אחד המאמרים היותר זכורים לרעה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית נכתב על ידי עמירם ניר, ביממה שבה החלה מלחמת לבנון: "שקט, יורים," הכתיר ניר את המאמר שלו, שבו קרא לתקשורת הישראלית לסתום את הפה ולהתיישר מאחורי הממשלה. המאמר פורסם בבוקר שבו אמר ראש הממשלה בגין לעיתונאים שליוו אותו למבצר הבופור שהוא נכבש ללא הרוגים. בגין לא ידע את האמת – הוא קיבל את המידע מאריאל שרון, שלימים טען שגם הוא לא ידע, אבל הוא, כידוע, מעולם לא נגמל מאמירת אי אמת – אבל במהלך ההסתערות על הבופור נהרגו שישה מאנשי סיירת גולני. התקשורת למדה מהר מאד מה באמת קרה שם, אבל זו היתה 1982 והעיתונות הישראלית עוד לא העזה, בזמן מלחמה, לשבור את המילה של ראש הממשלה. היא הסתפקה בדיווחים על "קרבות קשים." שיר של חיים חפר המליץ אז למי שרוצה לדעת את האמת על המלחמה, לקרוא את מדורי מודעות האבל, ושם אכן אפשר היה לקרוא מודעה אחרי מודעה שדיברה על הרוגי הבופור.

מלחמת לבנון היתה מלחמת שולל מתחילתה ועד סופה. הדיווח השקרי של בגין היה הקטן שבחטאי המלחמה; בגין עצמו היה קורבן הונאה, אם כי, כפי שקבע בית המשפט במשפט דיבה מפורסם, הוא ידע שמרמים אותו. המאמר של ניר – שיחצה כמה שנים אחר כך את הקווים ויהפוך ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויהיה מעורב עמוקות בפרשת איראנגייט – היה נקודת שפל בקשר של התקשורת עם הממשלה.

כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מפני שלפני כשבוע כתבה – בעקבות גל כתבות ההכאה על חטא של עיתונאים ששיתפו פעולה עם הממסד במלחמת יום הכיפורים – יעל פז-מלמד מאמר שהוא מעין מאמר המשך ל"שקט, יורים." פז-מלמד טענה ש"אם מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כיום, התקשורת היתה דואגת לגלות לציבור על התוהו ובוהו בשטח, אך ספק אם עדיין היינו מנצחים." היא מסיימת את המאמר שלה ב"צריך להודות ביושר שלעתים, במצבים מאד מסוימים וחריגים, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הופכים להיות משניים בחשיבותם."

המסקנה המתבקשת מתפיסה כזו היא "תסתמו את הפה ופשוט תעבירו את הידיעות של דובר צה"ל בשם הכתב," ופז-מלמד ודאי תשמח לדעת שזו שיטת הפעולה המקובלת של תא הכתבים הצבאיים גם כך. יתר על כן, מאחר ופז-מלמד לא מסבירה מהם אותם "מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם העיתונאי צריך לעלות על מדים ולהפוך לשופר, מותר להניח שדובר צה"ל יתעקש שמצב כזה הוא כל מצב שבו התכניות של חמושינו העליזים מסתבכות. נזכיר, למשל, את הטבח על המרמרה: דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הממוסדת, התעכבו בדיווחיהם שעות ארוכות, עד שהחמושים הצליחו להעלים די ראיות לטבח שביצעו. לית מאן דפליג שחמש דקות אחרי האירוע ההוא, לא נשקפה שום סכנה לחמושים, ועדיין ההאפלה נמשכה שעות ארוכות. השאלה היא איזה סוג של עיתונאי אתה, אם אתה חושב שיש מצבים שבהם זכות הציבור לדעת היא "משנית בחשיבותה."

