; אם שר ביקש לדחות דיון בנושא מסוים, ראש הממשלה יכול (15ב') להתעלם מהבקשה; ראש הממשלה יכול להחליט להעביר החלטה – אם הגיע למסקנה שההסתייגויות נגדה כבר הוסרו – גם בלי הצבעה (17ב'); הוא יכול להחליט למנוע משרים נעדרים שלא מינו לעצמם מראש ממלא מקום להצביע (17ג') – בניגוד למסורת של שנים, שבה השר היה משאיר פתק מראש עם הצבעתו. כלומר, ראש הממשלה מקבל סמכות מניפולציה מרשימה מאד על החלטות הממשלה. ברצותו, קולות ייספרו; ברצותו, יושתקו.

לראש הממשלה מוקנות הרבה סמכויות חדשות. הוא יכול להורות ליו"ר ועדת שרים לא לדון בנושא מסוים או לדחות את הדיון בו (26ב'); הוא יכול (30) להפוך ליו"ר של כל ועדת שרים ככל העולה על רצונו, או סתם להשתתף בדיון ולהצביע בו – ולהטות בכך את ההצבעה; הוא יקבע את סדר היום של ועדת השרים לבטחון לאומי (47); הפרוטוקול של הוועדה יהיה סודי, אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת (50ג') – סמכות נהדרת לבצע הדלפות חוקיות; שרים שירצו לדעת על מה לעזאזל דנה הוועדה הזו, יצטרכו לשכנע את ראש הממשלה לתת להם לעיין בפרוטוקול (50ב').

אולי הבעייתיות הגדולה ביותר גלומה בסעיף 18, "החלטה שלא כישיבת ממשלה." היא מאפשרת לראש הממשלה לעשות משאל טלפוני בפרק זמן שתלוי לגמרי בהחלטתו בנושא "דחוף." אם אחד השרים דורש לדון בנושא בישיבת ממשלה רגילה, ראש הממשלה יכול פשוט להתעלם מהדרישה. אם הוא הצליח לקושש רוב – שוב, הוא מוסמך להאריך או לקצר את משך המשאל הטלפוני כרצונו – הדבר ייחשב להחלטת ממשלה.

הסעיף הזה מנטרל את כל הרעיון של ישיבת ממשלה, שמטרתה קבלת החלטה קולקטיבית. השרים לא יכולים בפועל להתדיין זה עם זה; הם יכולים, במאמץ, להרים טלפונים דחופים אלה עם אלה, אבל למעשה הם צריכים להשיב לשאלת כן-או-לא של ראש הממשלה בלי יכולת ההיוועצות של ממשלה. הממשלה הישראלית בנויה על התפיסה של החלטה קולקטיבית, שכל השרים אחראים לה; יש בכך תפיסה של כובד ראש, של שרים שלא יתנו לראש הממשלה לגרור אותם להחלטה מסוכנת ואימפולסיבית משום שגם הם, ולא רק הוא, אחראים לה. לפעמים המערכת הזו עובדת (אריה דרעי בלם, כמעט לבד, את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, והתייצב מול ראש הממשלה ושר הבטחון), ולפעמים, עם דעיכת ערכה של הממשלה כגוף קולקטיבי, לא (ההצבעה המחפירה ערב היציאה למלחמת לבנון השניה; זכורים לרע חיימון "השפתיים" רמון ושמעון פרס, שהתנגד למלחמה אבל הצביע בעד כי אי אפשר לפגוע בראש הממשלה).

במערכת הישנה, ראש הממשלה היה primus inter pares, ראשון בין שווים; המערכת הנוכחית, שנתפרה למידותיו של נתניהו, מאפשרת לנתניהו לעקוף את ביטול חוק הבחירה הישירה ולהפוך אותו לנשיא-דמיקולו, מה שתמיד רצה להיות.

שינוי כזה בסדרי פעולה של ממשלה צריך לבוא בחקיקה ראשית, בשינוי של חוקי יסוד. יכול להיות שעם הכנסת הנוכחית, שמשמשת את נתניהו כחותמת גומי (כפי שקודמותיה שימשו את אולמרט ושרון, ורק את ברק הנבעך לא) השינוי הזה היה עובר, אבל נתניהו לא ניסה. למה לעורר דיון ציבורי, כשאפשר להעביר החלטת בזק בממשלה, שמרוקנת את חוק יסוד הממשלה מהרבה מאד ממשמעותו?

עכשיו תחשבו על התרחיש הבא: השעה שלוש לפנות בוקר. אתם שר. הטלפון מצרצר. על הקו ראש הממשלה. הוא מודיע לך שישראל חייבת לתקוף בתוך שלוש שעות באיראן ושלשם כך הוא צריך ממך החלטה תוך חצי שעה. שר הבטחון תומך בהתקפה, הוא אומר. לא, הוא לא יכול לומר למה, אין זמן ובכל מקרה הנושא חסוי. כן או לא? יש לך חצי שעה.

