איך ישראל תחת נתניהו הופכת לסוג של טורקמניסטן. שלוש תמונות

אחת האומללות שבמדינות הפוסט-סובייטיות, טורקמניסטן, נשלטה אחרי קריסת הגוש הסובייטי על ידי אפרטצ’יק ותיק, ספרמוראט ניאזוב. הוא החזיק בשלטון עד התפגרותו ב-2006. פעם, מזמן, כשעוד עבדתי בנענע, נתקלתי בסיפור משונה במיוחד ביחס אליו: הוא החליט לבנות ארמון קרח בבירה. לא היה שום הגיון בארמון קרח במדינה כמו טורקמניסטן, אבל ניאזוב רצה כזה. אז המדינה בנתה. הוא עדיין שם.

נזכרתי בניאזוב השבוע כששמעתי את הסיפור הבלתי נתפס הבא: ראש ממשלתנו היקר תרם את כתבי אביו לספריה הלאומית. עד כאן, הכל בנוהל. לכתבים של בן ציון נתניהו יש אשכרה חשיבות. הוא היה חוקר חשוב ואחד העורכים של האנציקלופדיה העברית. אבל כאן מגיע הקטע המשונה: נתניהו ביקש שכתבי אביו יישמרו בבונקר. לספריה הלאומית לא היה בונקר, אז היא בנתה בונקר. נתניהו לא הקציב כסף לבונקר; הספריה נאלצה לוותר על תכניות אחרות שכבר תקצבה כדי לעמוד בעלויות הבונקר.

מותר להניח שעלותו של בונקר עולה על עלותם של הספרים שראש הממשלה תרם. מותר גם להניח שאם הדרישה היתה מגיעה מתורם פרטי, הספריה היתה אומרת לו – בכל הנימוס האפשרי – שעם כל הכבוד, בונקר זה דבר יקר ואם הוא רוצה בונקר פרטי, יואיל נא לגייס את הסכומים הנדרשים, והספריה תעשה כמיטב יכולתה, ככל שהדרישה לא פוגעת בתכניות האחרות שלה, למלא אחר מבוקשו.

אבל פה הגיעה הבקשה מראש הממשלה. ראש ממשלה שנמצא בתפקידו עשר שנים וכולם יודעים שעד כמה שזה תלוי בו, אין לו שום כוונה ללכת. הספריה הלאומית לא נמצאת תחת אחריותו של נתניהו, אבל לכל ברור שהוא יכול לגרום לה נזק ניכר אם יחליט לעשות זאת. אז הספריה גנזה כמה פרויקטים שהיו ככל הנראה מועילים לציבור, ובנתה במקומם בונקר. הסיפור נחשף על ידי התאגיד לפני כשבוע, ופשוט טבע. למה טבע? כי הוא מערער יותר מדי את התפיסה הבסיסית שאנחנו חיים במשטר דמוקרטי ולא במשטר מלוכני.

[…]

היום הכריז שר התחבורה ישראל כץ שהתחנה החדשה שתבנה ליד הכותל המערבי תקרא על שם דונלד טראמפ, וזאת בשל ההכרזה של טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל. נניח עכשיו לעובדה שטראמפ – אפילו טראמפ – הקפיד שלא להכיר במזרח ירושלים כשטח ישראלי, ודיבר ספציפית על כך שגבולה של ירושלים ייקבע במשא ומתן. מה שחשוב פה זו העליבות והלקקנות.

אני לא אוהב את העיר הזו. לדעתי הבעיה המרכזית שלה היא שטיטוס לא גמר את העבודה ב-70 ושאדראינוס היה טיפש מספיק כדי לבנות את המקום מחדש. אילו נמחקה העיר הזו מעל פני האדמה כבר אז, סביר להניח שהרבה מאד סבל היה נמנע. אבל אין מנוס מלהודות שלאור העובדה שהיא בכל זאת התקיימה, הסתובבו בה הרבה מאד טיפוסים הרבה יותר ראויים להנצחה מהטיפש בבית הלבן.

