גנב האמל”ח של ראש הממשלה אומר דברים מביכים על משטר הליכוד

ארז תדמור, גנב האמל”ח של ראש הממשלה, בא לקלל את השמאל ונמצא, בלי דעת – זה ארז תדמור, אחרי הכל – מקלל דווקא את מחנה הבית. לדברי תדמור,

"השמאל הקים את המדינה והשאיר אותה דפוקה, הוא השאיר את רוב אזרחי ישראל מקופחים. בנו פה שתי מדינות – מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה שנייה של אזרחים סוג ב', ג', ד' ו-ה' שזה אנחנו, שזה רוב העם. מי מתנשא עלינו? מי קורא לנו גזענים? מי קורא לנו אנטי דמוקרטים? מי קורא לנו פשיסטים? מי קורא לנו מדינת אפרטהייד וכל הגידופים שלהם? אלו ילדי שמנת מפונקים, כפויי טובה, אנשים שנולדו למשפחות הנכונות, מהשכונות הנכונות", אין להם מסתננים בשכונה, לא זורקים עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, הילדים שלהם כבר לא משרתים בגולני, במג"ב או בגבעתי. קצת עדיין כן. אבל הילדים שלהם מנצלים את הצבא כדי להתקמבן. הם הולכים ל-8200, הם הולכים לתלפיות, למודיעין. הם חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית, הם ממנים את עצמם לכל עמדות המפתח בשיטת חבר מביא חבר, יותר נכון שמאלן מביא שמאלן. 42 שנה אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג' ב' ו-ג' ו-ד' וזה במקרה הטוב".

נפרק. מהקל אל הכבד. מי קורא לך פאשיסט, תדמור? הו, אני לא יודע – בית משפט מחוזי ובית המשפט העליון, או שכבר העדפת לשכוח ולהשכיח את תביעת הדיבה ההיא? מי קורא לך גזען? אה, כל מי שמכיר את פועלך? מי קורא לך אנטי-דמוקרט? כל מי שזוכר את מה שעשית ב”אם תרצו”, כנראה.

אבל די עם מטרות רכות, נעבור לכדור העצמי המפואר בראש של תדמור. כידוע, הלז הפך לאחד מיועציו של נתניהו לאחר שהפסיק את פעילותו בארגון הקודם של נתניהו, "אם תרצו." נתניהו עומד בראשות ממשלת ישראל במשך עשר שנים ברציפות, ושימש כראש ממשלה במשך שלוש שנים נוספות בשנות ה-90. תדמור מדבר על 42 השנים מאז המהפך של 1977. מאז, שלטה בישראל ממשלת ימין במשך 36 שנים בערך (בניכוי שנות ממשלת רבין השניה, שנות אולמרט והשנה וחצי של ברק). כלומר, בפועל, במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל.

והתוצאה של שלטון הימין, על פי שליחו תדמור? “42 שנים שנים אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג ב’ וג’ וד’ וזה במקרה הטוב.” המסקנה הברורה מאליה היא שממשלות הליכוד לא ממש טובות בקידום האינטרסים של מצביעיהן.

זו, כמובן, עובדה שכל אדם שעיניו בראשו יודע, ועל כן צריך תדמור למצוא איזה שטן להפיל עליו את התיק. תיכף נגיע לזה. אבל ראשית נעסוק בהונאה הבסיסית בטיעון של תדמור.

גנב האמל”ח גונב את הדעת: הוא מדבר על “אנחנו”, “רוב העם” שמקופחים על ידי מישהו. זה שקר גס ובוטה. תדמור מתגורר באפרת, התנחלות בגוש עציון. אפרת, במונחי מכון אדוה, היא “התנחלות לא חרדית.” כאלה מקבלות מהממשלה, נכון לנתונים האחרונים, 3,623 ש”ח לנפש; בעיירות הפיתוח, התמיכה הזו עומדת על 2,326 ש”ח בלבד. זאת, יש לציין, למרות שההתנחלויות הלא חרדיות הן ישובים מבוססים לגמרי. בין 1997 ל-2017, כלומר בתקופה שרובה המוחלט תחת שלטון ימני, עלתה ההשתתפות הממשלתית לנפש בהתנחלויות לא חרדיות ב-71%, בעוד שבעיירות הפיתוח היא עלתה ב-31% בלבד. ההתנחלות המבוססת של תדמור קיבלה כ-1,071 ש”ח לנפש במענק איזון מהממשלה, בעוד שעיירות הפיתוח קיבלו רק 756 ש”ח. מענקי איזון, נזכיר שוב, מיועדים לסייע לישובים עם אוכלוסיה חלשה, אבל במסגרת הקומבינה הקבועה של המגזר הטורף של תדמור, הילדים שלו קיבלו יותר. בסיכום כללי, מתנחל ממוצע (בלי הפרדה בין חרדים ולא חרדים) קיבל ב-2017 מענקים והטבות בשווי 1,922 ש”ח; סתם ישראלי ממוצע קיבל 506 ש”ח. קצת יותר מרבע.

גשם הכספים שהמגזר של תדמור שופך על עצמו משפיע, למותר לציין, גם על תחום החינוך. מנתוני שלום עכשיו, עולה שההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל ב-2017 היתה 4,915 לתלמיד; ההוצאה לתלמיד במועצה האזורית שומרון, שם מתגורר תדמור, היתה 8,034 ש”ח. יש פער מסוים.

כמובן, למגזר של תדמור יש עוד כמה שטיקים בשרוול. למשל, תלמידי החינוך הממלכתי-דתי יש תקצוב עודף פר תלמיד ביחס לחינוך הממלכתי של כ-30% (!). כל זה, בלי לדבר בכלל על ההוצאות הממשלתיות על תשתיות ובטחון בהתנחלויות, כי את הנתונים האלה הצליחו נציגי המגזר של תדמור להעלים כל כך יפה בספרי התקציב השונים, שסביר שלעולם לא נגלה בכמה הם תקעו אותנו.

זו זרוע אחת של תנועת המלקחיים של הימין שמייצג תדמור: העברת סיוע ממשלתי מהנזקקים בישראל לאלה שיש להם בהתנחלויות. המטרה היתה יצירת מדינת רווחה בגדה המערבית, שתמשוך יהודים קשי יום להתנחלויות. שיעור ההצלחה של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, אבל נוכחת כמעט בכל ספר תקציב מאז 1977 – שנוי במחלוקת.

אבל היתה גם הזרוע האחרת. במקביל ליצירת מדינת רווחה ליהודים טובים בגדה המערבית, חיסלו ממשלות הימין את מדינת הרווחה שהיתה בישראל גופא. שלטון הימין קיצץ בעקביות בהוצאות הציבוריות, מתוך טענה שהוצאה ציבורית היא דבר שלילי ושהשוק כבר ידאג לכולנו. הנביא המרכזי של המהלך הזה היה בנימין נתניהו. מערכת הבריאות נמצאת בימים אלה בעוד משבר; המשברים האלה נמשכים מאז ימי מנחם בגין. בעוד שממוצע ההוצאה השנתית מכלל התמ”ג במדינות ה-OECD על בריאות היה 8.8%, בישראל הוא 7.4% בלבד. המדינה זורקת 40% מההוצאות על האזרחים, ורופאים מזהירים שמספר המיטות בבתי החולים לא עודכן כבר עשורים, למרות הגידול החד באוכלוסיה. במקביל, הורידו ממשלות הליכוד שוב ושוב מסים על בעלי הון, על הון ועל חברות. השקר שממשלות ימין מוכרות לציבור הוא שהורדת מסים תוביל, אלוהים יודעת איך, לעלייה בגביית המסים; זה לא קורה, זה לא קורה כבר 30 שנים, אבל ממשלות הימין משרתות את אלה שיש להם.

אז התוצאה היא ש-42 שנים אחרי שהליכוד עלה לשלטון, המוביליות החברתית בישראל חוסלה כמעט בפועל. הסיכוי של ילד לעלות לרמת הכנסה גבוהה משל הוריו זניח. זה יכול לקרות, והתקשורת ממהרת לדווח על סיפורי הצלחה כאלה, אבל לרוב זה לא יקרה.