הדבר ההגון לעשות במצב כזה הוא להתפטר. אין טעם לשמש כקישוט להחלטה שאין לך שום יכולת מעשית להשפיע עליה. ראש הממשלה ממילא לא חייב לספור את הצבעת הנגד שלך; הוא רק צריך לקושש מספיק שרים כדי לקבל רוב. חובתך הראשונה – שבועתך – היא לציבור, לא לראש הממשלה. מספיק התפטרויות, וראש הממשלה יבין שהלגיטימציה שלו לצאת למלחמה מחוררת פטאלית. אבל ספק אם יהיו די שרים שיעזו לעשות את המעשה הנכון ולחסל את הקריירה שלהם.

הכל תקין, הכל יש להניח גם חוקי, ועדיין מדובר כאן בפוטש שקט, בסוג – עם כל ההסתייגויות – של "חוק הסמכה". אין אפילו צורך לשרוף את הרייכסטאג; זה שלנו מתקפל בענווה ומגיש את אוזנו לרציעה.

הערה מנהלתית: שבוע התלאות של מעבר הדירה הסתיים, אם כי הפעם הוא היה מכביד מהרגיל, והבלוג שב לפעולה. אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו לפסטיבל הקומיקס ואמרו לי שהם מעריכים את הכתיבה בבלוג. זה אחד הדברים שמחזקים אותי. וכמובן, מי שקורע את בגדיו ושם אפר על ראשו משום שעדיין אין לו עותק של "איך נפלו גיבורים," יוכל למצוא פרטים על רכישתו כאן.

(יוסי גורביץ)

לא יודע. סביר מאד שלא, בהתחשב בכך שלא רק שהוא לא נולד אז אלא שגם אביו לא היה אפילו חיוך נאלח על שפתי סבו. אבל האם לא כדאי שוועדת חקירה של הכנסת תבחן את הנושא?

הכנסת דנה כעת בעוד "חוק נאמנות", הפעם כזה שיאפשר לחברי הכנסת של הימין לחקור את ארגוני השמאל, ובין השאר לשאול אותם מה מקור המימון שלהם. זו ועדה מיותרת לגמרי, שארגוני השמאל כבר הודיעו שהם לא ישתפו איתה פעולה, בין השאר משום שאתרי הארגונים מפרסמים ממילא את המידע הזה. כל מטרתה היא לאפשר לכל מיני ג'וזף מק'ארתי דה-לה-שמאטע, רובם מסיעת ברה"מ ביתנו, לדמגג קצת מול המצלמות. ראש הממשלה נתניהו הבין ששבוע אחרי חוק החרם, חוק כזה יכול לדפוק סופית את מותג ה-Hasbara "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ועל כן הוא עושה מאמצים להפיל אותו. אם זה גם ידפוק את ליברמן והגמדים בקלפי, מה טוב.

אחד הגמדים היותר מיותרים של ליברמן בכנסת הוא סטס מיסז'ניקוב, שחי על חשבוננו בתור שר התיירות. אם שמעתם עליו, זה כנראה בגלל שבמהלך הנסיעות שלו לחו"ל הוא נוהג להשתכר ואז לא להגיע לישיבות העבודה שלשמן המריא לשם מלכתחילה. לחילופין, אולי אתם זוכרים אותו בגלל שהעביר מיליון שקלים מכספי משלם המסים לפסטיבל שמארגנת "ידידה אינטימית" שלו – פסטיבל שמשרד התיירות, כמה תמוה, לא מצא לנכון לתמוך בו קודם לכניסת מיסז'ניקוב לתפקידו.

מיסז'ניקוב, כחייל נאמן של ליברמן, תומך כמובן בהצעה להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל, ולא מהסס להסביר למה. הנה כמה הסברים מקוריים: מיסז'ניקוב חושב, משום מה, ש"אחדים מהארגונים האלה יזמו את דו"ח גולדסטון", וש"שוברים שתיקה" נוקטים בטקטיקה ייחודית נגד חיילי צה"ל: "[היא] מעבירה את המספרים האישיים של של חיילי צה"ל כדי שיאסרו את כניסתם לכל מיני מדינות".

השטות הראשונה – נו, מיסז'ניקוב הוא עוד מפגר נמוך מצח, שקנה את הקנוניה על היהודים הבינלאומיים (היא היתה נפוצה מאד במולדתו) ששולטים בערמומיות באו"ם וגורמים לו להקים ועדות. מהבחינה הזו, הוא סתם עוד אנטישמי ימני מהזן הנפוץ, שנוהם נגד ה"קוסמופוליטים" (עוד המצאה של מולדתו של מיסז'ניקוב).

