הפרקליטות, בהנחייתו של היועמ"ש יהודה "מזל שאני נשוי" וינשטיין, הודיעה אמש (ב') שהיא סוגרת את תיק החקירה נגד הרבנים יצחק שפירא, יוסף אליצור, דב ליאור ויצחק גינזבורג. שני הראשונים, שמשמשים כרבנים בישיבת יצהר, כתבו, לפני כשנתיים, את ספר ההסתה לרצח "תורת המלך", חקירה הלכתית בשאלת הלכות גויים – כלומר, מתי מותר ליהודי להרוג לא יהודי. ליאור וגינזבורג כתבו את ה"הסכמות" לספר. ראוי לציין שכל הארבעה הם עובדי מדינה ושהישיבה מקבלת מימון ממשלתי.

התמה של הספר היתה פשוטה למדי: פחות או יותר הכל הולך. בפסקה ידועה לשמצה, הם כתבו ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים." יש שם הרבה יותר, בין השאר קביעה שאם יהודי הורג לא יהודי שלא שומר על מצוות בני נוח, מתוך כוונה להעניש אותו על כך, הרי שההריגה מותרת. באופן נוח מאד, רוב אוכלוסיית בני האדם – נוצרים, פגאנים, אתאיסטים – מוגדרת כמי שלא שומרת על מצוות בני נוח, ואפשר להרוג אותה על אי ציות לצו של החבר הדמיוני בשמיים שהיא בכלל לא מודעת אליו.

מטבע הדברים, אפילו במצבה הרקוב של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, הטקסט הזה גרר הרמת גבות. החלה חקירה שהתנהלה בעצלתיים, משום שהרבנים התנגדו להתייצבות לחקירה ולמשטרה אף פעם לא היה את האומץ להתמודד איתם. היו מספר כינוסים גדולים של רבנים, שהביעו תמיכה בנחקרים; חלק מהמשתתפים טענו שהם לא תומכים בספר – חלקם אמרו במפורש שהם מתנגדים לו – אבל שהם לא יכולים לעמוד מן הצד כשרב נחקר על דברי תורה. מן הראוי לציין ששום רב אורתודוקסי בעל מעמד לא טרח לכתוב ספר שמפריך את "תורת המלך", אם כי נסיון רציני כזה נעשה על ידי סטודנט (לא מוצא את הקישור, מצטער).

כעת גוועה החקירה בקול ענות חלושה. החלק המדאיג ביותר בהחלטה של וינשטיין הוא הנימוקים שלו. הוא ציין שאף ש"תורת המלך" מכיל גילויים חריפים של גזענות, אין לו על מה להסתמך בבואו לבית המשפט, משום שהרבנים הקפידו לעטוף את ההסתה שלהם לגזענות במונחים דתיים. היועמ"ש כתב שהחוק מתיר ענישה של אדם ש, ובכן, הטיף לגזענות, אבל החוק החריג במיוחד "ביאור הלכתי" מענישה.

היועמ"ש וינשטיין צודק ללא ספק. חוק העונשין הישראלי – סעיף 144ג.(ב) – ברור למדי: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה […] ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להביא לגזענות." ומאחר ושפירא ואליצור יגעו וטרחו וכתבו 230 עמודים של הסתה לרצח גזעני, עמוסים בהערות שוליים מלומדות, החוק לא יכול לגעת בהם.

החלטת הפרקליטות משמעה שהחוק הישראלי נגד דיבור שנאה מת. הגזענות היהודית היא דתית מטבעה. וזה איננו מקרה: הכנסת, שזועזעה באמצע שנות השמונים מבחירתו של כהנא, שהשתמש בה כבמה להסתה גזענית פרועה – אם כי הוא היה יכול ללמוד הרבה מה"ה דנון, רגב, שמאלוב-ברקוביץ' ושאר הבהמות – החליטה לחוקק חוק נגד גזענות.

