מישהו, ככל הנראה חמוש פלסטיני, הרג אמש (א') חמוש ישראלי בחברון, והחברה הישראלית נכנסה מיד למצב החביב עליה, קרי התנוחה העוברית. חיות האדם האלה, נשמעו הקינות מכל עבר, איך הם העזו. "מעריב," שמנהל פייט יפה עם "ישראל היום" על תואר מדמנת התקשורת הישראלית, הודיע בכותרתו הראשית ש"צה"ל מכתר את חברון," ובכותרת הגג שלו שהחיסול בוצע "בעיצומן של חגיגות חול המועד עם עשרות אלפי מבקרים."

אני לא יודע איפה למד עורך "מעליב" (כפי שנהגו עובדיו לקרוא לו בחשאי ולא לגמרי בחשאי) עברית; אני יודע שכיתור הוא לא מהלך שמבוצע כלפי עיר. הוא מהלך שמבוצע כלפי כוח לוחם אחר. על ערים אתה צר, אתה מביא אותן במצור, אתה מטיל עליהן מצור. כש"מעריב" מדבר על "כיתור" – מהלך מגוחך במיוחד לאור העובדה שצה"ל יושב בתוך חברון – יש לכך סיבה: הוא מנסה לתת לפעולות של ענישה קולקטיבית (מעצר של מאות, פגיעה קשה עוד יותר מהרגיל ביכולת התנועה של עשרות אלפים, שיבוש אורחות החיים) נופך צבאי. אנחנו לא מבצעים פשעי מלחמה; אנחנו לא צרים על עיר ובה עשרות אלפי אזרחים כבושים גם כך; אנחנו "מכתרים."

ראוי לשים גם לכותרת הגג ההיא, על "חגיגות חול המועד." אולי כדאי שהעורך יוציא, במחילה, את הראש מפי הטבעת, ואז אולי יקלוט שמבחינת הרוב המכריע של תושבי חברון, הם לא חווים "חגיגות חול המועד": הם חווים את הכיבוש בצורתו הבהמית ביותר. אבל אם הוא היה כותב כותרת בהתאם – נניח, "בעיצומו של כיבוש משפיל בן יותר מ-46 שנים" – הוא היה מאבד את הקהל המועט שנשאר לו, כי הציבור הישראלי לא מוכן יותר לשמוע על התנגדות פלסטינית לכיבוש. בשום צורה שהיא. הוא גם לא רוצה לשמוע על הכיבוש.

הציבור הישראלי מתנגד להרג חיילים ישראלים, למעשה עוד יותר מכפי שהוא מתנגד להרג אזרחים ישראלים – זו מחלה נפשית שכבר כתבתי עליה לא מעט ולא כאן המקום להרחיב. אבל הוא מתנגד לא רק למחאה אלימה, אלא גם למחאה לא אלימה: הוא תומך בהתלהבות בפיזור אלים של הפגנות לא אלימות ורעיון כמו חרם, מחאה שאין שלווה ממנה, מוציא ממנו צווחות 'אנטישמיות!" ואין אחות שתתקע לו זריקת הרגעה בווריד. אין, בעצם, שום צורה של התנגדות פלסטינית שהיא לגיטימית מבחינת הציבור הישראלי.

בשבועות האחרונים עבר הציבור הישראלי בשתיקה על היורצייט להסכמי אוסלו, שציינו 20 שנה לחתימתם. ויש לומר שהסירוב הזה להכיר בלגיטימיות של התנגדות פלסטינית ובעצם בלגיטימיות של קיום פלסטיני היא, בסופו של דבר, התוצאה העיקרית של הסכמי אוסלו. בזמן האינתיפאדה הראשונה, התנגדות פלסטינית, גם הרג חמושים, זכתה אמנם להתנגדות ניכרת אבל גם להכרה בלגיטימיות שלה. היתה הבנה רחבה שאם אתה שם על עצמך מדים ולוקח נשק, הכנסת את עצמך למשחק שבו פגיעה בך היא לגיטימית. התפיסה שהנחיל אהוד ברק – השקר של "ניסינו שלום, הם פתחו במלחמה" – אפשרה, מבחינת הישראלי הממוצע, פשוט למחוק את הפלסטינים מהתודעה אלא כ"רסיס בישבן", שמכאיב מדי פעם.

הכיבוש מעולם לא פסק, ולמעשה רוב הפלסטינים חיים היום רע יותר מכפי שחיו קודם להסכמי אוסלו. בגין ייסר אותם בשוטים ונתניהו מייסר אותם בעקרבים. הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת. חמושינו העוקצניים הרגו 18 פלסטינים השנה, שאף אחד מהם לא היווה סכנה למישהו – לכל היותר פוטנציאל לסכנה – וזה בסדר. מה הם רוצים. ומה זה משנה שמספר המתנחלים הוכפל ושישראל נוקטת בטרור שיטתי אך שקט של בניית מאחזים. קודם כל אנחנו לא נפנה שום דבר וחוץ מזה, יש משא ומתן, לא? אז מה הם רוצים?

אבל דיכוי פראי להתנגדות לא אלימה רק מעודד את ההתנגדות האלימה – וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שצה"ל רוצה, ולכן בדיוק את זה אסור לתת לו. מצד שני, הפלסטינים צריכים להבהיר לישראלים שאין כיבוש בלי מחיר ושהם ישלמו את המחיר על בסיס יומי.

הפתרון המתבקש הוא לבטל רשמית את הסכמי אוסלו, שכזכור היו הסכמי מסגרת שאמורים היו לפקוע במאי 1999, להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולהבהיר לישראל שאין עוד יותר כיבוש נוח. רוצים כיבוש? תצטרכו לעשות אותו בעצמכם, בלי קבלני משנה. אין טעם עוד בממשלת-סרק שאין לה שמץ של ריבונות ושאנשים המתקראים שריה זקוקים לאישורו של הכובש כדי לנוע בתוך הטריטוריה שלכאורה היא שלהם ואל מחוצה לה.

רוב הישראלים סבורים שהסכמי אוסלו היו שגיאה. אז הנה, הבה נבטל אותם, הבה נאלץ ממשלה ימנית לאמץ, סוף סוף, סוג כלשהו של מדיניות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לאנשים שבאו לבקר בדוכן שלנו בפסטיבל אייקון אמש (א'), לאלו מהם שניהלו ויכוחים ערים ובמיוחד לאלו מהם שתרמו לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אחד המאמרים היותר זכורים לרעה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית נכתב על ידי עמירם ניר, ביממה שבה החלה מלחמת לבנון: "שקט, יורים," הכתיר ניר את המאמר שלו, שבו קרא לתקשורת הישראלית לסתום את הפה ולהתיישר מאחורי הממשלה. המאמר פורסם בבוקר שבו אמר ראש הממשלה בגין לעיתונאים שליוו אותו למבצר הבופור שהוא נכבש ללא הרוגים. בגין לא ידע את האמת – הוא קיבל את המידע מאריאל שרון, שלימים טען שגם הוא לא ידע, אבל הוא, כידוע, מעולם לא נגמל מאמירת אי אמת – אבל במהלך ההסתערות על הבופור נהרגו שישה מאנשי סיירת גולני. התקשורת למדה מהר מאד מה באמת קרה שם, אבל זו היתה 1982 והעיתונות הישראלית עוד לא העזה, בזמן מלחמה, לשבור את המילה של ראש הממשלה. היא הסתפקה בדיווחים על "קרבות קשים." שיר של חיים חפר המליץ אז למי שרוצה לדעת את האמת על המלחמה, לקרוא את מדורי מודעות האבל, ושם אכן אפשר היה לקרוא מודעה אחרי מודעה שדיברה על הרוגי הבופור.