והסיבה שזה לא קורה איננה אנשי שמאל, שממילא אינם בשלטון. הסיבה היא מדיניות מכוונת ועקבית של ממשלות הליכוד, שמצד אחד בונות מדינת רווחה לארז תדמורים ומצד שני מרוששות את רוב הציבור כדי להיטיב עם טייקונים וחברות ענק. מצד אחד הממשלות הללו מפזרות סיסמאות על כך שכלכלת השוק תיטיב איתנו; אבל כשזה לא קורה – ויותר מדי אנשים מתחילים לשים לב שזה לא קורה – תמיד אפשר לנופף בדמון של “השמאל” כדי להסביר למה זה קורה. בערך כמו שסטאלין האשים את הכשלון של הכלכלה הסובייטית על “מחבלים.”

האנשים שהולכים ל-8200 הם לא שמאלנים, בדרך כלל. אין כמעט שמאלנים בארץ. סטטיסטית, הם יהיו אנשי מרכז או ימין מתון. הם לא מגיעים לשם באמצעות קשרים (אם כי הם ודאי משתמשים בקשרים שטוו ביחידה אחר כך): הם מגיעים משום שהמערכת מוטה לכך שמי שיגיע אליה, יגיע מאשכול כלכלי ספציפי. אתה צריך בתי ספר טובים, הורים עם פנאי – כאלה שלא צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי לסגור את החודש – והכנסה, וסביבה אמידה באופן כללי. שוב, כן: תמיד יהיה הילד מאופקים שהצליח, למרות כל הסיכויים, להתברג. הוא יהיה נער הפוסטר של אוליגרכיית ההייטק ויסייע לטשטש את העובדה שהוא היה צריך לעבוד הרבה, הרבה יותר קשה כדי להגיע למה שנער מרמת השרון השיג במאמץ בינוני. הוא יחזיק את מוטת סוכת המריטוקרטיה הנופלת. המנכ"ל ידבר עליו בגאווה כהוכחה לכך שאפשר להמשיך לקצץ את ההוצאות בחינוך, כי הנה, כל מי שרוצה יכול.

אז אתם מגיעים מאחת מעיירות הפיתוח, או משכונה מוזנחת, הקשיבו לארז תדמור. הוא הראה לכם שבמשך 42 שנים, הליכוד מכר אתכם למתנחלים ולטייקונים. רוצים לסייע לעצמכם ולילדיכם? הצביעו למישהו אחר, כי אם האנשים האלה יקבלו שוב את קולכם בבחירות הקרובות – ונראה שלשם אנחנו הולכים – שום דבר לא ישתנה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בכל פארסת המעצרים של עזרא נאווי, הקפידה התקשורת לא לדווח על המציאות בגדה המערבית

שלשום (ב’) הסתיימה בקול נפיחה יבבנית פרשת המעצרים בעקבות ה”תחקיר” של עד כאן שפורסם בתכנית עובדה. אחרי ששורה של שופטים הורו על שחרורם למעצר בית של עזרא נאווי וגיא בוטביה, ואחרי שהמשטרה ערערה שוב ושוב על השחרור, הם שוחררו למעצר בית. הנקודה הקריטית פה היא שהמשטרה לא הצליחה להביא שום ראיות לכך שהאדם שנאווי כביכול הביא למותו, אבו חליל, אכן מת בצורה לא טבעית. במקרה של בוטביה המשטרה הצליחה תחילה לעצור את שחרורו במשך סוף השבוע, ואחר כך, ביום ראשון (לאחר שדרישתה להמשך מעצר נדחתה ובית המשפט השלום נעתר באופן חלקי בלבד לבקשתה לעיכוב ביצוע), ניתנו לה רק שעתיים – עד השעה 16:30 – להגיש ערר על ההחלטה. במקום זאת, הגישה המדינה בקשה חדשנית ומקורית לבית המשפט המחוזי ל"דחיית עיכוב ביצוע השחרור" שניתן לה, אך השופט זרק אותה מכל המדרגות.

כלומר, משטרת ישראל עצרה שלושה אנשים, והמשיכה להחזיק אותם במעצר, בגלל חשד לרצח – כשאין לה שום ראיות שהיה בכלל רצח. היא הסתמכה על אמירה אגבית של נאווי, שאותה היא לא הצליחה לגבות בכלום. בשביל זה היא עצרה אדם בנמל התעופה, החזיקה אותו בלי עורך דין, ועכשיו – כשאין לה כלום – היא מקפידה להודיע שהיא חושדת בו גם בהחזקת סכין והחזקת סמים. למה היא התנהלה כך? למה היא התבזתה כך בבתי המשפט, פעם אחר פעם? אולי בגלל שהיא רצתה להתנקם בנאווי ובבוטביה על כך ששבועיים (!) לפני המעצר, הם הגישו נגדה תביעה אזרחית בשל מעצרי שווא ורדיפה; אולי בגלל שהם קוץ בצידו של משטר הכיבוש כבר שנים; אולי בגלל שהגיעה הוראה מלמעלה לחזק את ה”תחקיר” של עד כאן באמצעות מעצר (ואחד מבכירי עד כאן, כבר ראינו, הוא יוצא המשרד לבטחון פנים); ואולי כל הסיבות יחדיו.

המקרה של העצור השלישי, נסר נוואג’ה, ראוי לעניין מיוחד. הוא פלסטיני, תושב הכפר סוסיא. החשד במקרה שלו היה שהוא דיווח למשטרה הפלסטינית על כך שמישהו מנסה למכור קרקעות, בין השאר קרקעות ששיכות למשפחתו; לכן בכלל לא ברור מה העבירה הפלילית שביצע. שני בתי משפט הורו על שחרורו מחוסר סמכות לדון בתיק; על כן עשתה המשטרה תרגיל מסריח וחטפה אותו לבית המשפט הצבאי, שהרי הוא פלסטיני ותמיד אפשר לשפוט אותו גם במסלול הזה. בית המשפט ביזה את עצמו וקבע שהעברתו לבית משפט צבאי לא היתה ביזוי של הצו שלו. בסופו של דבר, גם בית המשפט הצבאי נאלץ לשחרר אותו.

כלומר, אחרי כל מסך העשן הזה שפוזר בציבור באדיבות “עובדה,” שנכשלה כשל חמור בכך שלא טרחה לברר אם יש בכלל מת בסיפור הזה, אנחנו נשארים עם החשד שעזרא נאווי נשא סכין והחזיק סמים, ובשל כך החזיקו אותו לא פחות משבועיים ומנעו ממנו את זכותו הבסיסית להפגש עם עורך דין. יש לציין כי ההנחיה של הפרקליטות היא שלא להגיש כתבי אישום על החזקת כמויות לשימוש עצמי של סמים. סביר להניח שכמו כל ההתנהלות השערורייתית של מערכת המשפט בפרשת עד כאן, גם מההנחיה הזו יתעלמו.

ואחרי שעקבנו אחרי הפיכתה של מערכת המשפט לכלי רדיפה פוליטי, רצוי להתייחס לכלב שלא נבח: מה קורה בעצם בגדה.

[…]

הטענה שנרמזה, ולעתים נאמרה במפורש בתקשורת היהודית בשבועיים האחרונים, היא ש:

א. האיסור על פלסטינים למכירת קרקעות ליהודים איננו צודק.
ב. יש אי אכיפה של בניה בלתי חוקית פלסטינית בגדה.

שתי הטענות האלה לוקות בהנחת יסוד שגויה מן היסוד: שהמצב בגדה הוא מצב רגיל, שבו יש אדם שמעוניין לרכוש אדמה ויש מוכר שמעוניין למכור ואין שום סיבה לעמוד ביניהם. זה לגמרי לא המצב.

מדינת ישראל, באמצעות גורמים עלומים שהם תמיד שלישי – שמה של הימנותא הוזכר, אמנה ממומנת חלקית על ידי מדינת ישראל באמצעות העמותה הפרטית מועצת יש”ע, ויש סיבות לתהות למה יש חסיון מוחלט מצד הממשלה על הפעילות של העמותה הפרטית אלע”ד – עסוקה ברכישה של קרקעות בגדה. הסיבה היא שנגמרו לה הטריקים המשפטיים שבהם היא יכולה להשתלט על קרקע. היא לא יכולה יותר לתפוס שטחים לצורך צבאי ולבנות עליהם התנחלויות, והיכולת שלה להכריז על אדמות מדינה הופכת למוגבלת. טענות פלסטיניות, שמוכחשות בעקשנות על ידי הממסד, טוענות שגם השב”כ מעורב, באמצעות הפעלת לחץ על פלסטינים למכור אדמות; אי אפשר להוכיח את זה, אבל בהתחשב בכך שזו היתה הפרקטיקה בימי הממשל הצבאי בישראל, זה נשמע יותר מסביר.

