החברים של ג'ורג'

הרשויות הישראליות גירשו עד כה מישראל לדרום סודאן כ-700 בין 700 ל-1,000 פליטים מהמדינה הטריה. הגירוש נובע בעיקרו מהלהט הגזעני של צאצא הפליטים האפריקאים, אלי ישי, להוציא מהארץ כמה שיותר לא יהודים. ארגוני זכויות האדם עתרו לבג"צ כנגד הגירוש; זה דחה את העתירה, כשהוא מעדיף לקבל את התיאורים של נציגי הממשלה על המצב בדרום סודאן ולא את תיאוריהם של ארגוני זכויות האדם.

במקביל, הפעילו הרשויות הישראליות מגע מיוחד של רשעות: כפי שחשפה הפעילה יעלי כהן, ואחר כך דיווחה גם התקשורת הישראלית, רשות ההגירה סירבה להטיס לדרום סודאן כמות גדולה (11 עד 14 טון) של ציוד של הפליטים המגורשים כי "זה עולה כסף." בין הציוד גם תרופות וכילות נגד יתושים, שהגיעו לידי הפליטים מידי ארגוני זכויות האדם.

התוצאה הישירה של האישור של בג"צ והרשעות של ישי היא שחמישה מן הפליטים שגורשו, ביניהם פעוט בן שבעה חודשים בשם ניאן דה בול, מתו. הם ממתו ממחלות, אבל התרופות, כאמור, נשארו בישראל. אלה לא כל החולים: אלה רק האנשים שאלי ישי ובג"צ שלחו אל מותם עד כה. מספר החולים גבוה משמעותית יותר, כי ישראל בחרה לגרש אותם בשיא עונת המלריה. וכסף לתרופות אין להם.

המוות הזה, שהיה נמנע לחלוטין אם בג"צ היה חורג ממנהגו לקבל את עמדת הממשלה כאילו היא נטולת אינטרס, כנראה לא יהיה האחרון. זו משמעות הגירוש שמבצעת ישראל: סבל ומוות לאנשים שלא חטאו בדבר פרט לכך שלא היו יהודים. המוות הזה, באמצעות ברירה טבעית, גם לא יטריד את רוב היהודים הישראלים. לא מדובר ביהודים, אחרי הכל.

מאלי ישי והאחים היהודים אף אחד לא מצפה לדבר. הם שונאי המין האנושי, אם לא אויביו האקטיביים. מבג"צ נהוג היה לצפות שימנע מעשי עוול כאלה. אבל עיניו עצומות: הוא מעדיף לא לראות. הוא מעדיף לא לדעת איך באמת פועלות הרשויות. הוא מעדיף עשרות בשנים לא לדעת איך נראה הכיבוש באמת. בית משפט נאור, אילו היה מאשר גירוש, היה מקפיד לסנדל את הרשויות כך שתרגיל כמו "לא בא לנו להטיס את הרכוש שגנבנו ממכם, מה תעשו לנו" היה גורר ענישה כבדה.

ואולי אנחנו מצפים ליותר מדי מבית המשפט העליון ביושבו כבג"צ. אולי הציפיה הזו היא פרי שטיפת מוח של אליטה משפטית שמאז ה"המהפכה החוקתית" של 1992 סיפרה לנו בדותות על כך שבית המשפט הישראלי מגן על החלש מפני עוצמת השלטון. להם האגדות הללו הועילו; למערכת המשפט הישראלית יצא שם טוב מאד בחו"ל, כנראה משום שגם שם לא בודקים את העובדות יותר מדי. אולי אי אפשר לצפות שבית משפט יעמיד חומה ליברלית מול אוכלוסיה שבחלקה הגדול איננה רוצה בערכים ליברליים ואף סולדת מהם.

(יוסי גורביץ)

ישראל התנצלה רשמית בסוף השבוע על כך שמחבלים יהודים תקפו בבקבוקי תבערה, סמוך להתנחלות הידועה לשמצה בת עין, רכב פלסטיני בבקבוקי תבערה ופצעו שישה מנוסעיו. ראש הממשלה נתניהו מיהר להתקשר לנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, ולהבטיח לו כי ישראל תעמיד את האחראים לדין. אם אבו מאזן קנה את זה, יש לי מגרש ביפו, מהצד של הים, למכור לו. אחרי הכל, כוחות הבטחון עוד לא הצליחו להעמיד לדין את האחראים להתקפה המאורגנת על חטמ"ר אפרים (זוכרים?), אז לדרוש מהם למצוא מתנחלים שתקפו פלסטינים באמת יהיה מוגזם.

הפיגוע אירע בערב יום חמישי; כמה שעות לאחר מכן תקף אספסוף של בריונים יהודים גאים שלושה פלסטינים בירושלים וניסה לבצע בהם לינץ'. במיטב המסורת של הקו קלוקס קלאן, התקיפה התבצעה ביחס של עשרה לאחד. עוברי אורח תיארו את הקריאות של היהודים הגאים: "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" וכמובן אחד הגרפיטי הפופולריים בישראל, "מוות לערבים." על פי הדיווחים, התוקפים גם ניסו להפריע לכוחות ההצלה שטיפלו בפצועים.

השר משה יעלון ראוי לשבח על הגינוי התקיף של שני הפשעים הללו; הוא יוצא בכך נגד הקהל שלו, המתנחלים וחובשי הכיפות. אבל אסור לשכוח שהפיגועים עצמם הם סימפטום, ושאם נאמץ את הביטוי הבטחוני "תשתיות הטרור", הרי שהללו הן תשתיות שממומנות על ידי הממשלה.

בהתקפות על מגורי סטודנטים פלסטינים בצפת לפני כשנתיים, שנערכו בהשראת רבה של העיר שמואל אליהו, נשמעו קריאות "יהודי הוא נשמה." אלה גם קריאות מקובלות בקרב הקבוצה הגזענית בית"ר ירושלים (שאכן, יש לה גם עיסוק צדדי בתחום הספורט.) ל"זבל הלבן" היהודי אין דבר פרט ליהדותו, היא כל מה שיש לו והיא שמעמידה אותו אוטומטית מעל אחרים, טובים ממנו. היהודי הגאה הוא כמובן אורתודוקסי, במובן המינימלי שהוא מקבל את תפיסת היהודים האורתודוקסים כעליונים על כל אדם אחר. התפיסה של "יהודי הוא נשמה" בעוד שכל האחרים נטולים נשמה היא תפיסה אורתודוקסית מובהקת, שהושפעה מאד מן הקבלה אבל מקורותיה קדומים יותר ("אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" התלמודי, כמו גם ספר הכוזרי ומדרג "דומם-צומח-חי-מדבר-יהודי" שלו.)

הפוגרומצ'יקים מיהרו להפיץ את הבדיה שהם יצאו להתקפה משום שאחד הפלסטינים העז ל"נסות להתחיל" עם יהודיה. את הטענה הזו, החשש לחילול הדם של בת הגזע העליון, אנחנו מכירים היטב מכל חברה גזענית – מהדרום האמריקאי ועד לגרמניה הנאצית. היו כמה וכמה התקפות כאלה: לפחות במקרה אחד, זה של פנחס אבורמד, זה נגמר ברצח. התקפות כאלה הפכו לדבר שבשגרה בירושלים. פוגרום מאורגן – ככל הנראה בסיוע שקט של פעילי ימין שגורשו מהגדה – בוצע בערב יום השואה 2008 בפסגת זאב. זה עשה קצת רעש, ושקע.

התוקפים, אם ייתפסו, יוכלו לומר שהם בסך הכל עושים מה שהמשטר רוצה שהם יעשו. חברת הכנסת ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית) זימנה לכנסת, לדיון על "התבוללות", את בנצי גופשטיין, כהניסט שמנהיג את ארגון להב"ה שמסמן עסקים שמעסיקים פלסטינים כדי שאלה יוחרמו. גופשטיין, שאמר על אבורמד שהוא "היה צריך לקבל צל"ש", לא היה שם לבד: לצידו ישב צבי צמרת, יד ימינו של שר החינוך סער. במהלך הישיבה אמר צמרת שגם משרד החינוך יעשה את שלו כדי למנוע "התבוללות", ויפעל "כדי להגביר את הזהות היהודית" באמצעות שיעורי מחנך ו"חינוך לחיי משפחה." בקיצור, משרד החינוך של סער קיבל את הנחות היסוד של גופשטיין ולהב"ה: "התבוללות" – כלומר, קשר אישי בין יהודים ולא יהודים – הוא משהו שמשרד החינוך צריך להתמודד איתו. מדובר, נזכיר, במשרד חינוך שאוסר על לימוד הצהרת זכויות האדם האוניברסלית משום החשש שהתלמידים ילמדו שיש להם זכות להמיר את דתם.