ישראל כץ, גביר בכתריאליבקה שמאמין שעוד מספר חודשים הוא יהיה ראש ממשלה, החליט להתחנף לפריץ. הוא קורא מבנה על שמו בעודו בחייו. הוא משקיע אפס מחשבה לאופן שבו החנופה שלו לטראמפ תתפס בעיני ליברלים בארה”ב ובעולם. זו תהיה בעיה של מישהו אחר.

[…]

אתמול כינס ראש הממשלה שורה של רבנים מהגדה המערבית בלשכתו. המטרה של הפגישה היתה ברורה: לקושש תמיכה ציבורית מהרבנים הללו בעת צרה לנתניהו. הרבנים הודיעו מראש שהם יגבו תשלום על השירות.

מי ומי בבאים? חיים דרוקמן, המגן הסדרתי על פדופילים שתקפו את תלמידיהם (זאב קופולביץ’, מוטי אלון); דוד פנדל, ראש ישיבת הסדר ששלח את תלמידיו להפגנה נגד גיוס (!) ושאמר לחיילים במהלך מבצע עופרת יצוקה ש”אין חפים מפשע” ברצועת עזה, ולחיזוק ציטט את הפסוק מתהילים, “בת בבל השדודה, אשרי שינפץ עולליך אל הסלע”; אליקים לבנון, שקרא להשתמש נגד הדמוקרטיה ב”סכין חדה”, מי שהתיר לחיילי ישיבת ההסדר שלו לא לקבל פקודות מקצינות ונשאר בתפקיד, ומי שאסר על בחירתה של אשה בהתנהלות שלו; ואלי סדן. הלז, שמנהל את מדרשת עלי יחד עם ההומופוב ושונא הנשים יגאל לוינשטיין, נחשב משום מה לסמכות חינוכית; שיאה, עד כה, היה בכך שרמז לתלמידו לסרב פקודה במהלך ההתנתקות, אבל לא העז לקרוא להם לסרב בפומבי..

זה מה שהיה לו לומר בפגישה עם נתניהו: “יהודי כמוך, ש-20 שנה נמצא בממשלה, היה יכול להרוויח באזרחות פי עשרה, פי מאה. להגיד שיש בעיה שקיבלת סיגריה, לולא זה היה מצחיק זה פשוט סקנדל שאין כדוגמתו. זאת הפקרות, חוסר רצינות, זה שחיתות. רוצים להחליף שלטון בצורה כזו ולא בקלפי.” מה אני אומר לכם, עילוי ומופת. מזכיר לי את הרגע שבו ראש הישיבה שלנו, יוסק’ה בא-גד, התוודה בפנינו פעם אחת שהוא הבין שיהודי פשוט שראה הוא אדם גדול ברגע שהבין שהוא גם מיליונר.

זו הרמה הרוחנית של המגזר שרואה בעצמו את המגזר הערכי מכולם, וזו רמת האנשים שמהם מבקש נתניהו לתת לו תמיכה. הוא מעריך שהאטדים הננסיים הללו יכולים לצופף סביבו את מגזר המתנחלים, ולוודא שמבטאי שאריות המוסר (המתעוררים באיחור) במחנה הימין יירדפו. והרבנים עשו את תפקידם ההיסטורי: העניקו גושפנקא מוסרית לגביר מושחת.

את הכסף סופרים במדרגות, כידוע, ואת האתנן שלהם קיבלו הרבנים הבוקר. 40 מיליון מכספי ציבור, שצצו פתאום, יממה אחרי הפגישה. אפילו לא מעמידים פנים של הסתרה יותר.

