ישראל התנצלה רשמית בסוף השבוע על כך שמחבלים יהודים תקפו בבקבוקי תבערה, סמוך להתנחלות הידועה לשמצה בת עין, רכב פלסטיני בבקבוקי תבערה ופצעו שישה מנוסעיו. ראש הממשלה נתניהו מיהר להתקשר לנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, ולהבטיח לו כי ישראל תעמיד את האחראים לדין. אם אבו מאזן קנה את זה, יש לי מגרש ביפו, מהצד של הים, למכור לו. אחרי הכל, כוחות הבטחון עוד לא הצליחו להעמיד לדין את האחראים להתקפה המאורגנת על חטמ"ר אפרים (זוכרים?), אז לדרוש מהם למצוא מתנחלים שתקפו פלסטינים באמת יהיה מוגזם.

הפיגוע אירע בערב יום חמישי; כמה שעות לאחר מכן תקף אספסוף של בריונים יהודים גאים שלושה פלסטינים בירושלים וניסה לבצע בהם לינץ'. במיטב המסורת של הקו קלוקס קלאן, התקיפה התבצעה ביחס של עשרה לאחד. עוברי אורח תיארו את הקריאות של היהודים הגאים: "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" וכמובן אחד הגרפיטי הפופולריים בישראל, "מוות לערבים." על פי הדיווחים, התוקפים גם ניסו להפריע לכוחות ההצלה שטיפלו בפצועים.

השר משה יעלון ראוי לשבח על הגינוי התקיף של שני הפשעים הללו; הוא יוצא בכך נגד הקהל שלו, המתנחלים וחובשי הכיפות. אבל אסור לשכוח שהפיגועים עצמם הם סימפטום, ושאם נאמץ את הביטוי הבטחוני "תשתיות הטרור", הרי שהללו הן תשתיות שממומנות על ידי הממשלה.

בהתקפות על מגורי סטודנטים פלסטינים בצפת לפני כשנתיים, שנערכו בהשראת רבה של העיר שמואל אליהו, נשמעו קריאות "יהודי הוא נשמה." אלה גם קריאות מקובלות בקרב הקבוצה הגזענית בית"ר ירושלים (שאכן, יש לה גם עיסוק צדדי בתחום הספורט.) ל"זבל הלבן" היהודי אין דבר פרט ליהדותו, היא כל מה שיש לו והיא שמעמידה אותו אוטומטית מעל אחרים, טובים ממנו. היהודי הגאה הוא כמובן אורתודוקסי, במובן המינימלי שהוא מקבל את תפיסת היהודים האורתודוקסים כעליונים על כל אדם אחר. התפיסה של "יהודי הוא נשמה" בעוד שכל האחרים נטולים נשמה היא תפיסה אורתודוקסית מובהקת, שהושפעה מאד מן הקבלה אבל מקורותיה קדומים יותר ("אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" התלמודי, כמו גם ספר הכוזרי ומדרג "דומם-צומח-חי-מדבר-יהודי" שלו.)

הפוגרומצ'יקים מיהרו להפיץ את הבדיה שהם יצאו להתקפה משום שאחד הפלסטינים העז ל"נסות להתחיל" עם יהודיה. את הטענה הזו, החשש לחילול הדם של בת הגזע העליון, אנחנו מכירים היטב מכל חברה גזענית – מהדרום האמריקאי ועד לגרמניה הנאצית. היו כמה וכמה התקפות כאלה: לפחות במקרה אחד, זה של פנחס אבורמד, זה נגמר ברצח. התקפות כאלה הפכו לדבר שבשגרה בירושלים. פוגרום מאורגן – ככל הנראה בסיוע שקט של פעילי ימין שגורשו מהגדה – בוצע בערב יום השואה 2008 בפסגת זאב. זה עשה קצת רעש, ושקע.

התוקפים, אם ייתפסו, יוכלו לומר שהם בסך הכל עושים מה שהמשטר רוצה שהם יעשו. חברת הכנסת ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית) זימנה לכנסת, לדיון על "התבוללות", את בנצי גופשטיין, כהניסט שמנהיג את ארגון להב"ה שמסמן עסקים שמעסיקים פלסטינים כדי שאלה יוחרמו. גופשטיין, שאמר על אבורמד שהוא "היה צריך לקבל צל"ש", לא היה שם לבד: לצידו ישב צבי צמרת, יד ימינו של שר החינוך סער. במהלך הישיבה אמר צמרת שגם משרד החינוך יעשה את שלו כדי למנוע "התבוללות", ויפעל "כדי להגביר את הזהות היהודית" באמצעות שיעורי מחנך ו"חינוך לחיי משפחה." בקיצור, משרד החינוך של סער קיבל את הנחות היסוד של גופשטיין ולהב"ה: "התבוללות" – כלומר, קשר אישי בין יהודים ולא יהודים – הוא משהו שמשרד החינוך צריך להתמודד איתו. מדובר, נזכיר, במשרד חינוך שאוסר על לימוד הצהרת זכויות האדם האוניברסלית משום החשש שהתלמידים ילמדו שיש להם זכות להמיר את דתם.