מה קורה כשפלסטיני מוכר, מרצון או מאונס, קרקע בגדה המערבית? הוא מסכן את הקיום והפרנסה של כל שכניו. כך ממש. כשמתנחלים נכנסים לבית או משתלטים על חלקה, מתחיל מיד תהליך של נישול השכנים. הם, אחרי הכל, “סיכון בטחוני.” אם מדובר בבית, מתחיל הליך של הצקה והטרדה. פתאום אתה צריך לעבור מחסומים בדרך הביתה. פתאום יש חיפושים ופשיטות ליליות מצד השלטונות, ופשיטות פרטיזניות למטרות מירור חיים של המתנחלים. אם הקרקע היא בשטח חקלאי, קודם כל צה”ל מכריז על חלק מהאזור סביבה כאסור בכניסה לצרכי הגנת המתנחלים, אחר כך שטחים אחרים הופכים לשטחים שהכניסה אליהם מצריכה תיאום צבאי, ואחרי זה מגיע הטרור היומיומי השקט. התקפות מאורגנות של כנופיות מתנחלים על בתים, התקפות על חקלאים שיוצאים לאדמותיהם, חבלה ביבולים.

הכל נעשה בחסות צה”ל והמשטרה הישראלית. כשחמושים ישראלים נתקלים באלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, הם עומדים מנגד או אף מסייעים לה. המטרה פשוטה: כמה שיותר אדמה עם כמה שפחות פלסטינים. זו לא טעות, לא מדובר באוזלת ידיים: זו מדיניות, גם אם מסיבות מובנות המדינה היהודית לא מצהירה עליה. בהתאם, רשויות אכיפת החוק “נכשלות” במציאת עבריינים מבין המיליציות הלא רשמיות, ואם הן איכשהו מצליחות, אז בתי המשפט כבר ידאגו לוודא שזה ייגמר באי-הרשעה.

מה יכול לעשות פלסטיני שמגלה ששכנו עומד למכור קרקע למשטר היהודי? המתנחלים, כזכור, הם בעיקר שלוחה. ובכן, אין לו הרבה מה לעשות. אם יפנה למשטר היהודי, הוא יידחה בבוז וכנראה יסבול מהתנכלויות או אף ממעצר. כל מה שנשאר לו הוא לפנות לבטחון המסכל הפלסטיני, שעשוי לנקוט בעינויים או ברצח כדי לסכל את המזימה. שזה מתועב, נפשע, מסריח, בלתי נסבל – ותוצאה ישירה של משטר הכיבוש היהודי.

שאלת ה”בניה הבלתי חוקית” הפלסטינית פשוטה אף יותר. משטר הכיבוש היהודי מקפיד לוודא שאין להם שום אפשרות בניה חוקית בשטחי סי, שהם רוב שטחי הגדה המערבית. במשך שנות הכיבוש, בנה משטר הכיבוש מאות התנחלויות ומאחזים והפנה אליהם את הרוב המוחלט של קרקעות מדינה שתפס. הוא התיר לפלסטינים לבנות עיר אחת, רוואבי. פרקטית, לפלסטינים אין יכולת לבנות בשטחי סי בניה חוקית. המטרה, שוב, היא לנשל אותם מאדמותיהם. להבהיר להם שהם לא יכולים לבנות, ושאם הם יבנו בכל זאת, תמיד אפשר יהיה להרוס שרירותית את הבתים שלהם ובתי המשפט יאמרו שזה בסדר.

בקצרה, הכיבוש היהודי של הגדה המערבית הוא הכל חוץ ממצב נורמלי. רוצים שעסקאות קרקע בין יהודים לפלסטינים יהיו אפשריות? הסירו את ההתנחלויות והפסיקו את הסיוע של המדינה היהודית לנישול פלסטינים.

[…]

ואחרי כל זה, שאלה קטנה, כזו שהתקשורת היהודית לעולם לא תשאל. האם יש לפלסטיני יכולת לקנות קרקע בהתנחלות?

התשובה היא לא. הכניסה של פלסטינים להתנחלויות אסורה בצו צבאי, וההיתר היחיד הוא לצרכי עבודה. אף פלסטיני לא יקבל לעולם אישור להתגורר בהתנחלות. אבל משום מה, הנקודה הזו – שמבהירה עד כמה צבוע השיח היבבני על “הפלסטינים לא מוכרים לנו קרקעות” – אף פעם לא עולה בתקשורת. היא אף פעם לא מצביעה על מדיניות ה”שלי שלי, שלך שלי” של המתנחלים ושולחיהם בממסד היהודי.

כלומר, התקשורת מתייצבת בצד של המקרבנים. וכשהקורבנות נוקטים באמצעי היחיד שהותיר להם המשטר – אלימות – היא צווחת בקול גדול. פתאום, כמו כל היהודים הימנים שנתקלים לפתע באלימות פלסטינית, היא מגלה את הפציפיזם. אלימות! כמה נורא!

ואף מילה על החיילים שחוטפים ילד בן 13 בנעלי בית סמוך לביתו. אף מילה על האלימות של המתנחלים לנגד עיניהם האדישות של החמושים הישראלים. אף מילה על “נוהל מיפוי,” שהוא פלישה מדי לילה לבתיהם של פלסטינים שלא עשו כלום כדי לוודא מי גר בבית ולצלם אותו. תמיכה רועשת בהריסת בתי משפחות של חשודים בטרור. כל זה, האלימות היומיומית שנדרשת כדי להחזיק את הכיבוש, איננו “אלימות”: זה הסדר. הוא טבעי, שקוף, בלתי מדווח. הסירוב של הפלסטינים להשלים עם המצב הזה, התגובה הטבעית שלהם לטרור היומיומי הישראלי, הוא זה שמעניין את התקשורת היהודית.

פעם היו לתקשורת היהודית כתבים לענייני שטחים. עכשיו יש לה כתבים לענייני התנחלויות. בשאלת ההתקרנפות שלה, השאלה מה קודם למה – האם הסירוב של הציבור להקשיב לדיווחים על המתרחש בגדה קדם להחלטה של התקשורת לא לדווח – היא מעניינת אבל משנית. בסופו של דבר, היא מעלה בתפקידה והפכה לעוד שמדברר את המשטר.

ואף על פי כן, יום אחד הכיבוש יסתיים. כשזה יקרה, התקשורת היהודית תצטרך לשאול את עצמה איך הפכה מכלב שמירה לצ’יוואווה של משטר בנט-נתניהו. סביר להניח שגם מהשאלה הזו היא תתחמק.

ועוד דבר אחד: מאיר אטינגר החל לפני תשעה ימים בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי. אטינגר הוחשד בכך שהוא מנהיג “המרד” של נערי הגבעות ובשעתו ניסו לקשור אותו גם לפיגוע בדומא, אם כי שמו לא מופיע בכתבי האישום שהוגשו בנושא. הבוקר (ד’) הודיעה עמותת חננו שהוא איבד את הכרתו. הנה עוד משהו שהתקשורת היהודית לא מדווחת עליו. הזכות לחירות היא הזכות הבסיסית ביותר. אם יש למשטר ראיות נגד אטינגר, יואיל ויעמיד אותו לדין. אם אין ראיות כאלה, ואין סיבה טובה להניח שיש, יש לשחרר אותו לאלתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לדרישה “לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” יש שם: אומרטה. זה קוד המוסר הישראלי היום, וצריך לשבור אותו

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף את שוברים שתיקה בסוף השבוע, ובאותה הזדמנות גם את התנועה הקיבוצית על כך שנתנה לשוברים שתיקה זכות דיבור. כלי התקשורת שהתייחסו לכך נמנעו, כמקובל, מלציין את העובדה שלפיד הוא חשוד בפשעי מלחמה שתוקף את האנשים שאספו ראיות על הפשעים עליהם הוא אחראי. כחלק מהנסיון שלו לפנות לימין הקיצוני, כתב לפיד ש”כי זה התפריט שמציע הארגון המשמיץ הזה לצעירים לפני גיוס – עדויות שאין דרך לאמתן, שמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.”