ושלטון העם יורד אל הכביש, ואני מתבזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשנעצר יגאל עמיר לאחר רצח רבין, בימים שבהם עוד היה מקובל לכתוב את האמת ולא לטייח אותה – להזכיר את פתיחת הבקבוקים בתפוח עם הידיעה על הרצח; את הריקודים של משלחת "בני עקיבא" בפולין; את העובדה שעמיר לא היה "עשב שוטה" אלא פעל כחלק ממחתרת של בחורי ישיבות הסדר – הוא אמר משהו שהתקשורת הישראלית והציבור הישראלי העדיפו לשכוח: שהוא לא היה אדם פרטי, שהוא פעל כשליח ציבור, שאם הציבור (כמובן, הציבור "שלו") לא היה מאחוריו, הוא לא היה יכול לעשות את זה.

ציבור חובשי הכיפות נכנס לפאניקה קלה כתוצאה מחשיפת האמת הלא נעימה הזו, והתחיל – זמנית – תהליך של התרחקות מעמיר ומהחוגים שסבבו אותו. זה היה קל יחסית: עמיר היה משולי המחנה. כשהאש ליחכה במישהי שהגיעה מלב הממסד של המתנחלים, מרגלית הר שפי – מי שכזכור לא רק לא התריעה על הפשע המתקרב, אלא ביררה עבור עמיר איך לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה, והלכה עבורו לשלמה אבינר כדי לקבל פסק "דין רודף" על רבין – השורות התאחדו סביבה מיד. היא התקבלה בהתנחלות שלה, לאחר שחרורה, בשירת "עוצו עצה ותופר." מאחורי הקלעים, כמובן, כבר בשנה שלאחר הרצח נמצאו בבתי ספר דתיים שורה של התבטאויות אוהדות לעמיר ולרצח, ועם קריסת הסכמי אוסלו בדם ואש, הדעות הללו התחילו לנוע אל המיינסטרים.

המתנחלים, כמובן, מכחישים בתוקף את המושג של "שליח ציבור." מעניין, על כן, לבחון את התנהלותו של חלק מהממסד המתנחל בפרשת צבי סטרוק. על פרשת החטיפה והתקיפה של קטין פלסטיני שבה הורשע הלז, בנה של מייסדת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" (זוכרים את הטענה של הימין, שהאנטי-ציונים "אימצו לעצמם את שפת זכויות האדם"? כמו בהרבה שקרים אחרים שלהם, מדובר בהשלכה), כתבתי כאן. למרבה השמחה, ערעורה של הפרקליטות על קולת עונשו של סטרוק – 18 חודשי מאסר בסך הכל – התקבל, והעונש הוכפל לשלוש שנות מאסר.

בימים אלה צריך סטרוק להתחיל לרצות את עונשו. כמקובל במקרה של אדם שהורשע בחטיפה והתעללות של קטין, נערכה לו מסיבת פרידה. בין המשתתפים בה ניתן למצוא את החשוד הקבוע, דב ליאור, כמו גם את חיים "מגן הפדופילים" דרוקמן ואת חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומני).

למה לעזאזל מטריחים אנשים כמו ליאור, דרוקמן ואלדד את עצמם למסיבה של סטרוק? כדי להבהיר לכל מי שצריך הבהרה שיכול להיות שהוא יפול, אבל יש מי שעומד מאחוריו, ושכשהוא ישתחרר – בעגלא ובזמן קריב – יהיה מי שידאג לו. לא לו גורלו של פושע מורשע מן השורה. לו יש קהילה תומכת, שתדע להעניק לגיבור ישראל את הגמול המגיע לו. ליאור אמר זאת כמעט במפורש: "צביקה לא נתפס כאדם פרטי. הוא מייצג ציבור ויישוב שכל הנושא שלו זה הרחבת ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו. יש התנגדות מרשעים מבחוץ ואנשים בתוך עמנו. הלבישו לו תיק ותפרו אותו. הוא צריך לדעת שנתפס על דבר שיש בו ערך חינוכי חשוב: שידעו שיש אנשים שמוכנים בתוך מסירת נפש עצמית להציל את הארץ, מה שיביא את הביטחון והשלום." ההדגשות שלי.