שניה, לא גמרנו. באחד הרגעים הגרועים ביותר בהיסטוריה של הכנסת, טען דני דנון שהבדואים בישראל אחראים לאלף (!) מקרי חטיפה של נערות יהודיות מדי שנה. המשטרה, מצד שני, ציינה שהיא לא מכירה אפילו מקרה אחד כזה. דנון התעקש על דבריו.

לארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") יש היסטוריה של תמיכה במעשי לינץ'. לא קורה לו שום דבר. רגע, לא: הוא מקבל תמיכה מהממשלה באמצעות עמותה, "חמלה" שמה. גם ארגוני גזענות ("התנגדות להתבוללות") אחרים, כמו "יד לאחים", מקבלים סיוע ממסדי – משרד הפנים של אלי ישי מסתייע בו בעקביות ועיריית אשקלון מוסרת לו מבנה. ואם משליכי הבקת"ב מיום חמישי ייתפסו במקרה, מיד תזנק לעזרתם עמותת "חננו", שזוכה לפטור ממס מממשלת ישראל. למעשה, גם הפוגרומצ'יקים מירושלים יזכו ככל הנראה לסיוע – "חננו" סייעה לארבעה אחים יהודים שהסתבכו קלות כאשר דקרו למוות את הפלסטיני חוסאם רווידי. המקרה ההוא נגמר בדקירה ומוות, אבל הפרקליטות תבעה רק על הריגה והשופט שלח את הדוקר רק לשמונה שנות מאסר.

"חננו" קשורה, באמצעות הדובר שלה אלחנן גרונר, גם ל"קול היהודי", אתר הסתה שמיהר לחגוג על הפוגרום בירושלים, שמופעל על ידי תלמידי ישיבת יצהר – אותה הישיבה שהשב"כ רצה לסגור מרוב שהיא מדרגת הסתה, אבל משרד החינוך ממשיך לממן. לאחרונה, סגר היועץ המשפטי לממשלה את חקירת ההסתה נגד שניים מהרבנים בישיבה, שכתבו את "תורת המלך", מדריך להריגת לא יהודים. שמואל אליהו, ראש הנחש, לא הועמד לדין בשל ההתבטאויות הגזעניות שלו – ככל הנראה מתוך אותו ההגיון שמנע את העמדת כותבי "תורת המלך" לדין. אבל הוא ממשיך להיות מועסק על ידי המדינה.

אם לסכם, אליהו, "חננו" ו"להב"ה", כמו גם ישיבת יצהר, ממומנים על ידי מדינת ישראל. מצד שני, היא סירבה להעניק לפטור ממס ל"רבנים למען זכויות אדם", בתואנה שמדובר בארגון "פוליטי." במקביל, חברי כנסת כמו דני דנון וציפי חוטובלי מזהירים אותנו – בסיוע שקט של משרד החינוך – שהפלסטינים רוצים את הבנות שלנו, ומשרד החינוך מוודא שהתלמידים לא יקראו את הצהרת זכויות האדם הבינלאומית. אם וכאשר יעצרו את הפוגרומצ'יקים, ראוי שהשוטר שיעצור אותם יאמר את המשפט המפורסם מקזבלנקה, שהוא המום, המום ממה שהם עשו. הם, מצידם, יוכלו לטעון במידה ניכרת של צדק שהם בסך הכל עשו את מה שלימדו אותם בבית הספר ובפרלמנט שלהם שצריך לעשות. ממשלת נתניהו מהווה את תשתיות הטרור של האחים היהודים.

ועוד דבר אחד: אופיר אקוניס, הדובר לשעבר של נתניהו שהצליח להתברג בשל כך לכנסת, יצא אפס – יותר מהרגלו, הכוונה – כאשר העליל על "רופאים לזכויות אדם" ש"יש לו מה לומר לממשלת ישראל בעניין איראן. על הטבח בסוריה הם לא אמרו מילה." כשגולש הראה לו שהם אמרו גם אמרו, אקוניס מיהר לחסום אותו מהעמוד שלו. כשגל"צ עימת את האפס השקרן עם העובדות, מה שהיה לו לומר הוא "ארגון שפועל למען הפלסטינים ונגד חיילי וקציני צה"ל אינו ראוי לתגובה." וואלה. נראה שהגיע הזמן להוסיף תמונה של אקוניס לספר הציטוטים, כאיור לאמרה ש"הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המועצה הדתית של אור עקיבא נתקלה בבעיה: מקומות הקבורה בעיירה אוזלים, אבל התושבים – עקשנים שכמותם – מסרבים להפסיק למות. המהלך המתבקש היה לארגן מקומות קבורה חדשים, אבל עד שזה יקרה, נוקטים באור עקיבא בצעד חדשני: הם מסרבים לקבור לא יהודים.

אם לדייק, טכנית האנשים שהם מסרבים לקבור נקראים "חסרי לאום." אבל, כפי שמסבירים בחברא קדישא המקומית, מדובר באנשים שאינם יהודים: "על פי ההלכות, קבורת חסרי לאום בבתי עלמין יהודיים זה קצת בעיה." בלשון נקיה, אומרים לנו בנרג שכ-3,000 מתושבי אור עקיבא הם "חסרי לאום", או אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה.

יש כמה לקחים שאפשר ללמוד מהסיפור הקטן והיומיומי הזה, שאיננו חדש במיוחד: כבר בשנות השמונים סירבה הרבנות לקבור את מי שיהדותם לא היתה ברורה. קודם כל, שברור שהרבנים שהחליטו לא לקבור לא יהודים בבית הקברות אינם מתחשבים יתר על המידה ב"דרכי שלום." "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום" היא אולי ההלכה הידועה ביותר של "הלכות דרכי שלום." יש הטוענים ש"דרכי שלום" הן לא רק מצווה מן הדחק שמטרתה למנוע פוגרום אלא "יסוד הלכתי"; מעניין, על כן, לראות באיזו מהירות הן ננטשות ברגע שהרבנות המקומית סבורה שהיא חזקה מספיק. זה לא המקרה הראשון: הרבנות בחיפה רוצה להוציא מקבריהם, ברשעות בלתי ברורה, חיילים בריטים בני דת משה שנקברו לצד אחיהם לנשק בני דת ישוע.

שנית, עד כמה כרוכות בישראל המדינה והממסד הדתי. ישראל איננה מסכימה אלא בדיעבד שאנשים יתחתנו שלא אצל כהני הדת שבה הם רשומים; אי אפשר להתגרש בה אלא דרכם; היא כופה את הכשרות האורתודוקסית על כל מוסדות הציבור (כפיה הגיונית במידה, אבל כפיה); ומי שירצה לקבל את השירות הבסיסי של קבורה, יזדקק גם הוא ברוב המקרים לשירותים של כהני דת. שירות קבורה חילוני, עלי שלכת, שהתפרסם בשל שירותי שריפת הגוויות שלו, זכה להתנכלות הן מצד הממסד – הביטוח הלאומי סירב להעניק לבוחרים בשירותי החברה את ההשתתפות במימון קבורה שהוא מעניק כשכדרך שגרה – והן על ידי קנאי הדת, שהציתו את מתקן השריפה שלה. בית משפט קבע ש"שריפת גופה היא טיפול בגופה, ואין משמעה קבורה כאמור בחוק." בישראל, אם תחליטו לעשות בגופה שלכם מה שאתם רוצים ולא מה שהרבנים רוצים, הממסד הדתי והחילוני ישלבו ידיים נגדכם.

שלישית, על הבלבול הקבוע בין דת ולאום. הרבנים מסרבים לקבור אנשים שדתם איננה נושאת חן בעיניהם. אין לכך שום קשר ללאום שלהם. רק המדינה היהודית היתה יכולה להמציא את הקטגוריה של "חסרי לאום" כשמה שהיא רוצה לומר בעצם הוא שהאנשים אינם מספיק יהודים מבחינת ההלכה, שהיא חוק דתי מובהק. אם יש הוכחה טובה יותר לטעות הציונית – שגורסת שהיהודים הם עם ולא דת – קשה לחשוב עליה. בסופו של דבר, הפקירה הציונות את הגדרת השייכות ב"עם" שלה בידיהם של הרבנים, שאף אחד לא יכול היה להיות מופתע מפסיקתם.

