החברים של ג'ורג'

הקריצות של חיים דרוקמן

או: דרכי שלום, ואין שלום

שערוריית מכתב הרבנים, שעד כה נוספו לו כ-300 חותמים ושבו נאסר על יהודים להשכיר או למכור דירות ללא יהודים, בין השאר מחשש לנישואי תערובת, נמשכת. 900 בוגרי ישיבות כתבו מכתב פחדני, שבו הגדירו את מכתב הרבנים כ"חילול השם". הרבה חילונים נוטים להתרשם מהביטוי הזה, ולא להבין שהמנעד שלו נע בעצם בין "אוי, אוי, אוי, איזה פאדיחות עשיתם לנו" ועד "אוי, אוי, אוי, למה דיברתם בפומבי על מה שמדברים עליו רק בבית המדרש, בשקט, כשאין זרים בסביבה". אם מישהו היה צריך לקבל דוגמא לכך, רבה של רעננה, יצחק פרץ – פעם שר הפנים מטעם ש"ס – הוא דוגמא קלאסית.

הוא משך את החתימה שלו על המכתב בהוראתם של מנהיגי הליטאים, אבל הקפיד להבהיר שהוא עושה זאת משום ש"הם אומרים שכיוון שזה יכול להזיק ליהדות העולם, וכיוון שהתקשורת עשתה מזה סיפור גדול, אז רצוי למשוך את החתימות", וש"היו נימוקים כבדי משקל שבגללם חתמתי על המכתב. אני לא חוזר בי, אלא מושך את חתימתי בעצת גדולי ישראל". כלומר, המכתב בעצם בסדר גמור, אבל הוא עשה יותר מדי רעש, הרעש מסוגל לגרום נזק ליהודים בחו"ל, ולכן צריך – בו זמנית – לומר שהחתימה היתה במקום ושאתה מושך אותה. כלומר, פרץ נוהג כאן על פי הדין הישן והמוכר של "חשש איבה" ו"דרכי שלום": לא צריך לומר את האמת, כשזה יכול לגרום נזק. את האמת יש להשאיר לימים שבהם תהיה "יד ישראל תקיפה".

במקביל, חשים גם הרבנים החרדים את הלחץ הציבורי להצטרף ליוזמה של רבני הערים – הציבור החרדי הוא הציבור שונא האדם ביותר בישראל, ובניגוד למיתוסים הוא מסוגל להפעיל לחץ כבד מאד על הרבנים שלו, כשהוא רוצה – וסביר שנוסח משלהם, כלומר מעורפל הרבה יותר אבל שאומר אותו דבר, יגיע בקרוב. בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, מסתובב נוסח שלישי של המכתב, שהמארגן שלו הוא חיים דרוקמן. (במאמר מוסגר, ראוי לציין שחיים דרוקמן הוא מגן הרבנים הפדופילים המוביל של מגזר חובשי הכיפות; הוא הגן בשעתו על זאב קופולביץ' מישיבת נתיב מאיר, וכיום הוא מקדם במרץ את שובו לזירה של מוטי אלון. למרות זאת, ובניגוד למה שקרה למשל לקרדינל ברנרד לאו, שמאמיניו אילצו אותו להתפטר, דרוקמן ממשיך לשמש כדמות בעלת משקל במגזר).

המכתב של דרוקמן אמור לשמור על כל כללי "דרכי שלום": הוא יאסור על השכרת דירות לערבים – אבל רק ל"ערבים רעים"; לערבים "נאמנים למדינה", דווקא מותר יהיה. על המכתב הזה, הודיע יו"ר ארגון רבני צה"ר – שמנסים לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם – יחתום גם הוא. אפילו מי שהתחיל את התבערה, שמואל אליהו, הודיע שיתמוך בפסק של דרוקמן – כי, לדבריו, מדובר בעצם באותו הפסק. והוא צריך לדעת.