דא עקא, המחוקקים מצאו את עצמם בבעיה קשה: הוצאת הגזענות אל מחוץ לחוק, מבלי להעניק פטור לגזענות דתית, תוציא את היהדות האורתודוקסית אל מחוץ לחוק. ליבתה של הדת הזו היא גזענות ושנאת המין האנושי, והיא מתבטאת בליטורגיקה ובפולחן שלה. גבר יהודי אורתודוקסי מודה מדי בוקר ליהוה על כך שלא נוצר גוי; על כך שלא נעשה אשה (נשים משבחות אותו על כך ש"עשן כרצונו"); ועל כך שלא נולד עבד. התפילה היומית, שמונה עשרה, שנאמרת שלוש פעמים ביום, מכילה קללה נגד הנוצרים ונגד המינים היהודים (היא מכונה, מפחד הצנזורה, "ברכת המלשינים"), ותפילות אחרות מייחלות רק רע ללא יהודים. ההבדלה, הברכה שמגיעה בין השבת ושבוע החול, כוללת את המשפט "המבדיל בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים." ההלכה היהודית מכילה שורה של פסיקות שבזהירות נקרא להן בעייתיות: עובדיה יוסף הזכיר לנו אחת מהן לאחרונה, כשהזכיר שמעיקר הדין אסור לרופאים יהודים לטפל בחולים לא יהודים בשבת, ושעליהם לעשות זאת רק כדי שלא יפטרו אותם. חוק גזענות עם שיניים היה גורר את יוסף לחקירת משטרה.

כך שלכנסת לא היתה ברירה אלא להעניק לדת (קרי: היהדות האורתודוקסית) פטור. ובכך, חבריה גרמו נזק סופני לחוק – עד כדי כך שאפילו כהנא, שכלפיו היה החוק אמור להיות מופנה, הצביע בעדו.

ואף שזה היה החוק במשך כ-25 שנה, הפרקליטות נמנעה כמיטב יכולתה מלבחון אותו. יש, לדעתי, רק רב אחד שהועמד לדין בעטיו: עידו אלבה. הלז כתב ספר בעקבות טבח גולדשטיין (הוא היה ממעריציו), שנקרא "בירור הלכות הריגת גוי." יש להניח שאלבה היה זהיר פחות משפירא ואליצור. גם הזמנים היו אחרים, והיועמ"ש היה אחר. מותר להניח שאילו וינשטיין הזהיר היה היועמ"ש, אלבה כלל לא היה מועמד לדין.

אז אם אתה רוצה להשפריץ גזענות בישראל, שים כיפה על הראש, הקפד לצטט את הרמב"ם, ויהיה בסדר. זה אמנם תמיד היה החוק, אבל עכשיו הפרקליטות מודה בפומבי בפרצה הזו.

ובכל זאת, תהיה: מה היה קורה לאמאם שהיה מתפלפל בהלכות ג'יהאד? האם גם הוא היה נהנה מהגנתו של וינשטיין? שאלה קשה.

ועוד דבר אחד: מתנגד משטר סורי שאיבד את עינו ניסה להגיע לישראל לטיפול. אף אחד לא התנגד לכך, פרט לאלי ישי. הלז טען שיש סכנה שהוא ינסה להשאר בארץ, ודרש ערבות של 200,000 ₪. זהבה גלאון כתבה היטב על כך: "מעשה כל כך קר לב יכול להגיע רק משר פנים שמשרת את קבלני העובדים הזרים כל כך הרבה שנים, עד שהוא לא יכול לחשוב על פתרון שלא עושה שימוש בשיטות הסחיטה שלהם."

(יוסי גורביץ)

תקרית בכפר עסירה אל קבליה שלשום (ז') משכה תשומת לב תקשורתית ניכרת, משום שהיא נלכדה במצלמות בצלם. קבוצה של מתנחלים מיצהר ניסתה לפשוט על הכפר, הציתה ככל הנראה את שדותיו, ושניים מאנשיה פתחו באש חיה לעבר המקומיים שנאספו כדי להתגונן, ופצעו קשה את אחד התושבים, פתחי עסאיירה – מבלי שחמושי צה"ל שנכחו במקום עושים משהו. דובר צה"ל גמגם משהו על כך ש"על פניו, נראה כי הסרטון המוצג איננו מייצג את האירוע כולו." שימו לב למה שדובר צה"ל לא אמר: הוא לא אמר מילה על מעצר מתנחלים שפלשו לכפר פלסטיני וביצעו ירי.

המתנחלים, שהופתעו מעצם העובדה שהתקרית זכתה בכלל לסיקור תקשורתי, העלו שלל טיעונים. ראשית, הם טענו שהאש הוצתה על ידי הפלסטינים, ושהפשיטה היתה נסיון התגוננות עם השריפה. שנית, הם טענו שיהודים דתיים לא יציתו אש בשבת. שלישית, הם טענו שהחמושים שלהם היו כיתת הכוננות של ההתנחלות.