מלחמת לבנון היתה מלחמת שולל מתחילתה ועד סופה. הדיווח השקרי של בגין היה הקטן שבחטאי המלחמה; בגין עצמו היה קורבן הונאה, אם כי, כפי שקבע בית המשפט במשפט דיבה מפורסם, הוא ידע שמרמים אותו. המאמר של ניר – שיחצה כמה שנים אחר כך את הקווים ויהפוך ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויהיה מעורב עמוקות בפרשת איראנגייט – היה נקודת שפל בקשר של התקשורת עם הממשלה.

כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מפני שלפני כשבוע כתבה – בעקבות גל כתבות ההכאה על חטא של עיתונאים ששיתפו פעולה עם הממסד במלחמת יום הכיפורים – יעל פז-מלמד מאמר שהוא מעין מאמר המשך ל"שקט, יורים." פז-מלמד טענה ש"אם מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כיום, התקשורת היתה דואגת לגלות לציבור על התוהו ובוהו בשטח, אך ספק אם עדיין היינו מנצחים." היא מסיימת את המאמר שלה ב"צריך להודות ביושר שלעתים, במצבים מאד מסוימים וחריגים, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הופכים להיות משניים בחשיבותם."

המסקנה המתבקשת מתפיסה כזו היא "תסתמו את הפה ופשוט תעבירו את הידיעות של דובר צה"ל בשם הכתב," ופז-מלמד ודאי תשמח לדעת שזו שיטת הפעולה המקובלת של תא הכתבים הצבאיים גם כך. יתר על כן, מאחר ופז-מלמד לא מסבירה מהם אותם "מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם העיתונאי צריך לעלות על מדים ולהפוך לשופר, מותר להניח שדובר צה"ל יתעקש שמצב כזה הוא כל מצב שבו התכניות של חמושינו העליזים מסתבכות. נזכיר, למשל, את הטבח על המרמרה: דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הממוסדת, התעכבו בדיווחיהם שעות ארוכות, עד שהחמושים הצליחו להעלים די ראיות לטבח שביצעו. לית מאן דפליג שחמש דקות אחרי האירוע ההוא, לא נשקפה שום סכנה לחמושים, ועדיין ההאפלה נמשכה שעות ארוכות. השאלה היא איזה סוג של עיתונאי אתה, אם אתה חושב שיש מצבים שבהם זכות הציבור לדעת היא "משנית בחשיבותה."

נתחיל בכמה מושגי יסוד. זכות הציבור לדעת היא לא איזה משהו שנחמד שיהיה; הוא לב ליבה של השיטה הדמוקרטית. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהציבור מקבל הכרעות, ולא רק פעם בארבע שנים. אחרי הכל, התפיסה היא שהציבור אמור לנהל את המדינה. הוא אמור, בהגדרה המצמצמת ביותר, לקבל מידע על מה שהממשלה שלו (והצבא, נזכיר, הוא עוד זרוע ממשלתית) כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. אם אין לציבור זכות לדעת מה קורה, אין שום משמעות להצבעה שלו – לממשלה תמיד יש יותר יכולת להוליך שולל, וכל ממשלה מנסה להוליך שולל.

אוקיי, תאמרו, אבל למה בזמן אמת? כי מה שלא מפורסם בזמן אמת, בדרך כלל מוסתר לשנים ארוכות – לעתים קרובות באמצעות המכשיר הצבאי המועיל המכונה סיווג. יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה). לצבא יש שלל שיטות לסתום פיות ולערבל את השיח עד שלא תדע מה באמת קרה שם. כשעובדה מגיעה לידיעת הציבור בזמן אמת, אפשר להאחז בה ואז קשה מאד להעלים אותה שוב. אלמלא ידענו בזמן אמת, למשל, שבמהלך מלחמת לבנון השניה החליט הרמטכ"ל למנות אלוף מעל אלוף פיקוד צפון – מהלך שלא היה דומה לו מאז שבר לב מונה ל"נציג הרמטכ"ל" מעל גורודיש במלחמת יוה"כ – סביר להניח שהצבא היה מצליח להעלים את העובדה שבעת מלחמה פיקוד צפון שלו הפסיק לתפקד לשנים ארוכות. אלמלא התפרסמו עדויות בזמן אמת על חוסר התפקוד של האוגדונר חביב הכתבים, גל הירש, הגנרל המשובלל לא רק שלא היה מודח אחרי המלחמה, אלא גם היה מקודם – רק כדי להביא לכשלון גדול יותר בתפקיד בכיר יותר.

פז-מלמד שוכחת שתפקידה של העיתונות הוא לחשוף את האמת, ושיש בכך צורך משום שכל ממסד – ובמיוחד הממסד הצבאי – ממהר לטייח כל כשלון. ממנים ועדה, היא יושבת על המדוכה שנים, וכשהיא מפרסמת את הדו"ח שלה כולם כבר שכחו מה בעצם קרה. מה שלא מתפרסם מיד, לא זוכה לטיפול.

שאלה אחרת היא האם, בהנחה שחיילים יודעים שהגנרלים שלהם עסוקים בהפעלת נוהל תרנגולת ערופה, קרי לרוץ במעגלים בהיסטריה, הם גם מובסים אוטומטית. כאן התשובה היא חד משמעית לא. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים שרד למרות מכה איומה לא בגלל הגנרלים שלו, אלא בגלל המ"פים והמג"דים שלו. והם, כמו גם חלק ניכר מן החיילים הפשוטים, ידעו שהגנרלים פישלו עמוקות. הם נלחמו לא רע יותר אלא טוב יותר – פשוט מתוך ידיעה שאין אף אחד אחר שיעשה את זה. החיילים ידעו; מי שלא ידע היה הציבור. פה צריך להזכיר את התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות, כדי שהידיעות על מה שהלך שם לא יגיעו לציבור. זה עבד, אבל חלקית מאד: גולדה ניצחה בבחירות, אבל זמן קצר לאחר מכן גל של זעם עממי שלח אותה ואת דיין הביתה. "ערפל הקרב" של פז-מלמד שימש, בפשטות, לא רק לטיוח על כשלונות הגנרלים, אלא גם לגניבת בחירות. ספק אם יש פשע חמור יותר כנגד הדמוקרטיה.

אחרי מלחמת לבנון השניה – אני נטפל אליה משום שהיא דוגמת הנגד של פז-מלמד – אירע מה שצריך היה לקרות: זעם עממי חריג כנגד ראש הממשלה והממשלה. התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה (שני אחוזים לעומת ארבעה אחוזים). אילו היה "ערפל קרב," הציבור לא היה מקבל את המידע שהוא צריך: שהממשלה שלו, או על כל פנים זרוע הביצוע שלה, נכשלה קשות.

מי שמושפע מערפל הקרב הוא לא החיילים; הם האזרחים. ויש להם זכות לדעת שהצבא שלהם נכשל – כן, גם בזמן אמת. הם צריכים את המידע הזה כדי להגיב עליו. יש מהם מי שימהרו להתנדב, ויש מהם מי שיפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להגיע להפסקת אש. זו לא רק תופעה לגיטימית; זו נשמת אפה של הדמוקרטיה.

ועוד שתי נקודות. קודם כל, העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להסתיר היום מידע. לכולם יש גישה לתקשורת סלולרית ומדיה חברתית. אם העיתונים לא יעשו את תפקידם וידווחו על מה שמתרחש, התוצאה תהיה גל של תיאוריות קונספירציה, שיהיו במובנים רבים גרועות יותר מדיווח הוגן על המתרחש. נזכיר את העובדה שכאשר צה"ל ניסה להסתיר את האבידות שלו בקרב על ג'נין, נפוצו בארץ שמועות זוועה, שבין השאר טענו שסגן הרמטכ"ל נהרג. בהעדר מידע ובהנתן שמועות, התת מודע הקולקטיבי מייצר סיפורים הרבה יותר גרועים – לא שמותו של סגן הרמטכ"ל הוא בהכרח אבידה שאי אפשר להתאושש ממנה. צה"ל כבר שרד כזה (יקותיאל אדם, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה) בלי זעזוע ניכר.