המכתב של דרוקמן הוא, כמובן, מלכודת. הוא מיועד להעניק לגיטימציה לגזענות ההלכתית, וזאת בשני מהלכים. הראשון, כמובן, הוא דרישה למבחן נאמנות רק מערבים. דרוקמן לא מעלה על דעתו – בינתיים, לפחות; גם זה יגיע – לדרוש הוכחת נאמנות גם מיהודים כשרים. אחרי הכל, אם יהודי כשר יכול להשכיר את ביתו רק למי ששומר על "צביון יהודי-ציוני" – אה, לא, סליחה: זה הנוסח הנדרש בעצמון שבמשגב; התכוונתי לומר "רק למי שנאמן למדינה" – הוא צריך לבדוק בציציותיהם גם של יהודים. אבל זה כמובן לא המצב. בינתיים.

שנית, דרוקמן והרבנים ודאי גיחכו בשקט מול פתיותו של חמורו של משיח. כל חובש כיפה יודע, לא משנה מה ההתפלפלות בפסק ההלכה, משהו בסיסי הרבה יותר: הלכה שעשיו שונא ליעקב. האמירה הזו מיוחסת לשמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים ומי שנתפס – תוצאה של זיוף מאוחר ומוצלח – ככותב ספר הזוהר, וככזה גם כאחד מחשובי כותבי הקבלה וחשובי הרבנים בכלל. לא במקרה יש לו הילולה ידועה במיוחד.

כלומר, כשדרוקמן אוסר על השכרת דירות "לערבים רעים בלבד", הוא קורץ. המאמינים שלו יודעים שהוא מתכוון לומר שלערבי טוב אין דופק. לדרוקמן, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של קריצות: הוא תמך בקריצה גם במחתרת היהודית של 1981-1984. אבל כפי שלא הבינו החילונים את הקריצות של דרוקמן ואחרים בשנות השמונים, הם אינם מבינים אותן כיום. הקריצה מכוונת מעיקרה לרשויות החוק, ומטרתה להוריד את המדינה מהווריד של הרבנים: הם לא נגד ערבים באשר הם, אלא רק נגד ערבים "לא נאמנים". וכאן, אחרי הכל, נמצא איתם הממסד הציוני כולו, שאוהב את הערבים שלו כנועים ואסירי תודה מימי הרצל והלאה.

ובינתיים, בבת ים, פועלים תלמידיו של יצחק שפירא – כותב "תורת המלך" – כדי לארגן פוגרום נגד ערבים, תחת הסיסמא של "שומרים על בת ים יהודית" והעלילה על "15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים". נלקחו: שימו לב לפסיביות ולרמיזה הבוטה לאונס. מעבר לסיסמא הקבועה הזו, הפחד מפני אונו וקסמו האפל של הפרא, יש להם סיסמא חדשה: נגד השכרת דירות לערבים. ודרוקמן? ורבני צה"ר? הם יתמכו בהם, בדרכם. מי בקריצה ומי בהתפתלות.

הודעה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולציין שקראתי והפנמתי את המסרים שלהם.

הודעה מנהלתית ב’: המגזין טיימאאוט הכתיר את הבלוג כ”בלוג השמאלני הכי טוב”. שלום לקוראים שהגיעו לכאן מטיימאאוט, ותודה לערן כץ על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אסף

    אפשר לשלוח אליך בקבוק של עראק במקום? פשוט אני לא אוהב לשים כרטיס שלי באינטרנט

    • בהחלט. אנא צור קשר ב-ygurvitz1970 בג'ימייל.

  • Pingback: Tweets that mention הקריצות של חיים דרוקמן | החברים של ג'ורג' -- Topsy.com()

  • בר

    אתה מייאש אותי, יוסי. בעצם, לא אתה. זו המציאות שנחשפת אצלך, שאנחנו כל כך לא רוצים לראות, שמייאשת אותי.
    והעצוב הוא שבכל הנוגע לנטייה הגזענית, ישראל הולכת ומידרדרת. אם בעבר כהנא היה מוקצה מחמת מיאוס, יורשיו זוכים לכבוד וזוכים להתיישב בלשכת שר החוץ. וכעת מכתב הרבנים.
    הלוואי והיה לי פאנץ' ליין מתוחכם, אבל אין לי.

