בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)