הנקודה השניה, אולי נקודת העיוורון העיקרית של פז-מלמד, היא שחוסר ודאות פועל לשני הכיוונים. גם חיילי צבא האויב מצוידים היום בסמארטפונים וגם הם משתמשים במדיה חברתית. הידיעה על הברדק בשורותיהם-שלהם תפגע בהם לא פחות מאשר בצה"ל, אולי אפילו יותר. פז-מלמד מניחה, ככל הנראה, שבכל מה שקשור לצבאות ערב, מדובר בהמון שמתקשר באמצעות מוח-כוורת, סוג של רובוטים שאינם מושפעים מהקורה סביבם. איך לומר, המציאות לא בדיוק מסכימה איתה בנושא.

לאורך ההיסטוריה היו שורה של מקרים שבהם עורכי עיתונים ידעו על פעולה צבאית שנויה במחלוקת קודם להתרחשותה, והעדיפו לסתום את הפה. בדרך כלל – המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הניו יורק טיימס והפלישה למפרץ החזירים – התברר שמעשה הפטריוטי כביכול של אי הדיווח היה טעות איומה. כלי תקשורת אמור להיות מחויב לא לממשלה, אלא לציבור שלו. כשהוא משתף פעולה עם הממשלה ומסתיר מידע לא נוח, בדרך כלל הוא בוגד בציבור.

כמה מצער שיש חלקים בתקשורת שרואים בסוג כזה של בגידה משהו שיש להעלות על נס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני מזכיר שמחר (א') נמכור, עדי אלקין ואנוכי, את הקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים," בפסטיבל אייקון. הפסטיבל נערך בבניין אשכול-פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ואנחנו נעמוד סמוך לזירה. מחיר חוברת אחת יהיה 35 שקלים ומחיר שתי חוברות – 60. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

צה"ל הודיע בתחילת השבוע – או אמצע השבוע, או חלק כלשהו אחר של השבוע, ואולי זה היה בכלל בשבוע אחר; החגים שיבשו לגמרי את תחושת הזמן שלי – שהוא מפסיק את אבטחתם של 22 ישובים בדרום ובצפון. עם זאת, הבהירו כוחותינו המזוינים שהאבטחה של ההתנחלויות תמשך כסדרה.

בצה"ל טוענים, ואתם בהחלט רשאים להאמין להם, שלהחלטה אין שום קשר לקיצוצי התקציב ושבכלל לא מדובר ב"תג מחיר" נגד משרד האוצר; ההחלטה, כך טוענים גורמים רשמיים עלומים, נובעת מכך שאין תועלת טקטית בהקצאת החיילים הזו. מותר לתהות, בהתחשב בכך שהצבא אומר היום שהאבטחה הזו היתה חסרת תועלת לאורך כל השנים – מדובר בחיילים חסרי כל הכשרה קרבית; כאחד כזה בתחילת האינתיפאדה, הסיסמה הצינית שלנו היתה "עצור או שאני עורק" – למה היא נמשכה כל כך הרבה זמן ולמה נזכרו באיחור כזה. התשובה, יש להניח, היא שכוח אדם הוא הדבר הזול ביותר בצבא שמבוסס על עבודת כפייה. מה שמעלה, שוב, את השאלה מדוע הדליף הצבא את הידיעה הזו בכלל, אם המטרה היא לא להביע את מורת רוחו מהקיצוץ המיועד בתקציב. אבל נניח שלשם שינוי צה"ל לא עובד עלינו.

אפשר בכל זאת ללמוד כמה דברים מההחלטה הזו. קודם כל, שההתנחלויות הן חתיכת נטל צבאי על צה"ל: קצין בכיר אמר ל"הארץ" שהאבטחה על ההתנחלויות (והוא לא אמר, אבל אני אוסיף, גם ובמיוחד על המאחזים) נובעת מכך שב"של פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי."

בכך מאשש בעצם צה"ל את מה שבטחוניסטים אנשי שמאל – יש חיה כזו, אם כי היא בסכנת הכחדה – אמרו מאז שנות השמונים: שאין כל הגיון בטחוני בפריסה של ההתנחלויות. המטרה היא לא בטחונית, היא מעולם לא היתה בטחונית: המטרה היא סיפוח.

מקרה המאחזים יעיד. כל מאחז תוכנן ואויש בהסכמת הצבא. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ל"הארץ" ב-2004 שאין דבר כזה, מאחז פיראטי: "המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים." כל מאחז מקבל, אוטומטית, עם הקמתו שמירה צבאית; אחר כך דואגים החמושים לאפשר את משטר הטרור היומי של המתנחלים, שמטרתו היא הרחקה של הפלסטינים המתגוררים במקום מאדמותיהם. על כל זה כתבתי בהרחבה כאן. למעשה, כשכמה נערי גבעות ניסו באפריל האחרון להקים מאחז – “נצח בנימין,” הם קראו לו – בלי תיאום עם צה"ל, ופרעו בפלסטינים הסמוכים, הפלסטינים עלו על המאחז והציתו אותו בעוד הפוגרומצ'יקים נסים על נפשם.

ועכשיו צה"ל אומר לנו שהוא אישר את כל זה למרות ש"בשל פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי." כלומר, צה"ל ביודעין השקיע משאבים עצומים בהקמה והגנה על מאחזים שלא רק שהם מדגרות טרור ובלתי חוקיים למשעי, גם אין בהם שום הגיון צבאי. הם מאלצים את צה"ל להשקיע כוחות עצומים בהגנה לא על קו, אלא על שורה של נקודות מנומרות בשטח. כל תריסר משפחות של מתנחלים זוכות להגנה על השטח שהן גוזלות, וכל מאחז הוא גזל, למרות שאם הצבא היה אומר "לא" – כמו שהוא אומר עכשיו 'לא' לישובי הצפון והדרום – המאחזים הללו לא היו קיימים כלל.

אז מה ההגיון? מה האסטרטגיה שעליה דיבר מינץ? לא מדובר בהגיון צבאי כלשהו, שאמור למנוע תקיפה מצד ה"החזית המזרחית" המיתולוגית, שמתה עם הסכם השלום עם ירדן ב-1994 והמסמר האחרון בארון הקבורה שלה ננעץ אחרי הכיבוש האמריקאי של עיראק ופירוק הצבא העיראקי. ההגיון איננו צבאי: הוא הגיון של סיפוח. הוא הגיון שמיועד לאפשר את המשך אחיזתה של ישראל בגדה המערבית גם אם הדבר מנוגד להגיון הצבאי. ההגיון היהודי גובר כאן על ההגיון הצבאי – האחרון היה דורש את פירוקן של רוב ההתנחלויות ורוב המאחזים, ואחיזה בקו הגנה, הראשון דורש את סיפוח "נחלת אבותינו."

וצריך לזכור: התפיסה הזו מדריכה את צה"ל כבר יותר משנות דור. צה"ל היה השותף העיקרי של המתנחלים מתחילת שנות השבעים, כשהתנחלויות הוקמו במסווה של "בסיסים צבאיים." חלק ניכר מההתנחלויות בגדה קיימות מכוח צווי תפיסה שמוציא אלוף הפיקו, ואחרות מוקמות באמצעות התרגיל המסריח של הכרזה על אדמות כ”אדמות מדינה” – לרוב המאחזים, חשוב לציין, אין אפילו את זה, וגם התנחלות הדגל עפרה היא בעצם, מבחינה משפטית, מאחז בלתי חוקי גדול.

