אחד המאמרים היותר זכורים לרעה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית נכתב על ידי עמירם ניר, ביממה שבה החלה מלחמת לבנון: "שקט, יורים," הכתיר ניר את המאמר שלו, שבו קרא לתקשורת הישראלית לסתום את הפה ולהתיישר מאחורי הממשלה. המאמר פורסם בבוקר שבו אמר ראש הממשלה בגין לעיתונאים שליוו אותו למבצר הבופור שהוא נכבש ללא הרוגים. בגין לא ידע את האמת – הוא קיבל את המידע מאריאל שרון, שלימים טען שגם הוא לא ידע, אבל הוא, כידוע, מעולם לא נגמל מאמירת אי אמת – אבל במהלך ההסתערות על הבופור נהרגו שישה מאנשי סיירת גולני. התקשורת למדה מהר מאד מה באמת קרה שם, אבל זו היתה 1982 והעיתונות הישראלית עוד לא העזה, בזמן מלחמה, לשבור את המילה של ראש הממשלה. היא הסתפקה בדיווחים על "קרבות קשים." שיר של חיים חפר המליץ אז למי שרוצה לדעת את האמת על המלחמה, לקרוא את מדורי מודעות האבל, ושם אכן אפשר היה לקרוא מודעה אחרי מודעה שדיברה על הרוגי הבופור.

מלחמת לבנון היתה מלחמת שולל מתחילתה ועד סופה. הדיווח השקרי של בגין היה הקטן שבחטאי המלחמה; בגין עצמו היה קורבן הונאה, אם כי, כפי שקבע בית המשפט במשפט דיבה מפורסם, הוא ידע שמרמים אותו. המאמר של ניר – שיחצה כמה שנים אחר כך את הקווים ויהפוך ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויהיה מעורב עמוקות בפרשת איראנגייט – היה נקודת שפל בקשר של התקשורת עם הממשלה.

כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מפני שלפני כשבוע כתבה – בעקבות גל כתבות ההכאה על חטא של עיתונאים ששיתפו פעולה עם הממסד במלחמת יום הכיפורים – יעל פז-מלמד מאמר שהוא מעין מאמר המשך ל"שקט, יורים." פז-מלמד טענה ש"אם מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כיום, התקשורת היתה דואגת לגלות לציבור על התוהו ובוהו בשטח, אך ספק אם עדיין היינו מנצחים." היא מסיימת את המאמר שלה ב"צריך להודות ביושר שלעתים, במצבים מאד מסוימים וחריגים, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הופכים להיות משניים בחשיבותם."

המסקנה המתבקשת מתפיסה כזו היא "תסתמו את הפה ופשוט תעבירו את הידיעות של דובר צה"ל בשם הכתב," ופז-מלמד ודאי תשמח לדעת שזו שיטת הפעולה המקובלת של תא הכתבים הצבאיים גם כך. יתר על כן, מאחר ופז-מלמד לא מסבירה מהם אותם "מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם העיתונאי צריך לעלות על מדים ולהפוך לשופר, מותר להניח שדובר צה"ל יתעקש שמצב כזה הוא כל מצב שבו התכניות של חמושינו העליזים מסתבכות. נזכיר, למשל, את הטבח על המרמרה: דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הממוסדת, התעכבו בדיווחיהם שעות ארוכות, עד שהחמושים הצליחו להעלים די ראיות לטבח שביצעו. לית מאן דפליג שחמש דקות אחרי האירוע ההוא, לא נשקפה שום סכנה לחמושים, ועדיין ההאפלה נמשכה שעות ארוכות. השאלה היא איזה סוג של עיתונאי אתה, אם אתה חושב שיש מצבים שבהם זכות הציבור לדעת היא "משנית בחשיבותה."