נתחיל בכמה מושגי יסוד. זכות הציבור לדעת היא לא איזה משהו שנחמד שיהיה; הוא לב ליבה של השיטה הדמוקרטית. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהציבור מקבל הכרעות, ולא רק פעם בארבע שנים. אחרי הכל, התפיסה היא שהציבור אמור לנהל את המדינה. הוא אמור, בהגדרה המצמצמת ביותר, לקבל מידע על מה שהממשלה שלו (והצבא, נזכיר, הוא עוד זרוע ממשלתית) כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. אם אין לציבור זכות לדעת מה קורה, אין שום משמעות להצבעה שלו – לממשלה תמיד יש יותר יכולת להוליך שולל, וכל ממשלה מנסה להוליך שולל.

אוקיי, תאמרו, אבל למה בזמן אמת? כי מה שלא מפורסם בזמן אמת, בדרך כלל מוסתר לשנים ארוכות – לעתים קרובות באמצעות המכשיר הצבאי המועיל המכונה סיווג. יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה). לצבא יש שלל שיטות לסתום פיות ולערבל את השיח עד שלא תדע מה באמת קרה שם. כשעובדה מגיעה לידיעת הציבור בזמן אמת, אפשר להאחז בה ואז קשה מאד להעלים אותה שוב. אלמלא ידענו בזמן אמת, למשל, שבמהלך מלחמת לבנון השניה החליט הרמטכ"ל למנות אלוף מעל אלוף פיקוד צפון – מהלך שלא היה דומה לו מאז שבר לב מונה ל"נציג הרמטכ"ל" מעל גורודיש במלחמת יוה"כ – סביר להניח שהצבא היה מצליח להעלים את העובדה שבעת מלחמה פיקוד צפון שלו הפסיק לתפקד לשנים ארוכות. אלמלא התפרסמו עדויות בזמן אמת על חוסר התפקוד של האוגדונר חביב הכתבים, גל הירש, הגנרל המשובלל לא רק שלא היה מודח אחרי המלחמה, אלא גם היה מקודם – רק כדי להביא לכשלון גדול יותר בתפקיד בכיר יותר.

פז-מלמד שוכחת שתפקידה של העיתונות הוא לחשוף את האמת, ושיש בכך צורך משום שכל ממסד – ובמיוחד הממסד הצבאי – ממהר לטייח כל כשלון. ממנים ועדה, היא יושבת על המדוכה שנים, וכשהיא מפרסמת את הדו"ח שלה כולם כבר שכחו מה בעצם קרה. מה שלא מתפרסם מיד, לא זוכה לטיפול.

שאלה אחרת היא האם, בהנחה שחיילים יודעים שהגנרלים שלהם עסוקים בהפעלת נוהל תרנגולת ערופה, קרי לרוץ במעגלים בהיסטריה, הם גם מובסים אוטומטית. כאן התשובה היא חד משמעית לא. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים שרד למרות מכה איומה לא בגלל הגנרלים שלו, אלא בגלל המ"פים והמג"דים שלו. והם, כמו גם חלק ניכר מן החיילים הפשוטים, ידעו שהגנרלים פישלו עמוקות. הם נלחמו לא רע יותר אלא טוב יותר – פשוט מתוך ידיעה שאין אף אחד אחר שיעשה את זה. החיילים ידעו; מי שלא ידע היה הציבור. פה צריך להזכיר את התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות, כדי שהידיעות על מה שהלך שם לא יגיעו לציבור. זה עבד, אבל חלקית מאד: גולדה ניצחה בבחירות, אבל זמן קצר לאחר מכן גל של זעם עממי שלח אותה ואת דיין הביתה. "ערפל הקרב" של פז-מלמד שימש, בפשטות, לא רק לטיוח על כשלונות הגנרלים, אלא גם לגניבת בחירות. ספק אם יש פשע חמור יותר כנגד הדמוקרטיה.

אחרי מלחמת לבנון השניה – אני נטפל אליה משום שהיא דוגמת הנגד של פז-מלמד – אירע מה שצריך היה לקרות: זעם עממי חריג כנגד ראש הממשלה והממשלה. התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה (שני אחוזים לעומת ארבעה אחוזים). אילו היה "ערפל קרב," הציבור לא היה מקבל את המידע שהוא צריך: שהממשלה שלו, או על כל פנים זרוע הביצוע שלה, נכשלה קשות.