הכיבוש משחית, אמרו שמאלנים מרחיקי ראות בשנות השמונים. הוא השחית לא רק את המתנחלים, לא רק את החיילים והקצינים, אלא את עצם התפיסה של צה"ל את עצמו: באופן איטי אך בטוח, צה"ל הפך מארגון שהתפקיד שלו הוא הגנה על ישראל לארגון שהמטרה העיקרית שלו, זו שגוזלת את מירב כוח האדם הלוחם שלו, היא הבטחת הסיפוח בגדה המערבית. ההתנהלות הזו מבטיחה שאם יצטרך צה"ל אי פעם להתמודד עם כוח שאשכרה יודע להלחם בסד"כ שגדול מכיתה, הוא לא יידע איך להתמודד איתו. ראינו דוגמית לכך במלחמת לבנון השניה. היא מבטיחה דור שני של קצינים נטולי כל תפיסה טקטית, כל מושג אסטרטגי, שהם לא אנשי צבא – צבא הוא מקצוע – אלא אנשי בט"ש, מי שיודעים איך להפעיל פלוגה בסיוע אווירי כדי לעצור מבוקש חמוש למחצה, אבל מאבדים את העשתונות מול אתגר טיפה רציני יותר; מי שנטולים כל יכולת חשיבה טקטית או אסטרטגית.

עבור מי שמהבעיות של צה"ל כארגון – הארגון הגדול ביותר והיקר ביותר של מדינת ישראל – מטרידות אותו פחות, ומוטרד יותר מתפקידו-שלו, המסקנה צריכה להיות חד משמעית: לסרב לשרת במה שהפך השבוע רשמית להיות צבא ההגנה לסיפוח.

עוד דבר אחד: כתבתי פוסט קצר, תזכורת עונתית, על התמונה המעוותת שמציגים כלי התקשורת הישראלים של איראן בעמוד של הבלוג. אפשר לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

בג"צ קיבל אמש (ב') פה אחד את עתירתם של שורה של ארגוני זכויות אדם כנגד אחד החוקים המקוממים ביותר שחוקקו אי פעם בישראל, חוק המסתננים. החוק ההוא קבע שמותר לעצור מבקשי מקלט (ישראל מעדיפה לקרוא להם "מסתננים," אלא אם, כמובן, הם בני דת משה) לשלוש שנים ללא כל משפט. הוא התלווה לתקנה הדראקונית שקבע היועמ"ש וינשטיין, על פיה אפשר לעצור מבקש מקלט במה שהוא בפועל מעצר מנהלי לשארית ימי חייו אם נעצר בחשד לעבירה כלשהי – גם אם הוא לא הועמד לדין ולא הורשע. עכשיו, כאמור, פסלו תשעה שופטי בג"צ, פה אחד, את החוק. בית המשפט הורה גם על שחרורם של 1,750 מבקשי מקלט שכבר מוחזקים במחנות הריכוז – אם יש לכם שם מוצלח יותר למחנה שבו מוחזקים אנשים נטולי זהות בשל מוצאם וללא הליך משפטי, אתם מוזמנים להציע אותו – שנבנו עבורם בנגב; ומהכיר הצדיק את נפש בהמתו, הוא קבע שתהליך השחרור לא ייארך משלושה חודשים. לא ברור לי למה הוא אמור להמשך יותר משלושה ימים, אבל ניחא.

בעשותם זאת, קרעו השופטים, איש איש בדרכו, את מסכת השקרים הנוצצים שטווה הימין היהודי בשלוש השנים האחרונות. הזרים חומסים את מקומות העבודה שלנו? השופטת ארבל ציינה (פסק הדין מופיע כאן) שכלל מבקשי המקלט מהווים כ-20% מהלא-ישראלים המועסקים בישראל ללא אשרה. היא לא הרחיבה מילים על מדיניות "הדלת המסתובבת" המקוממת, שבמסגרתה עושים קבלנים קופה על גבם של עובדים זרים רק כדי לגרש אותם כעבור כשנה – לעתים קרובות, מבלי לשלם להם את המגיע להם – והבאת עובדים אחרים במקומם; אבל אנחנו נזכיר שזו מדיניותם ארוכת השנים של שרי ש"ס, שלפחות אחד מהם, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן. (על איכותו האנושית של הקבלן הישראלי קיבלנו עדות נוספת היום, כשהתברר שאחד מהם פשוט נטש את אחד מפועליו הפצועים (והבלתי חוקיים) לדמם למוות על המדרכה. משטרת ישראל טרם החליטה אם לפתוח בחקירה, כי נו, בסך הכל פלסטיני. וידיה-שלה לא בדיוק נקיות.)

מבקשי המקלט מעודדים פשיעה? ארבל הזכירה בפסק הדין שלה את העובדה שמחקרים אחרים אומרים ששיעור הפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוך מאשר בקרב הישראלים. האם הפתרון הוא גירושם? רבים מן השופטים הזכירו את העובדה שאמנת הפליטים אוסרת על החזרתו של פליט ואוסרת על העברתו למדינה שבה חייו יהיו נתונים בסכנה. השופט דנציגר עמד על כפל הלשון של המדינה: מצד אחד היא טוענת שמבקשי המקלט אינם פליטים, אבל מצד שני מסרבת לבדוק – דבר שהוא חובתה על פי אמנת הפליטים – את שאלת מעמדם. דנציגר כותב שסביר להניח שחלק ממבקשי המקלט אכן פליטים; יש לציין שברחבי העולם, שיעור מבקשי המקלט מאריתריאה – שנשלטת על ידי משטר צבאי צמא דם וידיד ישראל, שתי תכונות שהיסטורית הולכות נהדר זו עם זו – שגם קיבלו מעמד של פליט בשנת 2009 עמד על כ-88%. ברור, אם כן, מדוע ממשלת התיאוקרטיה היחידה במזרח התיכון מסרבת לברר את מעמדם של מבקשי המקלט: אילו עשתה זאת, היא נאלצת להכיר בהם כפליטים ולפעול בהתאם, כלומר להעניק להם זכויות.

כל השופטים עמדו על כך שמעצר ללא משפט של אדם שלא ביצע כל עבירה (השופט ניל הנדל כשל באמירה מביכה, על פיה עצם ה'הסתננות' היא עבירה; אליבא דאמנת הפליטים אין זה המצב) הוא הפרה חמורה ובלתי סבירה של זכויות האדם של מבקשי המקלט, ועוברת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

השופטים יכלו לעשות הרבה יותר. הם יכלו להורות למדינה לבדוק את סטטוס הפליט של מבקשי המקלט, אבל נמנעו מכך. אין לתמוה על כך. זה בית משפט שמרני, לשם כך מינו את השופטים, ועל כל פנים רק לעתים נדירות אפשר לדרוש מהליך משפטי לתקן את העולם.

ובכל זאת, הימין הישראלי – גם זה שמתחזה למרכז – עמד על הרגליים האחוריות. תשעה שופטים קבעו, פה אחד, שהחוק הוא לא חוקתי. ימין הגון היה בוחן את עצמו: הרי הנושא אפילו לא שנוי יותר במחלוקת. לא נמצא שופט אחד שטען שהחוק סביר. אפילו השופט חובש הכיפה, ניל הנדל, פסל אותו. נשיא בית המשפט העליון שמונה כדי שירסן אקטיביזם משפטי – אם אכן היה דבר כזה אי פעם, ולא משל היה; אהרן ברק היה טוב בדיבורים אבל בדרך כלל קבע מה שמערכת הבטחון רצתה שיקבע – קבע שהחוק בלתי חוקי. ימין הגון היה עושה חשבון נפש: איפה טעינו. אבל הימין היהודי איננו הגון ואיננו יכול להיות הגון. הוא לא יכול להיות הגון משום שעצם התפיסה שלו אומרת שהגינות היא ליהודים בלבד, והוא פועל במרחב שמכיל הרבה מאד לא יהודים. כדי שיהיה אדם ימני הגון בישראל, הוא צריך להתעלות על היהדות שלו, כלומר להכיר בכך שלא יהודים הם בני אדם; ויש מעט מאד ימנים כאלה.