נתחיל בכמה מושגי יסוד. זכות הציבור לדעת היא לא איזה משהו שנחמד שיהיה; הוא לב ליבה של השיטה הדמוקרטית. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהציבור מקבל הכרעות, ולא רק פעם בארבע שנים. אחרי הכל, התפיסה היא שהציבור אמור לנהל את המדינה. הוא אמור, בהגדרה המצמצמת ביותר, לקבל מידע על מה שהממשלה שלו (והצבא, נזכיר, הוא עוד זרוע ממשלתית) כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. אם אין לציבור זכות לדעת מה קורה, אין שום משמעות להצבעה שלו – לממשלה תמיד יש יותר יכולת להוליך שולל, וכל ממשלה מנסה להוליך שולל.

אוקיי, תאמרו, אבל למה בזמן אמת? כי מה שלא מפורסם בזמן אמת, בדרך כלל מוסתר לשנים ארוכות – לעתים קרובות באמצעות המכשיר הצבאי המועיל המכונה סיווג. יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה). לצבא יש שלל שיטות לסתום פיות ולערבל את השיח עד שלא תדע מה באמת קרה שם. כשעובדה מגיעה לידיעת הציבור בזמן אמת, אפשר להאחז בה ואז קשה מאד להעלים אותה שוב. אלמלא ידענו בזמן אמת, למשל, שבמהלך מלחמת לבנון השניה החליט הרמטכ"ל למנות אלוף מעל אלוף פיקוד צפון – מהלך שלא היה דומה לו מאז שבר לב מונה ל"נציג הרמטכ"ל" מעל גורודיש במלחמת יוה"כ – סביר להניח שהצבא היה מצליח להעלים את העובדה שבעת מלחמה פיקוד צפון שלו הפסיק לתפקד לשנים ארוכות. אלמלא התפרסמו עדויות בזמן אמת על חוסר התפקוד של האוגדונר חביב הכתבים, גל הירש, הגנרל המשובלל לא רק שלא היה מודח אחרי המלחמה, אלא גם היה מקודם – רק כדי להביא לכשלון גדול יותר בתפקיד בכיר יותר.

פז-מלמד שוכחת שתפקידה של העיתונות הוא לחשוף את האמת, ושיש בכך צורך משום שכל ממסד – ובמיוחד הממסד הצבאי – ממהר לטייח כל כשלון. ממנים ועדה, היא יושבת על המדוכה שנים, וכשהיא מפרסמת את הדו"ח שלה כולם כבר שכחו מה בעצם קרה. מה שלא מתפרסם מיד, לא זוכה לטיפול.

שאלה אחרת היא האם, בהנחה שחיילים יודעים שהגנרלים שלהם עסוקים בהפעלת נוהל תרנגולת ערופה, קרי לרוץ במעגלים בהיסטריה, הם גם מובסים אוטומטית. כאן התשובה היא חד משמעית לא. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים שרד למרות מכה איומה לא בגלל הגנרלים שלו, אלא בגלל המ"פים והמג"דים שלו. והם, כמו גם חלק ניכר מן החיילים הפשוטים, ידעו שהגנרלים פישלו עמוקות. הם נלחמו לא רע יותר אלא טוב יותר – פשוט מתוך ידיעה שאין אף אחד אחר שיעשה את זה. החיילים ידעו; מי שלא ידע היה הציבור. פה צריך להזכיר את התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות, כדי שהידיעות על מה שהלך שם לא יגיעו לציבור. זה עבד, אבל חלקית מאד: גולדה ניצחה בבחירות, אבל זמן קצר לאחר מכן גל של זעם עממי שלח אותה ואת דיין הביתה. "ערפל הקרב" של פז-מלמד שימש, בפשטות, לא רק לטיוח על כשלונות הגנרלים, אלא גם לגניבת בחירות. ספק אם יש פשע חמור יותר כנגד הדמוקרטיה.

אחרי מלחמת לבנון השניה – אני נטפל אליה משום שהיא דוגמת הנגד של פז-מלמד – אירע מה שצריך היה לקרות: זעם עממי חריג כנגד ראש הממשלה והממשלה. התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה (שני אחוזים לעומת ארבעה אחוזים). אילו היה "ערפל קרב," הציבור לא היה מקבל את המידע שהוא צריך: שהממשלה שלו, או על כל פנים זרוע הביצוע שלה, נכשלה קשות.

