אדוארד סנודן מסתבר כאחד מחושפי השחיתויות הגדולים ביותר בהיסטוריה וכנראה כאזרח הבודד שהסב את הנזק הגדול ביותר למנגנוני החושך של ארצו בהיסטוריה. בחודשים האחרונים נדמה שבמעט ואין יום שבו לא מתפרסם עוד מסמך שהדליף סנודן, שמסגיר את עומק הקשר של השירותים החשאיים במה שאמור היה להיות העולם החופשי כנגד אזרחי המדינות הללו. המסמכים חושפים את עומק שיתוף הפעולה של חברות הטכנולוגיה, הן חברות התשתית והן חברות תעשיית המידע, עם שירותי האופל, כאשר מתחוור שהחברות שמחזיקות את רוב המידע של המין האנושי לא עשו מאמצים ראויים לשמם כדי להגן על מידע המשתמשים שלהם. מאריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, טענה בשעתו שסירוב למסור ל-NSA ולחותמת הגומי שלה, בתי הדין החשאיים של FISA, את כל המידע שהם דרשו היה "בגידה." הטענה הזו היתה בולשיט מהתחלה ועד הסוף. האגודה לזכויות האזרח של ארה"ב פטרה אותה במילה הקצרה "לול."

אבל לא זה הנושא של הפוסט הזה; גם לא החשאיות של בתי המשפט של FISA, שמוכיחה שוב שברגע שמניחים למדינה חשאית להיווצר, היא חותרת תחת קיומה של חברה חופשית ובריאה. הנושא הוא שיתוף הפעולה בין ה-NSA ובין מנגנוני האופל הישראלים.

יובהר מראש לכל איש שב"כ, מלמ"ב, מממ"מ (המרכז הממשלתי למשימות מיותרות), או סתם אזרחים טובים שהצורך הפנימי העז לרצוע את אוזנם אל משקוף המדינה יריץ אותם להלשין בהיסטריה על פגיעה אפשרית בבטחונה: כל הנכתב בפוסט זה מבוסס על פרסומים זרים. הח"מ לא קיבל כל מידע מיוחד ממי מאנשי מנגנוני האופל לצורך כתיבת פוסט זה.

אם לסכם בקצרה את תקציר (החלק החשוב של) ההתרחשויות בפרשת ה-NSA עד כה: המסמכים של סנודן מעידים כי ה-NSA היא חלק ממערך שכונה בשעתו The Five Eyes. הוא כולל את שירותי המודיעין של ארה"ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. המערך עצמו, שמיועד לשם איסוף אותות, ותיק מאד והיה קיים לאורך חלק ניכר משנות המלחמה הקרה. בעצם קיומו אין כל חדש, ודאי לא למי שזוכר את הסערה סביב מערך Echelon לפני כ-15 שנים. החידוש הוא כפול: בעומק הריגול – "חמש העיניים" אוספות היום פחות או יותר את כל תעבורת הטקסט ברשת, את כל המיילים ופחות או יותר כל מה שאתם כותבים, כמו גם פחות או יותר את כל פרטי שיחות הטלפון שלכם, אם כי לא בהכרח את כל השיחות עצמן – ובכך שהן למדו לעקוף את ההגנות החוקיות שיש לאזרחים שלהן מפני חיפוש.

איך? פשוט למדי. ל-NSA ולמקבילותיה האנגלו-סקסיות יש הגבלות על היכולת שלהן לעקוב אחרי אזרחיהן. אבל ל-GCHQ הבריטית אין שום איסור לעקוב אחרי אזרחים אמריקאים, ול-NSA אין שום איסור לעקוב אחרי אזרחים בריטים. וברגע שה-NSA מקבלת מה-GCHQ מידע על אזרח אמריקאי, ה-NSA עצמה לא עברה על החוק: היא בסך הכל קיבלה מידע על אזרח אמריקאי מסוכנות זרה. אלא שנראה שהדבר הזה הפך לשיטה: הסוכנויות של "חמש העיניים" מנטרות זו את האזרחים של זו, ובאמצעות "קבלת מידע מארגון מודיעין זר" מנטרלות בעצם את ההגנות שיש לאזרחים מפני מעקב לא חוקי. ומאחר ואף אחד מהמעורבים איננו שוטה, אז אלא אם לסנודן יש חתיכת קלף בשרוול, אף פעם לא נמצא את האקדח המעשן שמעיד על כך שהסוכנויות הגיעו להסכם שבו כל אחת מהן תרגל אחרי אזרחיה של האחרת; דברים כאלה פשוט לא נכתבים. אבל הם קורים.

כל ההקדמה הזו באה כדי לספר על כך שיש "מזכר הבנות" בין ה-NSA ובין המקבילה הישראלית שלה, יחידה 8200 של אמ"ן. הפרסומים הזרים, מטבע הדברים, מחו על כך שה-NSA חולקת מידע על אזרחים אמריקאים עם מדינה זרה. ישראל נהנית ממעמד מיוחד: אף שהיא לא חלק מ"חמש העיניים," היא מקבלת מידע שבדרך כלל שמור למדינות האנגלו-סקסיות. היא גם התחייבה (סעיף C1) ליישם כלפי אזרחי המדינות האנגלו-סקסיות האחרות את ההגנות (המועטות) שהיא מיישמת כלפי אזרחים אמריקאים. איך המודיעין הישראלי השיג את הסטטוס הנחשק הזה? שאלה נהדרת.