נניח עכשיו לעובדה שצה”ל כבר הודה שהוא פתח בחקירות על סמך חלק ניכר מהעדויות של שוברים שתיקה, ונניח עכשיו לעובדה שהאפס שהתגלם בבשר לא רוצה להכנס עם שוברים שתיקה לתחרות בנושא אמינות בדיווח על עובדות. מה שהיה מעניין לדעתי בכל הנושא היא כמות התגובות של אנשים שאמרו שכל זמן ששוברים שתיקה דיווחו על מה שמתרחש בצבא בתוך ישראל, לא היתה להם בעיה עם זה, אבל כשהם התחילו לדווח על מה שצה”ל עושה בעולם, הם הפכו לבוגדים. זה סנטימנט רווח מאד, והוא משתלב עם אמירה אחרת של לפיד לאחרונה, על פיה הוא יתקוף את הממשלה רק בעברית, אבל לא באנגלית.

מה אומרת התפיסה הזו? היא אומרת שאסור לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. אנחנו כולנו חברים בכנופיה, יש לנו קוד שתיקה. אנחנו יכולים לדבר על מה שקורה בינינו ובין עצמנו, אבל לעולם, לעולם, אסור לנו לדבר על זה עם זרים. המאפיה קוראת לקוד הזה אומרטה; הורים פדופילים קוראים לו “הסוד שלנו”; וצה”ל קורא לו “רעות.”

וזה, כמובן, הקוד ששוברים שתיקה יוצאים נגדו – בעצם המהות של שמם. אבל מה רוצים האנשים שאומרים שאנחנו צריכים לסתום את הפה? הם טוענים – ספק אם הם מאמינים לעצמם – שאם הביקורת תושמע בעברית, גם יטפלו בה. וזה בולשיט.

זה בולשיט לא רק משום שאנחנו מכירים את צה”ל, לא רק משום שלפיד תוקף את שוברים שתיקה כאשר הם מדברים בעברית לקהל ישראלי, אלא משום שאת הכיבוש אי אפשר לסיים מתוך ישראל. הוא יסתיים רק באמצעות לחץ בינלאומי.

מי שרוצה דוגמא עדכנית, יוכל לקבל אותה בפרשת סוסיא. מדובר בכפר פלסטיני של פלאחים עניים, שיושבים במערות שם מאז ימי הטורקים. למרות שיש להם מסמכים המעידים על כך, ולמרות שאם ההתנחלויות פליאה אלבק הכירה ב-1982 בקיומו של הכפר, הם נושלו מאדמתם ב-1986. הקימו שם התנחבלות במסווה של “אתר ארכיאולוגי.” בשנים האחרונות מנסים אנשי רגבים, שהם עוד ארגון ימין שמבצע את הפעולות המזוהמות שממשלת ישראל לא רוצה להקשר אליהן ישירות, לפנות את התושבים שעדיין חיים באזור. המנהל האזרחי, קרי ממשלת ישראל, אמר לבתי המשפט שאין ישוב כזה, ובג”צ זיהה את תפקידו כחותמת גומי וחתם. הפינוי היה אמור להתבצע השבוע.

ואז הגיע הלחץ הבינלאומי. שרי החוץ של האיחוד האירופי כינו את גירוש תושבי סוסיא “טרנספר.” מחלקת המדינה הזהירה שלגירוש יהיו “השלכות.” ולמרות שהימין היהודי הקציף ריר וניסה להוכיח לכולם שהסטריאוטיפ עליו כשוטה משריש מדויק – בנט טען שהמחאה נגד פינוי סוסיא היא “התערבות בענייניה הפנימייים של ישראל,” נדב העצני חרחר שההתערבות הבינלאומית היא פגיעה ב”ריבונות” של ישראל – הלחץ עשה את שלו. מסמך של המנהל האזרחי, 30 שנה כמעט אחרי התרגיל של הקמת ה”אתר הארכיאולוגי,” אישר לראשונה שלמסמכים של תושבי סוסיא משנות ה-80 של המאה ה-19 יש תוקף. זה קורה, נציין, אחרי שהממשלה/המנהל האזרחי כבר הודיעו לבתי משפט כמה פעמים שלתושבי סוסיא אין זכות בקרקע שם.

כלומר, ממשלת ישראל הבינה שהיא עלתה על עץ, שאין הצער שווה בנזק המלך, והיא היתה צריכה סולם. מישהו במנהל האזרחי מיהר להושיט לה אותו: המסמכים הטורקיים של תושבי סוסיא.

אלמלא הלחץ הבינלאומי, יש להניח שכוחות הבטחון כבר היו מפנים את סוסיא עבור המתנחלים באותה ברוטליות שבה הם מפנים את אל עראקיב עבור מתנחלים דתיים. בתי המשפט הוכיחו את עצמם שוב כחותמת גומי של המפעל הציוני. רק דבר אחד בלם את מה שאפילו ממשלת ישראל נאלצה פתאום להודות שהוא עוול: לחץ בינלאומי.

ועל כן, מובן הפחד של חשודים בפשעי מלחמה כמו לפיד מפני שוברים שתיקה; מובן הזעם של פטריוטים יהודים שהתרגלו שהיפי נפש הארורים משתמשים בצינורות המקובלים ומפסידים באצילות: הבני זונות שינו את הכללים והם עברו לכלים שאשכרה עובדים.

וכך צריך. המאבק בכיבוש הוא לא משחק. יש אנשים שנפגעים בשטח כשמחאה או פעולה לא מצליחה. אז אם צריך לגרום לאלוף משנה במנהל האזרחי לשקשק מהרגע שהוא יצא מהארץ, זה מה שצריך לעשות. ואם צריך להעביר לבית הדין הבינלאומי את שמותיהם של חשודים בפשעי מלחמה, זה מה שצריך לעשות. ואם אפשר לפנות מאחז באמצעות לחץ אירופי – וכל מאחז הוא התנחלות, וכל התנחלות היא מוקד לפגיעה בזכויות אדם – ולא להסתבך שנים בבתי משפט ללא תועלת, אז מה שצריך לעשות.

הלחץ החיצוני הוא תמיד כלי במאבק. ג’ון קנדי הסכים לפגוש את מנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה”ב בתחילת שנות השישים, כי חשש מאד מהצורה שבה הגזענים הדרומיים נתפסים מחוץ לארה”ב, שהם מהווים נשק כבד במלחמת התעמולה של ברית המועצות. וכן, לפיד והאנשים שהוא מתחנף אליהם יקראו למי שעושה את זה בוגד.

שיהיה. זה לא כל כך שונה ממה שהם עושים עכשיו. נשרוד את זה.

ועוד דבר אחד: לפיד הוא לא היחיד שמבצע פניה חדה ימינה. חיליק בר, מזכ”ל מפלגת העבודה, הציג היום “תכנית מדינית” שמהווה בפועל נסיגה מפתרון שתי המדינות. התכנית של בר, שזכתה לגיבוי מצד ראש המחנ”צ בוז’י הרצוג, מדברת על סירוב לכל נסיגה בירושלים ועל השארת מתנחלים בגדה המערבית אחרי נסיגה ישראלית. לא היה פשוט יותר לחזור לתכנית אלון? הרי גם המטרה שלה היתה להעמיד פנים שישראל רוצה לשאת ולתת תוך שהיא מתעקשת על תכנית שברור לה שלא תוכל להתקבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא:

החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד.

ב-20 ביוני 1979, הוציא בג”צ צו ביניים בבג”צ דויקאת ואח’ נגד ממשלת ישראל, שלימים יהיה מוכר יותר כבג”צ אלון מורה; צו הביניים אסר על הפקעת קרקע משום שלא באמת היה בה צורך צבאי. כארבע חודשים לאחר צו הביניים, ב-22.10.1979, קיבל בג”צ פסיקה בתיק, שאסרה על הפקעת קרקע אלא לצורך צבאי. הצו של שאשא, מה-19.7.1979, יוצא בין צו הביניים ובין פסק הדין. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים.

למה אני מטריח אתכם באירועים שסטטיסטית, אירעו לפני שרובכם נולדתם ומתקופה שבה רוב האנשים היו משוכנעים שימותו בשואה גרעינית? כי השבוע העניק בג”צ גושפנקא לקנוניה העתיקה של שאשא. בג”צ פסק השבוע בעתירה שהוגשה על ידי ארגון יש דין, עליה כתבתי כאן. (כאן יש להביא את הגילוי הנאות הרגיל: אני כותב עבור יש דין ומקבל על כך תשלום. הפוסט הזה איננו מייצג את ארגון יש דין.) הוא קיבל את הדרישה הפרטית – הריסת המבנים שבנו המתנחלים שם – אבל דחה את הדרישה הכללית, שהיא ביטול צו התפיסה השקרי של שאשא.