הבה נבחן את הטענות הללו. הן חשובות להבנת תרבות השקר של המתנחלים. נתחיל מהטענה הראשונה. הנה סרטון של בצלם, שבו רואים את ראשית התקרית: המתנחלים יורדים מיצהר אל הכפר.

מה חסר בסרטון הזה? נכון, אין בו שריפה. היא עוד לא התרחשה. המתנחלים מבקשים מאיתנו להאמין שכאשר אנשיהם ירדו אל הכפר, הזדרזו התושבים לצאת לקראתם ולהצית שדות. אכן, סביר. עכשיו נתבונן בסרטון השני:

האש קרובה הרבה יותר לעסירה אל קבליה מאשר אל יצהר. יתר על כן, בסביבות 2:20 ניתן להבחין ברכב כיבוי פלסטיני. אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהוא לא הוזמן על ידי המתנחלים. השקר הראשון של המתנחלים יורד.

נעבור לשקר השני. פשיטות של מתנחלים מיצהר על עסירה אל קבליה הן דבר די נפוץ, גם ויש מי שיאמר במיוחד בשבת, כשהצאן הקדוש אפוף בנשמה היתרה של השבת ומת משעמום. לפני שנה, תועדו מתנחלי יצהר כשהם פושטים על עסירה אל קבליה, רוגמים את התושבים באבנים, ומציתים כלי רכב. בין הפורעים היה גם יצחק שפירא מיודענו, ראש הישיבה של יצהר ואחד מכותבי "תורת המלך." למתנחלים היה אז תירוץ: מותר לחלל את קדושת השבת בעימות עם לא יהודים. תירוץ מאד נוח, מה נאמר. כנראה שהם לא חשבו שמישהו יזכור אותו אחרי שנה, ושהוא יחזור לנשוך את השקר החדש שלהם.

השקר השלישי הוא פשוט מאד: כמה פעמים ראיתם חוליית כוננות שיש בה רק שלושה אוחזי נשק, ואחד מהם הוא אקדח? ומה בעצם עושה חוליית הכוננות של יצהר מחוץ להתנחלות, בכפר סמוך? דופקת נפקדות?

אבל המתנחלים הם לא העניין. מתנחלי יצהר הם שור נגח שטיבו ידוע. העניין הוא צה"ל. הוא נמצא בגדה ככוח כובש, וככזה הוא מחויב בהגנה על האוכלוסיה. הוא מעולם לא הצליח בכך ואף פעם גם לא התאמץ יותר מדי. לא רק שצה"ל מסייע להעברת אוכלוסיה לשטחים כבושים, דבר שהוא פשע מלחמה, ולא רק שהוא מאבטח אותה שם (פשע מלחמה נוסף), הרי שבעקביות הוא מניח למתנחלים לפגוע באנשים שעל פי חוקי המלחמה נמצאים תחת הגנתו. חוקי המלחמה, נזכיר, הם העילה היחידה לנוכחותו של צה"ל בשטחים.

וזה לא רק יצהר, וזה לא רק הסג"מ בשטח. כשפתח נועם פרידמן באש על תושבי חברון, לפני יותר מעשור, חיילי צה"ל במקום לא ירו בו – הם קפצו עליו. הם כלל לא העלו על דעתם לירות במתנחל. בסוף 2011, אחרי ההתקפה של המתנחלים על חטמ"ר אפרים, ענה תת אלוף יואב מרדכי לשאלה איך היה המח"ט מגיב אילו האיש שהשליך עליו אבן לא היה בן העם הנבחר אלא פלסטיני כך: "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח באש לעבר יהודי שעמד ממולו. אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

וזה בעצם אומר הכל. צה"ל לא יכול, שזה בן דוד של לא רוצה, לעשות את חובתו ולהגן על הפלסטינים מהפולשים שהביא אליהם. הגנרלים שלו אפילו לא מבינים שזו חובתם, ושככוח כובש זו חובתם הראשונה – הרבה לפני אבטחת התנחלויות. משזה המצב, ומאחר ותהליך השלום הוא בדיחה, צריך להתחיל בקמפיין להחלפת צה"ל בכוח שמירת שלום בינלאומי. לצה"ל היו 45 שנים להוכיח את יכולתו כצבא כובש, שזו עילת נוכחותו בשטחים; הוא נכשל. הגיע הזמן להביא כוח אחר שיוכל להגן על הפלסטינים.