מי שמושפע מערפל הקרב הוא לא החיילים; הם האזרחים. ויש להם זכות לדעת שהצבא שלהם נכשל – כן, גם בזמן אמת. הם צריכים את המידע הזה כדי להגיב עליו. יש מהם מי שימהרו להתנדב, ויש מהם מי שיפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להגיע להפסקת אש. זו לא רק תופעה לגיטימית; זו נשמת אפה של הדמוקרטיה.

ועוד שתי נקודות. קודם כל, העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להסתיר היום מידע. לכולם יש גישה לתקשורת סלולרית ומדיה חברתית. אם העיתונים לא יעשו את תפקידם וידווחו על מה שמתרחש, התוצאה תהיה גל של תיאוריות קונספירציה, שיהיו במובנים רבים גרועות יותר מדיווח הוגן על המתרחש. נזכיר את העובדה שכאשר צה"ל ניסה להסתיר את האבידות שלו בקרב על ג'נין, נפוצו בארץ שמועות זוועה, שבין השאר טענו שסגן הרמטכ"ל נהרג. בהעדר מידע ובהנתן שמועות, התת מודע הקולקטיבי מייצר סיפורים הרבה יותר גרועים – לא שמותו של סגן הרמטכ"ל הוא בהכרח אבידה שאי אפשר להתאושש ממנה. צה"ל כבר שרד כזה (יקותיאל אדם, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה) בלי זעזוע ניכר.

הנקודה השניה, אולי נקודת העיוורון העיקרית של פז-מלמד, היא שחוסר ודאות פועל לשני הכיוונים. גם חיילי צבא האויב מצוידים היום בסמארטפונים וגם הם משתמשים במדיה חברתית. הידיעה על הברדק בשורותיהם-שלהם תפגע בהם לא פחות מאשר בצה"ל, אולי אפילו יותר. פז-מלמד מניחה, ככל הנראה, שבכל מה שקשור לצבאות ערב, מדובר בהמון שמתקשר באמצעות מוח-כוורת, סוג של רובוטים שאינם מושפעים מהקורה סביבם. איך לומר, המציאות לא בדיוק מסכימה איתה בנושא.

לאורך ההיסטוריה היו שורה של מקרים שבהם עורכי עיתונים ידעו על פעולה צבאית שנויה במחלוקת קודם להתרחשותה, והעדיפו לסתום את הפה. בדרך כלל – המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הניו יורק טיימס והפלישה למפרץ החזירים – התברר שמעשה הפטריוטי כביכול של אי הדיווח היה טעות איומה. כלי תקשורת אמור להיות מחויב לא לממשלה, אלא לציבור שלו. כשהוא משתף פעולה עם הממשלה ומסתיר מידע לא נוח, בדרך כלל הוא בוגד בציבור.

כמה מצער שיש חלקים בתקשורת שרואים בסוג כזה של בגידה משהו שיש להעלות על נס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני מזכיר שמחר (א') נמכור, עדי אלקין ואנוכי, את הקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים," בפסטיבל אייקון. הפסטיבל נערך בבניין אשכול-פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ואנחנו נעמוד סמוך לזירה. מחיר חוברת אחת יהיה 35 שקלים ומחיר שתי חוברות – 60. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

א. אלה לא "רק כמה מסרונים." מדובר באיש תקשורת בכיר שהשתמש במעמדו וכוחו כדי להפעיל לחץ על נשים, שבכל המקרים המתועדים היו במעמד נמוך משלו. זה ניצול לרעה של מעמד, כשלפחות במקרה אחד עד כה – ובכלל לא אתפלא אם ייחשפו עוד כמה כאלה – מישהי שכבה איתו בניגוד לרצונה. פה אנחנו משיקים קרוב מאד לגבולות של אונס ובהחלט יתכן שחוצים אותן (אני לא משפטן, אבל אשה שאומרת "לא, לא" במהלך יחסי מין, והגבר ממשיך נשמע לי מאד כמו אונס.) לנשים שסירבו לרוזן היה ברור שהן מסתכנות בכך שהן מעצבנות "טאלנט" בכיר, ששוק התקשורת הישראלי קטן, שהן כנראה תפגושנה אותו בשלב מאוחר יותר בקריירה שלהן, ושסירוב יכול לפגוע בקריירה הזו. הנזק שגרם בכך להן רוזן מבחינה פסיכולוגית הוא ניכר.