מי שמושפע מערפל הקרב הוא לא החיילים; הם האזרחים. ויש להם זכות לדעת שהצבא שלהם נכשל – כן, גם בזמן אמת. הם צריכים את המידע הזה כדי להגיב עליו. יש מהם מי שימהרו להתנדב, ויש מהם מי שיפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להגיע להפסקת אש. זו לא רק תופעה לגיטימית; זו נשמת אפה של הדמוקרטיה.

ועוד שתי נקודות. קודם כל, העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להסתיר היום מידע. לכולם יש גישה לתקשורת סלולרית ומדיה חברתית. אם העיתונים לא יעשו את תפקידם וידווחו על מה שמתרחש, התוצאה תהיה גל של תיאוריות קונספירציה, שיהיו במובנים רבים גרועות יותר מדיווח הוגן על המתרחש. נזכיר את העובדה שכאשר צה"ל ניסה להסתיר את האבידות שלו בקרב על ג'נין, נפוצו בארץ שמועות זוועה, שבין השאר טענו שסגן הרמטכ"ל נהרג. בהעדר מידע ובהנתן שמועות, התת מודע הקולקטיבי מייצר סיפורים הרבה יותר גרועים – לא שמותו של סגן הרמטכ"ל הוא בהכרח אבידה שאי אפשר להתאושש ממנה. צה"ל כבר שרד כזה (יקותיאל אדם, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה) בלי זעזוע ניכר.

הנקודה השניה, אולי נקודת העיוורון העיקרית של פז-מלמד, היא שחוסר ודאות פועל לשני הכיוונים. גם חיילי צבא האויב מצוידים היום בסמארטפונים וגם הם משתמשים במדיה חברתית. הידיעה על הברדק בשורותיהם-שלהם תפגע בהם לא פחות מאשר בצה"ל, אולי אפילו יותר. פז-מלמד מניחה, ככל הנראה, שבכל מה שקשור לצבאות ערב, מדובר בהמון שמתקשר באמצעות מוח-כוורת, סוג של רובוטים שאינם מושפעים מהקורה סביבם. איך לומר, המציאות לא בדיוק מסכימה איתה בנושא.

לאורך ההיסטוריה היו שורה של מקרים שבהם עורכי עיתונים ידעו על פעולה צבאית שנויה במחלוקת קודם להתרחשותה, והעדיפו לסתום את הפה. בדרך כלל – המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הניו יורק טיימס והפלישה למפרץ החזירים – התברר שמעשה הפטריוטי כביכול של אי הדיווח היה טעות איומה. כלי תקשורת אמור להיות מחויב לא לממשלה, אלא לציבור שלו. כשהוא משתף פעולה עם הממשלה ומסתיר מידע לא נוח, בדרך כלל הוא בוגד בציבור.

כמה מצער שיש חלקים בתקשורת שרואים בסוג כזה של בגידה משהו שיש להעלות על נס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני מזכיר שמחר (א') נמכור, עדי אלקין ואנוכי, את הקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים," בפסטיבל אייקון. הפסטיבל נערך בבניין אשכול-פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ואנחנו נעמוד סמוך לזירה. מחיר חוברת אחת יהיה 35 שקלים ומחיר שתי חוברות – 60. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] כי אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל הגנה מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ה-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא זה שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

כי בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים היה בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, חשף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי ממשלה פנו אליו בנסיון למנוע הפגנות, בתואנות בטחוניות. ההפגנות האמורות הן ככל הנראה ההפגנות בסילוואן, באום אל פאחם ומצעד הגאווה בירושלים. וינשטיין, לדבריו, סירב בתוקף לדרישות הללו ואמר שזכות ההפגנה יקרה לליבו.