שניה, לא גמרנו. באחד הרגעים הגרועים ביותר בהיסטוריה של הכנסת, טען דני דנון שהבדואים בישראל אחראים לאלף (!) מקרי חטיפה של נערות יהודיות מדי שנה. המשטרה, מצד שני, ציינה שהיא לא מכירה אפילו מקרה אחד כזה. דנון התעקש על דבריו.

לארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") יש היסטוריה של תמיכה במעשי לינץ'. לא קורה לו שום דבר. רגע, לא: הוא מקבל תמיכה מהממשלה באמצעות עמותה, "חמלה" שמה. גם ארגוני גזענות ("התנגדות להתבוללות") אחרים, כמו "יד לאחים", מקבלים סיוע ממסדי – משרד הפנים של אלי ישי מסתייע בו בעקביות ועיריית אשקלון מוסרת לו מבנה. ואם משליכי הבקת"ב מיום חמישי ייתפסו במקרה, מיד תזנק לעזרתם עמותת "חננו", שזוכה לפטור ממס מממשלת ישראל. למעשה, גם הפוגרומצ'יקים מירושלים יזכו ככל הנראה לסיוע – "חננו" סייעה לארבעה אחים יהודים שהסתבכו קלות כאשר דקרו למוות את הפלסטיני חוסאם רווידי. המקרה ההוא נגמר בדקירה ומוות, אבל הפרקליטות תבעה רק על הריגה והשופט שלח את הדוקר רק לשמונה שנות מאסר.

"חננו" קשורה, באמצעות הדובר שלה אלחנן גרונר, גם ל"קול היהודי", אתר הסתה שמיהר לחגוג על הפוגרום בירושלים, שמופעל על ידי תלמידי ישיבת יצהר – אותה הישיבה שהשב"כ רצה לסגור מרוב שהיא מדרגת הסתה, אבל משרד החינוך ממשיך לממן. לאחרונה, סגר היועץ המשפטי לממשלה את חקירת ההסתה נגד שניים מהרבנים בישיבה, שכתבו את "תורת המלך", מדריך להריגת לא יהודים. שמואל אליהו, ראש הנחש, לא הועמד לדין בשל ההתבטאויות הגזעניות שלו – ככל הנראה מתוך אותו ההגיון שמנע את העמדת כותבי "תורת המלך" לדין. אבל הוא ממשיך להיות מועסק על ידי המדינה.

אם לסכם, אליהו, "חננו" ו"להב"ה", כמו גם ישיבת יצהר, ממומנים על ידי מדינת ישראל. מצד שני, היא סירבה להעניק לפטור ממס ל"רבנים למען זכויות אדם", בתואנה שמדובר בארגון "פוליטי." במקביל, חברי כנסת כמו דני דנון וציפי חוטובלי מזהירים אותנו – בסיוע שקט של משרד החינוך – שהפלסטינים רוצים את הבנות שלנו, ומשרד החינוך מוודא שהתלמידים לא יקראו את הצהרת זכויות האדם הבינלאומית. אם וכאשר יעצרו את הפוגרומצ'יקים, ראוי שהשוטר שיעצור אותם יאמר את המשפט המפורסם מקזבלנקה, שהוא המום, המום ממה שהם עשו. הם, מצידם, יוכלו לטעון במידה ניכרת של צדק שהם בסך הכל עשו את מה שלימדו אותם בבית הספר ובפרלמנט שלהם שצריך לעשות. ממשלת נתניהו מהווה את תשתיות הטרור של האחים היהודים.

ועוד דבר אחד: אופיר אקוניס, הדובר לשעבר של נתניהו שהצליח להתברג בשל כך לכנסת, יצא אפס – יותר מהרגלו, הכוונה – כאשר העליל על "רופאים לזכויות אדם" ש"יש לו מה לומר לממשלת ישראל בעניין איראן. על הטבח בסוריה הם לא אמרו מילה." כשגולש הראה לו שהם אמרו גם אמרו, אקוניס מיהר לחסום אותו מהעמוד שלו. כשגל"צ עימת את האפס השקרן עם העובדות, מה שהיה לו לומר הוא "ארגון שפועל למען הפלסטינים ונגד חיילי וקציני צה"ל אינו ראוי לתגובה." וואלה. נראה שהגיע הזמן להוסיף תמונה של אקוניס לספר הציטוטים, כאיור לאמרה ש"הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)

עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור יהיה מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את זה: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.

כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.

המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.

מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.

ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.

ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?

אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.

מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.

אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.

לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.

כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.

למקבילה ישראלית, לא כל כך.

עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.

עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

(יוסי גורביץ)