צו תפיסה צבאי מיועד לצרכים בטחוניים מיידיים: אם יש צורך לתפוס עמדת הגנה, להקים מגדל שמירה, וכו’, כוח כובש יכול להוציא צו תפיסה. אבל רשמית, מדינת ישראל לא עשתה כל שימוש בשטח שגנב שאשא בכוח סמכותו במשך יותר מ-30 שנה. רק ב-2010, אחרי שבנימין נתניהו הבטיח לשחד את המתנחלים בשל פינוי ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה,” וראו הפוסט שעסק בה), החלה הבניה שם. וגם עליה אין מחלוקת שהיתה בלתי חוקית. איך יכולה להיות תפיסה צבאית שאיננה מיידית? פרקליטות המדינה, שתמיד מזדרזת להגן על כל דבר תועבה, הגיעה לבית המשפט עם הביטוי האומלל “צורך צבאי שקפא”: היא טענה שאמנם, הצבא לא עשה שום דבר עם השטח שתפס במשך 34 שנים, אבל אין משמעות הדבר שאין בתפיסת השטח “צורך צבאי.” לכל היותר הוא “קפא.”

אז בג”צ, כהרגלו, החליט להקטין ראש ולהעלים עין. הנשיא גרוניס הורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים – ובו זמנית כתב ש

”יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם.”

אתם הבנתם מה קרה פה? גרוניס לקח את הקנוניה של שאשא, את ההוראה האקטיבית שלו להמנע מפרסום הצו (עליה חזר, כזכור, פעמיים), והפך אותה ל”פגם.” לא עוול; פגם. מין משהו לא תקין כזה, באמת לא נעים, אבל אין מה לעשות. לא פשע מכוון, שמיועד לסמא את עיני בית המשפט, אלא פגם מנהלי. בכך מצטרך גרוניס, 35 שנים אחרי הצו של שאשא, אל הקנוניה שלו: הוא עוצם את עיניו מרצון.

עוד כותב גרוניס ש

“מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. “

אין שום מחלוקת על כך שהעותר ידע שגנבו את אדמותיו: הרי נאסר עליו להכנס אליהן. אבל הוא לא יכול היה להוכיח את זה. הוא לא יכול היה להציג את המסמכים שהובילו לתפיסת האדמות, ובהתאם לא יכול היה לערער על התפיסה, כי המסמכים היו סודיים.

ולגרוניס, כמסתבר, אין עם זה בעיה מיוחדת.

שימו לב מה עוד קורה פה: בגלל “השלכות הרוחב” שנובעות מביטול צו התפיסה, גרוניס לא מבטל אותו – אף שהוא יודע שמדובר בצו לא חוקי. הוא מאשר גזל של המדינה מחשש שמא המדינה תצטרך להחזיר את הגזל. כי הפסיקה של גרוניס, כלל אין משמעה שהאדמות שנגזלו מתושבי דורא אל קרע תחזורנה לבעליהן: כל מה שהיא קובעת הוא שאסור לבנות עליהן בניה פרטית, ושמותר לבצע בהן רק צורך צבאי. כלומר, האדמות ישארו בחזקתה של ההתנחלות בית אל – עד שיבוא הרכב בית משפט נוח יותר למתנחלים.

גרוניס נחשב לשופט שמרן, שזכות הקניין עומדת אצלו מעל הכל – אלא אם, כמסתבר, זה קניין של פלסטינים. אז, צו מזויף ולא חוקי גובר. הרי אם זכות הקניין היתה גוברת, גרוניס היה צריך להורות על ביטול צו התפיסה המזויף, ולהחזיר את השטח לבעליו החוקיים – ואם זה יוצר בעיות להתנחלות בית אל, אז שתפתור אותן על חשבונה.

אבל בית המשפט העליון בחר לשלוח, בפרשת דורא אל קרע, מסר אחר לגמרי לפקידי משטר הכיבוש: רמו, שקרו, גזלו, קשרו קנוניות, זייפו מסמכים. אם וכאשר נאלץ לדון בנושא, שנים רבות לאחר מעשה, נקבע שמדובר היה ב”פגם” ונסב ממנו מעדנות את מבטנו. לכם, כמובן, לא יקרה דבר.

זה לא שלטון חוק, זה ישראבלוף.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בצל המלחמה ברצועת עזה, ממשיכה ישראל לספח דה פאקטו את הגדה המערבית. במילים אחרות, ליצור מדינת אפרטהייד

ממשלת ישראל, בדמות מתאם הפעולות בשטחים (המתפ”ש), האלוף יואב “את לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת” מרדכי, הודיע היום (א’) על סיפוח של 4,000 דונמים בגבעות גוש עציון; כך דיווח אתר מאקו.

סיפוח? פורמלית, לא. פורמלית, מרדכי בסך הכל הודיע על “הכרזה” על 4,000 דונמים כעל “אדמות ציבור,” המכונות בטעות “אדמות מדינה.” בפועל, עם זאת, הכותרת של מאקו היתה מדויקת: כשצה”ל מכריז על קרקע כעל “אדמות ציבור,” היא כמעט אף פעם לא משרתת את הציבור שלכאורה עבורו היא מוחרמת, האוכלוסיה הכבושה והמוגדרת כאוכלוסיה מוגנת של הגדה המערבית; בפועל, רובן המוחלט של האדמות המוכרזות כ”אדמות ציבור” עוברות הישר לידיהן החמדניות של מתנחלים. בפועל, “הכרזה” על אדמה כאדמת ציבור משמעה גניבת האדמה מבעליה והעברתה לפולשים יהודים. ומשהפכה קרקע להתנחלות, כמעט ואין שום דרך להחזיר אותה לבעליה – אפילו במקרה הנדיר מכל נדיר, כאשר ישראל מפנה התנחלות, כמו במקרה של חומש, היא עושה הכל כדי שלא להשיב את האדמה הגזולה לבעליה. מנתוני בצלם עולה ש-94% מאדמות הציבור בשטח סי, נמצאות בשטחי שיפוט של התנחלויות והמועצות האזוריות שלהן.

ישראל כבר הודיעה שהיא מתכוונת לשמור על “גושי התנחלויות,” וגוש עציון הוא בהחלט אחד מהם, בכל הסכם עתידי; ברק התעקש על גוש עציון ב-2000, אולמרט כלל אותו בין השטחים שיסופחו לישראל בהסכמה ב”תכנית ההתכנסות” שלו ב-2006. נתניהו מעולם לא הציג מפה, כיוון שאם יציג כזו הוא יהיה מחוסל פוליטית. אז, כן: פורמלית, גניבת האדמה שביצע יואב מרדכי איננה סיפוח; בפועל, היא בדיוק זה. אגב, מאחר והעברת אוכלוסיה לשטח כבוש היא פשע מלחמה, רצוי שהאלוף מרדכי לא ייסע בקרוב לאירופה, או מקומות מתורבתים אחרים.

מרדכי אמר שההחלטה התקבלה “בהמשך להנחיית הדרג המדיני עם תום מבצע ‘שובו אחים’” – או, במילים אחרות, זו תגובה ציונית הולמת לרצח של שלושת הנערים. כלומר, ממשלת ישראל אימצה כאן רשמית את המדיניות של “תג מחיר,” פגיעה בפלסטינים בלתי מעורבים בתגובה למעשי הטרור/לחימה של פלסטינים אחרים. זו אותה המדינה, נזכיר, שכבר הרסה את בתיהם של שלושה חשודים בביצוע הרצח – כשבית המשפט העליון שלה מאפשר את המהלך הבלתי חוקי הזה אף שנגד שניים מן השלושה לא הוגש כתב אישום.

במקביל, עצרה המשטרה בסוף השבוע את זאהדה סוהייב, תושב חברון בן 32. זה כתב שורה של סטטוסים בפייסבוק שמדינת ישראל לא אהבה, ביניהם הגדרה של פלסטינים המשרתים בכוחותיה המזוינים של ישראל כבוגדים, ואיחול למח”ט גולני, רסאן עליאן, שיגיע לגיהנום. סוהייב כתב את הדברים כאשר נפוצה שמועת השווא על מותו של עליאן בקרבות בעזה.