אבל גם זה לא הנושא. העניין הוא שארגוני ביון לא פועלים מתוך טוב לב, ובדרך כלל גם לא מגישה אלטרואיסטית של "שלח לחמך." אם ה-NSA מעבירה ל-8200 מידע על אזרחיה, אנחנו צריכים לשאול מה 8200 נותנת בתמורה. ואם נסתמך על המודל של "חמש העיניים," מה ש-8200 מוסרת בתמורה הוא מידע על אזרחים ישראלים. עד שיוכח אחרת, אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהמודיעין הישראלי נותן למודיעין האמריקאי את מה שהוא מקבל: מידע בסיטונות על התקשורת הכתובה, ומידע על שיחות הטלפון, של אזרחים ישראלים.

כל זה קורה בלי שום דיון ציבורי. הדיון בארה"ב ובאירופה על מה ש"חמש העיניים" מרשות לעצמן ער מאד. בישראל, כלל לא ברור מה הממשלה מרשה לעצמה כלפי אזרחיה מהבחינה הזו. חשוב לציין שהמסלול הזה הוא מסלול עוקף בתי משפט: אזרח ישראלי יכול להפוך למטרת איסוף מצד הממשלה שלו, לבקשת ממשלה אחרת, בלי שתהיה על כך כל בקרה.

חשוב עוד לציין שאף שחלק ניכר מאנשי הסגל של ה-NSA הם אנשי צבא, הסוכנות עצמה היא אזרחית. יחידה 8200 היא יחידה צבאית. צה"ל עשוי למצוא את עצמו במצב הלא טבעי ולא בריא בדמוקרטיה, שבו אזרחים הופכים ליעד איסוף מצד חיילים. חשוב לציין שוועדה של הכנסת, ועדת שטייניץ, שדנה לפני כעשור בפאשלה העונתית של שירותי המודיעין – האשליות המביכות שלהם לגבי היכולות הלא-קונבנציונליות של עיראק, וחוסר הידיעה שלהם על התכניות הבלתי קונבנציונליות הממשיות לגמרי של לוב – המליצה על הוצאת יחידה 8200 מידי אמ"ן, בין השאר משום שהשליטה של הצבא ב-8200 מעניקה לו יכולת לא בריאה לבצע מניפולציה במודיעין.

יש עוד שתי נקודות שראויות לדיון, ודיון כזה לא מתרחש. השאלה הראשונה היא האם חברות ההייטק הישראליות מספקות "דלתות אחוריות" ל-8200, ובכך בוגדות במשתמשיהן ומסגירות את המידע שלהם לארגון מודיעין צבאי. התקדים של חברות הטכנולוגיה האמריקאיות לא מעודד, ובהתחשב בכך שחלק ניכר מחברות ההייטק בישראל מוקם על ידי יוצאי 8200, שמגיעים מלכתחילה מנקודת מחשבה צבאית, הנחת היסוד צריכה להיות, עד שיוכח אחרת, ספקנות ניכרת כלפי יכולתן של חברות הייטק ישראליות להתנגד לדרישה כזו.

השאלה השניה היא האם 8200 מעורבת גם באספקת מודיעין עסקי. בעת פרשת אשלון, טענה מרכזית היתה שהמודיעין האנגלו-סקסי אוסף מידע עסקי על חברות אירופאיות ומעביר אותו לחברות אמריקאיות. נשמע מופרך? יש סיפור מופרך הרבה יותר. יש יזם צבעוני בשם קים דוטקום, שהתפקיד שלו בחיים הוא לשחק על גבולות המותר בתחום זכויות היוצרים. בתחילת 2012, פשטה המשטרה של ניו זילנד, בסיוע הכוחות המיוחדים, על האחוזה שלו, לאחר שארה"ב דרשה את הסגרתו בשל הפרת זכויות יוצרים מסיבית. בעת החקירה בנושא – בתי המשפט קבעו שהחיפוש היה לא חוקי – התחוורה העובדה שארגון ביון האותות של ניו זילנד, GCSB, אסף מידע על דוטקום. דוטקום טוען בשבועות האחרונים שה-GCSB קיבלה עליו מידע גם מה-NSA ומשאר "חמש העיניים," ועיתונאים בניו זילנד כותבים שיש לכך בסיס. כלומר, ארגון ביון שלכאורה אמור להלחם בטרוריסטים ואויבי המדינה השתמש ביכולות המיוחדות שלו, בניגוד לחוק כפי שהודה אחר כך, כדי לאסוף מידע על אדם שעצבן את חברות התוכן האמריקאיות. מי אמר "תשלובת מודיעינית-תעשייתית" ולא קיבל? שוב, בהנחה ש-8200 פועלת על בסיס מערך "חמש העיניים," צריך לתהות אם היא אוספת מידע על אזרחים ישראלים שמעצבנים תאגידים.

כל זה, ועוד לא דיברנו על האזנות הסתר הבטחוניות. האגודה לזכויות האזרח הגישה לפני כעשרה ימים (זהירות, מסמך) עתירה שדורשת ממשרד ראש הממשלה למסור לה " למסור לה את מספר ההיתרים שניתנו על-ידי ראש הממשלה לביצוע האזנות סתר בחמשת השנים האחרונות, לרבות מספר האנשים שלגביהם ניתן כל היתר ובהתפלגות לפי תושבים ואזרחים וכאלה שאינם תושבים ואזרחים." בניגוד להאזנות סתר רגילות, שנמצאות תחת הפיקוח הרופף גם כך של בתי המשפט, על האזנות הסתר הבטחוניות אין שום פיקוח.

מנגנוני אופל, מטבעם, זקוקים לכמה שיותר פיקוח – אחרת הם חותרים תחת המדינה החופשית שמפעילה אותם. אזרחי ישראל לא יודעים מה מרשים לעצמם שירותי המודיעין שלהם לעשות נגדם, בחסות החשכה.

לזכותם של מנגנוני האופל ייאמר שרוב הישראלים, שמעולם לא הפנימו את המשמעות של היותם אזרחים, אזרחים ולא נתינים, גם לא רוצים לדעת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)