רביעית, שהחוצפה הזו מופנית כלפי ציבור חלש, של יוצאי חבר העמים, שעדיין לא תפס לעצמו מספיק מרכזי כוח כדי שיוכל להשיב מלחמה. מדובר בציבור שהנציגים שלו – או, אם לדייק, אלה שמתיימרים לייצג אותו – מכרו אותו פעם אחר פעם לרבנים. ומקרה "ברית הזוגיות" של אביגדור ליברמן, שהיתה אמורה לפתור את הבעיה אבל בפועל יצרה רק עוד עדה דתית, הפעם עדה נלעגת במיוחד של "חסרי דת" – שגם החברות בה כפופה להסכמתם של הרבנים. ליברמן נוהג לטעון שחברי הכנסת הערבים מעדיפים להתעסק בזכויות הפלסטינים מאשר להגן על הציבור שבחר בהם; כמו תמיד אצל ליברמן כשהוא מדבר על חוסר נאמנות, זו נראה באופן חשוד כמו השלכה. ספק אם יש מי שבגד בבוחריו כמו ליברמן.

והלקח החשוב מכל: ישראל היא הרבה יותר תיאוקרטיה מדמוקרטיה. יש בה מדרג ברור של תושבים, כאשר במקום הראשון נמצאים גברים יהודים אורתודוקסים ומתחתם כל השאר. פעולת המועצה הדתית של אור עקיבא – שנזכיר שהיא ממומנת בכספי ציבור – תואמת את הכלל הזה: מי שלא יהודי, זב"שו. הוא בכלל לא צריך להיות כאן. הוא נסבל, בקושי, עד שהוא צורך משאב יקר.

אילו ישראל אכן היתה מדינה דמוקרטית, הרעיון שאפשר להגביל זכות בסיסית כמו קבורה על פי שמו של החבר הדמיוני השגור על פיך היה מגוחך ונלעג. אבל היא תיאוקרטיה, והתושבים שלה מקבלים חינוך תיאוקרטי, ועל כן המקסימום שהם מסוגלים לו הוא להתרעם על שחיתות כהני הדת ועל עוולותיהם – כביכול היה אי פעם ממסד דתי (או ממסד בכלל) נקי. הם כבר לא מסוגלים לחשוב שמגיעות להם לא פריבילגיות (בשל מוצאם הנעלה) אלא זכויות (מתוקף היותם אזרחים שווים).

כך נראית המדינה היהודית – וכך היא נראית כשהיא עדיין מקפידה על שאריות של מראית עין הומניסטית. לכשינשרו הללו, והיא תהיה יהודית כדבעי, היא תהיה לזעווה בקרב העמים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(פוסט מאוחר לתשעה באב)

יהודים אורתודוקסים ברחבי העולם ציינו אתמול (א') את תשעה באב, היום שבו על פי המסורת חרב המנגל הקדוש הגדול ביותר במזרח התיכון. כמה גדול? מספיק גדול שכותבי התלמוד טענו שאירע נס, ואשה מעולם לא הפילה מריח בשר הקודש. ונשים, כידוע, לא יכלו להתקרב יותר מדי לבית המקדש עצמו. המדינה היהודית – שגרירנו בארה"ב שטען שלישראל אין דת מדינה מתבקש לשים לב – כפתה על אזרחיה שורה של מנהגי אבלות שהיו זרים לרובם. דווח אפילו על סגירתם של מרכולים. רצית אוכל בתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון? תצטרך להתאמץ.

חובשי כיפות שמנסים לשווק את תשעה באב, אולי היום עם יחסי הציבור הגרועים ביותר בלוח השנה היהודי – הוא דורש ממך צום ביולי-אוגוסט והוא מציין אירועים שאין לך סיבה טובה לזכור – נוהגים לטעון שהוא לא מציין את חורבן הבית בפני עצמו, אלא את חורבן העצמאות המדינית ואת הטבח שביצעו הרומאים. כהרגלם, הם מייפים את האמת. הנטבחים על ידי רומא לא מוזכרים בתפילות אלא ברמז, ואשר לחורבן המדיני – נו. עצמאותה של יהודה באה לקיצה כאשר כבש פומפיוס את ירושלים ב-63 לפני הספירה. מאז היא הפכה לממלכת חסות של רומא. משנת ארבע לספירה, היא מנוהלת ישירות על ידי נציבים רומאיים, עם הפסקה קצרה של מלך-חסות, אגריפס הראשון. עם פרוץ המרד, בשנת 66, עצמאות מדינית – לא שהמורדים חשבו במונחים האלה – היתה זכרון רחוק, מעומעם ובמידה רבה שנוא. רוב נתיניו של הורדוס תיעבו אותו, ורוב זמנה של הממלכה החשמונאית הוצא על מלחמות אזרחים, כאשר העם הפרושי דוחה בזעם את המלך הצדוקי. הרמוניה קצרת מועד בין האליטות הגיעה בימיה של שלומציון, אבל בעלה אלכסנדר ינאי – שהוריש לנו את המשפט בן האלמוות "אל תתייראי לא מן הצדוקים ולא מן הפרושים אלא מן הצבועים" – עשה במורדים הפרושים מעשה ולאד טֵפֵּש, וסעד למרגלות הצלבים עליהם היו תלויים. את מה שחשב העם על האוליגרכיה של הכהנים הגדולים בסוף ימי המקדש אפשר להבין מהפזמון התקופתי:

אוי לי מבית בייתוס/אוי לי מאלתן!

אוי לי מבית חנן/אוי לי מלחישתן!

אוי לי מבית קתרוס/ אוי לי מקולמוסן!

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי/אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברין, וחתניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטין את העם במקלות.

תשעה באב הוא קינה על חורבן הנדל"ן האלוהי, ושאיפה להחזרתו. ידוע הסיפור על ברל כצנלסון, מהחשובים שבאנשי מפא"י (איך כתב דורון רוזנבלום? "בני הדור ההוא ודאי היו כגמדים, שכן המפא"יניקים נחשבו בעיניהם לענקים") שנזף באנשי תנועת נוער כלשהי שעשו את הדבר הטבעי וארגנו יום פעילות כלשהו בתשעה באב.

כצנלסון טעה. תשעה באב הוא מטען חבלה מתחת לכל נסיון להקים מדינה יהודית נורמלית, כלומר מתחת לכל המפעל הציוני עצמו. ראשיתה של הבעיה בסטיה שקיבלה היהדות – או, ליתר דיוק, הפרוטו-יהדות – עם חורבן הבית הראשון. ניטשה, ב"אנטיכריסט" שלו, כתב יפה שכל דת אחרת, עם כיבושה על ידי עם אחר, היתה נכחדת. האויב היה נושא את פסלי האלים הכבושים חזרה הביתה, והאלים – מתוקף הוכחת הכדורגל ההפוכה, של "אין אלוהים" – ננטשו על ידי הנתינים המובסים. אחרי הכל, הם לא הצליחו לעשות את הג'וב הבסיסי שלהם, שהוא הגנה על מאמיניהם. לאל האחר היה יותר גדול. (דוגמא לזה אפשר לראות עוד בימינו בסיציליה, כאשר המאמינים מפצירים בקדוש ומעלים לו מנחות כדי שיציל אותם מצרה כלשהי – ואם הוא נכשל, הם משליכים אותו לים לכמה זמן, כדי שיהרהר שוב במעשיו הרעים.)

זה לא מה שקרה עם כהני יהוה. קאסטה פעילה וחובבת כתב, שכבר זייפה את כתבי הקודש של עצמה כששתלה את ספר דברים בבית המקדש בימי יאשיהו ושכנעה אותו שהוא תמיד היה שם ואף אחד לא שם אליו לב (ראו מלכים 22:8 והלאה – "ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הסופר: ספר התורה מצאתי בבית יהוה"), היא הבינה שזמנה מתקצר במהירות. העם הירושלמי שגלה קיבל את עקרון הוכחת הכדורגל: הגולים למצרים אומרים לירמיהו (44:15 והלאה) "הדבר אשר דיברת אלינו בשם יהוה, איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים – ונשבע לחם, והיינו טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו."

למעשה, כפי שאפשר לראות מהתגובה הזועמת של הגולים, מצבה של כת יהוה בסביבות שנת 586 לפנה"ס גרוע מזה של כת אליל מן המניין: היא זה עתה השלימה השתלטות עוינת על המדינה והוציאה את הכתות האחרות אל מחוץ לחוק. וטראח, היא לא הספיקה לעשות את זה וכבר הגיע צבא זר ושם קץ לשליטתה הקצרה. לגולים היתה סיבה טובה להאשים את יהוה וכהניו בכך שהם הביאו עליהם את האסון.