ב. חלק ניכר מהמקרים הם מקרה קלאסי של הטרדה מינית. החוק בנושא די ברור: אמרו לך "לא," אתה צריך לנתק מגע. אם אתה שב ומטריד מישהי שסירבה לך, אתה עובר על החוק. וכאמור, זה נהיה הרבה יותר בעייתי כאשר אתה במעמד גבוה יותר משלה. בשורה של מקרים, על פי העדויות, הגיע רוזן – ללא הסכמת המוטרדות – אל ביתן ממש. כאן אנחנו כבר נכנסים עמוק לטריטוריה של stalking.

ג. החוק בנושא ברור בעוד נקודה: לא צריכה להיות תלונה למשטרה. חובתו של כל מקום עבודה היא לברר, מיוזמתו, אם יש מקרים של הטרדה מינית. מקום עבודה שמתרשל בכך, ולא חוקר שמועות שמגיעות אליו – כפי שעל פי החשד עשה ערוץ 10, בניגוד לערוץ 2 שפיטר את רוזן אחרי שהטריד עובדת – עובר על החוק.

ד. אבל בסופו של דבר, זה לא עניין של חוק. זה עניין של נוהג. איך אנחנו רוצים שייראו היחסים במקום העבודה? האם אנחנו רוצים לשמר את המבנים הישנים, שקבעו שתפקידה של אשה הוא להפוך בסופו של דבר לרכושו של גבר, ושהיא תמיד נעה בין שני קטבים, זה של זונה מתמסרת וזה של פריג'ידית? האם אנחנו קולטים מה המשמעות של מקום עבודה שהוא סביבה עוינת לנשים? מה זה אומר מבחינת אשה, שסובלת הטרדות מיניות ברחוב – שאלו את החברות שלכם, התשובות ידהימו אתכם: בספק אם יש אשה שלא הוטרדה – שגם מקום העבודה שלה, זה שאמור לספק לה קריירה, הוא מקום מאיים, מקום שהיא במידה ניכרת קודם כל אובייקט מיני ורק אחר כך עובדת?

החוק הוא לא חזות הכל. היחסים האנושיים מורכבים מאד והחוק הפלילי הוא הקצה המרוחק שלהם, זה שאליו מגיעים כאשר כל אמצעי הזהירות והמניעה קורסים. כאשר אנחנו מעבירים הכל למישור המשפטי, אנחנו מאבדים את היכולת לתפקד כחברה. משפט הוא עניין יקר, ולחזקים תמיד יהיה יתרון בו. אם כל אשה שמוטרדת מינית תצטרך להצטייד בעורך דין, זה אומר שהטרדות מיניות ימשיכו להיות תופעה רווחת ומקובלת. כחברה, אנחנו צריכים להקיא אנשים כמו עמנואל רוזן.