העובדה שראש הממשלה רוצה לדכא הפגנות, ומנסה לנקוט בצעדים משפטיים לשם כך – במיוחד את יועץ הבית שלו – היתה צריכה להיות כותרת ראשית. הפגנות, אחרי הכל, הם אמצעי עיקרי להחלפת ממשלה במדינה דמוקרטית; כל התנכלות לזכות הזו – שבישראל, שגדלה על תקנות שעות חירום, היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה – צריכה למשוך תשומת לב תקשורתית עוינת ניכרת. בפועל, מעט מאד כלי תקשורת דיווחו על כך.

היום מדווח "העין השביעית" שקול ישראל הכין ידיעה שציטטה את הביקורת של וינשטיין, אבל זו נגנזה בהוראת מנהל קול ישראל, ד"ר מיכאל מירו. בקול ישראל סירבו להתייחס לנושא, מעבר להודאה כי הוכנה כתבה וכי היא נגנזה.

קול ישראל ורשות השידור בכלל נמצאים מזה זמן תחת שליטה של ראש הממשלה. זכור לרעה הרגע ב"הפגנת המיליון" בקיץ 2011, כאשר לשכת ראש הממשלה נכנסה ללחץ והורתה לרשות השידור להפסיק לסקר את ההפגנה – הוראה שיושמה.

רשות השידור תמיד היתה קן צרעות של בחישה פוליטית; היסטורית, חברי המליאה שלה מונו על פי מפתח פוליטי, והממשלה תמיד הפעילה לחץ עליה. גורמי ימין ניסו לפסול כתבים וכתבות שלא היו לרוחם כבר בשנות השבעים והשמונים – רפיק חלבי, למשל, עמד בתחילת שנות השמונים מול נסיון הדחה מאורגן בשל כתבה על הריסת בתים. איסנטיסים של שערוריות תקשורת זוכרים בערגה את הימים שדי היה בגבה מורמת של חיים יבין אחרי הצהרה מופרכת במיוחד של הממשלה כדי לגרור שאילתות בכנסת.

כל זה הפך להרבה יותר מופגן בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו. בשנה שעברה, ניסו מקורביו של נתניהו ברשות השידור לסרס את מה שנשאר מהשידור הציבורי, על ידי "איזון" של מגישים ביקורתיים. המהלך הובל על ידי יואב הורוביץ, מי שהעביר 75,000 ₪ ל"אם תרצו" בשנת 2008, מה ששני הצדדים ניסו להסתיר, ומי שאלדד יניב תיאר אותו כמקבל "חבילה" של 70,000 ליש"ט מנתניהו כדי לקדם את "מאבק המילואימניקים", שממנו נולדה "אם תרצו." הורוביץ נמנע מתביעת דיבה כנגד יניב וכנגד "ידיעות אחרונות," העיתון שחשף אותו כתורם של "אם תרצו." המאבק שניהל הורוביץ בשם נתניהו כנגד שרידי העצמאות של רשות השידור הובילו לכך שהוא הואשם בכך שאיים על היועצת המשפטית, עו"ד חנה מצקביץ', באומרו ש"אם לא תפסיקי עם המלחמות שלך, אני עוד אטפל בך." זמן קצר לאחר מכן התמוטטה מצקביץ' ונזקקה לטיפול.

טמקא דיווח היום בהנאה, שלא לומר צקצוק לשון, על אירוע בעייתי מאד בארגנטינה: הנשיאה שם, כריסטינה קירשנר, ניצלה את שליטתה ברשות השידור של ארצה כדי לשבץ משחק כדורגל פופולרי בדיוק בשעה שבה אמור היה להיות משודר תחקיר עוין לה. התרגיל, ייאמר לשבחם של הארגנטינאים, התפוצץ לקירשנר בפרצוף.

הטון הלגלגני של טמקא לא ממש במקום: התרגיל שביצעו מקורביו של נתניהו ברשות השידור שלנו גרוע יותר. קירשנר הציבה תחרות לדיווח עוין; מקורביו של נתניהו פשוט העלימו אותו. למאזינים הישראלים – שמשלמים אגרה, נזכיר – לא ניתנה אפילו האפשרות לדעת שהיועץ המשפטי של ממשלתם מאשים את ראש הממשלה בדיכוי הפגנות, כלומר בדיכוי האפשרות להחליף אותו.