אבל השניה, טוב – זה כבר חריג. טמטום כזה, בערות כזו, נדירים עד כדי מקוריות. מיסז'ניקוב אשכרה יכול לומר לעיתונאי שיש אפשרות שאיזה קולונל מהגדה יגיע לקניות בלונדון, וכשהוא יגיע להית'רו, ידרשו ממנו שם להציג תעודת קצין, ישוו אותה למספר האישי שלו שקיבלו מ"שוברים שתיקה", ויאסרו עליו לצאת לקניות ברחוב אוקספורד. חוסר הבינה הזה – הרעיון שמישהו יכול לבקש ממך תעודת חוגר בנמל תעופה – מביך במיוחד, בהתחשב בכך שמיסז'ניקוב, כאמור, אוכל את לחם הציבור כשר התיירות. אם שר התיירות לא יודע שלאף אחד מחוץ לישראל לא אכפת מהמספר האישי שנתן לך הצבא, מה הוא כן יודע? איזה עיוות מחשבתי צריך כדי להגיע לצורת חשיבה כזו? אלא, כמובן, שמיסז'ניקוב יודע שזה לא המצב: הוא פשוט משלהב את האספסוף. (זה שהעיתונאי מדווח על ההבל הזה ללא הסתייגות, זו כבר בעיה אחרת.)

ארגון עדאלה כבר איים בתביעת דיבה. הם יכולים להירגע: מיסז'ניקוב לא יסיר את החסינות שלו. הוא ישראלי מספיק כדי לא להיות פראייר. אבל יש פתרון. הנה: סטס מיסז'ניקוב הוא בהמה גסה, בור מוחלט, אוויל משריש, שוטה שטמטומו מתחרה ברשעותו ורק מצלמת מהירות תוכל להכריע בין השניים; סטס מיסז'ניקוב הוא דמגוג זדוני שאינו יודע דבר אך לא מהסס ללהג; הוא חרפה מהלכת: חרפה לממשלה, חרפה לכנסת, חרפה לישראל. חרפה, לעזאזל, אפילו לברית המועצות. ראוי לכל הורה להצביע עליו לילדיו ולומר "רואה, בתי? שם הולך לו נבל אוויל שבעוונותינו מזהם את אוויר הפרלמנט שלנו. מי יתן והרפובליקה שלנו לא תצטרך לשאת עוד אנשים כאלה."

ועכשיו הוא מוזמן לתבוע אותי תביעת דיבה. אני אלך על "אמת אמרתי".

ועוד דבר אחד: חברתו לסיעה של מיסז'ניקוב, אנסטסיה מיכאלי, כנראה לא רוצה לפגר במירוץ הטמטום אחרי חברה הבכיר ממנה, והיום היא אמרה בכנסת – בעת דיון על דיגיטליזציה של ספרי לימוד – שהיא מתנגדת להצעה משום שערבים יוכלו לפרוץ לספרי הלימוד ולשנות את ההיסטוריה. בדיוק כשחשבת שאי אפשר לרדת נמוך יותר בסולם התבונה, באה מיכאלי ומראה לך שאפשר עוד קצת.

(יוסי גורביץ)

הכנסת העבירה אתמול עוד אחד מחוקי הנאמנות הנלעגים של ברה"מ ביתנו, ולקול מצהלותיהם של דוד רותם ואביגדור ליברמן, מעתה יוכל בית המשפט גם לשלול את אזרחותם של אנשים שיורשעו בטרור, בגידה, ריגול, גרימה למלחמה, שירות בכוחות האויב וסיוע לאויב במלחמה.

יש שורה של בעיות עם החוק הזה. נתחיל מזה שכפי שאמר ליברמן עצמו, הוא היה מיועד להעניש את עזמי בשארה – שמשום מה קולו נדם לאחרונה, לאחר שכס אדוניו הסורי החל לרעוד; כמה משונה – אבל לא יוכל לעשות זאת. כדי להפעיל אותו נגד בשארה, יהיה צורך לעצור אותו ולהרשיע אותו. מאחר והוא גם ככה צפוי לאיזה 300 שנות מאסר, ספק אם העובדה שהוא כבר לא יהיה אזרחה של המדינה שהוא מתעב תטריד אותו יותר מדי. ההצהרה האחרת של ליברמן ("עוד הבטחה של ישראל ביתנו לבוחריה מולאה הערב במלואה – בלי נאמנות אין אזרחות") מעידה מה מטרתו האמיתית של החוק: לאפשר למפלגה לענטז מול עיניהם של בוחרי הימין הארסי ולהשכיח את העובדה שהיא שותפה בכירה בממשלה כושלת, שמחסלת במהירות את מעמדה הציבורי של ישראל. הישגים אחרים, הרי, ליברמן לא יכול להציג לבוחריו.