זו נקודת משבר שרוב הכתות לא היו שורדות. כאן, ציין ניטשה, הגיעה גאונותם של היהוויסטים: לאחר שהם חשבו על זה קצת, הם טענו שחורבן ירושלים לא היה הוכחה לקוצר ידיו של יהוה. להיפך – הוא העיד על חוזק ידו. האל החריב את העיר של מאמיניו משום שעשו את הרע בעיניו.

זו היתה תפיסה מהפכנית. היא שינתה את כל כובד האחריות: אם פעם העסקה היתה קורבן תמורת חסד אלוהי, עכשיו העסקה היתה אחרת לגמרי. היא דרשה מהמאמין לא רק הוצאה כספית, אלא גם לעשות את הטוב בעיני אלוהיו. כלומר, היא העבירה את משקל ההוכחה מהישות העל טבעית אל המאמין. אם קורה לו משהו רע, זו איננה אשמת החבר הבלתי נראה: זו אשמת המאמין עצמו. מצד אחד, המהפכה הזו – שקשה להגזים בחשיבותה להתפתחות הדת במערב – מעודדת את האדם להסתכל פנימה ולחפש את חטאיו, קיימים או מדומיינים; מצד שני, היא מעניקה לממסד הדתי כוח עצום, כוח שלא היה בידיו קודם לכן.

למה אני שולף עכשיו את הזיוף הגדול ביותר בהיסטוריה – זה של ספר התורה האבוד – ואת המהלך של כמה כהנים נואשים במסופוטמיה? כי משמעותו היא שהיהדות לא יכולה לקבל אחריות על מעשיה.

בית המקדש השני נחרב לא בגלל שנאת חינם, אלא בגלל השנאה שהיהודים הצליחו להעמיד על עצמם. המהלך השגוי ביותר בהתקוממות מול הרומאים היה הטבח של חיילים רומאיים שנכנעו בירושלים וכבר יצאו ממנה, אחרי שמסרו את כל כלי נשקם; אחרי זה, גורלה של ירושלים נחרץ. העניין הוא שבשל המיתולוגיזציה שיצרו כותבי התלמוד לכל התקופה, העובדה הקריטית הזו נדחקה ונעלמה. המרד הגדול לווה בשורה של פוגרומים בערים היווניות של פלסטינה. היחסים בין יהודים ויוונים היו תקינים לחלוטין עד המרד החשמונאי, במאה השניה לפני הספירה. יהודים השתתפו במועצות הערים; יהודי אנטיוכיה דרשו – וקיבלו – הקצאה של שמן סיכה טהור כדי להשתמש בו במרחצאות. ההגיון היה פשוט: כל אזרח קיבל הקצאה של שמן על חשבון הציבור, והם לא יכלו להשתמש בשמן רגיל.

בעקבות ההצלחה של מרד החשמונאים, נקטו המתקוממים בשורה של צעדים שהרחיקו מעליהם לצמיתות את שאר תושבי האזור: הם גיירו בכוח את האדומים (אלפי שנים לפני האינקוויזיציה של ספרד – ודעת כותבי התלמוד היתה כה לא נוחה מהמהלך, שהם תיארו את הורדוס, צאצא האדומים, כעונש על המעשה הזה) ואת היטורים; הם החריבו כל מקדש זר בכל מקום שהם תפסו. והם היו קרובים מאד לדומיננטיות באזור: אלכסנדר ינאי וקודמיו קרעו נתחים מסוריה, שקרסה עקב התמוטטות בית סלבקוס, והגעת הכוחות הרומאיים לאזור – שמעבר להפסקת הכאוס, בלמה את התפשטות בית חשמונאי – התקבלה באנחת רווחה מצד היוונים. מלומד גרמני מהמאה ה-19 כינה את החשמונאים "ברונים שודדים."

אם בוחנים את ההיסטוריה מצורת המבט הזו, ואם מתעלמים מהעובדה שלא היתה גלות, האמירה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מדויקת למדי. אבל המשמעות שנתנו לה כותבי התלמוד היתה אחרת: הם חזרו לתפיסה של כהני יהוה שהאחריות היתה על המאמינים, לא על האל – שיום אחד ישוב ויכנס את בניו ויבנה את ביתו. ספק אם אפשר היה אחרת לעמוד אחרת בתפיסה הנוראה של אל שמייבב "אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגלתי את בני בין העכו"ם." החולשה של יהוה נבעה מחולשת מאמיניו; כבול בגזירה דמוית המוירה היוונית, העובדה שלא הלכו בדרכו כבלה את ידיו, ומאז יושב המשיח, מחופש לקבצן, בשערי רומא, ומחכה לשעתו.

ליהדות אין תפיסה מדינית. לא היתה מחשבה מדינית יהודית. המבנה המדיני שמכירה ההלכה – מלך עם מועצה – הוא מבנה הלניסטי שאול. "סנהדרין" היא מילה יוונית. המדינה היהודית נדחתה עד ימות המשיח, והמחשבה ההלכתית קפאה בהתאם – כפי שקפא העיסוק בדיני קורבנות. כשהחלו הציונים להחיות את הגוויה המוקפאת בסוף המאה ה-19, הם העירו איתה גם את החידק המשיחי. עצם הדיבור על הקמת מדינה יהודית גרר מיד גם דיבורים על משיח – ועל הקמת בית המקדש. ההכרעה על הכיוון של התנועה הציונית התקבלה בפולמוס אוגנדה: ברגע שהוחלט שהרעיון של הקמת מדינה יהודית, ולו כ"מקלט לילה", מחוץ ל"ארץ ישראל" הוא מינות, החלטה שדחקה מן הזרם הציוני המרכזי תנועות שחשבו על הקמת מולדת יהודית במקום אחר.

ומשהתקלפו, לאורך השנים, הרציונליזציות האחרות של הציונות, נשאר המקדש והכמיהה אליו. רוב האוכלוסיה עדיין איננה רוצה בכך, אבל יש קאדר מהפכני שכבר פועל להקמתו.

רוב היהודים הישראלים, אם יישאלו בנושא, יאמרו שמדובר בקיצונים שמגזימים מאד; חלק ניכר מהם אף יאמרו שמדובר במשוגעים מסוכנים, משום שפיצוץ מסגדי הר הבית הוא הזמנת ×’'יהאד עולמי. אבל אלה אינן הסתייגויות עקרוניות; אלה הסתייגויות פרקטיות. זו איננה דחיה נחרצת של מסדר כהנים ששב ותופס את מקומו ואת השיבה לפולחן נוסח המאה הראשונה לספירה. אם תהיה הזדמנות להקמת מקדש, רוב היהודים הישראלים – מסורתיים ודתיים – יהססו לפעול נגד הרעיון. אחרי הכל, בשביל ×–×” באנו לפה, לא? גרשום שלום, במכתב לפרנץ רוזנצווייג, ×–×™×”×” את הסכנה כבר בשנת 1926: "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זו איננה האמת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו." המקדש קורא. הדמון הישן שוב רוצה עוד דם. והכוחות שעומדים מולו חלשים – רעיונית, על כל פנים. שיעור הישראלים שמגדירים את עצמם כאתאיסטים הוא אפסי.

הפרדוקס הזה קיים גם אצל אוכל הנבלות הגדול, הרמב"ם. הוא מסביר, במורה נבוכים, שבית המקדש החומרי מאד היה מיועד לקרב את היהודים אל אלוהים – ושבתי כנסת, תפילה ומדרש הן צורה הרבה יותר מעודנת של מגע עם האל, הרבה יותר מוצלחת. מהבחינה הזו, חורבן בית המקדש היה יתרון ולא חסרון; הוא הסיר מחסומים להתקרבות רבה יותר אל האל. אבל הרמב"ם כותב ללא פקפוק שעם הגעת המשיח, יוחזר גם בית המקדש ויחזרו הקורבנות. וההתקרבות לאל, מה יהיה עליה? מול המאורע המיסטי של בניית בית המקדש מחדש, הרציונליסט שברמב"ם נסוג לצללים.

הרעיון להקים בית מקדש במאה ה-21 הוא רעיון עוועים. ועדיין, כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית מכוון לפעולה כזו. שוב נקים מזבח; שוב נתיז דמים – דם בהמה ודם אדם; ושוב, כשיבוא החורבן, כהני יהוה יאמרו לנו שזה באשמתנו ושהיינו צריכים להשתדל יותר, להתכוון יותר, להחמיר יותר.

אין ספק שיהיה משבר אמוני קשה עם בוא הגלות השלישית; אבל כהני יהוה כבר צלחו שניים כאלה, וסירבו בעקשנות לסיים את תפקידם ההיסטורי. אין סיבה להניח שהם יפסיקו דווקא עכשיו.