    • עדו

      לי דווקא יש, היה פעם כנס של תומכי הרב כהנא באולם הקטן של בניני האומה, עיתונאי ירושלמי אחד אמר שעוד נתגעגע לימים שבהם האולם ה'קטן' של בניני האומה היה מספיק לכל תומכי כהנא. הפאנץ' הזה היה לפני 25 שנה כמדומני והנה מסתבר שהוא היה גם נבואה.

  • עדו

    פעם שמעתי שהרבי מלובביץ' טען שמי שאומר עליו שהוא המשיח 'כאילו דוקר אותו בסכינים', השתמשתי בנימוק הזה הרבה פעמים כדי להראות שחסידיו השוטים של הרב בעצם מסלפים את דבריו והוא מעולם לא הכריז שהוא המשיח. לא מזמן חזרתי על הציטוט הזה באוזני חב"דניק שעובד איתי, הוא הסביר לי שזה נכון – הרב באמת אסר ל-ה-ג-י-ד את זה, זה לא אומר שזו לא דעתו אלא שרצוי לא לדבר על דברים מסוימים. עכשיו כבר לא ברור לי מי מסלף פה, החב"דניק שפגשתי, או אלו שציטטו את הרב בנסיון להוכיח שהוא לא היה פסיכי, את הרב בעצמו כבר אי אפשר לשאול.

    • ברור שאפשר – סתם אתה בטלן.
      http://www.chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=308&CategoryID=207

      • שימו לב למשפט, הגאוני(!) הזה:

        "
        רבים הנוהגים כך כיום, המכניסים את פדיון-הנפש שלהם בספר של הרבי, מוצאים תשובה לשאלתם בדף האקראי בו הניחו את מכתבם, *או באחד העמודים האחרים בספר.*"

    • בוא נגיד שאף מנהיג חסידי אחר במאתיים השנים האחרונות ככה לא התיר פולחן כזה סביבו בחייו. הכת המשיחית זה בהחלט באשמתו של מנחם מנדל המנוח (אני מבין שזה שעובד אתך יגיד שקברו תכריכים ריקים, בלוויה הזו שעברה מתחת לבית שלי באיסטרן פאקרוויי?

  • ב.ז

    מה שמעציב אותי הם לא אותם מאות רבנים שחתמו על העצמו (ומאות האחרים שתומכים בה אך לא חותמים)
    מה שמעציב אותי הוא "חמורו של המשיח" שבמקרה הטוב בכוונה עוצם עין ובמקרה הגרוע תומך בהתלהבות באותו פסק דין. לא מדובר ב"פתי" שמושכים אותו באף אלה חסיד נלהב של האידאולוגיה שמבין בדיוק מה קורה ולאן הדברים הולכים.

    מכמה מאות מטורללים אפשר להתעלם וכמה מאות פושעים ניתן להעמיד לדין. אך כאשר מדובר במאות אלפים ומליונים נדרשים אמצעים רדיקליים בהרבה.

    • עדו

      תרשה לי תיקון קטן, חמורו של המשיח לא יודע לאן מובילים אותו, הוא חושב לתומו שאם 'נכנסים בערבים' זה דבר טוב ולא מבין מה קורה תוך כדי, חמישים פקידים של השלטון הישראלי חותמים על מכתב שמהווה הפרה של החוק (במקרה הזה נגד הסתה לגזענות) והחמור לא מבין את חשיבות התקדים כי כרגע רק הערבים סובלים. כששלטון הדת יתחיל להצליף בחמור וחילונים ימניים יגלו שהם צריכים להופיע כל בוקר לתפילת שחרית או שייאסרו אז הם יבינו אבל כבר יהיה מאוחר מדי.

  • דניאל פידלמן

    תוכל להסביר שוב את היסוד הפחדני במכתב (שנכון לעכשיו חתומים עליו 1600 בוגרים)?

    כי על פי התוכן שלו, נראה שמנעד ה"חילול השם", רחב במידה ניכרת מזה שאתה מייחס לו.

    ארשה לעצמי לצטט במלואו את ההקשר של הביטוי אליו התייחסת. על פניו, נראה שלא טרחת לקרוא אותו.