הלאה. אזרחות, וזה משהו שליברמן ועדר הבבונים היהודי הגאה לא מצליח לקלוט, היא זכות יסוד המוקנית כחלק מהצהרת זכויות האדם. עכשיו, בהתחשב בכך שמשרד החינוך לא מוכן שהתלמידים הישראלים ייחשפו למסמך הזה – שבלי חתימה עליו ישראל לא היתה מצורפת לאו"ם, ועל כן צריך לתהות אם המהלכים של גדעון סער הם לא עילה לגירוש מהאו"ם – יש מצב שהם לא יודעים את זה. אין ספק שהקיצוץ הנמרץ בשיעורי האזרחות בתקופת לבנת עשה גם הוא את שלו. אבל אם בית משפט ישראלי ישלול את אזרחותו של אדם שהוא הרשיע, הוא ישלול הרבה מהלגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית בעולם. על כן סביר ששופטים, אם תהיה להם ברירה, לא יעשו זאת. אז מה הועילו ליצנים בתקנתם?

גם אם בית משפט ישלול את אזרחותו של אדם, הוא רק יועיל לו בכך. האיש ממילא לא הולך לשום מקום והעוול הזה, שכאמור מנוגד למסמך יסוד שישראל חתומה עליו, יהפוך אותו לקדוש מעונה וגיבור עממי. הדרמה תגיע לשיאה כאשר הוא ישוחרר, ויהיה אדם נטול אזרחות. זו תהיה חגיגה של ממש. ידעתי שימנים מצטיינים ביריה לעצמם ברגל, אבל עד כדי כך?

עכשיו אנחנו מגיעים לקטע המוזר. החוק מבטיח את שלילתו של אדם שהורשע במעשי טרור – אבל חוק העונשין כמעט ואיננו דן במעשי טרור, אליהם הוא מתייחס כ"עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה", ורוב החוק עוסק בכלל בהסתה לטרור. כלומר, החוק החדש של ליברמן לא יעשה הרבה נגד עזמי בשארה, אבל עשוי להוביל לשלילת אזרחותו של שמואל אליהו.

אבל מעבר לכל הליצנות הזו, צחוק שיכורים שמטרתו לעבוד על האספסוף המוסת, מעבר לנזק שחוק רשלני ומטומטם כזה גורם לשאריות שמה הטוב של הכנסת, קיים נזק של ממש. אזרחי ישראל הערבים יודעים בדיוק למה היה מיועד החוק הזה: הוא היה מיועד לשלול את אזרחותם. זה שהוא לא קרוב לכך מעשית, זה שמדובר רק באקט מאגי המדמה את המעשה המדומיין, לא שולל את משמעותו המתריסה, המדירה: אתם לא בעלי זכויות כאן. עוד לא הצלחנו לעשות יותר, כי יש שמאלנים כמו רובי ריבלין, אבל חכו, חכו.

וזה כבר לא מצחיק. ודאי לא ערב יום האדמה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר וזוגתו שתחיה, מסתבר, טסו ברחבי העולם על חשבונם של גבירים, מקפידים על פי התיאורים להטיס איתם כביסה כדי לכבס אותה במדינה אחרת, על חשבון הברון. נתניהו, על פי אחד התיאורים, אף השתתף בארוחת ערב שעלתה לו – או, אם לדייק, לתורמיו – 60,000 שקל. כלומר, פי 15 בערך ממשכורת מינימום. כולם מדברים על העבירה הפלילית, היתה או לא היתה. זה לא כל כך חשוב: שחיתות כזו – שחיתות במובנה הראשוני, המוסרי, לא הפלילי – צריכה לפסול את נתניהו מלשמש בכל תפקיד מעל תופס כלבים. מותר, על פי חוק, לאנשים להשחית את המוסר של עצמם; אבל אין שום סיבה שצייקן כזה, שהתרגל למנעמים על חשבון אחרים ושאפילו על הכביסה שלו לא מוכן לשלם, יחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו. לפני 15 שנה רווחו הדיווחים על כך שנתניהו ואשתו מקפידים לא לשלם במסעדות. זה היה צריך להיות סימן אזהרה כבר אז. במדינה בריאה, 60,000 השקלים של הארוחה של נתניהו היו צריכים לעלות לו, לפחות, ב-60,000 קולות. אבל החבר הכי טוב של סילביו ברלוסקוני יודע שכמו שם גם כאן, הפוליטיאה כבר הושחתה וסוממה בבידור.

(יוסי גורביץ)