ועוד דבר אחד: בראיון רדיו בגל"צ אתמול (א'), אמר שר האוצר שטייניץ ש"אני מצפה שכמו שהיא עושה בענייני בטחון, התקשורת תגלה אחריות בסיקור הכלכלה." ההדגשה שלי. ספק אם יש כתב אישום מרשיע יותר נגד הכתבים הצבאיים והבטחוניים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולאחל לו מקום טוב באחת מסירות ההצלה האחרונות.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הגדיר השבוע את ההחלטה להקים 851 יחידות דיור חדשות בגדה כפעולת "תג מחיר": "אני אומר לאלה שחושבים שהם ישתמשו במערכת המשפט כדי להזיק להתיישבות, אלה שחושבים כך טועים, כי בפועל ההיפך הגמור קורה. במקום הקטנת בית אל – הרחבתה. במקום פגיעה בהתיישבות – חיזוקה." במילים ברורות יותר, נתניהו הודיע שאם פלסטינים רוצים לשמור על זכויותיהם החוקיות, ישראל תאיץ את מדיניות הנישול שלה. לתשומת לבם של אלו שעדיין חושבים שמנתניהו הגולם עוד עשוי לבקוע יום אחד פרפר בדמות דה גול, שהוא יהיה מסוגל יום אחד לקדם הסדר כלשהו עם הפלסטינים – בהנחה האופטימית שבמצבו המתקדם של הכיבוש, שחגג השבוע 45, הסדר שמבוסס על חלוקה אפשרי בכלל. נתניהו, כתב הוואניטי פייר השבוע, השקיע במהלך כהונתו הרבה יותר מאמצים להשתלטות על התקשורת הישראלית מאשר להגיע להסדר עם הפלסטינים.

אבל הנישול לא מתרחש רק בגדה הכבושה. אדם יקר הפנה את תשומת לבי לאמצעים שמפעיל המשטר הציוני נגד האוכלוסיה הלא-יהודית בנגב. על תכנית הפינוי לבדואים, כמובן ללא כל פיצויים, כבר כתבתי. יש עוד דרכים, עדינות יותר, להתנכלות ללא יהודים.

המסמך הזה של עדאלה מתייחס (בעמוד הראשון, סעיפים 3-5) לנסיונות העקשניים לפנות בדואים מכפר "לא מוכר" ולהקים במקום ישוב יהודי חדש. למרות שמעמדם המשפטי של הבדואים בישובים שהממשלה הציונית מסרבת להכיר בהם טוב משמעותית מזה של המתנחלים, הממשלה אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא נוהגת בהם כפי שהיא נוהגת במתנחלים.

אבל, כאמור, לא זה הנושא. שימו לב לסעיפים 15 (עמ' 2), 18 (שם) ו-19 (שם), כמו גם לסעיף 4 בעמ' 5. הראשון שבסעיפים (15) הוא ערעור על החלטת הביטוח הלאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה מאדם נטול תעסוקה, שיש לו רכב. השני (18) הוא בקשה לצו בזיון בית המשפט כנגד המדינה, לאחר שזו הפרה את התחייבותה לבנות בית ספר תיכון ראשון לכפרים הבלתי מוכרים. השלישי (19) הוא בקשה לביטול תיקון לחוק הביטוח הלאומי, שמורה על שלילת 60% מקצבת הילדים של הורים שאינם מחסנים את ילדיהם. הרביעי (4) הוא החלטה של משרד הבריאות, בתגובה לעתירה של עדאלה, שהוא יפתח אחת משלוש מרפאות טיפות חלב שסגר ב-2009, שהעניקו שירות לאוכלוסיית הכפרים הבלתי מוכרים.

הבה נמתח את הקו בין הנקודות. סעיפים 3 ו-4 פשוטים יחסית: הממשלה מנסה לשלול מהורים שאינם מחסנים את ילדיהם קצבת ילדים. הסעיף נשמע הגיוני – יש עניין לציבור בכך שכל הילדים יחוסנו, כדי למנוע התפרצות מגפות – עד שאתה מחבר אותו עם 4: הממשלה סגרה שלוש מרפאות שמטפלות בילדי הבדואים, ובלחץ עתירה לבג"צ הבטיחה לפתוח אחת מהן שוב. כלומר, ביד אחת הממשלה דורשת מהבדואים – שוב, כנדרש – לחסן את ילדיהם; ביד השניה, היא מקשה עליהם לעשות זאת וסוגרת שני שליש מהמרפאות שלהם.

מה שמשאיר אותם עם מרפאה אחת, שגם היא פתוחה בשעות קצובות בלבד. התחבורה הציבורית בישראל היא בזיון – ככה זה כשהאידיאולוגיה השלטת אומרת שאסור לתת לממשלה להעניק שירותים לאזרחים, כי הממשלה הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו – וזה נכון על אחת כמה וכמה בדרום, המוזנח שבחלקי הארץ.

אז אם אתה הורה בדואי שפוטר ממשרתו ולא מצליח למצוא אחרת, נניח כי המדינה מפלה נגדך והאוכלוסיה שבה אתה יושב היא יהודית ועל כן גזענית, ויש לך רכב שהצלחת להשיג בשל עבודה קודמת, ואתה רוצה להשתמש ברכב הזה כדי לחפש עבודה חדשה וכדי לקחת את הילד שלך למרפאה הבודדת שהממשלה היהודית מוכנה לפתוח עבורך – אז, במקרה כזה, המדינה תשלול ממך את קצבת הבטחת ההכנסה.

התקנה המרושעת הזו – גורלך קשה? נחמיר אותו – מתחברת עם הסעיף השני: אי עמידת המדינה בהתחייבותה לבנות בית ספר תיכון לילדי הכפרים הלא מוכרים. אם אין בית ספר קרוב, ואין תחבורה ציבורית ראויה – ואין; אלה כפרים לא מוכרים – אז לילד בדואי שהגיע לגיל תיכון יש שתי אפשרויות: או שההורים שלו יסיעו אותו לבית ספר רחוק, או שהוא ינשור מהלימודים. אם הוא ינשור, המדינה תוכל לספוק את כפיה ולומר "תראו את הברברים האלה, הם לא לומדים," ולהתלונן אחר כך על הפשיעה. ואם אחד ההורים שלו ינסה להסיע אותו אל בית הספר, אבל יאבד את מקום עבודתו, הוא יצטרך לבחור בין לימודיו של הילד ובין קצבת הבטחת ההכנסה שלו.

ישראל היא מדינה עוינת ללא יהודים החיים בה. ככה עושים את זה: ככה משכנעים את המיעוט שטוב לא יהיה לו פה, שמוטב שיילך. לא במקרה נאלצת הממשלה לרסן את המטומטמים שבאנשי הימין – מירי רגב, דני דנון – שעומדים לחשוף בפני כל העולם את ערוות גזענותה של המדינה היהודית. השוטים הללו לא מבינים שלא כך עושים את זה: לא כותבים "הכניסה ליהודים בלבד," זה יגרום ליהודי ארה"ב חלחלה ויגרום אפילו לשגרירנו בארה"ב לזוע באי נוחות. כותבים "הכניסה אסורה למי שאיננו יושב בישראל מכוח שבות." המשמעות ממילא זהה, והאוכפים בשטח יודעים מה מצופה מהם. לא עורכים ישיבה בכנסת על "סכנת חטיפות מצד בדואים" שלא קיימת; מבהירים שהטיפול בהתיישבות הבדואית עובר למועצה לבטחון לאומי. אתם אויבים, ונתייחס אליכם כאויבים. לא כדאי שתלכו?

וכשיבוא הפיצוץ – ולמה שלא יבוא, כשהממשלה שלך מתייחסת אליך כאל אזרח סוג ב', ודורשת ממך חובות, אבל לא מוכנה לבנות מרפאות לתינוקיך ובתי ספר לילדיך? – הממשלה תוכל לומר, בשביעות רצון, "אמרנו לכם."

ועוד דבר אחד: טענה נפוצה בקרב הגזענים היהודים, שטוענים שפליטים הם "מהגרי עבודה", נוגעת לכך שרבים מהם משלמים סכומי כסף כדי להיות מוברחים לישראל. על פי אותו ההגיון, יהודים גרמנים ואחרים ששילמו כסף כדי להמלט מהשלטון הנאצי – ורוב מי שהצליח לברוח פעל כך או בדרך דומה – היו גם הם "מהגרי עבודה." אפשר לטעון שמצבם של הפליטים הללו טוב מזה של אלו שהותירו מאחור; זה תמיד נכון. זה לא הופך אותם לפחות פליטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"ילדים ישראלים", ארגון שמסייע לילדי הפליטים וזרים בישראל, ביקש אתמול (ד') מכל מי שיכול לבוא לסייע לו ללוות ילדים מגני הילדים שלהם בדרום תל אביב לביתם. הבקשה נבעה מכך שמיכאל בן ארי וחבר מרעיו ערכו אמש עוד הפגנת שנאה בדרום. הצטרפתי.