כמה מחבריו של רוזן מייבבים שעושים לו משפט שדה, שהוא בסך הכל התנהג קצת כמו חרא של בנאדם, אבל שזה לא היה פלילי. ב"משפט השדה" אגע מיד. התשובה שלי לטענת "מה אתם רוצים, הוא רק היה חרא של בנאדם", היא שלהיותו של אדם גוש צואה מהלך יש, ולמעשה חייבות להיות, השלכות חברתיות. בחרת להטיל את חתיתך על נשים? יש לזה מחיר. אתה תוקע, ציבורית, כבהמה גסה, שלא ראויה לבוא בציבור ושכל אשה צריכה לדעת שמדובר בסכנה – וזה מה שצריך לקרות גם אם בסופו של דבר לא יהיה כל הליך פלילי. איבדת את מקום עבודתך? אולי היית צריך לחשוב על זה לפני שהשתמשת במקום העבודה שלך באופן סדרתי כשדה ציד. אם רוזן סבור שהוציאו לו שם רע, הוא רשאי להגיש תביעת דיבה; רק שיזכור שתביעת דיבה מתהפכת לעתים והופכת לכתב אישום כנגד המגיש. אנחנו צריכים להתחיל לשוב ולהתנהל כמו חברה אנושית, לא כמו קבוצה של עורכי דין תאגידיים.

ה. טענת "משפט השדה." במילה אחת: בולשיט. הידיעה הראשונה על רוזן התפרסמה לאחר שהעיתונאיות שמאחוריה אספו עדויות מעשר נשים שונות על התנהלותו של רוזן. הוא קיבל את זכות התגובה ובחר שלא להשתמש בה. האם התומכים של רוזן היו אומרים שגם אם קיבלנו עשר תלונות שונות על שחיתות כלפי פקיד ציבור מסוים, אסור לנו לכתוב כתבה כי זה יהיה "משפט שדה"? אם כן, אפשר לסגור את כל מקצוע העיתונות החוקרת ולהעסיק כתבני בית משפט, כדי שידווחו לנו על תוצאות המשפטים הפליליים.

מרבים להשתמש בטענה ש"כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת." המאמר הזה של יעל פז-מלמד הוא דוגמא טובה. אבל, שוב, זה בולשיט: זה דומה לבלבול הנפוץ בין האמירה שכל בני האדם שווים ובין הכחשה שיש הבדלים בין בני אדם. כל בני האדם שווים בזכויותיהם ובאופן שבו אמור החוק להתייחס אליהם. הם עדיין חכמים יותר ופחות, מצחיקים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. המשמעות של "כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת" היא שאסור לנו להעניש אדם בסנקציות משפטיות – מאסר, קנס – עד שהוא יקבל אפשרות הוגנת להוכיח את חפותו, משום שאלו הן סנקציות ברוטליות במיוחד. הטענה שלחברה אסור להביע שאט נפש מאדם בלי לעבור קודם כל דרך שופט, קטגור וסניגור היא, שוב, מתכון לשליטה בחברה של אלה שיש להם. פרסום של העובדה שאדם נוטה להטריד מינית נשים איננו, בפני עצמו, סנקציה משפטית. כן, זה יכול לפגוע במטה לחמו – וזה בדיוק סוג הדברים שהמטריד היה צריך לחשוב עליהם מראש.

פז-מלמד כותבת עוד שרוזן הוא "אדם שאיננו יכול להתגונן או אפילו להציג בקול ענות חלושה את הצד שלו." תעשי לי טובה. את הצד של רוזן אנחנו שומעים היטב בימים האחרונים, כשהמאמר של פז-מלמד הוא אחת הדוגמאות לכך שלרוזן יש יותר יכולת להשפיע על דעת הקהל מאשר לסתם אדם. האם פז-מלמד היתה יוצאת כך להגנתו של סתם חיים כהן תיאורטי, שמואשם בהטרדה סדרתית של עובדות המפעל שלו? בספק. "לאיש יש ילדים ומשפחה," אומרת לנו פז-מלמד. וואלה. זה נכון בדיוק באותה המידה לכל עבריין, והתשובה הקבועה של החברה היא "היית צריך לחשוב על זה קודם."