ועוד דבר אחד: יו"ר מועצת יש"ע, פליט לשכת נתניהו ומקים ארגון הקש "ישראל שלי," נפתלי בנט, מנסה כעת להתמודד על ראשות המפז"ל. הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא הפצת שקרים פרועים על הפליטים מאפריקה והקרן החדשה לישראל. דנית גוטפריד מפריכה אותם כאן. מיכאל בן ארי, במקביל, מארגן מחר הפגנה נגד הפליטים; פרטים פה. אשמח אם תגיעו כמשמרת-נגד; אני מתכוון להיות שם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שועטים לעבר השבתאות: בשבוע שעבר ביצעו מתנחלים שוב פוגרום, הפעם בעסירא אל קבליה. כמקובל בקרב חמושי צה"ל, הם לא עשו דבר למנוע את הפוגרום. למה אני מטריד אתכם עם אירוע שגרתי שכזה? כי בכל זאת היו בו שני דברים לא שגרתיים.

קודם כל, הוא התרחש בשבת, וזה חדשני. ההלכה, מאז ימי החשמונאים, מתירה הגנה חמושה בשבת מפאת חשש לפיקוח נפש, אבל ספק גדול אם יש הרבה רבנים שהיו מגדירים יציאה לכפר סמוך על מנת לרגום את המקומיים ולהצית את רכבם – עבירה ברורה על שלל איסורי הדלקת אש – כ"פיקוח נפש".

אבל לפוגרומצ'יקים היה רב. הוא היה איתם, בשטח. המדובר, כמה לא מפתיע, ביצחק "תורת המלך" שפירא מיצהר. שפירא יכול היה להרשות את זה לעצמו, משום שכשבוע קודם לכן, חזר משרד החינוך לממן את הישיבה שלו, אחרי חצי שנה של הפסקה, והוא חזר לסטטוס של עובד מדינה. לתייק ולשמור, לפעם הבאה שבנימין נתניהו יתלונן על הסתה ברשות הפלסטינית.

שפירא, כמובן, לא טיפש והוא יודע שמחפשים אותו, אז הוא פשוט עמד שם והסתכל, בלי לומר מילה. מילים היו עשויות לסבך אותו; העמידה השותקת בעוד האבנים מתעופפות מבהירה לקהל היעד שלו בדיוק איפה עומד שפירא. וכשיעצרו את התלמידים ששילהב, שפירא יוכל לומר להגנתו, בצדק מוחלט, שהוא לא אמר כלום. הוא רק היה שם. תרגיל הקריצה הרבני הרגיל.

ביצהר שמו לב למשהו חשוב לא פחות: בנוכחותו השקטה, פסק שפירא בלי מילים שפוגרומים בשבת מותרים. אם הם היו אסורים, הוא היה מחויב לנזוף באנשים שהיו שם. הוא לא הרב הראשון שפורץ גדר מבחינה זו: דב ליאור, הרב של המחתרת, פסק שמותר לצלם בשבת פינוי מאחז כדי להרתיע את המפנים (בשל "פיקוח נפש", עאלק), ופסק שלמתבצרים בחומש מותר לשתות בתשעה באב. לשני אלה הצטרף לאחרונה שמואל אליהו, שקבע שחלה חובה הלכתית על כל יהודי להקריב גדי בהר הבית, תוך שהוא מתעלם בבוז מן האיסורים לעלות על ההר מבלי שאפשר יהיה למרוח אפר פרה אדומה על המקריבים (זו לא בדיחה).

משחקים כאלה עם ההלכה היו נפוצים בקרב כתות שלאחר מכן פרשו מן היהדות, כמו השבתאים והפרנקיסטים, ואחרי הטראומה של פרשת שבתאי צבי, הממסד הרבני ראה בעין עקומה במיוחד שינויים כאלה. ליאור ושפירא מתירים לעצמם את מה שהם מתירים בשל התפיסה ש"ארץ ישראל מעל לכל", או, בניסוח השגרתי יותר של בני עקיבא, "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". הארץ בהתחלה, העם חשוב פחות, ואחר כך, בסוף, התורה.