    (מתוך האתר "גרים הייתם"):
    אנו מוחים על הפיכת ההלכה כלי-שרת לקידום אידיאולוגיה גזענית.
    אנו מוחים על רמיסת כבוד האדם.
    אנו מוחים על הפגיעה המכוונת ברקמת היחסים העדינה בין יהודים וערבים בארצנו.
    אנו מוחים על חוסר-האחריות כלפי יהדות התפוצות.

    כבני תורה אנו מוחים לא פחות מכך על חילול השם וחילול כבוד התורה. איננו מתעלמים מאיסורי התורה וממסורת הפסיקה ההלכתית בנושא זה, אך ברי לנו כי פסיקת ההלכה במכתב האמור אינה משקפת את הנתיב ההלכתי היחיד. להיפך: יותר משמבטאת היא את ההלכה, הרי היא מבטאת את תפיסת העולם של הרבנים החתומים עליה.

    אנו מבקשים תחת זאת לפסוע בנתיב התורני שהתוו רבותינו הראשונים והאחרונים, ובתוכם רבי משה מקוצי, רבי מנחם המאירי, הראי"ה קוק, הגרי"א הרצוג, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב חיים דוד הלוי, הרב יהודה עמיטל ועוד.

    אנו מבקשים תורה של דרכי נעם ודרכי שלום, תורה של חיבת האדם שנברא בצלם.
    אנו מבקשים תורה שאינה מנוכרת להישגי הדמוקרטיה ולערכיה: קידום זכויות אדם, מחויבות הרוב כלפי המיעוט.
    אנו מבקשים תורה שאינה מחללת את עצמה בעיני א-לקים ואדם.

    איננו עוצמים את עינינו מהסכסוך הלאומי בו אנו שרויים, וקריאתנו כאן אינה נוקטת עמדה בשאלת הדרך הראויה לפתרונו. אך יהא הפתרון אשר יהא – סבורים אנו כי תלמידי חכמים צריכים להרבות שלום בעולם, ולא לעורר ריב ומדון.

    אנו מבקשים לחזק את ידיהם של רבנים שאינם מהססים להשמיע בימים אלו קול אחר, קול שאהבת תורה ואהבת אדם שלובות בו יחד, קול שמקדש שם השם ברבים.

    • תכל'ס. יוסי, תוכל לתת לנו תיאור כלשהו של הדברים שעל אדם דתי לומר כדי שתסכים שהוא *באמת* לא מקבל את מה שנאמר במכתב, ולא סתם קורץ? כי ממה שכתבת עד כה מתקבל הרושם שאין שום דבר שאדם דתי יכול לעשות כדי לשכנע אותך שהוא נגד תוכן המכתב.

      • בהתחשב ב"איננו מתעלמים מאיסורי התורה וממסורת הפסיקה ההלכתית בנושא זה", לא בטוח שיש ליהודי אורתודוקסי משהו לומר בנושא *שלא* יהיה התחמקות.

        • את עניין הדה-לגיטימציה לאורתודוכסים באשר הם כאלה אשאיר לשיקולו של כל אחד עם עצמו.

          אבל נראה לי שאתהף יוסי, חטאת בסילוגיזם הפעם. ההתנגדות למכתב הרבנים מגדיעה משלושה מקורות: החרדים, הפנאטים המתחזים למתונים שמתקראים "ממלכתיים" וגם ומפלג הדמוקרטי והליברלי של המגזר.

          אפשר להתווכח עד כמה אורתודוכס יכול להיות דמוקרט או ליברל ועד כמה לפלג הזה יש משקל או חשיבות, אבל אסור לייחס לו את הנימוקים של הפלגים האחרים רק משום שגם הם מתנגדים או מסתייגים מהמכתב.

          ומזל טוב על ההכתרה. מגיע לך.