ונעבור לדוגמא מייצגת של איש ימין לא הגון.

* * *

בן דרור ימיני, מטבע הדברים, לא אהב את פסק הדין. השופטים, הוא התרעם – אם לתמצת את הטענה העיקרית שלו – "טועים, משום שהתיקון בחוק נועד להרתעה ולא לפגיעה בזכויות אדם. ההרתעה אכן פעלה."

במסגרת חוק ה"הרתעה" של ימיני, מוחזקים במעצר ללא זכויות, מבלי שביצעו כל פשע – כאמור, אמנת הפליטים (זהירות, מסמך) קובעת (סעיף 31) שעצם חציית הגבול כדי לבקש מקלט איננה פשע, ומבקש מקלט לא יועמד לדין על כך – 1,750 בני אדם. מבחינתו של ימיני זה בסדר גמור: ה'הרתעה' חשובה יותר. מבחינת היהודי בן דרור ימיני, אין בעיה לקחת 1,750 איש ולהחזיק אותם כבני ערובה כדי לאיים על אחרים ולהרתיע אותם מהגעה לישראל. שימותו, הכלבים, במקום שבו הם נרדפים. הם הרי לא יהודים.

אבל האם השופטים אכן לא התייחסו לכך? ודאי שהתייחסו. השופטת ארבל קבעה ש"אדם מושם במעצר לא מפני שהוא מהווה באופן אישי סיכון כלשהו, אלא על מנת להרתיע אחרים. ההתייחסות אליו איננה כאל מטרה אלא כאל אמצעי. התייחסות זו ללא ספק הינה פגיעה נוספת בכבודו כאדם." ההדגשה שלי. ארבל, בניגוד לימיני, רואה בפליטים קודם כל בני אדם; בהתאם, יש להם זכויות, ואחת מהן היא שלא ישתמשו בהם ככלי מיקוח. ימיני, בהיותו קודם כל יהודי ורק אחר כך אדם, לא רואה בפליטים אנשים בעלי זכויות, אלא רק סיכון – גם אם עצמם לא מהווים סיכון כלשהו! – ועל כן אין לו בעיה, כאמור, שישתמשו בהם כבני ערובה.

איזה מזל יש לנו שבית המשפט העליון שלנו לא קיבל את התפיסה הנתעבת הזו. בג"צ כבר הוכיח את עצמו בעבר, פעם אחר פעם, כמשענת קנה רצוץ, כשהוא להוט לקבל את שקרי המדינה. זכור במיוחד המקרה הנורא שבו עצם בית המשפט את עיניו להתעללות המכוונת במבקשי מקלט שטכנית כבר היו בישראל, ולכך שהוא הניח בפועל לחמושי צה"ל לגרש פליטים אל מותם. הפעם הוא בלם את היודו-נאציזם שאומר שאפשר להשתמש בלא יהודים כבני ערובה להתנהגותם הטובה של אנשים אחרים, שאינם קשורים אליהם. הפעם הוא עמד על כך שאדם הוא קודם כל אדם. ובישראל 2013, על חסדים קטנים כאלה צריך להכיר תודה.

הערה מנהלתית: ביום ראשון הקרוב נעמוד, עדי אלקין ואנוכי, בשמש הקופחת בדוכן בכנס אייקון, שייערך בבנין אשכול פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ונמכור את חוברות הקומיקס של "איך נפלו גיבורים." אני אהיה שם החל מהשעה 15:30. הדוכן יהיה מאחורי בנין אשכול פיס, סמוך לזירת הקרבות (אל תשאלו). גם הפעם נמכור את החוברות במחירי השקה – 35 שקלים לחוברת אחת, 60 לשתיים. כל קונה יקבל גם סטיקר מהודר, עד גמר המלאי. קוראי הבלוג שיזדהו ככאלה יקבלו ממני הקדשה ייחודית. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)

הסיפור הוא מהעתיקים ביותר שיש: בשחצנותו ויוהרתו, פוגע מצביא בכיר במצביא בכיר אחר, והלה עוסק מעתה בניהול מלחמת גנרלים. כתוצאה מכך הצבא ניגף, והמצביא הבכיר מאבד את עשתונותיו ומתחיל לדבר על תבוסה טוטאלית ונסיגה בחרפה מן המערכה. אחרים מרגיעים אותו, ומנסים לדבר על ליבו של המצביא הזוטר אך ההכרחי. הדבר רק מעלה את חמתו ושחצנותו של המצביא הזוטר, שחוזר לשדה הקרב רק לאחר שידידו הטוב, יש שיאמרו מאהבו, נופל. הוא עושה זאת בידיעה שהוא עצמו לא ישוב משדה הקרב. מאוחר יותר, הוא יגיע לשביתת נשק משונה עם מלך האויב, שבנו הרג את אהובו ושאותו הרג. ובין מלחמות הגנרלים, נופלים החיילים הפשוטים כמו זבובים. כידונים מבקעים את השריון שלהם, גרזנים כורתים את ראשיהם. המשפט החוזר שוב ושוב הוא "נפל ארצה, וצלצלו עליו כל כליו." עשר שנים אחר כך, כשנפגשים הניצולים המעטים מאותה מלחמה, היא כל מה שהם מדברים עליו: מי נפל ומי שרד, מי בחרב ומי בפגעי הטבע. המלחמה נגמרה, המצביאים בין המתים כבר עשור, והם עדיין חיים אותה. מי פעל היטב באותו הקרב, מי היה מוג לב, מי לא הבין את שניצב מולו.

הסיפור הוא כמובן האפוס ההומרי. הוא נקטע בנקודה שבה מצביא ששב הביתה, לאחר שהשאיר את כל אנשיו פזורים מתים בשלל נקודות, מבצע פשע גדול: הוא מפנה את כלי נשקו ויכולותיו כלפי בני עמו, שניסו לגזול את אשתו ואת רכושו שהשאיר מאחוריו כשיצא למלחמה, ונאלץ לגלות. כשחושבים על זעמם של בני איתקה על אודיסאוס, רצוי לזכור שהם רואים אותו, קודם כל, כמי שלקח איתו את הנוער שלהם ולא החזיר אותו הביתה – ואז שב לבדו, להרוג שוב בנוער של איתקה. משמעות שמו של אודיסאוס היא "הכועס."

אהדתו של המשורר, אם אכן היה משורר, נתונה מטבע הדברים לאציל ששב לנקום את נקמתו. כבן למעמד שכל קיומו היה על שולחן האדונים, הוא לא היטיב לתאר את גורלם של פשוטי העם. אם יש דמות שהמשורר בוחר לבזות – ובדרך כלל הוא יותר מהוגן כלפי הכל, והוא מתאר גם את הלנה, שלימים תתואר כמפלצת, כקורבן – הרי שזהו תרסיטס, החייל הפשוט שקולט שהוא פיון במשחק של גדולים ממנו, ואומר את מה שהוא חושב עליהם. הוא הדמות היחידה באפוס שמתוארת כמכוערת, והמשורר משווה במפורש בין כיעור ובין רוע. הגנרלים אף פעם לא אהבו את החיילים שהעזו לכתוב עליהם את מה שכתבי החצר שלהם, כאז כן היום, לא היו מעלים על דעתם לכתוב.

זו היתה ראשית עידן הברזל, ובכל מה שקשור ללוחמים ולחימה, מעט יחסית השתנה מאז. הומרוס, או אוסף הכותבים שלימים נודע כהומרוס, ידע היטב מה גורלה של עיר כבושה, והיטיב לתאר זאת:

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער,

ודמעיו על לחייו ואפעפיו

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

אודיסאוס, כמובן, בוכה על עצמו. הוא בוכה כשמוזכרים מעשי התהילה שלו, ביודעו עד כמה הוא רחוק מגדולתו. לוחמים מתמקדים בעצמם ובחבריהם לנשק. במה שהיה. הם לא תוהים אם אפשר היה בכלל להמנע מכך. המלחמה היא קבוע שאין בלתו.