זה היפוך משיחי של התפיסה הרבנית השגרתית, שגורסת ש"תלמוד תורה מעל לכל". אמנם גם התפיסה הזו, כמובן, היא תפיסה מעמדית: היא מקדשת את מעמדם של "תלמידי החכמים", קרי אלו שעיקמו את הטקסט ומצאו בו את דוד המלך כבחור ישיבה. ואפשר לטעון, לא בלי צדק, שהציונות כולה היא תנועה משיחית, שאם לא כן המדינה היהודית היתה מוקמת באוגנדה, ומערכת ה-Hasbara שלה היתה צריכה להתמודד (במידת הצלחה דומה) עם אהדת העולם לשבטים האפריקניים המדוכאים.

אבל המשיחיות של שפירא וחבר מרעיו חריגה בכל זאת, וסביר שהמשיחיות שלהם תעשה מה שכל משיחיות עושה: תתפוצץ להם בפרצוף ותגרום נזק מסיבי. יש לקוות שרק הפסיכים ייפגעו, אבל למרבה הצער היסטורית זה לא המצב.

פוגרום עוורתא, סוף? שמעו, אין מה לומר, דובר צה"ל החדש הוכיח שהוא תותח. כמו קודמו, גם הוא יודע לייבש עיתונאים ששואלים שאלות קשות, אבל בהפקה של שלשום הוא התעלה על כל מה שעשה בניהו: הוא הודיע על מעצר החשודים בטבח באיתמר בדיוק בזמן למהדורות של ערב החג, למרות שהם הוחזקו על ידי צה"ל כעשרה ימים קודם לכן ושיחזרו את הרצח כמה ימים קודם, ועשה את כל זה תוך הזרקת רמזים בלתי פוסקת לתקשורת. אין מה לומר, אשף תקשורת.

ומאחר ואנחנו יודעים היום שהחשודים היו במעצר כבר בחמישי באפריל, אז מותר לקבוע ללא היסוס שכל האלימות, ההרס והמעצרים הנרחבים שאירעו בעשרת הימים שבין המעצרים ובין ההודעה הפומבית עליהם היו במקרה הטוב מיותרים לגמרי ובמקרה הרע ענישה קולקטיבית שקיבלה הסכמה בשתיקה. צריך לומר על זה כמה מילים.

קודם כל, מדובר בחשודים. אשמתם עוד לא הוכחה, ובהתחשב בכך שהם נעצרו במשך ימים ארוכים בלי גישה לעורך דין, שבני משפחותיהם נעצרו גם הם, ושפחות או יותר כל מי שהם הכירו נעצר, אפשר לומר בבטחון שלהודאות שלהם אין כל ערך כראיה – אפילו אם במקרה שלהם, השב"כ חרג מהמנהג שלו להכתיב את ההודאה לנאשם ולהחתים אותו עליה אחר כך. בהתחלה אמרו שיש לשב"כ ראיות חותכות, DNA. עכשיו אומרים שמדובר בעצם ב-DNA של בני משפחה. נראה מה יצא בבית המשפט – אם יתנו לנו לראות. ולפני שיתחילו כל המפגרים הרגילים מהימין לקפוץ – זו בדיוק היתה עמדתי בפרשת חיים פרלמן, שהשב"כ תפר לו תיק ושפרלמן הסתבר כאינטליגנטי ממנו וכמי שהיה חכם מספיק לא להשבר ולא להודות. הודאה, תחת מערכת המשפט הנוכחית, היא הרשעה אוטומטית. גם לפרלמן ייחס השב"כ הרים וגבעות, וסופו שהוא נאלץ למשוך את כתב האישום נגדו.

נקודה שניה: במהלך החיפוש אחרי החשודים – נניח לצורך הדיון שיש ראיות של ממש נגדם – ניהלו צה"ל והשב"כ פעולות תגמול בכפר עוורתא, זרעו הרס ועצרו מאות אם לא אלף מתושבי המקום, וגם נתנו בשקט למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר. מעניין מה היה קורה אם המצב היה הפוך: הבה נחשוב על ההתנחלות איתמר, קנה משרץ ידוע של רוצחי פלסטינים – לא פחות מארבעה מהם יצאו משם, במקום יש 1,032 מתנחלים, כך שהסיכוי שאחד מתושבי איתמר יהיה רוצח הוא 1:250 לעומת 1:2,000 בעוורתא (אוכלוסייה: 6,000, חשודים ברצח (אחד הוצא להורג ללא משפט): 3). כלומר, הסיכוי שאחד מתושבי איתמר יהיה רוצח גבוה פי שמונה מהסיכוי שאחד מתושבי עוורתא יהיה רוצח, ואף על פי כן – מישהו באמת חושב שהיו נותנים לצה"ל ולשב"כ להשתולל כך באיתמר, אפילו בשם המטרה של מציאת רוצח?