          • מני זהבי

            זה לא סילוגיזם, זו הסברה הישנה והתמימה שאם משהו כתוב בספרים המוחזקים ע"י מאן דהו כבעלי סמכות, אותו מאן דהו בהכרח מסכים לכל מה שנאמר בספרים הללו ויפעל ליישם אותו כמיטב יכולתו.
            מצטער, אבל זה כל-כך המאה ה-19…

            • באותה מידה אפשר להגיד שכל מי שמחזיק מהקפיטאל של מארקס סמכות רעיונית יעשה ככל יכולתו כדי לכלוא מיליונים בגולוגים. זה נכון לעיתים קרובות, אבל לא נכון תמיד.

              • יריב

                זה, יש לומר, לא כתוב בקפיטל. הכי קרוב שתמצא הוא "הדיקטטורה של הפרולטריון" במניפסט הקומוניסטי, אבל מקריאת התוכן די ברור שפירושו, כל האוכלוסיה צריכה להשתייך למגזר היצרני (הפרולטריון), והוא שצריך לנהל את העניינים. לא "דיקטטורה בשם הפרולטריון", הפירוש הנפוץ (המניפסט מכנה את הדמוקרטיה הקפיטליסטית "דיקטטורה של הבורגנות").

                כל זה לא שייך לעניין, אני מבין את המכתב כפי שצוטט פה כאומר "אנחנו יודעים שיש פסיקות, אבל אפשר לעקוף אותן. אז קדימה, לעקוף". אשמח אם מישהו (יוסי?) יסביר למה אין זה פירוש סביר.

                • אפילו לא עניין של לעקוף. נראה לי שחלקינו גולשים ליחס לדתיים כמו זה שיש לימנים כלפי ערבים. אם הם אומרים דברי שנאה להסתה – מאמינים להם, אם הם מדברים שלום – אז הם בטוח משקרים.

                  דוגרי, לא מזיז לי באילו אופנים הדתיים מסתדרים עם החבר הדמיוני וחוברת ההןראות שלו, אני רק יודע שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו להיות טהרנים רק עד רמה מסויימת.

                • יריב

                  אני רוצה רק להבהיר שאני לא מייחס משקל שלילי למינוח "לעקוף" בהקשר זה. אני וודאי שלא מייחס חשיבות מוסרית לעניינים דתיים, וזה גם לא נראה לי כצביעות. הרושם שלי הוא שהיחס בדת היהודית להלכה הוא כאל חוק, החשיבות היא בעמידה בלשון החוק, לא ב"כוונת המחוקק" כזו או אחרת. כלומר, פלפול שמראה כי לשון החוק תומכת ברעיונות אליהם אתה רוצה להגיע אינו פסול אף לשיטתם, וכן "מעקפים טכניים".

        • אחזור ואומר שוב: זו גישה לא הוגנת.

          יוסי מצפה מן הרבנים או תומכיהם להתנער מן המכתב בשם ערכים מוסריים אוניברסליים ולהצהיר בכך שלא איכפת להם מן ההלכה.
          בהתאם הוא שופט את ה"עיקום" של ההלכה דרך טריקים כגון דרכי שלום ופיקוח נפש כתירוצים שרק מוכיחים את חוסר-המוסריות. האפשרות שלפיה ה"עיקום" של ההלכה לתוצאה הרצוייה הוא תוצר של נסיון להביא לתוצאה רצויה מתוך חשיבה "מודרנית" ומוסרית עם התחשבות במגבלות של ההיצמדות לקודקס ההלכתי לא נספרת, ולא זוכה ליחס החיובי הראוי לה.

  • אליעזר

    מהיכרות אם יוזמי המכתב- אתה ממש לא מדייק.

  • הרצל דיבר על אפשרות שווה שערבי ויהודי יהיו ראש ממשלה. אם זה היה המצב אפשר היה לצפות באופן סביר והוגן לרטוריקה אחרת מצד חלק גדול לפחות של נבחרי הציבור הערבים.

    • נכון. אני מסכים שהרצל חטא בפטרונות קולוניאלית אופיינית לאירופאי בן המאה ה 19, אבל קשה להאשים אותו, בהתחשב בהקשר בו הוא פעל. בסך הכל הוא חזה מדינת רווחה עיוורת לחלוטין להבדלי דת ומוצא אתני. נכון שהוא לא הכיר בלאומיות הפלסטינית, אבל באותה תקופה גם הפלסטינים לא.