אני לא יודע אם לשכת נתניהו היתה מעורבת ישירות בסיכול הדיווח על דברי וינשטיין או לא. זה גם לא כל כך חשוב: מצב שבו קול ישראל מצנזר את עצמו כי פקידיו הבכירים יודעים שפרסום ידיעה שלילית על ראש הממשלה מסוגל לסבך אותם, מצב שבו העיתונאים שלו מכוונים לדעת ראש הממשלה, גרוע דיו. לא תמיד צריך להקיף את תחנת השידור בטנקים; אם השדרנים יודעים שפרסום האמת יוביל לכך שיבולע להם, בדרך כלל יהיה די בכך. איום בפיטורין ואובדן הכנסה יעיל לעתים קרובות כמעט כמו איום במאסר.

רשות השידור אמורה היתה להיות חיקוי של ה-BBC, שיש לו מסורת ארוכה של העלאת הסעיף לממשלה הבריטית. בפועל, במיוחד בימי נתניהו, היא הופכת לתחליף של התקשורת הרוסית בימי פוטין. כלומר, כמו באופן שבו הוא מפנק את עצמו על חשבוננו, נתניהו מנצל את נכסי הציבור כדי להעצים את עצמו על חשבון הציבור. המקרה הזה גרוע אף יותר משערוריות המיטות המעופפות, הגלידות, הבריכות והשאר: במקרה הזה, נתניהו מנציח את אחיזתו בשלטון, שמספקת לו את כל ההנאות האלה.

לנתניהו, נזכיר, כבר יש חינמון משלו – העובדה ש"ישראל היום" לא נחשב לשוחד בחירות מצד שלדון אדלסון היא חרפה – ותומכיו משתלטים בימים אלה על מה שנשאר ממעריב. עיתון אחר – להבדיל אלפי הבדלות, אין להזכיר אותו בנשימה אחת עם "ישראל היום" – שתומך עקבית בנתניהו הוא "מקור ראשון." נציגיו של נתניהו יושבים גם ברשות השניה, ולמרבה ההפתעה והשמחה הנסיון שלו לשבור את ערוץ 10 ולגרום לו לכוף את ראשו נכשל דרמטית – ערוץ 10, כזכור, חשף את פרשת המיטה המעופפת (האחרונה). אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, עם זאת. את אחד העיתונים העצמאיים שעוד נותרו, "הארץ", נתניהו כבר הגדיר כאויב ישראל.

יש שם למנהיג שרואה את התקשורת החופשית, כלומר את הכלי שמספק לציבור מידע שלא סונן על ידי המנהיג, כאויב, ומנסה כמיטב יכולתו לחבל בה: רודן.

או, אם המונח הזה מטריד אתכם, רודן בהתהוות.

ועוד דבר אחד: שווה לקרוא את הפוסט הקצר הזה בעמוד של הבלוג, ולצפות בסרטון. המצלמות, אבוי, הן אכן קריפטונייט לחמושים שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש קולונל ואיציק בר שמו, שפיקד פעם על חטיבת שומרון, שנורא נעלב מכל מיני כרוזים שנכתבו עליו. אז, מאחר ואת מפיצי הכרוזים די קשה למצוא, וגם אם היו מוצאים אותם זה היה מסבך את בר עם אוכלוסיה שנשיכתה קשה כנשיכת חמור – הבוסים האמיתיים שלו, המתנחלים – אז הוא החליט להתלבש על הכתב שפרסם את הידיעה, יהושע בריינר מוואלה. עכשיו בריינר נחקר בהאשמה של "העלבת עובד ציבור", כי פרסם ידיעה על כך שהעליבו עובד ציבור. מותר לחשוד במשטרה ובבר שהם נטפלו לבריינר דווקא כי הוא כתב וואלה, ארגון שכוחו התקשורתי מועט יחסית. בספק אם היו מעיזים, בינתיים, לעשות דבר כזה לכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, נניח.