הבהירו לנו מלכתחילה שהמשימה שלנו פשוטה מאד: להביא את הילדים הביתה. זה הכל. לא למשוך תשומת לב, לא להכנס לוויכוחים, בטח שלא להפגין. להחזיר ילד הביתה. זה הכל. זו היתה תחושה מוזרה. פתאום יש לך אחריות על ילד, לא רק על עצמך. אתה הולך ברחובות לא מוכרים ופתאום אתה מוצא עצמך שוב בסמטאות של עזה, בסוף שנות השמונים. המוח עובר למצב טקטי. מאיפה הם יכולים להגיע? מה אתה עושה אם אתה נתקל ביהודי גאה אחד? שניים? שלושה? מה אם ההתעלמות מקריאות הגנאי רק תגרום להם לחשוב שאתה פגיע, שיש כאן הזדמנות תקיפה? באיזה שלב אתה אומר לילד לברוח ונשאר שם כדי לעכב אותם?

לא קרה כלום, אבל היה הרבה פחד באוויר. ליד אחד הגנים, הצביעה הגננת עלינו – היינו לא מעט – ואמרה לילדים "אל תדאגו, תראו כמה אנשים באו לעזור לנו." אחרי זה, כבר העדפתי שיירו עלי גז.

כשסיימנו את המטלה הזו, הלכנו לגינת לווינסקי, מזהירים בדרך את הפליטים שאנחנו פוגשים מכך שיש מצב שפוגרום נע בכיוונם. מאוחר יותר שמעתי מקומי מעיר בשביעות רצון "איפה הסודאנים? לא ראיתי סודאני אחד מאז שהגיעה ההפגנה!" התלבטות: האם ההתרעות האלה לא עשו את העבודה של הכהניסטים? הרחיקו את הפליטים מהמרחב הציבורי? מצד שני, האם זה לא עדיף על פצועים?

המשטרה מנעה מההפגנה להגיע לאזור לווינסקי. בדצמבר שעבר דווקא נערכה שם הפגנה דומה מאד, שוב בהנהגת בן ארי, והמשטרה טיפלה בה היטב: היא יצרה חיץ בין הגזענים ובין הפליטים וסיימה במהירות את הקטטות המועטות שפרצו. עכשיו, שבעה חודשים מאוחר יותר, זה כבר מסוכן מדי, מי יודע איך זה ייגמר.

בחיפוש אחרי ההפגנה, תעיתי עם גלינה ברחובות שכונות שפירא. המשטרה בלמה נסיונות להתקרב לאזור, מה שלא הפריע לנו להתקל בגזענים משוטטים. אחד מהם, באופן חדשני, איחל לא רק לגלינה שתיאנס, אלא גם לי; אחר כך הוא איחל אותו הדבר לפעילה בינלאומית מודאגת למראה. בדרך חזרה, נתקלנו באם ובתה, שכנראה זיהו אותנו כשמאלנים בשל המראה שלנו או המצלמה. שתיהן איחלו לגלינה אונס, והאם צווחה בכיווננו ש"אלוהים יעניש אתכם." לא, ענתה לה הבת: קודם כל יעניש אותם העם, אחר כך אלוהים. אין מה לומר, מופת של חינוך יהודי טוב. בתחנה המרכזית שלושה בטלנים התחילו לצווח "שמאלנים" בכיווננו.

אז אולי טוב שהחזרנו את הילדים מוקדם הביתה.

[]

תושבי דרום תל אביב, מתודלקי הסתה, הם במידה רבה סימפטום לבעיה, לא הבעיה עצמה. הבעיה היא הלגיטימציה של השנאה הגזענית, שמגיעה ישירות מהשלטון. אחרי הפוגרום של יום רביעי האחרון, ראש הממשלה גמגם משהו רפה על כך שזה לא בסדר. הבוקר פורסם קדימון לראיון עם שר הפנים שלו, אלי ישי, שאמר שידוע לו על מקרים רבים של נשים שנאנסו על ידי פליטים, ושנמנעו מלהתלונן על כך מחשש שיחשבו שיש להן איידס.

עכשיו, אלי ישי צריך להחליט אם הוא שקרן נלוז, שמפיץ שנאה כדי לקדם את עצמו, או שהוא מועל בתפקידו כשהוא, מצד אחד, לא מדווח למשטרה על פשעים רבים שהוא "יודע עליהם", ומצד שני מסכן את בריאות האוכלוסיה בכך שהוא לא מדווח לשירותי הבריאות על נשאיות איידס פוטנציאליות. אל תדאגו: ישי הוא שקרן.

השקר שלו הוא שיא חדש במערכת הסתה שהעבירה להילוך גבוה בשבועות האחרונים. מירי רגב, שבתחרות בין הטמטום, העילגות והשנאה שלה תצטרך לשפוט מצלמת מהירות, קראה לפליטים "סרטן," ואחר כך ניסתה להעמיד פנים שזה לא מה שהיא אמרה. בנסיון הפאתטי ביותר שלה עד כה, היא אמרה שהיא "לא השוותה את הפליטים לבני אדם." דוברת צה"ל לשעבר – זה מסביר המון גם עליה וגם עליהם, לא? – ניסתה מאז להעלים את הסרטון שהעלתה, ללא הצלחה.

רגב, כמובן, לא בודדה במערכה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שנמצאת בשורות האחרונות של קדימה, מפלגה שהסקרים האחרונים מעניקים לה שלושה מנדטים, קראה לכלוא את חברי ארגוני זכויות האדם במחנות. אנחנו מדברים על הפטריוטית הגדולה שהשתמטה משירות צבאי וביצעה תפקידי מזכירות בשירות לאומי, ועל הוגת הדעות החריפה, שהגיעה למסקנה שהתפרצות של הר געש איסלנדי היא נקמה של יהוה על השואה. טוב לה בכנסת, היא רוצה להמשיך. על דני דנון, שניהל השבוע עוד קרקס הסתה בכנסת, מיותר להרחיב את הדיבור.

רגב ודנון הם חברים במפלגת השלטון. ישי הוא ראש מפלגה ומחזיק באחד התפקידים הבכירים בישראל. שמאלוב-ברקוביץ' היא חברת קואליציה. כשהם אמרו את מה שהם אמרו, דברים שהיו מחסלים את הקריירה של כל פוליטיקאי במערב או בארה"ב, הם ידעו שהם לא יספגו שום נזק כתוצאה מכך. הם ידעו שראש הממשלה או ראשי המפלגה שלהם לא יתקפו אותם – משום שהדעות האלה פופולריות מאד בציבור היהודי. ולא רק בדרום תל אביב, שמחזיקה מנדט וחצי בקושי. נתניהו, מותר לחשוד, סותם את הפה מכמה סיבות: קודם כל, כי הוא מעולם לא נקט עמדה שמצריכה אומץ ציבורי והתייצבות מול הציבור שלו, שנית משום שהוא נשען תמיד על ארגוני שנאה (חב"ד, המערך של המתנחלים) כדי להבחר, ושלישית משום שקמפיין שנאה כזה מסיח את העובדה לא רק מהגזירות הכלכליות שהוא עומד להנחית עלינו, אלא גם מכך שכפי שהדברים נראים כעת אובמה תמרן אותו הצידה והוא יתקשה מאד לצאת למלחמה באיראן. אז אם האיום האיראני נראה פחות מפחיד, תמיד יהיו לנו סודאנים.

הסתה גלויה לשנאת זרים היא, לדעת שורה של פוליטיקאים בעלי מעמד, המפתח לקידום מעמדם. קשה להאמין שרגב, דנון וישי (שמאלוב-ברקוביץ' הגיעה לכנסת בטעות) לא יודעים שדיבורים כאלה רק מקדמים אותם. קשה גם שלא להאמין שהשנאה הזו לא פורחת על רקע הפיכתה של ישראל ליהודית יותר.