ושלישית, הרמטכ"ל בנימין גנץ הודיע אתמול ש"ששני הרוצחים של משפחת פוגל מאיתמר הם לא בני אנוש […] מי שעצרנו אולי מקופל בתוך דמות אדם, אבל אין בינו לבין בן אנוש ולא כלום. אני מקווה שמערכות הצדק יידעו לטפל בהם ולבחון איתם את מה שנדרש". גנץ היה צריך לסתום את פיו. קודם כל, משום שבני אדם הם בני אדם, ומי ששולל מבני אדם את אנושיותם שולל למעשה את זו שלו. שנית, וחשוב מכך, גנץ הוא המפקד של השופטים הצבאיים שישפטו את שני החשודים. הוא שולח מסר עבה מאד לשופטים, מה פסק הדין שעליהם לתת, ועכשיו מצפים שנאמין ששופט צבאי, שהקריירה שלו תלויה בין השאר בגנץ, יעיז להצביע בעד זיכוים. כנראה שגנץ לא יכול היה להתאפק שלא לקפוץ על המסיבה שארגן לו דובר צה"ל, ויש לקוות מאד שהוא לא רומז כאן להטלת עונש מוות – שופטים צבאיים עשו את זה במהלך האינתיפאדה, מתוך ידיעה שזה יפסל בערעור.

ועוד דבר אחד: צה"ל הודיע שלרגל החג, הוא הטיל סגר על השטחים. הסגר, כמובן, לא חל על ההתנחלויות. היש דבר אירוני יותר מחג החירות בישראל, כשמיליוני פלסטינים נתונים במצור?

הודעה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

או: דרכי שלום, ואין שלום

שערוריית מכתב הרבנים, שעד כה נוספו לו כ-300 חותמים ושבו נאסר על יהודים להשכיר או למכור דירות ללא יהודים, בין השאר מחשש לנישואי תערובת, נמשכת. 900 בוגרי ישיבות כתבו מכתב פחדני, שבו הגדירו את מכתב הרבנים כ"חילול השם". הרבה חילונים נוטים להתרשם מהביטוי הזה, ולא להבין שהמנעד שלו נע בעצם בין "אוי, אוי, אוי, איזה פאדיחות עשיתם לנו" ועד "אוי, אוי, אוי, למה דיברתם בפומבי על מה שמדברים עליו רק בבית המדרש, בשקט, כשאין זרים בסביבה". אם מישהו היה צריך לקבל דוגמא לכך, רבה של רעננה, יצחק פרץ – פעם שר הפנים מטעם ש"ס – הוא דוגמא קלאסית.

הוא משך את החתימה שלו על המכתב בהוראתם של מנהיגי הליטאים, אבל הקפיד להבהיר שהוא עושה זאת משום ש"הם אומרים שכיוון שזה יכול להזיק ליהדות העולם, וכיוון שהתקשורת עשתה מזה סיפור גדול, אז רצוי למשוך את החתימות", וש"היו נימוקים כבדי משקל שבגללם חתמתי על המכתב. אני לא חוזר בי, אלא מושך את חתימתי בעצת גדולי ישראל". כלומר, המכתב בעצם בסדר גמור, אבל הוא עשה יותר מדי רעש, הרעש מסוגל לגרום נזק ליהודים בחו"ל, ולכן צריך – בו זמנית – לומר שהחתימה היתה במקום ושאתה מושך אותה. כלומר, פרץ נוהג כאן על פי הדין הישן והמוכר של "חשש איבה" ו"דרכי שלום": לא צריך לומר את האמת, כשזה יכול לגרום נזק. את האמת יש להשאיר לימים שבהם תהיה "יד ישראל תקיפה".

במקביל, חשים גם הרבנים החרדים את הלחץ הציבורי להצטרף ליוזמה של רבני הערים – הציבור החרדי הוא הציבור שונא האדם ביותר בישראל, ובניגוד למיתוסים הוא מסוגל להפעיל לחץ כבד מאד על הרבנים שלו, כשהוא רוצה – וסביר שנוסח משלהם, כלומר מעורפל הרבה יותר אבל שאומר אותו דבר, יגיע בקרוב. בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, מסתובב נוסח שלישי של המכתב, שהמארגן שלו הוא חיים דרוקמן. (במאמר מוסגר, ראוי לציין שחיים דרוקמן הוא מגן הרבנים הפדופילים המוביל של מגזר חובשי הכיפות; הוא הגן בשעתו על זאב קופולביץ' מישיבת נתיב מאיר, וכיום הוא מקדם במרץ את שובו לזירה של מוטי אלון. למרות זאת, ובניגוד למה שקרה למשל לקרדינל ברנרד לאו, שמאמיניו אילצו אותו להתפטר, דרוקמן ממשיך לשמש כדמות בעלת משקל במגזר).