עכשיו, הח”מ לא מאמין בקיומו של גיהנום, או בקיומו של אל – מלבד, כמובן, מפלצת הספגטי המעופפת בהתגלמותה כחתולו של תקרה – אבל מדי פעם הוא חושב לכמה שניות שאולי, בכל זאת, היה רצוי שיהיה כזה. למשל, במקרה של מח”ט גבעתי, עופר וינטר, שהרג 120 מתושבי רפיח כדי למנוע את חטיפת גופתו של אחד מחמושיו. העניין הוא שמהיותי אזרח ישראלי מהקבוצה האתנית הנכונה, אף אחד לא יעלה על דעתו לעצור אותי רק בגלל שאני חושב שחבל שנשמתו הלא-קיימת של עופר וינטר לא תסתובב על שיפוד בלתי קיים.

את סוהייב דווקא עצרו. זה לא היה חדש או מעניין במיוחד – מאז שכבשה אותה, ישראל תמיד דיכאה את חופש הביטוי בגדה המערבית – אלמלא שני דברים. קודם כל, סוהייב הוא תושב חברון. זוכרים את הקשקוש של מערכת ה-hasbara על כך שרוב הפלסטינים חיים תחת שלטון עצמי? אז תשכחו ממנו. כשישראל רוצה, היא עוצרת פלסטינים על מה שבא לה – את סוהייב, אומר עורך דינו נרי רמתי בשיחת טלפון, עצרו שוטרי מג”ב במחסום. בסופו של דבר, אם פלסטיני איננו בוחר לרדת למחתרת, הוא צריך לעבור באחד מהמחסומים הרבים שהציבה ישראל בגדה, ושם הוא נוחת תחת אחיזתה של המשטרה הישראלית.

הדבר השני המעניין הוא שלישראל כבר יש צו צבאי שפועל בגדה בתחום, צו 101 הידוע לשמצה – “צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת” – שאוסר על הסתה. נאמר בו (סעיף 7) ש”כל אדם אשר מנסה, בין בעל פה בין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או העושה כל מעשה או יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות או להקל ביצוע נסיון כאמור, ייאשם בעבירה על צו זה.” כלומר, אם מח”ט גולני ממש נפגע מהאיחול של סוהייב, הוא יכול היה להביא למעצרו על פי הצו הדרקוני הזה רק על עצם אחזת מחשב – “יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות נסיון כאמור.”

אבל לא, סוהייב לא נעצר על פי צו 101, למרות שהוא הופעל ללא רחם עשרות אלפי אם לא מאות אלפי פעמים במהלך שלטונה של ישראל לגדה. הוא נעצר על ידי משטרת ישראל, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, במקרה הראשון המתועד של חשד הסתה. עו”ד רמתי מסביר שסוהייב חשוד בביצוע “עבירת חוץ” – עבירה שמתבצעת מחוץ לישראל, ושעשויה להשפיע על אזרחים ישראלים. זה המקרה הראשון מסוגו שהוא מכיר, ובו הסעיף הנדיר הזה מופעל על עבירה כמו הסתה; בדרך כלל, הוא שמור לעבירות חמורות, כמו ריגול או עבירות בטחוניות אחרות.

אז, שוב, למה להשתמש בו כלפי סוהייב? זה איננו חייב לישראל כל חובת נאמנות; היא המדינה הכובשת שלו. אפשר היה באותה המידה לעצור כל פלסטיני אחר.

מתגנב החשד שמשטרת ישראל ווינשטיין הפכו את סוהייב לדוגמא, משום שעליאן הוא דרוזי, ומשום שחלקים בחברה הדרוזית קולטים במהירות שהעסקה של הדרוזים עם ישראל – אתם תתגייסו, תהרגו ותמותו למען המדינה היהודית, וזו בתמורה תקרא לכם ערבים ברגע שתשתחררו ותקפח אתכם בהתאם – לא רק היתה מקח טעות; היא גם איפשרה לישראל ליצור הפרד ומשול בין הדרוזים ובין הפלסטינים האחרים. על כן, לא נעצר סוהייב בצו צבאי; אף אחד לא היה שם לב. כאן יש מסר ברור לפלסטינים: אל תנסו לערער את הנאמנות הדרוזית לישראל. יש לנו מספיק צרות על הראש.

אלא שכאשר וינשטיין מורה על מעצרו של פלסטיני בשטח פלסטיני על ידי משטרה ישראלית בשל עבירה שאיננה עבירה בטחונית על החוק הישראלי, הוא מחיל בפועל את החוק הישראלי על חברון. לא לגמרי, לא רשמית, אבל בפועל. וזה תקדים, ותקדימים נוטים לחזור על עצמם.

אז ישראל מספחת אדמות, וטוענת לזכותה לשפוט פלסטינים על פי החוק הישראלי משום שהם העליבו קצין ישראלי. לזה קוראים סיפוח זוחל. לעובדה שאדם ממוצאו האתני של סוהייב עומד לדין על כך שהוא מאחל לקצין ישראלי שיפוד וירטואלי בעולם מדומיין בעוד שאדם ממוצאי-שלי איננו עומד על כך לדין, קוראים אפרטהייד. וכשווינשטיין מעמיד לדין את סוהייב על פי דיני מדינת ישראל בעוד שלא ביצע עבירה בישראל, הוא מייבא את האפרטהייד לתוך ישראל גופא.

ככה זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כל מה שרציתם לדעת על מה שקרה בחומש ולא שמעתם מכתבי הצבא וההתנחלויות

אם לשפוט על פי התקשורת הישראלית, הרי שאמש (ד’), במפתיע, הודיע צה”ל למתנחלים שבניגוד למנהגו בשנים האחרונות, הוא לא יאשר ולא יאבטח את העליה לשרידי ההתנחלות חומש במהלך חול המועד, זאת למרות שהמועצה המקומית שומרון – זו שהביאה לכם את “תג מחיר” – כבר פרסמה מודעות שבהן מובטח בדיוק סיוע צבאי כזה. מדוע נקט הצבא בצעד הזה? ובכן, אם תשאלו את התקשורת הממסדית הישראלית, זו שניזונה מדוברי הצבא, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה למדי: זו פעולת תגמול על פשיטת המתנחלים על מוצב צה”ל ביצהר. לא, לא, אומרים אחרים: זו פעולת תגמול על פעולות המתנחלים בחומש עצמה, והתמיכה שלה זכו פעולות אלה מגרשון מסיקה, המוח שמאחורי יוזמת “תג מחיר.”

או שלא. ארגון “יש דין” (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג. הפוסט הזה איננו נכתב מטעם “יש דין”) הבחין במודעה של המועצה המקומית שומרון, והתריע בפני הצבא שאבטחה של העליה לחומש היא עבירה על החוק. כשהצבא לא הגיב, שלחנו להם איום בפניה לבג”צ. אז הם התקפלו במהירות – ורצו לעשות ספין. ספין מטומטם, ואל זה נגיע מיד, אבל ספין.

ממה היה לצבא לפחד? לשם כך אנחנו זקוקים לכרונולוגיה קצרה של ההתנחלות חומש. השארו איתנו: זה יתן לכם מבט לא שגרתי על ההיסטוריה של ההתנחלויות.

* * *

השנה היא 1978. הממשל הצבאי מוציא צווי תפיסה, צו ת/78/4, כדי להחרים חלק מאדמותיו של הכפר הפלסטיני בורקה. מאחר והחרמת קרקע לצרכים שאינם צרכים צבאיים דוחקים אסורה באמנת ז’נבה הרביעית – במילים מנומסות פחות, היא פשע מלחמה – שיקר הצבא, כמקובל באותן שנים (הימים שלפני פסיקת בג”צ אלון מורה), וטען שהוא זקוק לקרקע המוחרמת לצרכים צבאיים.

כדי לשמור על העמדת הפנים הצבאית, הוקמה במקום היאחזות נח”ל, שנקראה בשם היצירתי “מעלה נח”ל”. שנתיים לאחר מכן, אחרי שכולם – חוץ מהפלסטינים – שכחו מהתירוץ הבטחוני, “מעלה נח”ל” הפכה לישוב אזרחי בשם חומש. והצורך הצבאי? זה שבשמו הופקעו האדמות? הוא התפוגג אל האוויר הריק שממנו בא.

ב-26 באוקטובר 2004, העבירה הכנסת את חוק ההתנתקות. הוא קבע שישראל נסוגה מחומש, ושהחל מביצוע תהליך ההתנתקות, כניסת ישראלים למקום אסורה. קבוצה של מתנחלים, לא מתושבי המקום, פלשה אליו אחרי שהתושבים אספו את הפיצויים שלהם ונסעו. הם ניהלו התנגדות בלתי אפקטיבית מול כוחות צה”ל והמשטרה.