ככל שאדם מגדיר את עצמו, בישראל, כיהודי יותר, כך הוא שונא אדם יותר. ויש מתאם בין חוסר השכלה ועוני ובין יהדות-יתר. ובסופו של דבר, הבעיה נובעת מעצם הפרויקט הציוני, כפי שהוא נתפס היום: מדינה ליהודים בלבד, עם התחייבות מן השפה ולחוץ לדמוקרטיה. ההתעקשות של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית – מהלך שהם מסרבים לו, בצדק, משום שהוא יהפוך 20% מתושבי ישראל לכאלה שהאזרחות שלהם מוענקת להם בחסד ולא בזכות – אומרת לאספסוף היהודי כל מה שהוא צריך לשמוע: שלמי שאיננו יהודי אין מקום בישראל.

לפני כשלושים ומשהו שנה מחתה ישראל בתוקף על החלטת האו"ם שהציונות היא גזענות; היא היתה גזענית כבר אז. הצורה החדשה של הציונות, הרבה יותר יהודית משהיתה פעם, גזענית הרבה יותר, והיא חסרת סובלנות לא רק כלפי זרים, אלא גם כלפי מי שמסרב להכפיף את עצמו למפלצת היהודית-ציונית החדשה. חברת כנסת כבר קראה לכלוא את מתנגדי המשטר במחנות ריכוז, והאדמה לא ×–×¢×”, ציפור לא צייצה, וראש הממשלה לא ×’×¢×”. הקונסנסוס, מפחיד גם כך, ×–×– עוד קצת – לא ימינה, ×›×™ לא הוגן להאשים את השמרנות בצורת החשיבה הזו; שמרנים היו מתעבים את עצם הרעיון של בן אספסוף חסר תוחלת שמנפץ ובוזז את חנותו של פליט אפריקאי שבנה את עצמו בשתי ידיו – אלא למטה, אל תפיסה פולקיסטית, אנטי-מערבית ואנטי-דמוקרטית.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש, יהודה וינשטיין, החליט להעמיד לדין את אורי בלאו. כאן המקום להזכיר שהמדינה שינתה את ההסכם שלה עם בלאו תוך כדי תנועה, ודרשה ממנו לא רק את המידע שקיבל מענת קם, אלא את כל המידע שקיבל בעשור האחרון. אין כתב שהיה מסכים לעשות דבר כזה. אם בלאו אכן יורשע, והסטטיסטיקה נגדו, אפשר יהיה לומר "אל מלא רחמים" על הסיקור העצמאי של צה"ל. אין כתב צבאי, אלא אם הוא מעלה כתבות ששלח לו דו"צ לפרסום "בשם הכתב", שלא השתמש במידע מסווג שהגיע אליו שלא בצינורות המקובלים. מי שהחליט להעמיד לדין את בלאו, החליט שאת המידע שלנו על צה"ל נקבל בלעדית מדובר צה"ל. המקרה של בלאו הוא תקדים: כל מי שיקבל מעתה מידע על צה"ל, יסתכן בכך שיואשם בהחזקת מידע סודי ללא אישור, והסיכון יגבר ביחס ישיר לפגיעה של הכתבה במערכת הבטחון. לעיתונות עצמה, כמובן, יש חלק בכך. כפי שכתב אתמול יפה נועם שיזף, "העיתונאים שהרשו שיקראו לענת קם 'חיילת מרגלת' בצהובונים שלהם, שלא יזדעזעו היום שמעמידים אותנו לדים בתור מפעילי סוכנים."

הערה מנהלתית: מאז פרסום הפוסט הקודם, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפרקליטות, בהנחייתו של היועמ"ש יהודה "מזל שאני נשוי" וינשטיין, הודיעה אמש (ב') שהיא סוגרת את תיק החקירה נגד הרבנים יצחק שפירא, יוסף אליצור, דב ליאור ויצחק גינזבורג. שני הראשונים, שמשמשים כרבנים בישיבת יצהר, כתבו, לפני כשנתיים, את ספר ההסתה לרצח "תורת המלך", חקירה הלכתית בשאלת הלכות גויים – כלומר, מתי מותר ליהודי להרוג לא יהודי. ליאור וגינזבורג כתבו את ה"הסכמות" לספר. ראוי לציין שכל הארבעה הם עובדי מדינה ושהישיבה מקבלת מימון ממשלתי.

התמה של הספר היתה פשוטה למדי: פחות או יותר הכל הולך. בפסקה ידועה לשמצה, הם כתבו ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים." יש שם הרבה יותר, בין השאר קביעה שאם יהודי הורג לא יהודי שלא שומר על מצוות בני נוח, מתוך כוונה להעניש אותו על כך, הרי שההריגה מותרת. באופן נוח מאד, רוב אוכלוסיית בני האדם – נוצרים, פגאנים, אתאיסטים – מוגדרת כמי שלא שומרת על מצוות בני נוח, ואפשר להרוג אותה על אי ציות לצו של החבר הדמיוני בשמיים שהיא בכלל לא מודעת אליו.

מטבע הדברים, אפילו במצבה הרקוב של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, הטקסט הזה גרר הרמת גבות. החלה חקירה שהתנהלה בעצלתיים, משום שהרבנים התנגדו להתייצבות לחקירה ולמשטרה אף פעם לא היה את האומץ להתמודד איתם. היו מספר כינוסים גדולים של רבנים, שהביעו תמיכה בנחקרים; חלק מהמשתתפים טענו שהם לא תומכים בספר – חלקם אמרו במפורש שהם מתנגדים לו – אבל שהם לא יכולים לעמוד מן הצד כשרב נחקר על דברי תורה. מן הראוי לציין ששום רב אורתודוקסי בעל מעמד לא טרח לכתוב ספר שמפריך את "תורת המלך", אם כי נסיון רציני כזה נעשה על ידי סטודנט (לא מוצא את הקישור, מצטער).

כעת גוועה החקירה בקול ענות חלושה. החלק המדאיג ביותר בהחלטה של וינשטיין הוא הנימוקים שלו. הוא ציין שאף ש"תורת המלך" מכיל גילויים חריפים של גזענות, אין לו על מה להסתמך בבואו לבית המשפט, משום שהרבנים הקפידו לעטוף את ההסתה שלהם לגזענות במונחים דתיים. היועמ"ש כתב שהחוק מתיר ענישה של אדם ש, ובכן, הטיף לגזענות, אבל החוק החריג במיוחד "ביאור הלכתי" מענישה.

היועמ"ש וינשטיין צודק ללא ספק. חוק העונשין הישראלי – סעיף 144×’.(ב) – ברור למדי: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה […] ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להביא לגזענות." ומאחר ושפירא ואליצור יגעו וטרחו וכתבו 230 עמודים של הסתה לרצח ×’×–×¢× ×™, עמוסים בהערות שוליים מלומדות, החוק לא יכול לגעת בהם.

החלטת הפרקליטות משמעה שהחוק הישראלי נגד דיבור שנאה מת. הגזענות היהודית היא דתית מטבעה. וזה איננו מקרה: הכנסת, שזועזעה באמצע שנות השמונים מבחירתו של כהנא, שהשתמש בה כבמה להסתה גזענית פרועה – אם כי הוא היה יכול ללמוד הרבה מה"ה דנון, רגב, שמאלוב-ברקוביץ' ושאר הבהמות – החליטה לחוקק חוק נגד גזענות.

דא עקא, המחוקקים מצאו את עצמם בבעיה קשה: הוצאת הגזענות אל מחוץ לחוק, מבלי להעניק פטור לגזענות דתית, תוציא את היהדות האורתודוקסית אל מחוץ לחוק. ליבתה של הדת הזו היא גזענות ושנאת המין האנושי, והיא מתבטאת בליטורגיקה ובפולחן שלה. גבר יהודי אורתודוקסי מודה מדי בוקר ליהוה על כך שלא נוצר גוי; על כך שלא נעשה אשה (נשים משבחות אותו על כך ש"עשן כרצונו"); ועל כך שלא נולד עבד. התפילה היומית, שמונה עשרה, שנאמרת שלוש פעמים ביום, מכילה קללה נגד הנוצרים ונגד המינים היהודים (היא מכונה, מפחד הצנזורה, "ברכת המלשינים"), ותפילות אחרות מייחלות רק רע ללא יהודים. ההבדלה, הברכה שמגיעה בין השבת ושבוע החול, כוללת את המשפט "המבדיל בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים." ההלכה היהודית מכילה שורה של פסיקות שבזהירות נקרא להן בעייתיות: עובדיה יוסף הזכיר לנו אחת מהן לאחרונה, כשהזכיר שמעיקר הדין אסור לרופאים יהודים לטפל בחולים לא יהודים בשבת, ושעליהם לעשות זאת רק כדי שלא יפטרו אותם. חוק גזענות עם שיניים היה גורר את יוסף לחקירת משטרה.