כשזה מגיע לאנשי צבא, המערכת המשפטית – בתוך עמה היא חיה – נוטה להתכופף. לא שהיא זקופה כתומר בימים כתיקונם: מרב מיכאלי כתבה הבוקר דברים נכוחים בנושא, במאמר שאני מעז לומר שהוא הטוב ביותר שפורסם ב"הארץ" ב-2011. בג"צ, שנזקק לשנים ארוכות כדי לאסור שימוש במגנים אנושיים, הוא משענת קנה רצוץ לדמוקרטיה הישראלית.

הבוקר ימצאו את עצמם שלושה שופטי בג"צ במצב בלתי אפשרי: הם יצטרכו לקבוע האם העובדה שוועדת טירקל לא בחנה את המידע על שקריו ופעולותיו הבלתי חוקית של אחד, יואב גלנט, די בה כדי לדרוש דיון מחודש בהתאמתו למשרה הממשלתית הבאה שאליה מונה. אם גלנט היה ממונה לתפקיד שר, כנראה שלא היתה כאן בעיה גדולה מדי. אם יועץ משפטי היה מגיע לבג"צ עם הטענה המגוחכת שגלנט מגיע אליה – ועדת טירקל אישרה את מינויו בלי לשמוע את טענות הנגד, כי אהוד ברק אמר לה – השופטים היו מגלגלים אותו, בצדק, מכל המדרגות.

אבל יואב גלנט הוא אלוף פיקוד, שכבר נמשח לרמטכ"ל. הוא מיועד למשרה הבכירה ביותר בישראל, חשובה משמעותית יותר מזו של ראש הממשלה. זה האחרון הוא בסך הכל פוליטיקאי נאלח. הרמטכ"ל, מצד שני, מייצג את רחשי לבו של העם. דורון רוזנבלום כבר ערך פעם השוואה בין הטקסטים בעיתונות העברית בעת כניסתו לתפקידו של רמטכ"ל ובין דיווחי התקשורת הבריטית על הכתרה או על חתונה מלכותית. מעל לפוליטיקאים, מעל לחוק, מעל למוסר – הרמטכ"ל הוא המונארך הישראלי. אמש התייחסה כותרת בנרג לעתידו של גבי "מסמך הרפז" אשכנזי כך: "לאן יילך הרמטכ"ל הנערץ לאחר הפרישה?"

רמטכ"לים, כמובן, נשארים נערצים רק כשהם במדים. כשהם פושטים את המדים ונכנסים לפוליטיקה, רוב הזוהר נשאר מאחור. אבל כשהם במדים, אין שום דבר שעומד מולם. שלושה שופטי יתבקשו הבוקר לעשות דבר פעוט ביחס: להחזיר את מינויו של גלנט לוועדת טירקל ולומר לה שהפעם, במטותא, היא צריכה לשמוע לא רק את גלנט והבוס שלו, אלא גם את האנשים עם המסמכים שמעידים שגלנט הוא פושע וגנב.

ספק אם יהיה להם את האומץ לכך. סביר הרבה יותר שמה שנקבל הוא את הטקסט הבג"צי האופייני: אמירות חמורות סבר על כך שהדבר איננו ראוי, בלתי קביל וכו' – ואז אישור של המעשה שכבר נעשה. רק דוד בן גוריון הרשה לעצמו להסתכן בפיטורי רמטכ"ל, והמעמד של האחרון היה אז הרבה פחות מיתולוגי מכפי שהוא כיום. לדרוש זאת מבג"צ, בשעה שכל הצלחה כזו של עמידה במבחן החוק מכרסמת במעמדו הציבורי, יהיה מוגזם.

אבל אם גם לא את המעט הזה, אז בשביל מה, בעצם?  בשביל שישראל תוכל לנופף בעלה התאנה שלה?

(יוסי גורביץ)