למשרד החוץ יש בעיה. מדינת ישראל מגרשת בברוטליות פליטים מדרום סודאן, ומנהלת קמפיין ארסי וגזעני כנגד פליטים מסודאן, כשח"כים ושרים מתחרים ביניהם לצהלות האספסוף מי יוביל קמפיין משטמה בהמי יותר. כרגע, המנצחת בנקודות היא הגברת ח"כ דוברת צה"ל בדימוס מירי "לא התכוונתי להשוות את הפליטים לבני אדם" רגב, אבל התחרות עדיין פתוחה.

כך, מדווחת הפעילה רותם אילן, נשמעת יחידת עוז – המיץ של הזבל של החברה הישראלית, ציידי האדם שלא הצליחו להתקבל אפילו למשטרה – בפעולה: "אתה רוצה שאני אזיין אותך בתחת? רואים שאתה אוהב את זה" (פקח עוז לפעיל), "האבא אמר שהוא לא אוהב אתכן יותר ומשצידו אתן יכולות לטוס" (פקח עוז לאם וילדתה במעצר, שביקשו להפרד מהאב לפני הגירוש), "אם אתה צריך ללכת לשירותים, תעשה פשוט פיפי בשמלה שלך" (לכומר בלבוש אפריקאי מסורתי, שדווקא היה לו אישור שהיה), "מה אני בל בוי? צריך לסחוב לכם את הציוד? לא רוצים, מצדי אל תקחו" (פקח עוז בעת מעצר של משפחה עם שלושה ילדים, היום.)

יעל גבירץ תיארה חלק מהמגורשים כך: "ילדה עם כוויות איומות (שאמא שלה ואחיה כבר כלואים) למדינה שאין בה כל תשתית רפואית… חולה סכרת קשה שיודע שהגירוש גוזר עליו מוות כי אין להשיג שם אינסולין. רק שניים מהסיפורים כי הלילה הזה כה קשה גם כך. ומה התמונה הבאה? אזור האסון (ואז ממשלת ישראל תשלח לשם בוודאי את ביה"ח המעופף של צה"ל כדי להראות לעולם כמה אנו הומאניים…)"

המדובר, נזכיר, ביחידה שאחד מעובדיה – אסף חיון; לכל פושע יש שם – תיאר את עבודתו כך: "לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם. אני מת על האכיפה. לפני כמה שבועות הלכנו לבית בסביון לבדוק מידע על מטפלת לא חוקית. אנשים מפוצצים בכסף. בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות. היא הבינה שהיא צריכה ללכת הביתה. בשבילי לתפוס אותה זה הישג."

מה שעבור חיון ושאר עובדי יחידת עוז הוא "ריגוש", הופך במהירות לכאב ראש עבור משרד החוץ. שם מתלוננים שאלי ישי, דנון, רגב והשאר גורמים ל"נזק בלתי הפיך" לתדמית של מדינת ישראל בארה"ב. בכלי התקשורת האמריקאים, דווח, השתמשו לראשונה בביטוי "מהומות גזע" כדי לתאר את מה שקורה בישראל. תדמיתה של ישראל, מתאוננים הדיפלומטים, ספגה מכה קשה בקרב הקהילה השחורה והליברלים שם. (מעניין לציין שמאקו קיטלגה את הידיעה הזו תחת "חדשות – צבאי". בישראל, יחסי חוץ נתפסים כבר מזמן כהמשכה של המלחמה באמצעים אחרים).

ואם הדיפלומטים חוששים ממה שיקרה ל-Hasbara הישראלית בארה"ב, לשקר הנוצץ שהמדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היא דמוקרטיה ולא אתנוקרטיה עם סממנים תיאו-פשיסטיים בולטים, זה עוד כלום לעומת מה שיקרה למעמדה של ישראל באפריקה. שם זוכרים מי שתפקידם לזכור איך יצאה ישראל לסייע לצמד מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות בהתקפה האחרונה שלהן באפריקה, איך התייצבה לצד כל רודן, איך מכרה נשק לכל משטר אפל, איך היתה בעלת בריתו הכמעט-יחידה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, התאום של התנועה הציונית. בפעם הבאה שהדיפלומטים שלנו ייבבו על הצבעה אפריקנית גורפת נגד ישראל, שיעיפו מבט לעבר אלי ישי ו"ארץ האדם הלבן" שלו.