משוררים יווניים אחרים החזיקו בעמדה שונה. המלחמה היתה מבחינתם שואה, ועל פי האגדות שהם טוו סביב האפוס, חלק מהגיבורים שלה ניסו להתחמק ממנה כמיטב יכולתם. אודיסאוס הפך כנראה למשתמט הראשון כשהעמיד פני משוגע; אמו של אכילס ניסתה להסתיר אותו בקרב נערות, אבל תאוות הקרבות הטבועה בו גברה עליו. אבל בסופו של דבר המלחמה היתה חוק הטבע, והם התייצבו.

אנחנו מציינים כיום כ-40 שנים למלחמת יום הכיפורים. זו אולי המקבילה הישראלית של מה שהיתה מלחמת ויאטנם לדור שלם של אמריקאים. אבל יש הבדל מהותי: כשהישראלים מפנים האשמות כלפי ההנהגה שלהם, זו ברוב מוחלט של המקרים אשמה טקטית. יש ויכוח אם גנרל א' עשה זיג כשצריך היה לעשות זג, האם מפקד זה או אחר איבד את עשתונותיו, וההאשמה הכללית כלפי הממשלה היא שהיא היתה שבויה ביהירותה – או סירבה לצאת למתקפת מנע.

והרי ספק אם יש מלחמה שאפשר היה למנוע כמו המלחמה ההיא. המחיר היה ברור: ויתור על סיני. חמש שנים אחרי המלחמה, המצרים גם יקבלו אותה. סאדאת הבהיר שאם הוא לא יקבל את סיני בשלום, הוא יקבל אותה במלחמה. ראש הממשלה גולדה מאיר הבינה שמחיר החזקת סיני הוא מלחמה נוספת – והיא היתה מוכנה לשלם את המחיר. היא דנה בכך במטבחון שלה כחצי שנה לפני המלחמה. וראויה האמת להיאמר: סביר להניח שרוב הישראלים באותה העת היו מסכימים איתה. הם התפכחו רק אחרי שהתברר המחיר האיום של המשך הכיבוש של סיני.

אבל זו נקודה שכמעט ולא עולה לדיון. כמעט כל כולו הוא דיון טקטי: אם רק היו עוד טנקים, אם שרון לא היה מחליש במכוון את מוצבי התעלה, אם המ"פ ההוא היה מציב מקלע שם, אם המח"ט ההוא היה מנסה לאגף מימין ולא משמאל. זהו נסיון להלחם את המלחמה מחדש תוך קבלת ההגיון הפנימי של המלחמה, כלומר שיש צורך במלחמה. אלא שלא היה.

האנשים שמאשימים היום את דרגי הפיקוד השונים, מהמ"פ עד ראש הממשלה, באי הבנת המצב, לא מאשימים אותם בכך שהם לא עשו כמיטב יכולתם לא להתכונן טוב יותר למלחמה, אלא להמנע ממנה לחלוטין. ואפשר להבין אותם: גם הם, ברובם המכריע, לא עשו זאת. גם היום, הם עדיין מקבלים כמושכל עליון את התפיסה שהרעיון של המלחמה היה בסדר, הבעיה היתה בביצוע.

כך גם החל הדיון הביקורתי במלחמת ויאטנם: בטענה שמה שהצבא עושה שם לא מתאים לצרכים. אבל בוויאטנם התקשורת והציבור הבינו מהר יחסית – מהר הרבה יותר מהמנהיגות והגנרלים, לאט יותר מהחיילים – שבעצם אין צורך במלחמה הזו. בישראל עדיין תקועים בשלב הטקטי.

הסיפור שהישראלים מוציאים מהמלחמה הוא במידה ניכרת הסיפור הישן מכולם: העובדה שהמנהיגים והמצביאים מכרו את החיילים הפשוטים, שבהם מעולם לא התעניינו באמת, ושהללו חזרו מהמלחמה כשבר כלי, אחרי שראו את טובי חבריהם נופלים לידם "וצלצלו עליהם כל כליהם." וזה סיפור נכון, כמובן, אבל הוא לא כל הסיפור.

תוגת הלוחם – התחושה שלו שהוא נתן הכל, סיכן את חייו, ולא קיבל בסוף את התמורה המובטחת – אף שאיננה נטולת בסיס, מתעלמת מכך שהלוחם לא רק מסכן את חייו, לעתים קרובות הוא גם הורג; שהמטרה של הלחימה, אם לצטט את פאטון, היא לא למות למען ארצך אלא לגרום לבן זונה בצד השני למות בעד ארצו; היא מתעלמת מכך שהתוצאה של פעולת הלוחם, לעתים קרובות מאד, היא אשה מתייפחת על גופה. לא מדברים על זה. זה לא נעים, ויותר מכך, לא גברי. המלחמה, או על כל פנים הזכרון שלה, צריכה להגמר באכילס ההורג את הקטור, לא בתמונתה של אנדרומאכה התולשת את שערותיה, או בדמעותיו של אסטיאנקס שהפך ליתום ושגורלו כבר ידוע. זו כבר רכרוכיות, אם לא התרועעות עם האויב. במידה וישראלים מדברים על שכול, זהו תמיד השכול שלהם – אף פעם לא של האויב. שהרי האויב – שוב, עדיין לא הגענו למדרגתו של הומרוס – תמיד מרושע ושפל, אף שלעתים קרובות מאד, כמו הקטור, הוא "נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל טפו." זה לא דבר חדש: יש יסוד לסברה שהמשורר אוריפידס נאלץ לגלות מאתונה אחרי שכתב את המחזה האנטי-מלחמתי הנוקב, "נשות טרויה," כשנה אחרי הפשע של החרבת מלוס. אין במחזה ההוא דמות סימפטית אחת של לוחם, רק פתיים ופושעי מלחמה שרוצחים ילדים ומשעבדים נשים בשם הציות לפקודה ובשם פחדיהם של מפקדיהם שמא פשעיהם ישובו וירדפו אותם.

וישנם הזכרונות. והם תמיד צלולים יותר, חדים יותר, צבעוניים יותר, מכל מה שבא אחריהם, גם כעבור ארבעים שנה. זו תופעה מוכרת: בלב המוות, אנשים חשים עצמם חיים יותר. יש לכך סיבה: אדרנלין. הוא משתחרר לדם, נותן לך עירנות ותפיסה יוצאי דופן, כאלה שלעולם לא תקבל אחר כך בחייך כסוכן ביטוח או מרצה, והתוצאה היא שהזכרונות החיים ביותר של לוחמים הם אלה של הלחימה – ושהחיים הפשוטים, היומיומיים, נראים אחר כך חיוורים כל כך. ואדרנלין הוא במידה ניכרת סוג של סם, וקל להתמכר אליו.

נערים משחקים במלחמה, תמיד. התומכים במשחקי המלחמה האלה, שמתלהבים מהם, שרואים בהם חלק הכרחי מהחינוך שבו יהיה אחר כך הנער ללוחם נושא נשק, יאמרו שזה חלק מהחיים, חלק מהטבע. מדובר, ברוב גדול של המקרים, באנשים שלא היו מזהים את הטבע אם הוא היה תוקף אותם בשדרה מוארת, שלא לדבר על סמטה חשוכה. מי שאומר אותם יושב לעתים מאופר בצבע לא טבעי תחת אור חזק שאי אפשר למצוא בטבע, מדבר אל קהל עצום שקולו לא היה מגיע אליו בדרך טבעית. לעתים הוא יושב מאחורי מקלדת, כותב דברים אל קהל שאין לו כל דרך טבעית להגיע אליו. כמעט תמיד, הוא מבוגר משמעותית יותר מאלו שאמורים יהיו לשפוך את דמם, וגם זו לדעתו דרך הטבע: שהצעירים ימותו עבור הקשישים.