אז חטיפת קטין והתעללות בו הופכת ל"מסירות נפש עצמית להציל את הארץ," מסירות נפש נגד השלטון המרושע כמובן. ואם חטפת והתעללת בקטין פלסטיני במסגרת הנסיונות לגרש את הפלסטינים מעל אדמתם – סטרוק שורץ באש קודש, אחד המאחזים היותר ידועים לשמצה בשל הפגיעה בשכניהם – אז אתה גם, אליבא דליאור וכל מי שלא קם ומחה, גם הופך לשליח ציבור.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת נתניהו תתלונן על "ההסתה הפלסטינית."

(יוסי גורביץ)

או: דרכי שלום, ואין שלום

שערוריית מכתב הרבנים, שעד כה נוספו לו כ-300 חותמים ושבו נאסר על יהודים להשכיר או למכור דירות ללא יהודים, בין השאר מחשש לנישואי תערובת, נמשכת. 900 בוגרי ישיבות כתבו מכתב פחדני, שבו הגדירו את מכתב הרבנים כ"חילול השם". הרבה חילונים נוטים להתרשם מהביטוי הזה, ולא להבין שהמנעד שלו נע בעצם בין "אוי, אוי, אוי, איזה פאדיחות עשיתם לנו" ועד "אוי, אוי, אוי, למה דיברתם בפומבי על מה שמדברים עליו רק בבית המדרש, בשקט, כשאין זרים בסביבה". אם מישהו היה צריך לקבל דוגמא לכך, רבה של רעננה, יצחק פרץ – פעם שר הפנים מטעם ש"ס – הוא דוגמא קלאסית.

הוא משך את החתימה שלו על המכתב בהוראתם של מנהיגי הליטאים, אבל הקפיד להבהיר שהוא עושה זאת משום ש"הם אומרים שכיוון שזה יכול להזיק ליהדות העולם, וכיוון שהתקשורת עשתה מזה סיפור גדול, אז רצוי למשוך את החתימות", וש"היו נימוקים כבדי משקל שבגללם חתמתי על המכתב. אני לא חוזר בי, אלא מושך את חתימתי בעצת גדולי ישראל". כלומר, המכתב בעצם בסדר גמור, אבל הוא עשה יותר מדי רעש, הרעש מסוגל לגרום נזק ליהודים בחו"ל, ולכן צריך – בו זמנית – לומר שהחתימה היתה במקום ושאתה מושך אותה. כלומר, פרץ נוהג כאן על פי הדין הישן והמוכר של "חשש איבה" ו"דרכי שלום": לא צריך לומר את האמת, כשזה יכול לגרום נזק. את האמת יש להשאיר לימים שבהם תהיה "יד ישראל תקיפה".

במקביל, חשים גם הרבנים החרדים את הלחץ הציבורי להצטרף ליוזמה של רבני הערים – הציבור החרדי הוא הציבור שונא האדם ביותר בישראל, ובניגוד למיתוסים הוא מסוגל להפעיל לחץ כבד מאד על הרבנים שלו, כשהוא רוצה – וסביר שנוסח משלהם, כלומר מעורפל הרבה יותר אבל שאומר אותו דבר, יגיע בקרוב. בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, מסתובב נוסח שלישי של המכתב, שהמארגן שלו הוא חיים דרוקמן. (במאמר מוסגר, ראוי לציין שחיים דרוקמן הוא מגן הרבנים הפדופילים המוביל של מגזר חובשי הכיפות; הוא הגן בשעתו על זאב קופולביץ' מישיבת נתיב מאיר, וכיום הוא מקדם במרץ את שובו לזירה של מוטי אלון. למרות זאת, ובניגוד למה שקרה למשל לקרדינל ברנרד לאו, שמאמיניו אילצו אותו להתפטר, דרוקמן ממשיך לשמש כדמות בעלת משקל במגזר).