אל ישי, כמובן, לא התחיל את שנאת השחורים בישראל. היא מוטמעת עמוק ביהדות ובתפיסה שצאצאי חם הם אפריקאים ועל כן חלה עליהם הקללה שלו, "עבד עבדים יהיה לאחיו." הנוכל המורשע המכונה הבבא ברוך אמר לפני כמה שנים שאובמה הוא "עבד כי ימלוך, שהגיע מגזע עבדים." בקהילות היהודיות המזרחיות נהוג היה להחזיק עבדים, אפריקאים ברובם, עד סוף המאה ה-19 ובמקרים מסוימים גם עד תחילת המאה ה-20 (שפחה כזו תועדה בירושלים בתחילת המאה ה-20). היהודים האתיופים בישראל נחשבים כולם למתגיירים; זו הסיבה שהם לומדים בבתי ספר דתיים. אבל קשה להניח שהיחס המחפיר שלו הם זוכים נובע רק מהנקודה הזו, שרוב הישראלים לא מודעים לה. כרמי גילון, כששימש ראש המועצה המקומית של מבשרת ציון, השתמש באותם סטריאוטיפים שבן ארי וישי מפעילים כלפי פליטים – מלכלכים, מסתובבים בקבוצות, הורסים, תוקפים מינית – כלפי המהגרים מאתיופיה. הוא זכה אז לגינויים: לא מדברים כך על בשר תותחים כשר. הפליטים היו עשויים, לכאורה, לצפות לסיוע מצד האוכלוסיה הערבית בישראל – אבל גם בה פושה גזענות, זכר לאלף שנות חטיפת העבדים מאפריקה, והמילה לשחור בערבית היא "עַבְּד." שתיקתם של חברי הכנסת הערבים בכל הדיון על הפליטים היתה רועמת. (כתבתי על כל זה בהרחבה כאן.)

לא ניתן יהיה להתחיל לפרק את פצצת הגזענות הזו בלי דיון פומבי, חד וכואב בנושא, ודיון כזה לא יקרה מכמה סיבות. מטבע הדברים, במשרד החוץ מצטמררים מעצם הרעיון שישראל תנהל "שיחה כנה" על יחסי גזע. רק זה חסר למערך ה-Hasbara, שכל המוגלה תצא החוצה, ובפומבי. חשוב לשים לב: מה שמטריד את הדיפלומטים הישראלים הוא לא פעולות התועבה של יחידת עוז, או ההסתה הפומבית של פוליטיקאים נגד פליטים; מה שמטריד אותם הוא הדיווח על כך. משרד החוץ היה מעדיף שהפעולות של ישי ועוז יתבצעו – רק בשקט, בלילה, בלי מצלמות, בלי דיווחים. מהבחינה הזו, משרד החוץ יישר קו עם הציבור הישראלי הכללי: הוא לא רוצה לדעת, והוא לא רוצה שמישהו אחר יידע, מה עושים בשמו. שמישהו יעשה את העבודה המלוכלכת, אבל בלי רעש. במשרד החוץ, ובמידה ניכרת בציבור הישראלי כולו, מתקרבים במהירות לעמדה הפסיכופטית שאומרת שלא משנה אם אני פושע, מה שמשנה הוא שאף אחד לא יראה שאני חורג מהנורמה. הרעיון שיש לשנות את המציאות זוכה לגיחוך; המאבק על שינוי התדמית נישא בפי כל.

וכמובן, אי אפשר לנהל בישראל קמפיין נגד גזענות, משום שקמפיין כזה חייב להשען על התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, והאידיאולוגיה הרשמית של ישראל – הציונות – מתבססת על הענקת זכויות יתר לבני קבוצה אחת, בני הדת היהודית. אי אפשר לומר "כולנו בני אדם" בישראל, פשוט משום שהיהדות האורתודוקסית – הדת הרשמית של ישראל – מעולם לא קיבלה את העמדה הזו, ומשום שהחינוך שהוענק לרוב היהודים בישראל שולל אותה. היהדות מחלקת את העולם ליהודים ולא-יהודים, כשהאחרונים נחותים בעליל ולאחרונה הזכיר לנו עובדיה יוסף, אולי הרב החשוב ביותר בהיסטוריה של ישראל, שלאחרונים אין אפילו זכות מובטחת לטיפול רפואי. משרד החינוך הישראלי, נזכיר שוב, פסל ספרון על הצהרת זכויות האדם האוניברסלית משום שהוא הזכיר לתלמידים שיש להם זכות להמיר את דתם.

ועל זה, כמובן, משרד החוץ באמת לא היה רוצה שנדבר. ואם זה מה שהממסד הציוני לא רוצה שנעשה, כדאי שנעשה אותו.

ועוד דבר אחד: אגב, בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמבקשי המקלט מסודאן ואריתריאה אינם פליטים, ציינו בפניו שמשרד הפנים כלל לא טורח לבדוק את הבקשות שלהם. הוא אומר את זה בעצמו, כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)