המכתב של דרוקמן אמור לשמור על כל כללי "דרכי שלום": הוא יאסור על השכרת דירות לערבים – אבל רק ל"ערבים רעים"; לערבים "נאמנים למדינה", דווקא מותר יהיה. על המכתב הזה, הודיע יו"ר ארגון רבני צה"ר – שמנסים לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם – יחתום גם הוא. אפילו מי שהתחיל את התבערה, שמואל אליהו, הודיע שיתמוך בפסק של דרוקמן – כי, לדבריו, מדובר בעצם באותו הפסק. והוא צריך לדעת.

המכתב של דרוקמן הוא, כמובן, מלכודת. הוא מיועד להעניק לגיטימציה לגזענות ההלכתית, וזאת בשני מהלכים. הראשון, כמובן, הוא דרישה למבחן נאמנות רק מערבים. דרוקמן לא מעלה על דעתו – בינתיים, לפחות; גם זה יגיע – לדרוש הוכחת נאמנות גם מיהודים כשרים. אחרי הכל, אם יהודי כשר יכול להשכיר את ביתו רק למי ששומר על "צביון יהודי-ציוני" – אה, לא, סליחה: זה הנוסח הנדרש בעצמון שבמשגב; התכוונתי לומר "רק למי שנאמן למדינה" – הוא צריך לבדוק בציציותיהם גם של יהודים. אבל זה כמובן לא המצב. בינתיים.

שנית, דרוקמן והרבנים ודאי גיחכו בשקט מול פתיותו של חמורו של משיח. כל חובש כיפה יודע, לא משנה מה ההתפלפלות בפסק ההלכה, משהו בסיסי הרבה יותר: הלכה שעשיו שונא ליעקב. האמירה הזו מיוחסת לשמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים ומי שנתפס – תוצאה של זיוף מאוחר ומוצלח – ככותב ספר הזוהר, וככזה גם כאחד מחשובי כותבי הקבלה וחשובי הרבנים בכלל. לא במקרה יש לו הילולה ידועה במיוחד.

כלומר, כשדרוקמן אוסר על השכרת דירות "לערבים רעים בלבד", הוא קורץ. המאמינים שלו יודעים שהוא מתכוון לומר שלערבי טוב אין דופק. לדרוקמן, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של קריצות: הוא תמך בקריצה גם במחתרת היהודית של 1981-1984. אבל כפי שלא הבינו החילונים את הקריצות של דרוקמן ואחרים בשנות השמונים, הם אינם מבינים אותן כיום. הקריצה מכוונת מעיקרה לרשויות החוק, ומטרתה להוריד את המדינה מהווריד של הרבנים: הם לא נגד ערבים באשר הם, אלא רק נגד ערבים "לא נאמנים". וכאן, אחרי הכל, נמצא איתם הממסד הציוני כולו, שאוהב את הערבים שלו כנועים ואסירי תודה מימי הרצל והלאה.

ובינתיים, בבת ים, פועלים תלמידיו של יצחק שפירא – כותב "תורת המלך" – כדי לארגן פוגרום נגד ערבים, תחת הסיסמא של "שומרים על בת ים יהודית" והעלילה על "15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים". נלקחו: שימו לב לפסיביות ולרמיזה הבוטה לאונס. מעבר לסיסמא הקבועה הזו, הפחד מפני אונו וקסמו האפל של הפרא, יש להם סיסמא חדשה: נגד השכרת דירות לערבים. ודרוקמן? ורבני צה"ר? הם יתמכו בהם, בדרכם. מי בקריצה ומי בהתפתלות.

הודעה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולציין שקראתי והפנמתי את המסרים שלהם.

הודעה מנהלתית ב’: המגזין טיימאאוט הכתיר את הבלוג כ”בלוג השמאלני הכי טוב”. שלום לקוראים שהגיעו לכאן מטיימאאוט, ותודה לערן כץ על ההפניה.

(יוסי גורביץ)