המכתב של דרוקמן אמור לשמור על כל כללי "דרכי שלום": הוא יאסור על השכרת דירות לערבים – אבל רק ל"ערבים רעים"; לערבים "נאמנים למדינה", דווקא מותר יהיה. על המכתב הזה, הודיע יו"ר ארגון רבני צה"ר – שמנסים לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם – יחתום גם הוא. אפילו מי שהתחיל את התבערה, שמואל אליהו, הודיע שיתמוך בפסק של דרוקמן – כי, לדבריו, מדובר בעצם באותו הפסק. והוא צריך לדעת.

המכתב של דרוקמן הוא, כמובן, מלכודת. הוא מיועד להעניק לגיטימציה לגזענות ההלכתית, וזאת בשני מהלכים. הראשון, כמובן, הוא דרישה למבחן נאמנות רק מערבים. דרוקמן לא מעלה על דעתו – בינתיים, לפחות; גם זה יגיע – לדרוש הוכחת נאמנות גם מיהודים כשרים. אחרי הכל, אם יהודי כשר יכול להשכיר את ביתו רק למי ששומר על "צביון יהודי-ציוני" – אה, לא, סליחה: זה הנוסח הנדרש בעצמון שבמשגב; התכוונתי לומר "רק למי שנאמן למדינה" – הוא צריך לבדוק בציציותיהם גם של יהודים. אבל זה כמובן לא המצב. בינתיים.

שנית, דרוקמן והרבנים ודאי גיחכו בשקט מול פתיותו של חמורו של משיח. כל חובש כיפה יודע, לא משנה מה ההתפלפלות בפסק ההלכה, משהו בסיסי הרבה יותר: הלכה שעשיו שונא ליעקב. האמירה הזו מיוחסת לשמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים ומי שנתפס – תוצאה של זיוף מאוחר ומוצלח – ככותב ספר הזוהר, וככזה גם כאחד מחשובי כותבי הקבלה וחשובי הרבנים בכלל. לא במקרה יש לו הילולה ידועה במיוחד.

כלומר, כשדרוקמן אוסר על השכרת דירות "לערבים רעים בלבד", הוא קורץ. המאמינים שלו יודעים שהוא מתכוון לומר שלערבי טוב אין דופק. לדרוקמן, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של קריצות: הוא תמך בקריצה גם במחתרת היהודית של 1981-1984. אבל כפי שלא הבינו החילונים את הקריצות של דרוקמן ואחרים בשנות השמונים, הם אינם מבינים אותן כיום. הקריצה מכוונת מעיקרה לרשויות החוק, ומטרתה להוריד את המדינה מהווריד של הרבנים: הם לא נגד ערבים באשר הם, אלא רק נגד ערבים "לא נאמנים". וכאן, אחרי הכל, נמצא איתם הממסד הציוני כולו, שאוהב את הערבים שלו כנועים ואסירי תודה מימי הרצל והלאה.

ובינתיים, בבת ים, פועלים תלמידיו של יצחק שפירא – כותב "תורת המלך" – כדי לארגן פוגרום נגד ערבים, תחת הסיסמא של "שומרים על בת ים יהודית" והעלילה על "15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים". נלקחו: שימו לב לפסיביות ולרמיזה הבוטה לאונס. מעבר לסיסמא הקבועה הזו, הפחד מפני אונו וקסמו האפל של הפרא, יש להם סיסמא חדשה: נגד השכרת דירות לערבים. ודרוקמן? ורבני צה"ר? הם יתמכו בהם, בדרכם. מי בקריצה ומי בהתפתלות.

הודעה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולציין שקראתי והפנמתי את המסרים שלהם.

הודעה מנהלתית ב’: המגזין טיימאאוט הכתיר את הבלוג כ”בלוג השמאלני הכי טוב”. שלום לקוראים שהגיעו לכאן מטיימאאוט, ותודה לערן כץ על ההפניה.

(יוסי גורביץ)