אין כמעט שום דבר טבעי בחיים שלנו. הקדמונים לא היו מזהים בנו כמעט דבר, להוציא התשוקה המתעוררת כשמישהו מתחיל לתופף בתופי המלחמה. לקראת הפעם הבאה, כדי למנוע דיונים של איך היה צריך לתקוף ולמה לא קירבו את הכלים, אולי כדאי שנלמד לדכא את תשוקת הרצחנות המותרת האחרונה.

אפשר, אולי, להתחיל בכך שנבהיר ל"ילדים הלהוטים לתהילה נואשת" שסופו של הלוחם הוא להבגד על ידי מי ששלחו אותו, אלה שחושבים תמיד קודם כל על התהילה שלהם עצמם, ושהבגידה הזו עתיקה כמלחמה עצמה.

(יוסי גורביץ)

רונן שובל יכול להתנחם בדבר אחד: אי אפשר לקרוא לו נאצי. בית המשפט קבע שהוא לא נאצי. שובל מסתובב בישראל כשהוא אחד האנשים הבודדים שיש להם אישור רשמי שהם לא נאצים. בהתחשב בעובדה שבית המשפט קבע, הרבה בזכות עדותו של שובל עצמו, ש"אם תרצו" היא תנועה בעלת סממנים פאשיסטיים, גם זה משהו.

בשבוע שעבר, בשקט יחסי – כנראה תוך ניצול חופשת החג – הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים (זהירות, מסמך) באחד המשפטים היותר חשובים בשנים האחרונות: תביעת סתימת הפיות (SLAPP) של התנועה הפאשיסטית "אם תרצו" כנגד קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פאשיסטית." התביעה, בסך 2.6 מיליוני שקלים (!), העלתה שלוש טענות: האחת, שעצם הכינוי "פאשיסטית" כלפי "אם תרצו" היא הוצאת דיבה; השניה, ש"אם תרצו" הואשמה בפרסום קריקטורות כמו-נאציות (למשל, הקריקטורה המפורסמת נגד פרופ' נעמי חזן); ושלישית, התייחסות של רועי ילין כלפי "אם תרצו" שממנה השתמע כביכול "אם תרצו" דוגלת בתורת הגזע. בית המשפט דחה את שתי הטענות הראשונות וקיבל את השלישית.

אבל הוא לא הסתפק בדחיית הטענות: בסעיף 20 של פסק הדין, קובע השופט רפאל יעקובי ש"כמו כן, בשיח המלומדים שעליו העיד העד פרסיקו (ראו קישור קודם – יצ"ג) במה שנוגע למקורות ההשוואה (השראה? – יצ"ג) של רונן שובל (פילוסופים שהם מחוגי הדעות של הפאשיזם) ובדברים שאמר במסגרתו שובל עצמו, יש חיזוק לקיום מכנה משותף מסוים בין עמדותיה של התובעת לבין עקרונות מסוימים שביסוד הפאשיזם. לאור כל האמור ובכלל, יש להחיל בקשר לפרסום זה את ההגנה שעניינה אמת הפרסום." ההדגשה שלי.

במילים אחרות, בית המשפט קבע שהטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית חוסה תחת מלכת ההגנות בתחום הדיבה: "אמת דיברתי." בית המשפט השתכנע, ונתן פסק דין בהתאם, ש"אם תרצו" היא תנועה כמו-פאשיסטית. בהמשך אותו הסעיף, הוא גם קובע שבאשר לטענה ש"אם תרצו" השתמשה בכלים של התנועה הנאצית – הקריקטורות שלה – הרי ש"עיון בפרסום ובמקור ההשוואה (שוב, השראה? – יצ"ג) מגלה כי אכן יש אמת בדבר." ההדגשה שלי. באותו הסעיף, קובע השופט יעקובי כי היה עניין ציבורי בפרסומים של קבוצת "אם תרצו – תנועה פאשיסטית."

וואו. רונן שובל נפל במלכודת הקלאסית: תביעת דיבה, כלי נשק שמטבעו הוא חרב פיפיות, שמתהפכת נגד המגיש שלה. הוא מצטרף לשורה ארוכה ומפוארת של אנשים שנפלו בפח שטמנו במו ידם, מאוסקר וויילד האומלל ועד אריאל שרון. לא יכול היה לקרות לבריון דוחה יותר.

צריך להכניס את תביעת הדיבה הזו למסגרת הזמן שלה. כיום, "אם תרצו" היא צל של עצמה. היא GONGO שנחשף יותר מדי ושאיבד את אמון הציבור, כמו גם חלק ניכר מן התומכים שלו. שורה של חשיפות, חלק מהן בבלוג הזה, קילפו מעליה את ציפוי "תנועת המרכז הציונית" שלה. זמנה עבר; היא כרגע בעיקר כלי לקידומו של שובל עצמו.

אבל התביעה הוגשה בשנת 2010, שנת השיא של "אם תרצו", השנה שבה היא היתה בשיאה, השנה שבה היא היתה הפגיון הנוצץ ביותר בידי לשכת ראש הממשלה כנגד מתנגדיה מבית. השנה שבה עיתון מרכזי בישראל – למרבה השמחה, זה כבר לא המצב – התמסר כולו לקמפיין של "אם תרצו" ולשכת ראש הממשלה כנגד הקרן החדשה לישראל ושאר ארגוני שמאל. באותה השנה, היא היתה ארגון מאיים למדי – והיא הפעילה כלי בריוני של סתימת פיות, בדמות תביעה בסך 2.6 מיליוני שקלים כנגד אנשים שברור היה שאין להם את הכסף הזה. המטרה היתה לסתום את פיותיהם של כל מי שמעז לומר את האמת – ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית, שרונן שובל הוא פולקיסט, שישראל פוסעת במהירות לעבר מיליטריזציה ואנטי-ליברליות. אם "אם תרצו" היתה מנצחת, על חופש הביטוי – "אם תרצו," כפי שאפשר היה לראות פעם אחר פעם, הפכה אותו לחופש שיסוי – בישראל היתה מונחתת מכה קשה. "אם תרצו", נזכיר, לא הסתפקה בתביעה ההיא: היא הגישה נגדי, פעמיים, תלונות שווא במשטרה. הפחדה, בריונות, סתימת פיות – זו "אם תרצו."

ועכשיו הבלון התפוצץ. עכשיו "אם תרצו" היא, רשמית, תנועה פאשיסטית. עכשיו, יש לקוות, מגיעה הפארסה הזו לסיומה, אפשר להשתעשע בכך ש"אם תרצו" הפסידה גם את אגרת בית המשפט הבלתי מבוטלת (כ-65,000 ₪).

כאן המקום להזכיר לדראון עולם את המשת"פים שבלעדיהם לא היו בריוני הקש של "אם תרצו" מטילים צל ארוך ומאיים כל כך: בן כספית ובן דרור ימיני. כספית הוא זה שמכר לנו את "אם תרצו" כתנועת מרכז והכניס לעיתון מרכזי את עלילת הדם על ארגון חשאי שבוחש מאחורי הקלעים במטרה למוטט את מדינת ישראל. כספית הוא זה שסיפר לנו שרונן שובל הוא בחור חביב, אמנם מיוצאי תא כתום אבל זה עבר לו, שהוא בסך הכל איש הייטק שדואג לדמותה הציונית של ישראל. כספית הוא זה שהעניק לבריונות הממוסדת של "אם תרצו," על קשריה ללשכת ראש הממשלה (שאותה, אירונית, הוא מתעב כל כך – איך ההרגשה להיות אידיוט מועיל?), את חותמת ההכשר שבלעדיה היא היתה מתקשה לבוא בקהל. אשר לימיני – טוב, מיותר להרחיב.