כך שלכנסת לא היתה ברירה אלא להעניק לדת (קרי: היהדות האורתודוקסית) פטור. ובכך, חבריה גרמו נזק סופני לחוק – עד כדי כך שאפילו כהנא, שכלפיו היה החוק אמור להיות מופנה, הצביע בעדו.

ואף שזה היה החוק במשך כ-25 שנה, הפרקליטות נמנעה כמיטב יכולתה מלבחון אותו. יש, לדעתי, רק רב אחד שהועמד לדין בעטיו: עידו אלבה. הלז כתב ספר בעקבות טבח גולדשטיין (הוא היה ממעריציו), שנקרא "בירור הלכות הריגת גוי." יש להניח שאלבה היה זהיר פחות משפירא ואליצור. גם הזמנים היו אחרים, והיועמ"ש היה אחר. מותר להניח שאילו וינשטיין הזהיר היה היועמ"ש, אלבה כלל לא היה מועמד לדין.

אז אם אתה רוצה להשפריץ גזענות בישראל, שים כיפה על הראש, הקפד לצטט את הרמב"ם, ויהיה בסדר. זה אמנם תמיד היה החוק, אבל עכשיו הפרקליטות מודה בפומבי בפרצה הזו.

ובכל זאת, תהיה: מה היה קורה לאמאם שהיה מתפלפל בהלכות ג'יהאד? האם גם הוא היה נהנה מהגנתו של וינשטיין? שאלה קשה.

ועוד דבר אחד: מתנגד משטר סורי שאיבד את עינו ניסה להגיע לישראל לטיפול. אף אחד לא התנגד לכך, פרט לאלי ישי. הלז טען שיש סכנה שהוא ינסה להשאר בארץ, ודרש ערבות של 200,000 ₪. זהבה גלאון כתבה היטב על כך: "מעשה כל כך קר לב יכול להגיע רק משר פנים שמשרת את קבלני העובדים הזרים כל כך הרבה שנים, עד שהוא לא יכול לחשוב על פתרון שלא עושה שימוש בשיטות הסחיטה שלהם."

(יוסי גורביץ)

בליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן. שני עיתונאים – חגי מטר ואילן ליאור – הפכו לקורבן לנסיון לינץ'. מהבמה הסיתו נגד מטר, והאשימו את דפני ליף ואת אנשי J14 בכל הבעיות של דרום תל אביב. משם המשיך האספסוף לתקיפה של זרים (במקרה אחד, על פי הדיווחים, הוכה גבר שהחזיק את תינוקו עד שהתינוק נפל), ולביזה של חנויות. הלילה, על פי דיווחים ברשתות חברתיות, בוצע ירי לעבר פליט באשקלון, ופליט אחר נדקר בראשו. המשטרה עצרה כ-20 מתושבי השכונות בחשד לתקיפה.

כמה הערות. קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השניה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

שנית, ההסתה. משרד הפנים, שבראשו עומד אלי ישי, הצליח לשנות את היחס כלפי הפליטים באמצעות שימוש בלתי פוסק במונח "מסתננים", שמזכיר לישראלים – כלומר, אלה מהם שיש להם זכרון – את הפליטים הפלסטינים שבהם ירו חמושי צה"ל בשנות החמישים, ושבעקבות ירי כזה הפכו מסתם אנשים שמנסים לחלץ את רכושם הבזוז או לשוב לביתם למרות החלטות הממשלה הציונית, לפעילים אלימים נגד המשטר. הוא הצליח גם להסתיר את המצב האמיתי.

יאיר לפיד, ובכך הוא היה דומה מאד לפוליטיקאי מרכז-רדיקלי רבים אחרים, כתב שלשום (ה') ש"אני תומך במעצר וגירוש מסתננים, בהשלמת הגדר ובמניעת הכניסה שלהם לישראל, ואני חושב שארגוני זכויות האדם צריכים לחשוב קודם כל על זכויותיהם של תושבי השכונות, כי עניי עירנו קודמים." אחר כך הוא טרח לגנות את הפוגרום ואת חברי הכנסת שהסיתו לו. כלומר, לפיד חושב שהם צדקו (ביחס לפליטים, ביחס לארגוני זכויות האדם), אבל הגזימו.

אבל לא מדובר במסתננים, מדובר בפליטים. 60% ממבקשי המקלט בישראל הם אריתראים, ועוד כ-25% הם סודאנים. לשתי המדינות האלה אי אפשר להחזיר אנשים שנמלטים מהן, בגלל המשטר הדכאני שלהן. המקרה האריתראי מרתיח במיוחד: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שמנהלת יחסים דיפלומטים עם אריתריאה ומכירה ברודנות שלה, למרות סנקציות שהוטלו על המדינה. מותר לחשוד שמתחת לפני השטח, סוחרת ישראל בנשק עם הרודנות שם – אחרי הכל, אם אתה מתעלם מסנקציות בינלאומיות, אתה משיג יתרון מסחרי ניכר על פני סוחרי מוות ממדינות אחרות. כלומר, ישראל נושאת באחריות מסוימת לגורלם של רוב הפליטים המגיעים אליה, אבל מסרבת להכיר בהם ככאלה. במשרדי הממשלה יודעים היטב שאי אפשר לגרש אותם, אבל זה לא מפריע להם להסית נגדם.

המסית הראשי, אחרי בנימין נתניהו, הוא אלי ישי. בסוף השבוע הוא הודיע שיקנוס אישית ראשי ערים שמתירים לפליטים לעבוד בעריהם. זה מעניין, משום שאלי ישי הוא שר הפנים שהנפיק את המספר הגדול ביותר של אשרות עבודה לעובדים זרים – ובמקביל, גם זה שנמנע ככל האפשר מלחדש את האשרות הללו. כלומר, כל זמן שש"ס החזיקה במשרד הפנים או התמ"ת, היא האיצה את מדיניות הדלת המסתובבת. כל עובד שנכנס לארץ ברשיון שמנפיק לו ישי מכניס לחברות כוח האדם סכום ניכר; עובד שמקבל הארכה של אשרת השהיה, לא מכניס להם כסף נוסף. פליט שמגיע מאפריקה לא משלם לחברות כוח האדם שנקל, ועל כן הם – וחברי הכנסת של ש"ס – נאבקו בהצלחה בתכנית להעביר את אשרות השהיה בארץ לפליטים. נזכיר כי אחד השרים של ש"ס, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן כוח אדם, כדי להעניק אשרות כניסה לעובדים זרים; וכי אחד הרבנים החשובים בש"ס, המחזיר הידוע בתשובה ראובן אלבז ששימש גם כפטרונו של בניזרי, הורשע גם הוא בתיווך לשוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע.

אנשי ש"ס לא לבד. מירי רגב, שהסיבה שהיא מוכרת לציבור הישראלי היא שהורידה את האמינות של דובר צה"ל לשפל במלחמת לבנון השניה, ניסתה לפני מספר חודשים לתקן את החוק כך שיסיר את כל ההגבלות ליבוא עובדים מעל חברות הקבלן. הצעת החוק הזו היתה מנוגדת לאינטרסים של כל המעורבים, פרט לרגב והחברות שהיא החליטה לייצג. הצעת החוק נזרקה לפח, ורגב – שאף אחד לא שמע אותה בנושא קודם לכן – התחילה להסית בפראות נגד הפליטים. כאמור, כל פליט שמגיע לישראל לא עובר את המסננת של רגב, ש"ס וחברות כוח האדם, ובהתאם לא רווחי להם. הגזענות – ואין לי שום ספק שמירי רגב ואלי ישי הם קודם כל גזענים – משתלבת כאן נהדר עם תאוות הבצע.

נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות.

ועוד דבר אחד: במהלך העשור האחרון הוגשו 322 עתירות לבג"צ בקשר למעצרים מנהליים של פלסטינים. רק שתיים מהן התקבלו: האחת של הפרקליטות נגד שחרורו של עציר, ואחת שהתקבלה אחרי שהעציר כבר שוחרר. משך הדיון הממוצע במעצר מנהלי הוא 20 דקות, ואחת היא אם העציר מוחזק חודשים או שנים. רוב משך הדיון מתנהל ללא נוכחות העציר או סניגורו, משום שהפרקליטות תמיד טוענת שיש לה "חומר סודי", שעליו איש איננו יכול לערער. ויהי בימי שפוט השופטים, אומרת מגילת רות; יגיעו הימים שגם שופטינו יישפטו, על הענקת מסווה הלגיטימיות למערכת עוול שלא היתה יכולה להתקיים בלעדיהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה דקות בשוק התקווה, שלשום.

(צילום: דיוויד שין.)