ההתנתקות הפכה את הגישה להתנחלויות לשעבר ברצועת עזה לבלתי אפשרית לפטישיסטים של רגבי אדמה שחיים בגדה. במקומן, הם הפכו את חומש לסמל להתנגדות. הם הקימו במקום ישיבה בלתי חוקית, וצה”ל לא עשה יותר מדי כדי לפנות אותה. מדי שנה, בפסח, הפטישיסטים ארגנו צעדה גדולה למקום. היא אובטחה על ידי צה”ל. היא נערכה לעתים קרובות בנוכחות פוליטיקאים בכירים. לפני ארבע שנים, למשל, נכח במקום אחד בוגי “משה” יעלון. האבטחה הזו, למותר לציין, היתה בניגוד לא רק לפקודות הצבא עצמו, אלא גם בניגוד לחוק ההתנתקות, כלומר לחקיקה ראשית של הכנסת. בבחירה בין המתנחלים ובין שמירה על החוק בחר הצבא, כמו תמיד, במתנחלים.

בשנת 2011, היינו שש שנים אחרי ההתנתקות, פנו עורכי הדין של “יש דין” – מיכאל ספרד, שלומי זכריה, מוחמד שקיר, ואנו לוסקי – בשם הבעלים המקוריים של אדמת חומש, ודרשו שהמדינה תבטל את צו התפיסה ההוא מ-1978. הנימוק היה פשוט: התפיסה התבצעה לצרכים צבאיים. צורך צבאי הוא זמני. הצורך הזמני חלף מזמן. הדיונים התנהלו בקצב המקובל בבג”צ, כי בסך הכל אנחנו מדברים על אדמות של כמה פלסטינים, ושנתיים אחר כך, במאי 2013, הודיעה המדינה במפתיע שהיא מבטלת את צו ת/78/4. זו היתה הפעם הראשונה ב-30 שנים ויותר, שבה אולצה ממשלת ישראל לירוק את טרפה. היא העדיפה לוותר עליו מרצונה כביכול, מאשר שבג”צ ייאלץ אותה לוותר עליו.

אבל הסיפור לא נגמר שם. העובדה שממשלת ישראל נאלצה להחזיר לחקלאים הפלסטינים את אדמתם הגזולה בתואנות שווא, אין משמעה שמותר להם להכנס אליה. המדינה ויתרה על צו התפיסה, אבל הצו שסוגר את תחומי חומש – תחומי התנחלות הרפאים חומש, שלא עמדה על תילה כבר שמונה שנים – נותר בתוקפו גם אחרי החלטת המדינה במאי 2013. היה צורך בעוד חמישה חודשים מייגעים ובאיום נוסף בבג”צ, לפני שהמדינה נסוגה מהעמדה האבסורדית – משמעה היה שהקרקע חוזרת לבעליה אבל נאסר עליהם לגשת אליה – והסירה גם את צו הסגירה. בשלישי באוקטובר 2013, עלו עובדי “יש דין” עם חקלאי חומש אל האדמות האבודות, וצפינו כאשר הם גאלו אותן.

* * *

ההיסטוריה הקצרה הזו מבהירה את פשר ההודעות המשונות של צה”ל. מה שקרה פשוט למדי: צה”ל התרגל לתת את האישורים לעלייה לחומש אוטומטית מדי שנה (כזכור, בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו), והלמך שהיה אחראי למתן האישורים הללו לא ידע, או שכח, שבניגוד לשנה שעברה, השנה האדמה כבר הוחזרה לבעליה.

משהוחזרה האדמה לבעליה, לצה”ל אין שום סמכות ללוות אליה אף אחד. הוא לא מוסמך לאבטח פלישה של מתנחלים לאדמה פלסטינית פרטית יותר משהוא מוסמך לפלוש לגינה הפרטית שלכם. כש”יש דין” איים בבג”צ דחוף בנושא, התוצאה היתה ברורה לצבא מראש.

אבל הוא בחר שלא לומר את האמת. הוא בחר לצאת לספין. במקום לומר “האדמה פרטית, אתם לא יכולים לעלות עליה, המשחק נגמר,” הוא ניסה לצאת גבר-גבר ולומר שהוא דווקא היה מאשר למתנחלים לצאת לחינגה השנתית שלהם, אבל הם התנהגו לא יפה אז הוא מקרקע אותם בבית.

זו היתה החלטה אומללה מבחינת יחסי ציבור. צה”ל נתפס כעת כשווה ערך לאנשי “תג מחיר”: הוא ביצע פעולת תגמול כנגד מבצעי פעולות התגמול. הוא נתן להם קובלנה לגיטימית נגדו.

צריך לזכור: המריבה בין הצבא למתנחלים, כפי שמראה ההיסטוריה של חומש, היא בסך הכל מריבה בין שותפים לפשע. אין כאן אידיאולוגיה. הצבא דיבר אתמול גבוהה-גבוהה על חשיבות השמירה על החוק, אבל כפי שמעידה ההיסטוריה של חומש, הוא רימה את החוק בתהליך הקמתה והיה אדיש להפרת החוק בשנים שלאחר הסרתה. שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך. אלמלא החשש מתגובת נגד פראית של צה”ל, הפוגרומצ’יקים חובשי הכיפות היו חוטפים מכות רצח או מחוסלים בעת הפוגרום. הם גיבורים גדולים, כי מאחוריהם ניצבים חמושי המיליציה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה הם שווים בלי חיפוי צבאי, ראינו בקוסרא. (הצעת שיפור צנועה לצה”ל: נראה שתושבי קוסרא יודעים להתמודד עם המתנחלים. אולי תשכרו אותם ככוח שמירה על בסיסים מפניהם?)

הספין של צה”ל, בקצרה, הוציא אותו טיפש. כנראה שזה המצב העדיף מבחינת הצבא: אחרת, הוא היה צריך לצייר את עצמו כעבריין וכחלש, כמי שמצד אחד עובר על החוק ומצד שני מפחד לעבור עליו כשהשופטים מסתכלים.

לתפארת מדינת ישראל.

ועוד דבר אחד: ארגון “גישה” מחזיק בתפקיד כפוי טובה במיוחד: להסביר לישראלים מה דפוק במדיניות של ממשלתם כלפי רצועת עזה, זאת בזמן שרוב הישראלים היו מעדיפים, בלשון הזהב של יצחק “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” רבין, שעזה תטבע בים. הסרטון הקצר והמרטיט הזה מדגים את משמעות “מדיניות הבידול” היטב. מי שמעוניין בעוד פרטים בנושא, יוכל לקבל אותם כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים וסייעניהם בממשלה ובתקשורת לחוצים מאד לאחרונה. תופי הטם-טם של החרם הבינלאומי עליה רועמים, ויש סימנים מעידים שמגן השואה של ישראל – זה שאפשר לה להפנות אצבע מאשימה לעבר עמים אחרים באיום שאם הם ידברו על הכיבוש והסיפוח, ישראל תכנס להתקף זעם ילדותי ותדבר על השואה – נסדק ושוב איננו מתפקד כבעבר. ישראל מוצאת את עצמה במקום שבו היתה צריכה להיות כבר ב-1982: כמדינה שנשפטת על פי פעולותיה, לא על פי פעולות של מדינות אחרות כלפי אנשים שלא היו אזרחיה בשנות השלושים והארבעים. באיחור ניכר אחרי משטר האחות, האפרטהייד הדרום אפריקני, יש סימנים שישראל תצטרך להתחיל לשלם את מחיר פשעיה.

גרמניה הודיעה השבוע, במהלך שהלחיץ מאד את משרד החוץ, שהיא לא תעביר כסף לחברות הייטק ישראליות אם אלה תפעלנה גם בשטחים. היא גם לא מתכוונת לממן מחקר כלשהו של "אוניברסיטת" אריאל, ה"אוניברסיטה" היחידה בעולם שהוקמה בצו המפקד הצבאי. בשבוע שעבר, זומנו שגרירי ישראל במדינות האיחוד האירופי לשיחת נזיפה אחרי ההכרזה הישראלית השגרתית על המשך הבניה בשטחים. כשניסה משרד החוץ לארגן לשגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג-אנדרסן, את המקבילה הוורבאלית של הושבה על כסא נמוך, העז הערל להתחצף ולהבהיר למשרד החוץ שאם השיחות של קרי ייכשלו וישראל תמשיך לבנות בשטחים, היא תמצא את עצמה תחת חרם: זה יקרה, הוא אמר, לא בשל החלטה של ממשלות אירופה – אלה, יש לציין, מפגרות משמעותית אחרי דעת הקהל וחוששות מהצל הישן של האשמה ב"אנטישמיות" – אלא מלמטה, מהציבור הכללי באירופה, שנשבר לו.