ובכל זאת: זה לא מקרה שימיני וכספית היו השופרים העיקריים בתקשורת של "אם תרצו." שניהם אנשי המרכז הרדיקלי הישראלי, ולא במקרה "אם תרצו" קסמה כל כך לאנשי המרכז הרדיקלי. לא במקרה – משום שהמרכז הרדיקלי עצמו, זה שאומר שצריך להגיע להסכם עם הפלסטינים למען ישראל של משטר ההפרדה אבל לא מוכן לשמוע על כך שהמשטר הציוני בנוי על אדני אוון, זה שאוטם את אוזניו, או מתרץ, כל מעשה נבלה וזוועה של חמושי צה"ל, זה שמבחינתו עצם הדיון ברעיון של מדינה שאיננה מדינת העם האדונים בלבד הוא בגידה – מרכז רדיקלי שנע מבן כספית עבור ביאיר לפיד עבור בימיני עבור בדן מרגלית עבור ב… – נמצא גם הוא מרחק פסע בלבד מן הפאשיזם. לא במקרה, בלעו כספית וימיני את השקר של "אם תרצו" ולא נודע כי בא אל קרבם: הוא היה דומה כל כך למה שהם מספרים לעצמם על עצמם.

אז נקנח בשיר טוב, ונזכיר – עם חלוף הענן הזה מעל ראשינו – את מה ששינן האפיפיור יוחנן פאולוס השני לעמים המשועבדים של מזרח אירופה הקומוניסטית: אל תפחדו כלל. כאן גם המקום להזכיר את האנשים האמיצים שהעמידו את עצמם מול סכנה של קנס בלתי סביר ואת עורכי הדין שהתייצבו לצידם, כמו גם את הקהילה שמימנה חלק ניכר מההגנה המשפטית. יהיו עוד קרבות, אבל בקרב הזה ניצחנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש ברנש בשם אליהו זייני, שבעוונותינו מושך משכורת מן הציבור הן כראש ישיבת משתמטים ("ישיבת הסדר" הוא השם המקובל) והן כרב הטכניון. אף אחד לא חשד אף פעם בזייני שהוא מאור הגולה, או אפילו תאורת חירום, אבל נראה שהוא התעלה על עצמו הפעם.

זייני פסק לאחרונה שלנשים אסור להנהיג טקסים ציבוריים, אלא אם אלו טקסים לנשים בלבד. הוא נימק את הפסיקה בגדרי צניעות, אם כי בהחלט יכול היה לפסוק שאין להעמיד אשה על גבר. יש פסיקות מפורשות בנושא, ומותר להניח שזייני התייחס לנושא הצניעות פשוט משום שהוא סקסי יותר במגזר שלו כרגע. בעלי זכרון עשויים לזכור שלא כל כך מזמן, גנזה הרבנות הצבאית ספר שבין שאר התועבות שבו, קבע שרצוי למנוע מקצינות להתקין מזוזות, וזאת משום "כל כבודה בת מלך פנימה." או, במילים אחרות, צניעות. בעלי זכרון ארוך אף יותר יזכרו את זייני כמי שרמז בגסות שהסיבה שאובמה שונא – לדעתו – את ישראל היא שאובמה הוא בן לגזע עבדים.

כמה הערות קצרות. קודם כל, אין שום דבר רדיקלי במה שזייני והרבנות הצבאית עושים. הם בסך הכל מקדמים את שלוש הברכות שאומר כל גבר יהודי מדי בוקר: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, וברוך שלא עשני עבד. לברכות הללו יש אידיאולוגיה אנטי-אנושית ברורה מאד. קשה לחשוב על דת אחרת שהכניסה שנאה לחלקים גדולים כל כך של האנושות לתוך הליטורגיה היומית שלה. זייני ודומיו בסך הכל מנסים להפוך את האמונה האישית שלהם לחוק המקום.

שנית, ממש לא ברור לי מדוע הטכניון צריך רב, אבל גם בהנחה שהוא צריך כזה – לא שמעתי שיש לו אמאם או כומר – יש מגוון רבנים פחות אפלים מזייני. כל זמן שהוא ממשיך לשמש כרב הטכניון אחרי האמירות האלה, ההנחה צריכה להיות שהטכניון מקבל אותן. כיוון שכך, כל אדם בעל השקפה נאורה צריך לשקול שוב תרומה לטכניון או תמיכה בו.

שלישית, הטכניון קשור קשר הדוק למה שמכונה במקומותינו סיליקון ואדי, המקבילה המקומית של עמק הסיליקון. קדמה טכנולוגית והשלכת נשים לחלק האחורי של האוטובוס לא הולכים יד ביד, לא לאורך זמן על כל פנים. יש סיבה לכך שלא שמעתם על סקטור ההייטק המשגשג של פקיסטן או על "סיליקון ואדי" בסעודיה: חברה שמשקיעה מאמצים ניכרים בדיכוי 51% מהאוכלוסיה שלה בתואנות דתיות עוינת אינהרנטית לקדימה ולפיתוח (לא שעמק הסילי-קון הוא הצלחה מפוארת בשילוב נשים, על פי שום קנה מידה). אם לטכניון יש שאיפות להיות משהו שהוא מעבר למוסד שמקבל כסף ומכשיר מהנדסים, קרי אם יש לו אתוס כלשהו של קדמה, זייני צריך להסתפק בג'וב האקדמי שלו ובתפקיד ראש הישיבה. על תפקיד הרב הוא צריך לוותר.

רביעית, וחשוב מכל, פעם בחודש בערך צץ מישהו, או במקרים מגונים במיוחד מישהי, ומצהיר שאין צורך בפמיניזם ושהוא סיים את תפקידו ההיסטורי. קדחת. מהפכת שחרור הנשים היא מהצעירות שבמהפכות, מאלה שעדיין רחוקות לסיים את תפקידן, ומהמאוימות ביותר. צריך לזכור שכל זמן שבמישור הציבורי שלנו יש בהמות נוסח זייני ודומיו, שרוצות לשלול את זכותן של נשים להיות נוכחות במישור הציבורי, המאבק הפמיניסטי לא רק שלא הסתיים, הוא בקושי התחיל. בנקודה הזו חשוב לשים לב למשהו נוסף שכתב זייני: אין בעיה, לדבריו, שגבר ירקוד מול נשים, אבל אסור בשום פנים ואופן שאשה תרקוד מול גברים.

למה? כי מאחורי הדברים האלה, עומדת התפיסה שאשה היא בסופו של דבר פסיבית. היא לא מפותה או מגורה באותה הקלות שגבר ניתן לפיתוי. האשה היא שטן מדיח שכל תפקידו, מימי הבריאה והלאה, הוא להפיל את הגבר למצולות. אנחנו מכירים את המיתוס הזה מחווה דרך פנדורה. לגבר מותר לעשות כרצונו, הוא יכול לרקוד; לאשה אסור. הוא יכול לפעול בציבור; לה אסור. גבר יכול לשיר לנשים, אבל קול באשה ערווה.

וכל זמן שבלשונו של מנקן, לא נחדל להיות מנומסים כלפי האמונה התפלה, כל זמן שלא נלחם בה בכל עוז עד שהיא תובס, עד שיוטל בה מום, עד שתהיה לנצח בזויה ומגוחכת, זכויותיהן של 51% מהאוכלוסיה בישראל תהיינה תמיד בסכנה של דריסה, של גלגול לאחור, של החזרה למקום שבו זייני רוצה אותן – במעמד שווה לזה של עבדים ושפחות.

וזייני כאן, כמובן, פשוט כנציג היומי של האחים היהודים. והם, נזכיר, שותפים בכירים בממשלת נתניהו.

הערה מנהלתית: אני יוצא מחרתיים לחופשה שתמשך עד יום ראשון. במהלכה לא סביר במיוחד שיהיו פוסטים, אם כי אני עשוי להשתטות ולכתוב אחד גם מחר או בימי החופשה. אני מאחל לקוראי הבלוג הנאה ורוגע מסוף השבוע הארוך שלפנינו.

(יוסי גורביץ)