פז-מלמד מפלילה את עצמה כשהיא כותבת "רבים מאוד בתקשורת שמעו במהלך השנים סיפורים ושמועות מחפירות על התנהגותו על רוזן כלפי נשים, רבות מהן צעירות מאוד וכפופות לו באופן כלשהוא. אף פעם לא נשמע סיפור על אונס. הכל היה בגדר שמועות על חיזורים כאלו ואחרים, בוטים יותר או פחות, אבל שום דבר שנטה לעבר הפלילי" – וכל זמן שזה היה כך, כל זמן שזה לא היה "פלילי", לפז-מלמד לא היתה שום בעיה עם זה. היא אפילו לא קולטת מה המשמעות של "כפופות לו באופן כלשהו" – לזה קוראים ניצול לרעה של יחסי מרות, פעילות שההבדל בינה ובין אונס הוא משפטי גרידא. כל אדם שמנצל את סמכותו כדי לכפות את עצמו על אדם אחר ראוי שיקבל את היחס החברתי השמור לאנס, גם אם הוא לא עונה על ההגדרה המשפטית.

נהוג בימים האחרונים לתקוף את הדס שטייף על התנהלותה בפרשה. אין לי מושג ברור במה מדובר, כי מריבות פנים עיתונאיות לא מעניינות אותי במיוחד. אני לא מתרשם במיוחד מהדס שטייף – אני זוכר היטב איך היא קידמה עלילות דם של המשטרה – אבל אני חושב שההתמקדות בה מייצגת שני דברים, שניהם שליליים. האחד, הנטיה הקבועה של התקשורת להתעסק בעצמה במקום בסיפור האמיתי. הסיפור הוא לא שטייף, הסיפור הוא ההתנהלות ארוכת השנים של רוזן. השני, באמצעות התקפה על שטייף מוצאים חלק מהתומכים של רוזן – שלא היו תומכים בו אילו היה מתנהל כך כלפי הבת שלהם, או על כל פנים כך אני מקווה, אבל לא יכולים לראות מעבר לידידותם האישית איתו – דרך להלבין אותו.

זכויות נשים הן דבר צעיר מאד. זכות ההצבעה הוקנתה לנשים בעולם המערבי רק סביב 1920, בדרך כלל אחרי מאבק קשה שכלל גם קורבנות בדם. חוקי השוויון בעבודה צעירים אפילו יותר, הם בני 50 שנה או פחות. ברוב גדול של המקרים נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים בתפקיד או מעמד דומה. לחלק ניכר מהגברים, ודאי אלה שחונכו מתוך תפיסה שמרנית , קשה עדיין להפנים את משמעותו של הרעיון הרדיקלי שנשים הן שוות לגברים. שוות להם: לא מטרות להטרדה, לא צעצוע שמתגאים בו, לא כלי לפורקן מיני, לא שפחה-למחצה שתפקידה לגדל את הילדים ולדעת לבשל, אלא אדם. אדם אוטונומי, עצמאי, בעל רצונות משלו, תקוות משלו, חלומות משלו. אדם שרשאי לסרב או לקבל הצעות למערכות יחסים על פי שיקול דעתו, ושלסירוב שלו למערכת יחסים, בכל שלב, לא צריכות להיות כל השלכות. כי זו, בסופו של דבר, המשמעות של היותך אדם חופשי ושווה.

אנחנו יוצאים בימים אלה מחושך גדול, שבו לאורך אלפי שנים האנשים שקבעו את הנורמות הציבו מחצית מהמין האנושי בתפקיד כנוע, כמעט משועבד, בסטטוס של רכוש או דמוי רכוש. נתנו לכך לא מעט סיבות מפוברקות: התפיסה שלאשה יש חצי נשמה, בדומה לעבד, של אריסטו; "נשים דעתן קלה" וכל הזבל הרוחני של כותבי התלמוד, עבור בתירוצים של התקופה הוויקטוריאנית. הדעות הקדומות מושרשות היטב: לא נפטרים ממטען רוחני ותיק כל כך, פסול ככל שיהיה, בתוך כמה עשרות שנים. העובדה שהן מופיעות בתקשורת אומרת כל מה שצריך לומר על הטענה שהתקשורת הישראלית היא "שמאלנית." העובדה שעיתונאיות כמו פז-מלמד הן אלה שיוצאות להגנתו של רוזן – אתם יודעים מה, אני מעדיף לא לכתוב מה אני חושב על זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)