ישראל כבר התחמקה, בקושי, מהתנגשות כזו עם אירופה לפני מספר חודשים, כשהסכימה – על אף הימין הקיצוני מהרגיל בממשלה – להכנע לדרישה האירופית שכסף מדעי אירופי שמוענק לישראל במסגרת הסכם הורייזון 2020 לא יחצה את גבולות הקו הירוק. זה היה מעט מאד ודי מאוחר. עכשיו מתחילים בממסד הישראלי לקלוט שזו היתה רק המנה הראשונה.

התוצאה, בשבוע האחרון, היא פאניקה כללית. "בכירים במשרד החוץ" – ניחוש: קוראים להם אביגדור ליברמן, תושב ההתנחלות המבודדת נוקדים – האשימו בחרם המתקרב על ישראל את… ציפי לבני. לטענתם, הקריאות לחרם הן חלקן של קבוצות מבודדות ולא חשובות, ובכך שלבני מזהירה מהסכנה, היא מחזקת אותן. וואלה. מסתבר שממשלת גרמניה ושגרירות האיחוד האירופי הן "קבוצות מבודדות ולא חשובות" ולא עדכנו אותן בנושא.

אחד הדוברים הוותיקים ביותר של ממסד המתנחלים, ישראל הראל, כתב מאמר שוצף שכותרתו היא "לא חרם ולא נעליים." הוא מאשים את קרי בכך שהידיעות על החרם המתקרב, בעגלא ובזמן קריב, הן תוצאה של מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. בדרך הראל משקר שקר מעניין: הוא טוען ש

"איש אינו מזכיר, שהמשבר הכלכלי הגדול ביותר בעשורים האחרונים החל ב–1993, ימים ספורים לאחר צלצול פעמוני השלום והדפסת הצילומים וכותרות ההונאה העצמית מרחבת הבית הלבן, בדבר "השלום בימינו". למרות כמה שנות צמיחה, הטרור שהפלסטינים פתחו בו גרם ליותר מאלף נרצחים, וגם לשיתוק המשק ולמשבר כלכלי ממושך."

ההדגשה שלי. שמתם לב לתרגיל הזה? הראל רוצה לומר לנו שההסכם עם הפלסטינים ב-1993 הוביל למשבר כלכלי. מאחר ויש עדיין די הרבה אנשים שחיו אז ועדיין זוכרים ששנות רבין-פרס היו שנות פריחה כלכלית כמעט חסרת תקדים, צריך לסייג את השקר: צריך לומר ש"למרות כמה שנות פריחה" – שנבלמות באיבן ב-1997, כשהעולם קולט שנתניהו לא מתכוון ליישם את ההסכמים וחברה אחרי חברה יוצאת מכאן – בסוף חטפנו משבר כלכלי.

רק שבין 1993 ל-2000 קרו כמה דברים. קרו שלוש השנים של נתניהו, שבהן מזמז כמיטב יכולתו – כפי שכבר הודה – את הסכמי אוסלו; קרתה הקריסה של השיחות של ברק וערפאת. הוכפל מספר המתנחלים בגדה והפלסטינים קלטו, בלשון הדימוי של אבו נימה, שישראל נושאת ונותנת איתם על פיצה בעודה בולסת לתאבון פרוסה אחרי פרוסה; הפלסטינים קלטו שמשטר ההיתרים שהחלה ישראל להפעיל אחרי 1993, שיצר בפועל בין הים לירדן חמישה מעמדות של פלסטינים – פלסטינים ישראלים, שנומינלית יש להם זכויות אזרח; פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, שמחזיקים בתושבות ישראלית; פלסטינים בשטחי A ו-B, שיש להם אוטונומיה מוגבלת מאד; פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, שחייהם אינם חיים ומתנחלים ואנשי ממשל ישראלים עושים כמיטב יכולתם לנשלם; ופלסטינים שחיים בעזה – ושההצעה של ברק לא הולכת לשנות את זה. השיחות התפוצצו ב-25 ביולי 2000; האינתיפאדה השניה התחילה בסוף ספטמבר, חודשיים אחר כך.

למה אני חוזר שוב לשם? כי מאמר אחר, של אורלי גולדקלנג – עורכת ב"מקור ראשון" – לוקח את השקר של הראל ויוצא איתו לריצת מרתון. "נסיון העבר מלמד שבכל פעם שיש מו"מ פורצת אינתיפאדה," מנסה גולדקלנג להונות את דעת הקהל כדי לחפות על המחנה שלה. אה, לא, זה שקר: לפני האינתיפאדה הראשונה לא היה שום משא ומתן, והאינתיפאדה השניה פרצה אחרי כשלון המשא ומתן.

למה צריכים המתנחלים לשקר? קודם כל, כי בטבעם הם שקרנים. אין התנחלות שלידתה איננה בכזב, הונאה או גזל. כשהם צריכים לעבוד על החוק, אז התנחלות היא "מאחז צבאי", "מאחז נח"ל", "אתר ארכיאולוגי" ושאר הונאות – אבל כשבאים לפנות אותן, הן הופכות מיד ל"הבית." ככה זה: האינסטינקט הראשון של המתנחלים הוא לשקר. הם והאמת לא מסתדרים, מימי מלון פארק והלאה.

ושנית, משום שהם יודעים שהציבור הישראלי מוכן לתמוך בהתנחלויות כל זמן שהוא לא צריך לשלם עליהן מחיר. או, אם לדייק, כל זמן שהוא לא מודע למחיר שהוא משלם עליהן. הם לא רוצים שנזכור, אז הם מנסים להעמיד פנים שההתנתקות לא זכתה לתמיכה ציבורית – למרות שבעקביות, 70% מהציבור תמכו בה. למה הציבור תמך בה? משום שהחמאס הצליח להעלות את מספר ההרוגים הישראלים ברצועה לבלתי נסבל. נקודות השבר הגיעו כשחמושים פלסטינים תקפו את מגורי החיילות בהתנחלות נצרים, ואחרי שחיילי צה"ל צולמו זוחלים בחולות של רפיח כשהם מחפשים את שרידי הגופות של חיילים שהנגמ"שים שלהם עלו על מטען – שני נגמ"שים שונים.

המתנחלים יצאו מהסרת גוש קטיף עם לקח חד משמעי: לא הצלחנו "להתנחל בלבבות." הציבור היה אדיש כלפיהם. כשהם התחילו לתקוף מטרות אזרחיות בישראל ואת צה"ל, חלק ניכר ממנו הפך עוין. הם יודעים שבאותה האדישות, יקבל הציבור הישראלי את הסרתן של התנחלויות בגדה – אם יצליח להתגבר על הרתיעה האוטומטית שלו מ"לצאת פראייר" מול הפלסטינים. כשהציבור הישראלי יצטרך לבחור בין זינוק ביוקר המחיה שלו יחד עם קריסה כלכלית ועליה באבטלה, יחד עם הפיכה למצורע בינלאומי וחיסול הטיסות לחופשה באירופה, ומן הצד השני בהסרת ההתנחלויות, די ברור במה הוא יתמוך.

וזה מה שמפחיד את השקרנים המקצועיים, שבנו לעצמם מדינת רווחה משלהם ממזרח לקו הירוק תוך שהם מצביעים עקבית בעד חיסול מדינת הרווחה בישראל גופא. אז הם צורחים כמיטב יכולתם שלא קורה שום דבר ושהכל בסדר. מה יקרה כשהציבור יתעורר? אז תהיה בעיה, אבל אולי אם לא נדבר על זה, זה לא יקרה.

אחרי הכל, אנחנו מדברים על אנשים שמאמינים ש"אין נסיגה בגאולה" ושיהוה עומד מאחוריהם כשהם גוזלים את אדמתו של דל, עושקים אלמנה, ומנשלים יתום. והם מריחים שהם שוב עומדים מול עוד איזו ימית, עוד הסרת גוש. השלב הראשון הוא הכחשה.

ואחריו בא הזעם. זה השלב שממנו אנחנו צריכים להזהר מאד.

ועוד דבר אחד: אתמול (ו') נפטרה שולמית אלוני. כתבתי כאן כמה דברים לזכרה. .

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)